התנה עם הסופר שיטבול לפני כתיבה ושכח פעם אחת

סופר ששכח לטבול לפני הכתיבה

הנידון

"אני סופר סת"ם, ואני נוטל בשכר כתיבת ספר תורה הוא שלוש מאות אלף שקלים. קבלתי לכתוב ספר תורה, אלא שתנאי עשו עמי שלא אכתוב אפילו אות אחת בספר תורה, אלא אם טבלתי באותו יום במקוה, ובתמורה לבקשה זו, הוסיפו בשכרי ארבעים אלף שקלים. סך הכל שכר כתיבת הספר תורה היה שלוש מאות וארבעים אלף שקלים. פעם אחת שכחתי שלא טבלתי במקוה, וכתבתי באותו היום יריעה אחת, לאחר כמה שבועות נזכרתי מזה, ואינני זוכר איזו יריעה זו היתה.

מה עלי לעשות. אני חושש, שאם אספר לקונה הוא יבטל את כל העסקה, ואהיה חייב להחזיר להם את כל כספם, ולמצוא קונה אחר לספר תורה, ואפסיד. שהרי ארבעים אלף שקלים של תוספת השכר בודאי לא אמצא מי שיסכים לשלם, ומלבד זאת, ספר תורה שכבר התחילו לכתוב, שכרו מעט יותר.

ואם לא אספר להם, ואפחית משכרם, נפשי בשאלתי, כמה עלי להפחית משכרי, האם לפי ערך יחסי, דהיינו לחשב את מספר היריעות של הספר, ולחלק לארבעים אלף שקלים, ולהפחית יריעה אחת, או כיון שלא כל הספר נכתב לאחר טבילה במקוה טהרה, יש ערך פחות לספר תורה לבקשתם, ויש להפחית הרבה יותר, או שבאמת יש כאן מקח טעות, ועלי להחזיר להם כספם ולשאת בנזק, או דלמא יש לומר שיריעה אחת בטלה בשאר היריעות ברוב, ואין לזה שום משמעות מבחינת ערך הספר תורה, ויש להפחית להם רק משכרם".

תשובה

אפילו המקפידים, שדורשים שיהיה ספר תורה שנכתב לאחר טבילה במקוה – רובם אינם מקפידים אם יריעה אחת נכתבה ללא טבילה, לפיכך אין זה מום במקח המבטל את קנין התחייבות הקונה לקנות מהסופר את ספר התורה. אבל יש להפחית להם מהשכר באופן יחסי לפי חישוב התוספת למספר היריעות. ואין ראוי לומר לקונה שיריעה אחת נכתבה ללא טבילה, כדי שלא לצערו, אבל יש להפחית משכרם בחכמה. ומכל מקום, לצאת ידי שמים, יקבל הסופר על עצמו חומרה בהנהגה שלא היה עושה עד עכשיו, כגון חיזוק בענין כעס או גאוה או שמירת הלשון ושמירת העינים ביתר שאת ויתר עוז וכדו', ובזה יתעלה ערך הספר תורה לאותו ערך, ועוד יותר, ממה שהיה לוא לא היה מחסר טבילה אחת במקוה.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. דין ביטול ברוב, בחתיכות הניכרות. ב. אם יש ביטול ברוב בדבר רוחני. ג. אונאה בשווי המקח: בפחות משתות, או בשתות, או ביותר משתות. ד. אונאה במידה משקל ומנין. ה. מה הטעם שבשתות לא בטל מקח, כטעות בכמות. ו. אונאה בטיב המקח, כגון תפילין לא מהודרות, ושאר דברים. ז. גדר מום המבטל את המקח. ח. שכר פועל שיכתוב ספר תורה בטבילה, וכתב בלא טבילה. ט. מי שהתחייב לקנות מהסופר ספר תורה, והתנה שיכתוב בטבילה, וכתב יריעה אחת בלא טבילה.

ביטול ברוב אפילו בחתיכות, ואפילו שכל אחת בפני עצמה

בראשונה יש לברר האם שייך כאן דין ביטול ברוב, שהיריעה הזו בטלה ברוב, ודין הספר כאילו כולו נכתב בטבילה, ולא נפחת קדושתו, אלא שיצטרך להפחית שכר על אותה היריעה שכתב ללא טבילה. וצדדי הספק הן, האם ביטול ברוב הוא רק בדבר המעורב לגמרי, כגון דם טמא ודם טהור המעורב יחד, אבל דבר העומד בפני עצמו, אפילו אינו ניכר, שמא אינו בטל ברוב. או דלמא אף זה בטל ברוב. ובאמת זה פשוט כביעתא בכותחא, שחתיכה שנתערבה באחרות ואינה ניכרת בטלה ברוב, ואין צריך עירוב ממש, כמבואר בהרבה מקומות בתלמוד, ונפסק ביורה דעה (קט, א).

ואף על פי שנתבאר שיש ביטול בחתיכות, מכל מקום עוד יש להסתפק, דדלמא דין ביטול ברוב הוא דוקא בתערובת, אבל כאשר עומדות חתיכות היתר, ולידם חתיכה של איסור, ולא נתערבו, אפילו שאין ידוע מה האיסור ומה ההיתר, כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ואין דין ביטול ברוב אלא בעירוב.

וגם זה מבואר בתוס' בחולין (צה, א) שיש בזה ביטול ברוב. דהנה הקשו התוס' בחולין על הא דתניא (חולין צה, א) "תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן, ואינו יודע מאיזה מהן לקח - ספקו אסור". וזה לשונם:

"ספקו אסור - דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, והא דקיי"ל מדאורייתא חד בתרי בטיל, היינו היכא שמעורב ואינו ניכר האיסור, אבל הכא ידוע האיסור בדוכתיה" עכ"ל.

ביאור דבריהם, דהקשו, כיון שיש חנות המוכרת בשר נבלה, תבטל בשאר החנויות, ואם נטל מאחת מהם, יהיה ביטול ברוב. ותירצו, דהחנות מוכרת הנבלה ניכרת, לכן אין בטלה ברוב. משמע, שאם אינה נכרת, יש ביטול ברוב אפילו אינה תערובת. וכן הוא מבואר בתשובות מהר"ל מפרג סימן ו (אסיפת גאונים החדש), ומאריך להוכיח מהתוס' הנ"ל שדבר העומד במקומו ואינו מעורב, אבל אינו ניכר יש ביטול ברוב, וכן מוכיח מהרבה ראשונים.

והטורי זהב באורח חיים (סימן תרלב ס"ק ג) כתב, דסכך פסול בטל בסכך כשר אפילו הפסול ניכר, והטעם, דמדאורייתא יש ביטול ברוב אפילו כשניכר. והחתם סופר (יורה דעה סימן רעז) תמה עליו, ומוכיח, שאם ניכר האיסור אין דין ביטול ברוב, מכל מקום מודה החתם סופר שדבר העומד בפני עצמו עם אחרים ואין ניכר מי הוא האסור, יש ביטול ברוב, ועל פי זה פסק החתם סופר, בספר תורה העומד בארון הקודש ולידו עוד ספרים ואין ידוע מי הכשר ומי הפסול, ואי אפשר לבדוק את הפסול [כך משמע מדבריו, עיין שם] אמרינן ביטול ברוב.

העולה מזה: ביטול ברוב, הוא לאו דוקא בעירוב ממש כדם, אלא אף בחתיכות. ואפילו שלא נתערבו, אלא שעומדות יחד כמה חתיכות, ואין  ניכר האיסור, אמרינן ביטול ברוב.

אין ביטול ברוב בדבר רוחני

ולפי זה, בנידון דידן שאי אפשר לדעת איזה יריעה נכתבה בלא טבילה, אמרינן ביטול ברוב. זה הנראה לכאורה. ולפי זה אין לחייבו אלא להפחית משכרו.

אבל באמת נראה לי, שבנידון דידן לא שייך כלל דין ביטול ברוב. דבאמת, יריעה שנכתבה בלא טבילה כשרה למהדרין, במיוחד שלא היה חייב טבילת עזרא, והטבילה היא רק תוספת קדושה, לפיכך אין שייך כאן דין ביטול ברוב בדבר רוחני כזה, וכיון שבעל הבית תובע שיהיה כל הספר נכתב בטבילה, יש לברר מה יעשה בנידון דידן.

העולה מזה: אע"פ שיש ביטול ברוב כאשר כל חתיכה נפרדת, מכל מקום, בנידון דידן אין ביטול ברוב, כי יריעה שנכתבה ללא טבילה במקוה, אינה דבר איסור שתבטל ברוב.

דין אונאה, בשתות ובפחות, וביותר

והנה סופר זה אינו פועל של בעל הבית, שהרי לא קיבל מבעל הבית יריעות ודיו ועובד בשכר עבורו, אלא הוא מוכר. דהיינו שבעל הבית התחייב לקנות ממנו את הספר שיכתוב, ובזה יש לדון לכאורה בדין אונאה במקח וממכר.

והנה המוכר לחבירו מקח ששוה פחות ממה שמכר לו, כגון שמכר לו כלי ששוה מאה, במאה ועשר, הרי שנתאנה לוקח בעשירית, ולא בטל המקח, אבל יש כאן אונאה, ובפחות משתות הוי מחילה. ואם נתאנה בשתות, קנה ומחזיר אונאה, ורק ביותר משתות בטל מקח (חושן משפט רכז, ב-ד).

ולפי זה לכאורה, קונה המבקש ממוכר לקנות תפילין מהודרות, ומוכר לו תפילין שאינם מהודרות, יש לדון בערך המקח, אם שווי התפלין המהודרות שוות ביותר משתות מהתפילין שמכר לו, בטל המקח, ואם הן שוות בפחות משתות הוי מחילה, ובשתות קנה ומחזיר אונאה. ולפי זה בנידון דידן שתוספת השכר על טבילה היא שווי של פחות משתות בערך הספר תורה, שהרי הקונה הוסיף לסופר על שלוש מאות אלף שקלים רק ארבעים אלף שקל, לא אמרינן בטל מקח, אלא מחילה היא, ואם היה שתות, אז יחזיר האונאה, אבל לא יבטל המקח.

העולה מזה: אונאה בפחות משתות הוי מחילה. בשתות לא בטל מקח, אבל מחזיר את האונאה. וביותר משתות בטל מקח.

דין אונאה בכמות המקח, והטעם

אבל באמת, כל זה אינו נכון כלל וכלל. דהרי טעות במדה ובמשקל הוי מקח טעות אפילו במשהו (חושן משפט, סימן רלב, א), והטעם בזה, כיון שלא רצה לקנות מידה זו, ולא משקל זה, ולא מנין זה, ואין דין אונאה אלא בדבר שקונה מה שרצה לקנות, אלא שנתאנה במחיר בלבד, אבל כשמוכר לו מה שלא ביקש לקנות, אין שייך דין זה כלל לדין אונאה, אלא לדין טעות במידה משקל ומנין.

ובאמת ראוי לתת טעם, מדוע אם נתאנה המוכר בשתות, לא בטל המקח וקנה ומחזיר אונאה, ואין יכול הקונה לטעון, אם הייתי יודע שאשלם יותר לא הייתי קונה, או שאם נתאנה הקונה בשתות, לא בטל מקח, אלא יחזיר לו המוכר שתות, ומדוע לא יאמר המוכר, אם הייתי יודע שאקבל פחות לא הייתי עושה את המקח, כשם שאמרו שכל טעות במידה ומשקל בטל מקח כי לא רצה לקנות דבר זה, הוא הדין בזה לא רצה לקנות או למכור במחיר זה. וכבר הבאנו לעיל בסימן לח אות א, בשם הגר"ח מבריסק מה שכתב בזה, עיין שם. והנני מוסיף נופך לדבריו.

אבל הטעם בזה, שירדה תורה לסוף דעת בני אדם, ואמרה, שדעתם שלא לבטל המקח בשתות, אלא להחזיר האונאה, ואפילו הוא עומד וצווח אינו נאמן, דבטלה דעתו אצל בני אדם, כי כך הם דרכי המסחר. וכל זה דוקא שקנה מה שרצה לקנות, ובכמות שרצה לקנות, אבל כאשר קונה מה שלא רוצה לקנות, בודאי לא הוי מקח כלל. וזה קל וחומר מטעות במידה ובמשקל, שקנה מה שרוצה לקנות, אלא שיש טעות בכמות המקח, ואפילו בזה אמרינן שאפילו טעות במשהו בטל מקח, אבל כשקונה מה שלא רוצה לקנות, לא הוי מקח כלל, כגון שמבקש לקנות יהלום בצבע פלוני, ומי שאינו בעל מקצוע אינו יכול להבחין בזה, ולאחר זמן שקנה נתן לאנשי מקצוע לבדוק, ומצא שקיבל צבע אחר, בודאי לא הוי מקח כלל וכלל.

העולה מזה: אונאה בכמות המקח: במידה מנין או משקל, אפילו במעט בטל המקח, שלא על מקח זה עשה קנין. אבל כאשר האונאה בשווי הקנין, ירדה תורה לדעת בני אדם שאינם מבטלים את המקח אלא ביותר משתות.

דין אונאה בטיב תשמישי קדושה ושאר דברים

לפי זה, גם במוכר לו תשמיש קדושה שאינו מהודר, והלוקח מבקש לקנות מהודר לא הוי מקח כלל וכלל.

ובזה מבואר מה שכתב בשו"ת תשורת ש"י [הרב טאבק] סימן תו, שהקונה הרגיל לקנות תפילין וארבע מינים מהודרות ומכר לו המוכר תפילין וארבע מינים שאינם מהודרות בטל המקח, והאריך להוכיח מדברי רבותינו שכל מקח שהטעה המוכר את הקונה, ומכר לו דבר שאינו מהודר כרצון הלוקח בטל המקח, ולא דנין כלל דין אונאה בזה, אלא כדין מום במקח שבטל המקח, כיון שאין שייך כאן כלל דין אונאה.

והביא ראיה לזה עוד מדברי החיד"א בשו"ת חיים שאל (חלק א סימן עד לה) שכתב וז"ל

"מעשה במי שקנה כסתות הנקראיה מקאטי"ס הנהוגים במצרים, ואחרי כן ידע שהרב מהר"י זיין בספר פרח שושן, הסכים, דלכתחילה יש לחוש לאיסור כלאים משום גזרה, אבל בעיקר הדין אין בו אפילו איסור דרבנן, ורוצה לחזור מהמקח, נראה דהדין עמו, שזה נקרא מום, ויש סמך מתשובת הריב"ש סימן תצ"ט שכתב דכל דפרשי אינשי, נקרא מום, ועיקר תשובת הריב"ש פסקוה מור"ם (חושן משפט סימן רלד, ג), ומהריק"ש סימן רל"ד, והכא דלכתחילה יש לחוש, ודאי פרשי" עכ"ל. 

מכל מקום ראוי לציין, שכל זה דוקא כאשר באמת האונאה היא בטיב הדבר, כגון שמכר לו תפילין פחות מהודרות, וכדו' אבל כאשר האונאה היא באמת רק במחיר, גם במכירת מצוות יש דין אונאה, כבכל משא ומתן, לפיכך כאשר בא לפנינו דין אונאה בתפילין וכדו', יש לעיין אם זו אונאה בשווי או בטיב. 

ולא רק בזה, אלא בכל מקח, אם האונאה היא בטיב חוזר המקח, לפיכך, אם שווי המקח הוא פחות, או יותר, מחמת הטיב, אין לדון כאן באונאה של שווי, אלא באונאה של מקח שבטל, שלא על זה נתן את המקח. וזה יסוד גדול מאוד בדיני אונאה.

העולה מזה: אין דין אונאה אלא בשווי המקח, אבל אונאה בטיב המקח בטל מקח, כאונאה במידה משקל ומנין. לפיכך, אם נתאנה בטיב התפילין, או בטיב שאר דברים, בטל מקח. והוא יסוד גדול בדיני אונאה.

שיטת הדעת קדושים בסופר שכתב ללא טבילה

והנה בדעת קדושים על הלכות סת"ם, כתב בסוף סימן רפא וז"ל "סופר, שעל ידי שכותב אחר טבילה מרבין בשכרו, כיון שנמצא שכתב לפני טבילה, ונתן כפי חזקתו שבטבילה, אבד תוספת שכרו - אף שהיה שכירות בקנין המועיל" עכ"ל. משמע לכאורה, שאין ביטול מקח בגלל חסרון טבילה, אבל מפסיד רק תוספת השכר.

אבל באמת אין הנידון דומה לכאן כלל, דהדעת קדושים איירי בסופר שהוא פועל של בעל הבית, ששכרו לכתוב לו ספר תורה, והוסיף בשכרו בגלל הטבילה, וכתב הסופר לפני טבילה, ונתן לו בעל הבית שכרו כפי חזקתו שטבל, ועל זה כתב שמפסיד התוספת, כי אין שייך כאן ביטול מקח, אלא הרי הוא כפועל שלא עשה עבודתו כראוי, שאבד שכרו הראוי, ומקבל רק כפי מה שעבד, ואין לו דין מזיק, כי יש שווי גם לספר תורה ללא טבילה. וזה מוכח מדבריו שאיירי בפועל שהרי כתב "אף שהיה שכירות בקנין", מוכח שאיירי בשוכר סופר, וכן משמע מלשונו שכתב שנתן כפי חזקתו, ולא כתב שקנה ממנו הספר בחזקת שטבל, לפיכך אין ראיה מדבריו לנידון דידן.

העולה מזה: סופר שהוא פועל של בעל הבית - שהיריעות והדיו ושאר הוצאות על בעל הבית - והוסיף בשכרו בעבור טבילה לפני כתיבה, ולא טבל, הפסיד תוספת שכרו בלבד.

צדדי הספק

ולאחר שהתבאר לנו שהמוכר חפץ שלא רצה הקונה לקנותו, אין לדון בזה דין אונאה אלא ביטול מקח, והתבאר לנו שסופר הינו מוכר שמוכר ללוקח ספר שהתחייב הלוקח לקנותו, יש לבאר, מה הן באמת צדדי הספק בנידון דידן, שהרי לכאורה כיון שאין כאן ביטול ברוב, והקונה רוצה לקנות רק ספר תורה שנכתב כולו בטהרה של טבילה, ואינו מסכים שיהיה אפילו יריעה אחת בלא טבילה, אם כן יש כאן ביטול מקח לכאורה.

אבל הספק כאן הוא, כיון שמכל דברי הפוסקים שמובא בתשורת ש"י (שם), וכן מה שדן החיד"א (שם), איירי בדברים שהם באמת מום קל, וראוי להחמיר בהם לכתחלה, אבל סופר שאינו חייב טבילת עזרא, וכתב את כל הספר מלבד יריעה אחת בלא טבילה, יתכן שאין זה מום כלל, ובאמת זהו הספר שרוצה הקונה לקנות, אלא שהוא מקפיד בדבר שאין להקפיד כלל, ובזה לא אמרינן בטל מקח, אלו הן צדדי הספק.

העולה מזה: צדדי הספק בנידון דידן הן, האם קפידה זו של הקונה שלא לקנות אות אחת שכתב ללא טבילה, הוי קפידה לבטל המקח.

גדר מום שמבטל המקח

והנראה בזה, דהנה גדר מום המבטל את המקח, אינו תלוי רק בדעת הקונה, אלא הוא יתכן בשני ענינים: א. אם התנה הקונה בפירוש שאינו רוצה שבמקח יהיה מום זה, אפילו הוא קל שבקלים. ב. אם לא התנה, אבל רוב בני אדם מקפידים על זה. זה יסוד גדר מום המבטל את המקח, ומקורו בש"ס, ופסק כך הרמב"ם והמחבר.

דהנה זה לשון המחבר (חושן משפט רלב, ו)

"כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה, מחזירין. וכל שהסכימו עליו שאינו מום, הרי זה אינו מחזיר בו, אלא אם פירש. שכל הנושא ונותן סתם, על מנהג המדינה הוא סומך" עכ"ל המחבר,

והוא לשון הרמב"ם בהלכות מכירה (פרק טו הלכה ה).

וכתב בביאור הגר"א (שם, ס"ק יא) דמקורו בגמרא כתובות (עב, ב) דתנן התם "המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים, ונמצאו עליה נדרים - אינה מקודשת". ותניא בגמרא (שם) "באלו נדרים אמרו, דברים שיש בהן עינוי נפש: שלא תאכל בשר, ושלא תשתה יין, ושלא תתקשט בבגדי צבעונין". והקשו בש"ס, מדוע בנדר אחר הוי מקודשת, והרי הקפיד שלא יהיו עליה נדרים, ותירץ רב אשי "מידי דקפדי בה אינשי - הוה קפידיה קפידא, מידי דלא קפדי בה אינשי - לא הוי קפידיה קפידא" ע"כ. פירוש: דבר שמקפידים בו אנשים הוי קפידה, ודבר שלא מקפידים בו לא הוי קפידא. הנה מבואר דקפידא תלוי בדעת בני אדם. ואף על פי שפירש שלא יהיו עליה נדרים, כיון שלא אמר בפירוש "כל נדר שהוא", לא אמרינן שהקפיד על כל נדר, אלא על מה שדרך בני אדם להקפיד, וכן כתב המחבר באבן העזר (לט, א). ובקרית מלך על הרמב"ם (שם) מביא עוד כמה וכמה מקומות בש"ס שהכל תלוי בדעת רוב בני אדם.

העולה מזה: גדר מום המבטל את המקח, הוא מום שדרך רוב בני אדם להקפיד בו, אבל אם אין מקפידין, אין ביטול מקח אלא אם כן פירש לפני כן שמקפיד אפילו על מום כזה.

פסק דין – בסופר שלא טבל ביריעה אחת

לאור המבואר, הנה בנידון דידן, יש לדון לפי אלה שמקפידים שהסופר יכתוב לאחר טבילה, ופעם אחת שכח וכתב יריעה אחת בלא טבילה כשהוא טהור ואינו חייב טבילת עזרא, כמה מקפידים בזה. 

ונראה, שאפילו אלו שמקפידים שהסופר לא יכתוב אפילו אות אחת בלא טבילה, ומתנים עמו בלשון זה "שלא יכתוב אחת בלא טבילה", מכל מקום, אין כונתם אלא לכתחלה, שיהיה הספר נכתב לכתחלה בהידור, אבל גם הם, אין כונתם לפסול את הספר בגלל יריעה אחת שנכתבה ללא טבילה, אלא שכונתם שהסופר יקפיד רק "לכתחלה" בזה, אבל אין כונתם להקפיד שיהיה מום גדול לבטל המקח, לפיכך, כל זמן שלא התנו בפירוש, ואמרו "שהם מקפידים על זה אפילו בדיעבד, לעשות מזה מום גדול לבטל המקח", אנו אומדים דעתם כדעתם רוב העולם, שאין עושים מזה מום לבטל כתב הסופר, לכן בדיעבד, אין זה מום לבטל הקנין שיתחייבו לקנות מהסופר את הספר תורה, אבל מכל מקום צריך לפחות להם משהו מהשכר, שהרי כתב יריעה אחת בלא טבילה. [וכל זה כשהסופר אינו חייב טבילת עזרא. אבל אם היה הסופר חייב טבילת עזרא, אני חוכך בדעתי, שאפשר, שרוב אלו שמתנים שהסופר יטבול, מקפידים אפילו בדיעבד על טבילת עזרא, שאם כתב אות אחת בטומאה הוי ביטול מקח, וכל דברינו כאשר אינו חייב טבילה, והוא לתוספת קדושה בלבד, והרבה דברים מוסיפים קדושה, וחלילה, להפך, ואין הקדושה והטהרה תלויה רק במקוה, כמו שמבואר להלן].

וכיון שנתבאר שבעל הבית חייב לקנות מהסופר את ספר התורה, ויש להפחית קצת משכרו, נראה שראוי שהסופר לא יודיע לבעל הבית ענין זה כדי שלא לצערו, אבל יעשה לו הנחה בכסף בלי שידע את הסיבה.

ואם רוצה הסופר לצאת גם ידי שמים, נראה לי שיעשה כדבר הזה. דהנה, הסיבה שבעל הבית רוצה שיטבול במקוה, הוא כדי שיכתוב את הספר בטהרה, אבל באמת הרבה מאוד מילי דטהרה יש מלבד טבילה במקוה, והרי כל הכועס מסתלק ממנו הקדושה, וכן המתגאה, ופגם הלשון והעינים עולים על כולנה וכדו', לכן נראה, שכלפי שמים יקבל הסופר על עצמו להתאמץ ביום כתיבת הספר תורה בדבר שלא הקפיד כל כך עד עכשיו, ויהיה זה בודאי חשיבות לספר לא פחות מהטבילה שחיסר, ובזה יצא גם ידי שמים, שערך הספר תורה אינו פחות בקדושה ממה שבעל הבית רצה שיהיה, אבל מכל מקום נראה שראוי להפחית לבעל הבית קצת משכרו לפי ערך יחס יריעה אחת מתוך הירעות לפי הסכום שהוסיף לו.

העולה מזה: המקפידין שסופר יכתוב ספר תורה לאחר טבילה, ושכח וכתב יריעה אחת בלא טבילה, הרוב אין מקפידין על זה, ולא בטל מקח, אבל יש להפחית קצת משכרו. ולצאת ידי שמים, יתאמץ הסופר בשאר מילי דקדושה יותר בימים שכותב הספר תורה.

דינים העולים

1. ביטול ברוב, הוא לאו דוקא בעירוב ממש כדם, אלא אף בחתיכות. ואפילו שלא נתערבו, אלא שעומדות יחד כמה חתיכות, ואין  ניכר האיסור, אמרינן ביטול ברוב.
2. אע"פ שיש ביטול ברוב כאשר כל חתיכה נפרדת, מכל מקום, בנידון דידן אין ביטול ברוב, כי יריעה שנכתבה ללא טבילה במקוה, אינה דבר איסור שתבטל ברוב.
3. אונאה בפחות משתות הוי מחילה. בשתות לא בטל מקח, אבל מחזיר את האונאה. וביותר משתות בטל מקח.
4. אין דין אונאה אלא בשווי המקח, אבל אונאה בטיב המקח בטל מקח, כאונאה במידה משקל ומנין. לפיכך, אם נתאנה בטיב התפילין, או בטיב שאר דברים, בטל מקח. והוא יסוד גדול בדיני אונאה.
5. סופר שהוא פועל של בעל הבית - שהיריעות והדיו ושאר הוצאות על בעל הבית - והוסיף בשכרו בעבור טבילה לפני כתיבה, ולא טבל, הפסיד תוספת שכרו בלבד.
6. גדר מום המבטל את המקח, הוא מום שדרך רוב בני אדם להקפיד בו, אבל אם אין מקפידין, אין ביטול מקח אלא אם כן פירש לפני כן שמקפיד אפילו על מום כזה.
7. המקפידין שסופר יכתוב ספר תורה לאחר טבילה, ושכח וכתב יריעה אחת בלא טבילה, הרוב אין מקפידין על זה, ולא בטל מקח, אבל יש להפחית קצת משכרו. ולצאת ידי שמים, יתאמץ הסופר בשאר מילי דקדושה יותר בימים שכותב הספר תורה.