בס"ד


מס. סידורי:2582

אונאה במכירת תכולת דירה

שם בית דין:בית אל
דיינים:
הרב כהן משה
הרב ישראלי תומר
הרב יעקב עופר
תקציר:
התובעת נכנסה לקראוון של המועצה וקנתה מהדייר הקודם תוספת לקראוון וכן מספר פריטים שהיו בקאוון. לאחר כחודשיים התובעת דרשה מהנתבע שישיב לה חלק ממה ששילמה כיוון שהפריטים שקנתה לא שווים את הערך שסוכם ביניהם.
התובע טוען שהתוספת שווה 50,000 ובפועל הוא הסכים שתשלם 43,000. והפריטים הנוספים ניתנו במתנה.
במהלך הדיון התברר לבית הדין כי השוווי של התנור הוא 2000 ש"ח בעוד שהמוכר תימחר אותו ב7000 ש"ח.
פסק הדין:
ביה"ד הכריע שהיו כאן שתי מכירות, התוספת, שמחירה 30,000 ומכירת הפריטים.
בנוגע לתנור עצים נעשתה אונאה בשיעור של ביטול מקח ומתקבלת טענת התובעת לבטל את המקח.
ויש להשיב לתובעת 9000 ש"ח.
לפנים משורת הדין התובעת מחלה על 2000 ש"ח.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ו אב תשע"ח

תמצית העובדות הנצרכות

הנתבע היה גר בשכירות בקראוון אשר בבעלות המועצה המקומית. לקראוון זה שני חלקים: חלק מקורי של המבנה שקיים היה מקדמת דנא, וחלק שני שהינו תוספת בניה, המיועד למגורים, אשר מרחיב, למעשה, את שטחו המקורי של הקראוון (להלן: התוספת). התוספת לא נבנתה ע"י הנתבע עצמו אלא על ידי שוכר אחר אשר שכר את הקראוון קודם לכן. כאשר השוכר הקודם סיים את תקופת שכירותו מול המועצה המקומית, נכנס הנתבע דנן לגור בקראוון בחוזה שכירות שנכרת בינו לבין המועצה המקומית. הנתבע שילם לשוכר שקדם לו עבור תוספת הבניה. בשלב מסוים, החליט הנתבע לסיים את השכירות ולעבור ליישוב אחר. התובעת, שרצתה לשכור קראוון מהמועצה המקומית, פנתה אל הנתבע, כיוון שחיפשה קראוון עם הרחבה.

בין הצדדים התקיים משא ומתן באשר לגובה התשלום עבור מכירת התוספת. ההסכמות בין הצדדים נערכו בעל פה ולא נחתם חוזה בכתב. במהלך העסקה סוכם בין הצדדים שפריטים נוספים (להלן: הפריטים הנוספים) אשר היו בקראוון יועברו לבעלותה של התובעת. הפריטים הם: קמין, עצים לקמין, 2 מזגנים, שולחן, 2 ספות  וארון. סך העסקה שנסגרה בין הצדדים היה 43,000₪, אשר ישולמו  לנתבע ב- 4 המחאות. ההמחאות ניתנו לנתבע. שתיים מהן נמשכו על ידו, והשתיים הנותרים עדיין לא נמשכו.

לאחר חודשיים ממועד תחילת תקופת השכירות של התובעת בקראוון, פנתה התובעת אל הנתבע בדרישה שישיב לה חלק מן הכספים ששילמה. הדרישה הסתמכה על הטענה לפיה התברר לה שהפריטים הנוספים אינם שווים את הערך שלטענתה סוכם ביניהם. בין הצדדים התגלעה מחלוקת מהותית בנוגע לעצם העסקה שהייתה ביניהם וכפי שיוצג להלן.

טענות התובעת

התובעת טוענת שבמהלך המשא ומתן היא הגיעה לסיכום עם התובע שהעסקה היא, שעבור התוספת היא תשלם סך של 30,000₪ ועבור הפריטים הנוספים היא תשלם 13,000₪. לדבריה, העסקה עבור הפריטים הנוספים היא עסקת מכר, אלא שהתברר לה שעסקה זו הייתה פגומה מהטעמים הבאים:

     א.    הקמין - הנתבע תמחר אותו בסך של 7,000 ₪. היא הביאה מומחה (לפיזיקה) אשר אמר לה שהארובה של הקמין בנויה באופן לא תקין (כמין ברך שיוצאת לצד הקראוון) והדבר יגרום לפליטת גזים רעילים אל תוך הבית. תיקון הארובה (על מנת שתצא למעלה בתקרה) והאיטום יעלה לה 2100 ₪.

      ב.    העצים לקמין - הנתבע תמחר אותם בסך של 2000 ₪. התברר לה שהם שווים רק 500 ₪ ועל כן על הנתבע להשיב לה 1500 ₪.

      ג.    מזגן – הנתבע אמר לה שאחד מהמזגנים קצת מטפטף, אך התברר לה לאחר השימוש שהוא מטפטף הרבה ולצורך תיקונו שילמה סך של 700₪.

     ד.    ספות – בזמן שהיא הגיעה לראות את הספות, כריות הספות היו הפוכות. לאחר הקניה התברר לה שכריות הספות היו קרועות ולכן יש לבטל את המקח, ועל כן על הנתבע להשיב לה 1750 ₪ עבורם.

      ה.   ארון – הארון לא נסגר וחסרים בו מדפים ולבן יש לבטל את המקח, ועל הנתבע להשיב לה 600 ₪ עבורו.

לסיכום, על הנתבע לשלם לה: 2100 ₪ עבור תיקון הקמין, 1500 ₪ עבור העצים לקמין, 700 ₪ עבור תיקון המזגן, 1750 ₪ עבור הספות, 600 ₪ עבור הארון, ובסך הכל: 6,650 ₪.

טענות הנתבע

העסקה סוכמה באופן אחר ממה שטוענת התובעת. לטענתו הערך של תוספת הבניה מגיע עד ל 50,000 ₪, אך הוא הסכים לרדת במחיר וסיכם עם התובעת שהתשלום עבור מכירת התוספת יהיה 43,000 ₪. אמנם, הוא קנה את התוספת ממי שבנאה במחיר של 32,000 ₪ כיון שהלה אמר לו שזהו מחיר עלות החומרים, אולם זכותו למכור אותה במחיר יקר יותר ולהרוויח. לדבריו, הפריטים הנוספים ניתנו לתובעת כמתנה ולא היו חלק מעסקת המכר ועל כן אין היא יכולה לבוא בטענות בדבר פגמים בפריטים הנוספים או על כך שאינם שווים את הסכומים בהם הם תומחרו על ידו.  לסיכום דבריו, כל הכסף שסוכם שישולם לו הוא עבור התוספת ולא עבור הפריטים הנוספים ועל כן הוא פטור מלשלם.

דיון

בית הדין שמע את טענות הצדדים באריכות, ולאחר התייעצות הדיינים, הציע ביה"ד לצדדים פשרה. התובעת הסכימה לפשרה אך הנתבע סירב. בית הדין הודיע לנתבע שהוא נותן לו ארכת זמן עד סוף אותו שבוע שבו יוכל להודיע האם הוא מסכים לפשרה, ובמידה ולא יענה בחיוב, בית הדין יפסוק על פי עומק הדין. הנתבע לא הודיע לבית הדין שהוא מסכים לפשרה ועל כן נדרשנו לעומקו של הדין כפי שיובא להלן.

א. הגדרת העסקה

מתמצית טענות הצדדים עולה שברור לצדדים שהעסקה בנוגע לתוספת היא עסקת מכר, אלא שהוויכוח ביניהם הוא בהגדרת העסקה שנערכה בנוגע לפריטים הנוספים. לטענת הנתבעת גם זו הייתה עסקת מכר ועל כן כשהתברר שישנם פגמים בעסקה זו על הנתבע להשיב לה חלק מהכסף ששילמה לו. לעומת זאת, הנתבע טוען שזו הייתה עסקת מתנה וכל כסף המכירה שולם עבור התוספת ועל כן אין להלין על המתנות שנתן.

עלינו אפוא לברר האם עסקת הפריטים הנוספים הייתה עסקת מכר או מתנה?

בתחילה הדיון דבק הנתבע דבק שהיה ברור מבחינתו שהמחיר של 43,000 ₪ הוא עבור התוספת. לעומת זאת התובעת הכחישה זאת וטענה שלאורך המשא ומתן היה ברור שהתשלום הוא בסך הנ"ל בגלל שהכללת בו תמורה עבור הפריטים הנוספים.  בית הדין שאל את הנתבע האם הבין שהתובעת הבינה לאורך המשא ומתן שזו עסקת מכר, ולאחר בירור במהלך הדיון בבית הדין הודה הנתבע שאכן הוא הבין שהנתבעת הבינה שהעיסקה ביחס לפרטים הנוספים היא עסקת מכר, אך מבחינתו הייתה זו עסקת מתנה ולדידו הוא לא ויתר על עמדתו.

לאור זאת עלינו לחדד את השאלה דלעיל: מה הדין כאשר צד אחד מבהיר לשני את עמדתו ביחס להגדרת העסקה לאורך כל המשא ומתן, והצד השני מתנגד לכך, אך אינו טורח להביע את התנגדותו באופן שהצד שכנגדו יבין שהוא אכן מתנגד, והעסקה ביניהם נסגרת. האם העסקה מוגדרת כפי הדברים שנאמרו בפירוש בלבד, או שמא כיון שטוען שאף פעם לא הסכים עם חברו על הגדרת העסקה ומתברר שהייתה פה חוסר הבנה, אין כלל תוקף לעסקה.

הסוגיה במסכת בבא בתרא צב ע"א עוסקת באדם שמכר לחברו שור והתברר שהשור נגחן ואינו ראוי אלא לשחיטה. לדעת רב יכול הקונה לטעון שיש כאן מקח טעות, לעומת זאת, לדעת שמואל אין זה מקח טעות ויכול המוכר לומר לקונה שמכר לו את השור לשחיטה. שואלת על כך הגמרא :"וליחזי אי גברא דזבין לנכסתא - לנכסתא, אי לרדיא– לרדיא"

ופירש רשב"ם שם:

"ליחזי אי האי גברא עובד אדמה הוא ולא טבח, ורגיל לקנות שוורים לחרישה, וכגון שהיו מכירין זה את זה, ודאי לרדיא זבין [=קנה לחרישה], ואפי' לשמואל ליהוי מקח טעות, דכיון שמכירין זה את זה הרי כאילו פירש לו מכור לי שור לחרישה".

כלומר, רשב"ם מדגיש שדווקא אם הצדדים למשא ומתן מכירים זה את זה והמוכר ידע שהקונה הוא עובד אדמה ולא קצב ורגיל לקנות שוורים לחרישה, אף שלא פירש לו הקונה לשם מה קונה את השור,  הרי זה כאילו אמר לו בפירוש שימכור לו שור לחרישה, ואם נתן לו שור הראוי לשחיטה הרי זה מקח טעות . מדברי רשב"ם עולה, שבמקום שכוונת הקונה במטרת קניית הנכס ידועה למוכר ויש למטרה זו משמעות בדגם הנכס שיימכר, אין המוכר יכול לומר לקונה שמכר לו את הנכס למטרה אחרת וממילא יכול היה לתת לו דגם שונה, אלא המכירה נעשתה על פי הבנת המוכר בכוונת הקונה.

כפרושו של רשב"ם בסוגיה פסק גם שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רלב, סעיף כג:

"ואם הלוקח אינו רגיל לקנות אלא לחרישה, והמוכר מכירו, הרי זה מקח טעות".

ניתן ללמוד מהרשב"ם גם לנידון דידן, שכאשר המוכר יודע ומכיר שמבחינתו של הקונה הגדרת העסקה של הפריטים הנוספים היא כמכר, כל שכן כשהקונה דאג להדגיש זאת, אין הוא יכול לומר לקונה לאחר מכן שהעסקה הוגדרה כמתנה, שהרי אם לא הסכמת להגדרת הקונה עליך היה להתנגד לביצוע העסקה, אלא העסקה הוגדרה לפי כוונתו הברורה של הקונה (מעין זה ראה שולחן ערוך חושן משפט סימן רכא סעיף א).

בית הדין התרשם שגם אם אמת הדבר שבתחילה ראה המוכר-הנתבע להדגיש שמבחינתו סך ה- 43,000 ₪ יהיה כולו עבור התוספת, אך לאחר התעקשותה של הקונה-התובעת ומשהבין שבכל מקרה הוא יקבל סכום זה (אף לפי הבנת התובעת שהסכימה לשלם 30,000 ₪ עבור התוספת ו- 13,000 ₪ עבור הפריטים הנוספים) העדיף הנתבע להשאיר את העניין עמום מבחינת הגדרת העסקהולא לחדדו, ולפי רשב"ם העסקה הוגדרה על פי כוונתו הברורה של הקונה.

כמו כן, במסכת קידושין מט ע"א קבע רבא את הכלל ש"דברים שבלב אינם דברים", שמשמעותו היא, שבעסקה הנעשית בין צדדים שונים אין להתחשב בכוונת הלב שלהם אלא יש ללכת על פי הדברים המפורשים שנאמרו בשעת העסקה ועל פי דברים אלו העסקה תוגדר (ובמקרה של המוכר שור אף שלא ביניהם דברים מפורשים, אך כיון שהיה ברור מעצם עיסוקו של הקונה, לשם מה הוא קונה את השור, הרי זה נחשב "כאילו פירש לו מכור לי שור לחרישה"). כך גם בנידון דידן יש לילך על פי הדברים הברורים של התובעת בהגדרת העסקה ולא על פי הדברים שטוען הנתבע שהיו בלבו בעת העסקה שלא ויתר על עמדתו בהגדרת העסקה. וראה בחידושי הריטב"א, נדרים יח ע"ב, שמדגיש שהכלל ש"דברים שבלב אינם דברים", נכון אף אם אנו מאמינים לו שבלבו חשב כך.

בנוסף לכך יש אינדיקציות נוספות המאששות את הסברה שהנתבע הסכים להגדרת העסקה כמכר:

     א.      בשיחת הוואטסאפ מתאריך 14.7.17 התובעת ביקשה שהנתבע יוריד להם את המחיר הכולל ל-35,000 והנתבע ענה לה: "35,000 עם המזגן והקמין והשולחן וכו'... זה נמוך מדי". מתשובתו של הנתבע מובן שהוא ראה את הפריטים הנוספים כחלק מעסקת המכר ולא כמתנה (ובוודאי שהבין שכך התובעת מבינה את העסקה).

     ב.      כשנשאל הנתבע בבית הדין מדוע מכר את התוספת ב- 43,000 ₪ כאשר הוא קנה אותה ב-32,000, תשובתו הייתה שהוא נתן לה עם התוספת גם את הפריטים הנוספים. תשובה זו מוכיחה שראה את עסקת הפריטים הנוספים כחלק מעסקת המכר.

      ג.       הנתבע הודה בבית הדין שתמחר את הקמין ב-7000 ₪ מה שמורה שהתכוון למכר ולא למתנה.

      ד.      לא מסתבר שאדם ייתן מתנה לאחר שאינו מכירו בשווי של 13,000 ₪.

המסקנה העולה היא, שהגדרת העסקה של הפריטים הנוספים היא כמכר וכפי טענת התובעת. לאור מסקנה זאת עלינו לבחון את תביעותיה ביחס לעסקה זו.

ב. עסקת הפריטים הנוספים

הקמין- כאמור, טוענת התובעת על פי מומחה (לפיזיקה) שהביאה, שהארובה של הקמין בנויה באופן לא תקין ומסוכן, והתיקון יעלה לה 2100₪. בית הדין הביא מומחה מטעמו לבית התובעת שייבחן את טענתה ועל פי חוות דעתו התברר שטענת התובעת נכונה, הן ביחס לאי תקינותה של הארובה והן ביחס לעלות התיקון.

בביקור עם המומחה ונציג הדיינים במקום, הוסיף המומחה שמדובר ב'קמין דרוזי' שמחירו המקסימלי של קמין דרוזי חדש הוא 2000 ₪. לאור נתון זה שהמחיר השוק של קמין חדש הוא 2000 ₪ וקמין ישן שווה אף פחות מכך ולא כפי שתמחר אותו הנתבע ב-7,000 ₪, מתברר לבית הדין שהייתה כאן אונאה במחיר של הקמין ביותר מששית ממחיר השוק, שהדין הוא שהמכירה בטלה וכפי שפוסק השולחן ערוך, חושן משפט, סימן רכז, סעיף ד:

"היתה האונאה יתירה על השתות כל שהוא, כגון שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה, בטל המקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא יקנה כלל".

 אלא שכאן מונחות לפתחנו שתי שאלות שעלינו לברר. 

ג. סמכותו של בית הדין לפסוק יותר מסך התביעה

השאלה הראשונה היא, האם בסמכותו של בית הדין, כאשר הוא רואה שלתובע מגיע יותר ממה שתבע, לפסוק יותר מסכום התביעה? ובמקרה דנן, התובעת תבעה רק 2100 ₪ עבור תיקון הקמין, אך לבית הדין התברר שהייתה כאן אונאה גדולה במחיר והמכירה מתבטלת ועל הנתבע (המוכר) להשיב לתובעת (הקונה) 7000 ₪ ששילמה, האם אכן רשאי בית הדין לפסוק כפי שהתברר לו?

לכאורה התשובה לכך היא שלילית שהרי הרמ"א פוסק בחושן משפט, סימן יז, סעיף יב, שלבית הדין אין סמכות לפסוק יותר ממה שתבע התובע כיון שיש להניח שלא תבעו משום שמחל לו או משום שהיה חייב לו ממון:

בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע; ואם פסק לו יותר, הוי טעות בדין, וחוזר.

אלא שהש"ך שם בס"ק טו, מסייג את פסקו של הרמ"א רק למקרים שהדיין אינו יודע אם מה שאינו תובעו יותר הוא משום שמחל לו, או משום שטועה בדין, אז אנו תולים שהתובע לא תבע יותר משום שמחל לנתבע על השאר מסיבות שונות, אבל כשהדיין יודע שהתובע טועה בדין,הרי זו מחילה בטעות ומחוייב לפסוק יותר. כדברי הש"ך פסק גם נתיבות המשפט, שם, והתומים שם ס"ק ח. והפתחי תשובה, שם, ס"ק יח, הביא שיטת המעיל צדקה סימן נג, שהפליג עוד יותר מהש"ך ומסיק לדינא שדווקא אם ברור שידע לתבוע יותר, בזה הוא דאמרינן דמה שלא תבע יותר הרי זה כמחילה מפורשת ולכן אין לו לפסוק יותר, אבל בכל מקרה של ספק אם מחל לו המותר או טעה בדין, ודאי רשאים הבית דין לומר לו שעל פי הדין מגיע לו יותר וכאשר ברור שטעה הרי שזה בכלל 'לכל אבדת אחיך'. אמנם לדעת הסמ"ע, שם, ס"ק כו, אין לדיין לפסוק מעבר למה שתבע התובע, גם אם לא ידע התובע את הדין, אך, כאמור, רוב הפוסקים חולקים עליו.

ומכל מקום בנידון דידן, גם הסמ"ע יודה שבית הדין יכול לפסוק יותר מהתביעה, שהרי כל עצמו של דין אונאה מורה על כך שכל עוד לא עבר זמן של 'כדי שיראה לתגר' לא אמרינן שיש מחילה בכך שלא תבע, וכפי שאומרת הגמרא בבא מציעא סז ע"א, בסוגיה של מחילה בטעות: "והרי אונאה דמחילה בטעות היא ולא הויא מחילה".

הגמרא בבא בתרא מא ע"א, הביאה מעשה ברב ענן ששטף מים נטל את מחיצות שדהו. רב ענן הקים מחיצה חדשה והתברר שבכך הרחיב את גבולו לשטח חברו. בדיון לפני רב נחמן טען שכיון שחברו סייע לו בהקמת המחיצה הרי שמחל והקנה לו את השטח. רב נחמן דחה דבריו מהטעם שזו מחילה בטעות כיון שבזמן שסייע לו לא ידע חברו שבונה בתוך שלו ולכן אינה מחילה. מקשה על כך הרמב"ן בחידושיו שם, הרי רב נחמן עצמו פסק בבבא מציעא סו ע"ב שבזביני [=מכירה], מחילה בטעות הוי מחילה, ומתרץ:

"ולדידן לא קשיא מידי, דהא למה זה דומה לאונאה דאמרינן (בבא מציעא סז ע"א) התם לא ידע דמחילה ילכך אין כאן מחילה ואפי' בטעות, והכא נמי כיון שלא היה יודע דבארעיה אהדר גודא ליכא מחילה."

כלומר, בטעות שמחמת חיסרון ידיעת נתונים במציאות אין זה נחשב אפילו מחילה בטעות, שהרי אין כאן מחילה כלל, וכמו בדין אונאה שנתוני המחיר האמיתי של המקח אינם ידועים למתאנה, ואינו מוחל אפילו בטעות.

וצריך לומר, שגם לדעת התוספות בבא מציעא סו ע"ב, ד"ה התם, הסוברים שבעיקרון מחילה בטעות אינה מחילה (והביאו ראיות רבות לכך מן הש"ס), אך בעסקת מכר סוברים שכשהייתה מחילה בטעות אין לו לחזור מהמכירה כדי שיעמוד באמינות דיבורו לקיום העסקה ("כי היכי דליקו בהימנותיה"), במקרה של אונאה לא שייכת סברה זו אף שמדובר בעסקת מכר, כיון שהצד שכנגד נוהג בעסקה שלא בהגינות בכך שמאנה את חברו.

ולכן בנידון שלנו שברור שהתובעת לא מחלה כיון שהיא לא ידעה שמדובר בקמין דרוזי שמחירו נמוך בהרבה מהמחיר שתמחר הנתבע, והראיה לכך היא, שגם בבואה לפני בית הדין הייתה התובעת משוכנעת שהמחיר הוא כפי שתמחר הנתבע.

מסקנתנו, אפוא, היא שלבית הדין נתונה הסמכות לפסוק שהייתה כאן אונאה המבטלת את המכירה למרות שהתובעת לא תבעה זאת, ויתרה מזאת, בית הדין אף מחויב לפסוק כך.

ד. שיהוי התביעה

השאלה הנוספת שנשאלת היא, האם שיהוי בתביעה מעיד על מחילת התובע מלתבוע את האונאה או לאו?

בדיני אונאה מצינו שישנה הגבלה בזמן של זכות התביעה לביטול המקח מחמת אונאה במחיר. וכך נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן רכז סעיף ז:

"עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות ולבטל המקח ביותר משתות, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו. ואם שהה יותר, אינו יכול לחזור ולא לתבוע אונאתו".

מקור הדין הוא במשנה בבא מציעא מט ע"ב ומסביר רש"י שם ד"ה עד כדי, שהסיבה לדין זה היא ש:"אם שהה יותר - מחל על אונאתו". כלומר, ישנה הנחה שאם עבר זמן שבו הקונה היה יכול לברר את המחיר בכך שהיה מראה את החפץ לאדם שידע לומר לו את מחירו בשוק, הרי שהוא מחל על אונאתו.

מדברי התוספות משמע ששיעור זמן 'בכדי שיראה' הוא שיעור קבוע שנקבע על פי ממוצע, אך מדברי הרמב"ם, הלכות מכירה, פרק יב, הלכה יא, שהובאו גם בשולחן ערוך חושן משפט סימן רכז סעיף טו, נראה שאין שיעור זמן קבוע, אלא יש לבחון בכל סוג נכס כמה זמן נדרש בכדי לברר את מחירו: 

"בכל המטלטלים שייך אונאה, אפילו בספרים ואפילו באבנים טובות ומרגליות, ויש ללוקח לחזור בהם עד שיראה אותם לתגרים הבקיאים בהם בכל מקום שהם, שאין הכל בקיאין בדברים אלו. לפיכך אם לא היה מכיר באותה מדינה, והוליך המקח למקום אחר, או שבא הבקי לאחר זמן מרובה והודיעו שטעה, הרי זה חוזר".

בנדון שלנו, שמדובר בהערכת מחיר של קמין עצים שזהו מוצר שאינו שכיח ומעטים הם הבקיאים בשומתו ויש צורך להוציא הוצאות כדי להזמין מומחה, נראה שהתובעת לא מחלה על אונאתה. כך כתב בשו"ת לחם רב, סימן רכו, לחלק בין מה שפסק הטור בשם הרא"ש ש"אם נתעצל ולא חקר לידע אם נתאנה בלא עיכוב אונס מחל על אונאתו", שם מדובר במקרה שהמומחה הוא בעיר ואין טורח והוצאות להזמינו, לבין מקרה שצריך לטרוח ולהוציא הוצאות כדי להשיג את חוות דעת המומחה שלא אמרינן שהקונה מחל אלא לאחר ששלח את הנכס והראהו למומחה ושתק.

זאת ועוד, במקרה שלפנינו גם אם הייתה התובעת שואלת בעל פה למחירו של קמין, סביר להניח שהיו אומרים לה אכן מחיר יקר, שהרי לא הייתה מעלה בדעתה שמדובר ב "קמין דרוזי" כדי לשאול דווקא על סוג זה של קמין.

בנוסף, ניתן לומר שבמקרה שהנכס אינו מטלטל בקלות ויש טרחה גדולה להעבירו כדי להראותו לאחרים ניתן לתבוע את ביטול המקח אף לאחר זמן מרובה. ראיה לכך ניתן להביא ממה שפסק, שולחן ערוך חושן משפט סימן רכז סעיף לה, בענין אונאה בשכירות מטלטלין:

"השוכר את הכלים או את הבהמה, יש להם אונאה, שהשכירות מכירה בת יומא היא, ואם יש בה אונאה שתות או יותר, בין שנתאנה שוכר בין שנתאנה משכיר הרי זה מחזיר אונאה, ואפילו לאחר זמן מרובה".

והסביר הסמ"ע שם ס"ק סה בשם המגיד משנה, שהטעם שלא נתנו בזה שיעור 'בכדי שיראה לתגר' הוא משום:

"דדוקא בקנין מטלטלין שהן בידו, שייך בהו לומר דהו"ל להראותן ומדלא הראה אמרינן מחל, ואין דרך כן בשכירות".

ולכאורה עדיין לא ברורה כוונתו מה החילוק בין מכר לשכירות ומה כוונתו במשפט "דדוקא בקנין מטלטלין שהן בידו", הרי גם שכירות מטלטלין הן בידו? ובבית הבחירה למאירי מסכת בבא מציעא דף נו ע"ב חידד שהחילוק הוא משום:

"שאין דרך להראות שכירות לבני אדם אלא שעושה מלאכתו ומחזירה ומתוך כך מחזיר אונאה לעולם".

על כל פנים, למדים אנו מדין זה עיקרון חשוב, שדווקא כאשר דרכם של אנשים להראות את הנכס לאחרים אומרים אנו שאם לא הראם מחל, אך אם אין דרכם של אנשים להראותם אין הוא מוחל. כך גם בנידון דידן, כיון שהקמין הוא לא דבר שרגילים לטלטל אותו ולהראותו לאחרים אין הקונה מוחל על אונאתו, ואף שישנם הרבה מוצרי חשמל כבדים שלא רגילים לטלטלם, אך דגמי מוצרי החשמל ידועים לאנשים רבים וקל לברר את מחירם מה שאין כן במקרה שלפנינו שרוב האנשים אינם מבינים בדגמים של קמינים ובמיוחד לזהות שמדובר בקמין דרוזי כדי לברר את מחירו.

טעם נוסף לכך שלא הייתה כאן מחילה הוא, משום שלא מסתבר שאדם ימחל על מוצר שנמכר בכמעט פי שבע משוויו האמיתי.

נוסיף עוד כי במקרה שלפנינו ציין הנתבע בדבריו כי המחיר שבו הוא תימחר את הקמין הוא למעשה "מחיר השוק". לעניין זה עיין נתיבות המשפט, סימן שלב ס"ק ד'. לאור דבריו של נתה"מ שם יתכן שבנסיבות שלפנינו יכול המתאנה לחזור בו אף לאחר פרק הזמן של "בכדי שיראה לתגר". ויש לעיין בזה עוד.

בשולי הדברים נעיר עוד, שאין לטעון שלא שייכים כאן דיני אונאה כיון שהקמין נחשב כקרקע והרי הלכה פסוקה בשולחן ערוך,חושן משפט,סימן רכז,סעיף כט, שאין אונאה בקרקעות ואפילו מכר שווה דינר באלף. חברי בית הדין בביקורם בקראוון בדקו וראו שהקמין אינו מחובר לקרקע, וגם הארובה אינה מחוברת באופן שהפכה לחלק מהקראוון אלא מחוברת לדופן הקראוון מבחוץ באמצעות חוט ברזל בלבד.

מסקנתנו היא שאין שיהוי התביעה מעיד על מחילתו של התובע ועל כן יכול הקונה לבטל את מכירת הקמין.

העצים לקמין- כאמור הנתבע תמחר את העצים ב- 2000 ₪ והתובעת טוענת שאין הם שווים יותר מ- 500 ₪. על פי חוות דעתו של המומחה שהביא בית הדין עצים אלו אינם שווים יותר מ- 120 ₪ ועל כן גם לגביהם יכולה האישה לטעון לביטול המקח וכפי שביררנו לעיל בעניין הקמין.

לשאלת בית הדין את התובעת, במצב הזה שהתברר שהיא יכולה לטעון לביטול המקח ביחס לקמין ולעצים, האם היא מעוניינת להמשיך ולקיים את המקח והנתבע יחזיר לה את ההפרש ממחיר השוק, או שהיא מעוניינת לבטל לגמרי את המקח של הקמין והעצים, ענתה התובעת שהיא מעוניינת בביטול המקח.

אם נסכם את דברינו עד כה עולה שהתביעה היא בסך 13,000 ₪ עבור הפריטים הנוספים וכיון שניתן לטעון ביטול מקח ביחס לקמין ולעצים שהתמחור שלהם יחד על פי הנתבע הוא סך של 9000 ₪, הרי שהתמחור של: 2 המזגנים, השולחן, 2 ספות  והארון הוא – 4000 ₪.

בית הדין קובע שסך של 4000 ₪ עבור חלק זה של העסקה הוא הגון ולא ניתן לטעון לגביו ביטול מקח מחמת אונאה או מחמת מום במקח.

לפנים משורת הדין

אמנם בעת הדיון טען הנתבע שהוא קנה את התוספת ממי שבנאה במחיר של 32,000 ₪, אך כאמור לעיל, הנתבע הבין שהתובעת מבינה ששווי עסקת התוספת הוא 30,000 ₪ ולכן יש לפסוק שזהו שיווי העסקה. אף על פי כן התובעת הסכימה לפנים משורת הדין ובדיעבד להחשיב את שיווי התוספת במחיר של 32,000 ₪, מתוך הנחה שגם היא תדרוש מחיר זה בבוא העת כשתחליט לעבור מהקראוון.

סיכום

בית הדין מכריע כדלקמן:

     1.      עסקת מכירת התוספת שהתבצעה היא בסך 30,000 ₪.

     2.      עסקת הפריטים הנוספים היא עסקת מכר ולא מתנה, והיא עומדת על סך 13,000 ₪.

     3.      בנוגע לקמין ולעצים נעשתה אונאה בעסקה בשיעור של ביטול מקח ועל כן מתקבלת דרישת התובעת לביטול המכירה לגביהם.

     4.      על פי תמחור הנתבע, סך העסקה בנוגע לקמין ולעצים היה 9,000 ₪ וכיון שעסקה זו בטלה, על הנתבע להשיב סך זה לידי התובעת.

    5.      כיון שהנתבעת הסכימה לפנים משורת הדין להחשיב את שווי עסקת התוספת בסך של 32,000 ₪ יש להפחית מהסך הנקוב בסעיף 4, סך של 2000 ₪. על כן נותר לנתבע להשיב לתובעת סך של 7000 ₪.

     6.      טענות התובעת בנוגע למזגן, הארון וספות, נדחות.

נפסק אפוא:

     א.      על הנתבע לשלם לתובעת סך של 7,000 ₪. התשלום יבוצע תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.

     ב.      על התובעת לאפשר לנתבע ליטול את הקמין ואת העצים שלו.

"והאמת והשלום אהבו"

ובאעה"ח

הרב משה כהן                          הרב תומר ישראלי                                 הרב עפר יעקב

תגיות