חלות קניין כסף מדין סיטומתא

קנין כסף במטלטלין – ג

כשנתן מקצת מעות, ובמנהג הסוחרים.

הנידון

"שילמתי על סחורה ולא עשיתי קנין אחר, ונאנסה בבית המוכר. האם המוכר חייב להביא לי סחורה אחרת, או להחזיר לי את כספי, כיון שתיקנו חז"ל שקנין כסף לא קונה, אלא משיכה קונה במטלטלין. או דלמא, כיון שבזמנינו נוהגים הסוחרים, שאם נותנים כסף חל הקנין לגמרי, חל הקנין לגמרי, וכיון שהסחורה נאנסה לאחר קנין, המוכר פטור".

תשובה

כיון שהוא מנהג הסוחרים שקנין כסף קונה היום, והסחורה נאנסה, אין המוכר חייב לך כלום.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. נתן מקצת מעות, האם קונה בקניין כסף. ב. דין קנין במנהג הסוחרים במעשה ודיבור. ג. בזמנינו שנהגו הסוחרים שקנין כסף, קונה, האם המנהג מבטל הלכה.

נתן מקצת כסף, האם יש קנין כסף – שיטת הסמ"ע

לפני שנבאר מה הדין בקנין כסף על פי המנהג, יש לבאר, מה הדין בנתן מקצת מעות, האם גם בזה אמרינן דלא הוי קנין כסף, קנין, כיון שדין זה הוא שער לדין מנהג סוחרים בקנין כסף.

דהנה, אם נתן רק מקצת מהמעות, יש לבאר האם חל קנין כסף, דבאופן זה אין חשש שיאמר נשרפו חטיך בעליה, דהרי הלוקח מוחזק במעות, ויצטרך לירד עמו לדין להוכיח שלא פשע בשמירתן, ובודאי באופן זה אין חשש שיאמר נשרפו חטיך בעליה, או דלמא לא פלוג רבנן.

והנה הסמ"ע כתב דבאופן שלא נתן כל המעות קנין כסף הוי קנין, וז"ל (סימן קצח, סעיף ה, ס"ק ז) "יתמהמה המוכר ולא יציל. ואם תאמר, מהאי טעמא גם בקנין סודר לא היה לו לקנות. ויש לומר, דכל זמן שלא קיבל המוכר דמי שיווי הפירות מציל הוא הפירות, כי לא ניחא ליה לילך אחרי כן עם הלוקח בדינא ודיינא. ומזה הטעם נמי בסיטומתא קניא, כמו שכתבו הטור והמחבר בסימן ר"א [סעיף א'], ולא חשו שיאמר המוכר נשרפו חיטיך בעליה, ע"ש וכו'" עכ"ל.

הנה הקשה הסמ"ע מדוע בקנין סודר קונה, והרי גם שם המטלטלין נמצאים ברשות המוכר, ויאמר המוכר ללוקח נשרפו חטיך בעליה, ומאי שנא קנין כסף מקנין סודר. ומתרץ הסמ"ע, דבקנין סודר, אפילו אם נשאר הסודר ביד המוכר, הוא שוה מקצת שווי המכר, לכן ימסור נפשו להציל את הפירות, כדי לקבל כסף המכר, אבל בקנין כסף שקיבל כבר את כל המעות, לא ימסור נפשו להציל. ועל פי זה מתרץ קושיא אחרת, מדוע בסיטומתא, דהיינו מנהג הסוחרים שנהגו לתת פרוטה ולגמור את המקח הוי קנין (חושן משפט רא, ב) ולא חיישינן שיאמר נשרפו חטיך בעליה. אבל הטעם הוא, ששם לא קיבל רק פרוטה לשם קנין, כלשון המחבר (שם) "וכן כל דבר שנהגו התגרים לקנות בו, כגון על ידי שנותן הלוקח פרוטה למוכר", שכיון שנתן רק פרוטה אין חשש שיאמר המוכר נשרפו חטיך בעליה, אבל אין הכי נמי בקיבל כל דמי המקח, לא חל קנין כסף מחשש זה.

ומשמע דסובר הסמ"ע שמנהג הסוחרים שקנין כסף יחול לא מהני, לא הוקשה לו מדוע מהני קנין כסף במנהג הסוחרים, ועל זה תירץ שכיון שנתן רק פרוטה אין חשש שיאמר נשרפו חטיך, ולפי זה משמע שסובר שאין הבדל בין מנהג הסוחרים לבין דין קנין כסף. זה ביאור שיטת הסמ"ע, וכן הבין רבי עקיבא איגר והחתם סופר המובא להלן, והביאם בפתחי תשובה (קצח, ג).

העולה מזה: לשיטת הסמ"ע, אם נתן רק מקצת המעות, קונה קנין כסף לגמרי אפילו במטלטלין, שאין חשש שיאמר נשרפו חטיך בעליה.

נתן מקצת כסף, האם יש קנין כסף – נתיבות המשפט ורע"א

אבל בנתיבות המשפט (קצח, ד ביאורים) חולק על הסמ"ע, וסובר שכיון שעקרו קנין כסף, אפילו אם נתן רק מקצת המעות, אפילו שאין חשש שיאמר המוכר לקונה נשרפו חטיך בעליה. וז"ל "ובמעות לחוד, אפילו לא נתן רק מקצת מעות, דלא שייך לומר נשרפו חיטיך, מכל מקום לא קנה רק למי שפרע, כיון דעקרו קנין מעות, לגמרי עקרוהו. וראיה מחולין דף פ"ג [ע"א] בנתן דינר על הבהמה, דאינו קונה רק בארבעה פרקים, ולא בשאר ימות השנה, ע"ש." עכ"ל.

הנה מביא הנתיבות ראיה ממתני' דחולין, דמבואר שם, שאפילו לא נתן הקונה למוכר אלא דינר אחד לא קונה קנין כסף, אלא שהעמידו חכמים דבריהם בארבעה פרקים בשנה, שיחול קנין כסף לחוד, מוכח, דאי לאו הכי, לא היה חל קנין כסף אפילו שנתן רק מקצת הכסף, אפילו שאין חשש נשרפו חטיך בעליה. אלא שהוקשה לנתיבות, והרי אין חשש שיאמר נשרפו חטיך בעליה, ומבאר הנתיבות, שכיון שעקרו קנין מעות, לגמרי עקרוהו.

אבל דבריו צריכים ביאור, והרי מוכח בבבא מציעא (מט, ב) ומובא בסימן רנו, דאם מקום הלוקח מושכר למוכר, קונה קנין כסף, כיון שאין חשש שיאמר נשרפו חטיך בעליה, אם כן איך כתב הנתיבות "כיון דעקרו קנין מעות, לגמרי עקרוהו".

אבל באמת, כוונתו, דכשיש חשש שיאמר נשרפו חטיך בעליה כשנותן את כל הכסף, אז עקרו לגמרי את הקנין אפילו נותן מעט מהכסף, אבל כשאין חשש שיאמר נשרפו חטיך בעליה אפילו אם נותן את כל המעות, כגון שמקום הלוקח מושכר למוכר, אז, אפילו בנותן את כל הכסף חל הקנין, דלא עקרו לגמרי קנין הכסף. 

והטעם לחלק בזה נראה פשוט, שאי אפשר לחלק בין מקצת מעות לכל המעות, ואם בנותן כל המעות יש חשש שיאמר המוכר נשרפו חטיך בעליה, עקרו אז קנין הכסף אפילו בנותן מקצת מעות, והכל חדא תקנה היא. ועוד, שאם לא כן, יהיו דברי חז"ל נראים כחוכא ואטלולא, שאם נתן רק מקצת מעות, יחול הקנין, ואם יתן את כל המעות, לא יחול הקנין, והוא ממש איפכא מסתברא, לכן באופן שיש חשש שיאמר נשרפו חטיך בנותן את כל המעות, הפקיעו לגמרי חז"ל את קנין הכסף, ואפילו בנותן מקצת מעות אין כסף קונה, מה שאין כן באופן שאין חשש כלל שיאמר נשרפו חטיך, אז לא עקרו קנין כסף.

וכן כתב רבי עקיבא איגר, בשו"ת מהדורא קמא סימן קלד, וז"ל "ומהאי טעמא נראה לעניות דעתי, דמה שכתב הסמ"ע (סימן רא) דלא חיישינן לזה אלא במקום שכבר קבל כל המעות וכו', משמע דבלא קיבל כל המעות מעות קונות, ולעניות דעתי אינו כן, דקנין מעות בכל מקום לא מהני, כיון דבקנין מעות הדרך ליתן כל המעות, לא חלקו בזה, רק בקנין סודר, דאין דרך ליתן המעות, משום הכי אף בנתן המעות כבר קנה" עכ"ל. וכן כתב בפשיטות בנתיבות המשפט ביאורים (קצח, ד) וז"ל "ובסיטומתא ובקנין סודר נראה, כיון דסתם אינו נותן המעות, לא פלוג רבנן, ואפילו נתן המעות גם כן קונה" עכ"ל. הנה מבואר דסובר, שגם בנתן מקצת מעות קנין כסף לא קונה, כיון שבקנין מעות הדרך ליתן כל המעות, לא חילקו בזה.

העולה מזה: לשיטת נתיבות המשפט, ורבי עקיבא איגר, גם אם נתן רק מקצת מעות, דאין חשש שיאמר נשרפו חטיך בעליה, אין כסף קונה. דכיון שבנתן את כל הכסף יש חשש שיאמר נשרפו חטיך בעליה, הפקיעו חכמים באופן זה את קנין הכסף.

הלכה למעשה בדין קנין כסף בנתן מקצת מעות

והלכה למעשה בזה, פסק בפתחי תשובה (קצח, ס"ק ג), דגם הנותן מקצת מהמעות לא הוי קנין, והביא ראיה גדולה מלשון המחבר להלן (קצח, סעיף טו), דפירש שם, שהנותן מקצת מעות לא הוי קנין גמור, ויכול כל אחד לחזור בו ולקבל מי שפרע, והוא לשון הרמב"ם (מכירה ז, הלכה ג), וכפסק רבי עקיבא איגר ונתיבות המשפט. ועוד, דשיטת הסמ"ע לא ברורה כל כך כפי שיבואר להלן, לפיכך פשוט הוא דכך הלכה למעשה, שהרי גם הסמ"ע לא כתב בפירוש שהנותן מקצת מעות הוי קנין כסף, קנין, אלא כך הוא משמע מתוך דבריו.

העולה מזה: הלכה למעשה גם אם נותן מקצת מעות לא הוי קנין כסף קנין, אלא לענין קבלת מי שפרע.

 דין קנין הסוחרים

והנה גרסינן בבבא מציעא (עד, א)

"אמר רב פפי משמיה דרבא: האי סיטומתא קניא. למאי הלכתא - רב חביבא אמר: למקניא ממש, רבנן אמרי: לקבולי עליה מי שפרע. והלכתא: לקבולי עליה מי שפרע. ובאתרא דנהיגו למקני ממש – קנו". ע"כ. ופירש רש"י וז"ל "סיטומתא - חותם שרושמין החנונים על החביות של יין, שלוקחין הרבה ביחד, ומניחין אותו באוצר הבעלים, ומוליכין אותן אחת אחת למכור לחנות, ורושמין אותם, לדעת שכל הרשומות נמכרות: ובאתרא כו' למיקני - שרגילין לרשום, על מנת שבדבר זה תהא קנויה לו - כאלו משך קני" עכ"ל.

הנה נתבאר שסיטומתא אינו שם קנין, אבל הוא חותם שרושמין החנונים על החביות, וקונה במקום שנהגו לקנות. ולא מבואר אם על כל מנהג שנהגו הסוחרים שיקנה, קונה. אבל הרא"ש (שם, ה, פסקא עב) כתב וז"ל "וכל כיוצא בזה, דאיזה דבר שנהגו לגמור המקח, כגון במקום שנוהגים שנותן הלוקח מטבע אחד למוכר, ובזה נגמר המקח" עכ"ל הרא"ש. ולא הביא מקור וטעם לדבריו.

אבל הרשב"א (שם) מביא טעם לזה, וז"ל

"ובדוכתא דקנו, ממש קני. ושמעינן מינה, שהמנהג מבטל ההלכה, וכל כיוצא בזה, שכל דבר שבממון, על פי המנהג קונין ומקנין, הלכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנות קונין" עכ"ל.

הנה מבואר, דכיון שחזינן שסיטומתא הוי קנין, מוכח, שמנהג מבטל הלכה, לכן בכל דבר שנהגו לקנות בו, הוי קנין ומבטל הלכה. ועל פי זה כתב המחבר (חושן משפט רא, ב) וז"ל

"וכן כל דבר שנהגו התגרים לקנות בו, כגון על ידי שנותן הלוקח פרוטה למוכר, או על ידי שתוקע לו כפו, (או במקום שנוהגים הסוחרים שמוסרים לקונה המפתח) (הגהות מיימוני פ"ז דמכירה), וכן כל כיוצא בזה." עכ"ל.

העולה מזה: אם נהגו הסוחרים שעל ידי מעשה פלוני יהיה נקנה, אפילו מעשה בעלמא הוי קנין, דמנהג מבטל הלכה.

קנין הסוחרים בדיבור

וראוי לבאר, האם קנין סיטומתא במקום שנהגו הוי דוקא כאשר יש מעשה כל דהו, או אפילו שלא עשה כל מעשה נמי הוי סיטומתא קנין. דדלמא, כיון שלא עשה כל מעשה, מנהג גרוע הוא ולא הולכים אחריו, או דלמא אף בזה הוי סיטומתא קנין. ובכנסת הגדולה הביא מחלוקת ראשונים גדולה בנידון. וכיון שאין זה עיקר דברינו כאן, נביא רק לשון קדשו, ועוד חזון לבאר ענין זה, והוא נפקא מינא גדולה במקומות שנוהגים לסגור עיסקה במזל וברכה.

וז"ל כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן רא)

"שטה י"ז: כגון במקום שנותן הלוקח פשוט אחד למוכר, ובזה נגמר המקח וכו'. נ"ב: אמר המאסף: נראה לי, שכיון בזה למה שכתב בתשובה כלל יב סימן ג, דהא דסיטומתא קניא, היינו דוקא שנעשה מעשה, כדפירש"י ז"ל שרושמין על החבית. ורבינו חננאל פירש פאמיא, כמו שרגילין הסוחרים תוקע כפו בכף חבירו, וזהו גמר המקח, וקורין לו בלשון אשכנז פאמיא או שליכא. ואותו מעשה שעושין, הוי במקום סודר, אבל דיבור בעלמא, אפילו אי נהיג, מנהג גרוע הוא ולא אזלינן בתריה כמו שפירש ר"י בהרבה מקומות בתלמוד. ע"כ [לשון הרא"ש]. אבל מהר"ם ורבינו יחיאל שהביאו המרדכי בפרק כל הגט והגהות אחרונות דמרדכי פרק ר"א דמילה, והביא דבריהם רבינו בית יוסף ז"ל ביורה דעה סימן רס"ד, חולקים וסוברים דאפילו בדיבור בלא מעשה אזלינן בתר המנהג. ותמהני מספר מעשה חייא סימן י"ד שכתב שאין הולכים אחר המנהג שאין בו מעשה כל דהוא, ולא הזכיר להרא"ש ז"ל שהוא מריה דשמעתתא, ולא למהר"ם ור' יחיאל שחולקים בזה, ובהגהות בית יוסף חושן משפט סימן רא קא. כתב כנסת הגדולה שמהרש"ך ז"ל בחלק ג' סימן ח' נראה שסובר שאפילו בדיבור הוי קנין".

העולה מזה: הרא"ש סובר, שמנהג הסוחרים קונה רק אם נהגו לעשות מעשה כל דהו, אבל אם נהגו לקנות בדיבור, לא הוי קנין. אבל מהר"ם ורבינו יחיאל חולקים עליו, וסוברים דאפילו בדיבור הוי קנין.

קנין כסף במקום שנהגו הסחורים לקנות בו – שיטת הסמ"ע

הנה נתבאר שבמקום שנהגו שנותן פרוטה ונגמר הקנין, הוי קנין כסף קנין לגמרי, שהמנהג מבטל הלכה. ולפי זה יש לבאר מה הדין במקום שנהגו כולם שלאחר תשלום הסחורה אין חוזרים מהמקח, האם אמרינן דמנהג מבטל הלכה, או דלמא, אין כח למנהג לבטל תקנת חכמים שתקנו שכסף אינו קונה. והנה הסמ"ע (רא, ב) כתב דמנהג הסוחרים שפרוטה קונה, הוא רק בנותן פרוטה בלבד שהוא מקצת מעות המקח, אבל אם נתן את כל המעות, כיון שיש חשש שיאמר המוכר נשרפו חטיך בעליה, אפילו נהגו הסוחרים שקונה, אינו קונה. והטעם בזה דהולך לשיטתו שמובא לעיל, שקנין כסף בנותן מקצת מעות הוי קנין, כיון שאין חשש שיאמר נשרפו חטיך בעליה, ולכן גם מנהג הסוחרים לתת פרוטה ולקנות בה הוי קנין.

אלא שקשה, אם כן מדוע צריך מנהג הסוחרים, הא בלאו הכי, אם משלם מקצת מעות הוי קנין. וצריך לומר, דהכונה היא, דנהגו לתת פרוטה כערבון ופקדון לשם קנין, ולאחר מכן היו מחזירים אותה, ועל זה צריך מנהג הסוחרים.

העולה מזה: שיטת הסמ"ע, שאם נהגו הסוחרים לקנות בכסף, אין קונה אלא אם נהגו לקנות בדינר, אבל אם נהגו לקנות בנותן כל המעות, כיון שיש אז חשש שיאמר נשרפו חטיך בעליה, אין קונה, דהוא נגד תקנת חכמים.

מנהג הסוחרים בקנין כסף לשיטת החתם סופר

והחתם סופר (שו"ת חושן משפט, צט) האריך להוכיח נגד הסמ"ע, דודאי לא מצאנו בשום מקום חילוק בין נתן דינר לנתן כל המעות, ואם אמרו שנהגו לקנות בדינר אחד, הוא הדין בנתן כל המעות. ומה שהקשה הסמ"ע שאין לעקור תקנת חז"ל שתקינו שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה מחמת מנהג הסוחרים, כתב החתם סופר דאין זו עקירה, דכיון שמבואר ברשב"א הנ"ל דמנהג עוקר הלכה, ומחמת המנהג קונה, הוא הדין אם נהגו לקנות בכסף, ואינו דומה לדבר שאמרו חז"ל שאינו קנין, והוא אומר שיהיה קנין, דהכא יש הלכה, דאם נהגו לקנות בזה הוי מנהג טוב לקנות בו, והוא הדין בזה.

וביותר מוכיח דלפי הרמ"א והבית יוסף הנ"ל, דיכול להתנות על קנין כסף, הוא בזה. וכתב דאפילו לש"ך שאין יכול להתנות, מהני קנין כסף בסיטומתא, וז"ל:

"ולהש"ך נמי דפליג יש לומר, היינו בהתנה לקנות במעות, אבל בקונה בסטומטי, מודה הש"ך, ואפושי פלוגתא לא מפשינן, ומשמעות הסמ"ע צ"ע." עכ"ל.

ביאור דבריו דיש הבדל גדול אם עושה תנאי שקנין כסף יהיה קנין, ובין אם אומר שמעשה פלוני יקנה לו. והנה אין מנהג הסוחרים לעשות מקנין כסף קנין, אלא שנהגו, שבמעשה זה שנותן מעות, כבר גמר דעתו לקנות, אם כן אין זה תנאי שקנין כסף יהיה קנין, אלא מנהג שמעשה זה יקנה לו, ואין זה תנאי שקנין כסף קונה.

העולה מזה: שיטת החתם סופר שאם נהגו הסוחרים שקנין כסף הוי קנין, קונה אף בנותן כל המעות, דמנהג הסוחרים מבטל הלכה.

תמיה על שיטת הסמ"ע

ובאמת יש לתמוה על שיטת הסמ"ע, דמקור דבריו שבנותן כל הכסף לא קונה בקנין סוחרים, הם בדרישה (סימן רא, ג), ושם, בחדא מחתא מבאר, שלעולם לא אמרינן לעקור תקנת חכמים שקנין כסף לא קונה במטלטלין, ולכן מזה הטעם חולק על הרמ"א, שאם התנו לא מהני, עין שם, שתולה זה בזה, אם כן מבואר בדברי הדרישה, שיסוד דבריו שקנין הסוחרים בכסף לא מהני, הוא לשיטתו שתנאי לא מהני, שהרי כך כתב שם בפירוש, וכבר נתבאר בסימן רנז, שחזר בו הסמ"ע למעשה, והודה לדברי הרמ"א שתנאי מהני, לפיכך דבריו באמת צריכים עיון.

ולולי דמיסתפינא אמינא, שמה שכתב הסמ"ע בסימן רא, ובסימן קצח, דלא מועיל קנין כסף כשנותן את כל המעות, כתב כן לשיטתו שכתב בדרישה, אלא שחזר בו לאחר מכן, ולכן סתם בסימן קצח דמהני תנאי שיקנה קנין כסף, ואם תנאי מהני, קל וחומר דמהני בזה מנהג הסוחרים כמו שמבואר לעיל בשיטת החתם סופר דבודאי לא גרע מתנאי.

העולה מזה: בדרישה תולה הסמ"ע דין קנין סוחרים בכסף, בדין התנו על קנין כסף, וכיון שחזר בו, וסובר שתנאי מהני, קל וחומר שמהני לדידיה קנין סוחרים. ונראה, שמה שכתב שלא מהני, הוא לפני חזרתו.

הלכה למעשה בדין קנין כסף במנהג הסוחרים

וכבר נתבאר לעיל שרבי עקיבא איגר, ונתיבות המשפט, סוברים שקנין כסף לא מהני גם בנותן מקצת מעות, ולדבריהם מוכח, שמנהג הסוחרים מהני גם בנותן כל המעות, שאין מחלקים בין נותן מקצת מעות לנותן כל המעות.

והנה לאור המבואר, שיטת הסמ"ע היא דעת יחיד, שאף אחד לא מחלק בין נתן דינר אחד שקונה לכולי עלמא במנהג הסוחרים, לבין נתן כל המעות, ונושאי כלים על המחבר לא חילקו בזה, רק הסמ"ע שסותר עצמו ממה שכתב בסימן קצח שמהני תנאי.

אבל רוב בנין ומנין חולקים עליו הלה המה: נתיבות המשפט, רבי עקיבא איגר, חתם סופר. וכן פסק בפתחי תשובה (חושן משפט קצח, ג) שהביא את דברי רע"א והחתם סופר, ומסיק שהעיקר כדבריהם. וכן כתב המהרש"ם בספרו משפט שלום (סימן רא, ב) וז"ל

"ובמדינתינו נראה לי, שרוב הסוחרים מקיימים המקח לתת סחורה כנגד הדראן שנתן, וכן אם שילם לו כל המעות, אין פוצה פה לשנות, ואם כן מהני מדין סיטומתא. וכן הסכים עמי הגאבד"ק לבוב [הוא בעל השואל ומשיב] בתשובה מכתב יד" עכ"ל משפט שלום.

וחזר ופסק כן להלכה בשו"ת מהרש"ם (חלק ו, רכג) וז"ל "והנה כבר כתבתי במשפט שלום סימן ר"ד, דהיכי דשילם כל המעות בזמן הזה, קנה משום סטימותא, והבאתי שהסכים עמי הגאון בעל שואל ומשיב בתשובה כתב יד" עכ"ל. הנה מבואר, שמנהג הסוחרים לקנות היום בכסף, וכיון שהוא מנהג הסוחרים נעשה קנין גמור, כמבואר במחבר (חושן משפט סימן רא, ב).

ובמשפט שלום בסימן רד, א חזר על פסק זה, והוסיף, שאם לא נתן כל דמי המקח, אז נגד דמי המקח קנה מדין סיטומתא, ואינו יכול לחזור בו, ועל שאר דמי המקח קנה לענין מי שפרע. [ועיין בפתחי חושן, פרק ב, הערה לא, שהביא את דבריו. וציין להערה לה, שם הביא משער המשפט, שאפילו נתן כל המעות אין קונה].

וכיון שעמודי ההוראה פסקו כן, נראה, שאם מנהג הסוחרים שאינם חוזרים בהם לאחר שנתנו כסף לבד, נעשה קנין מוחלט מדין סיטומתא, ואין אחד מהצדדים יכול לחזור בו מדין קנין סיטומתא.

העולה מזה: הלכה למעשה, כיון שרוב בנין ומנין – נתיבות המשפט, רע"א, חת"ס, שואל ומשיב, מהרש"ם - פסקו דמהני קנין סוחרים במעות אפילו נתן כל המעות, הוי קנין ללא ספק. ואפילו נתן מקצת הכסף, אינו חוזר בו כנגד מה שנתן. 

תמיה על שיטת אולם המשפט ואמרי יושר

ולפי זה יש לתמוה טובא, על מה שכתב באולם המשפט, על מנהג הסוחרים בקנין כסף. וז"ל  (חושן משפט, רא, ב)

"וכן כל דבר שנהנו התגרים לקנות בו כגון לוקח קנה שנותן פרוטה למוכר כו'. עיין סמ"ע שכתב, דלא שייך הכא דמיירי שמא יאמר לו נשרפו חטין בעליה כיון דלא נתן כל דמי המכר. ומשמע בהדיא, דהא נתן לו כל דמי המכר לא מהני מנהגא בכך שיקנה במעות. וכן נראה, דכיון דמעות היה קנין תורה ועקרוהו חכמים, ודאי כל שנהנו לעקור תקנות חכמים לאו מנהגא הוא, ואף לפי מה שכתב הרב לעיל (סימן קצ"ח, ה) דהתנו לקנות במעות קונה, היינו דוקא בידע הלוקח ומחל, וכמו שכתבתי שם, אבל לעשותו קנין גמור ומנהג אף בלא ידע לוקח, זה לאו כל כמיניה, ומנהג טעות הוא, וכן נכון, ועיין מה שכתבתי בסימן רלב" עכ"ל.

וכל דבריו תמוהים מאוד, דמפרש שתנאי מהני רק מדין מחילה, וכבר נתבאר דאין שייך מחילה בקנין, ומבואר בחתם סופר, ובסברא הוא גם כן, דאם תנאי מהני, כל שכן דמהני קנין התגרים, ואין זה כלל עקירת תקנת חכמים, כמבואר בחתם סופר, שלא נהגו לעשות קנין כסף – קנין, אלא שמעשה נתינת הכסף, נהגו שקונה. ונעלם ממנו דברי כל הפוסקים המובאים לעיל שהכריעו להלכה דלא כסמ"ע, והסמ"ע בעצמו סותר את עצמו ממה שכתב לעיל.

וכן באמרי יושר ח"ב סי' קע"ח הביא דברי המשפט שלום, וחולק דאין סיטומתא מועיל לקנין כסף, ונעלם ממנו שדברי המשפט שלום אינם יחידים, אלא הם דברי כל מנין ובנין עמודי עולם, וכן הוא להלכה ללא פקפוק. ואין לי ספק, שאם אולם המשפט ואמרי יושר היו רואים את דבריהם, היו חוזרים בהם. לפיכך בנידון דידן, כיון שהוי קנין גמור פטור המוכר מתשלום הסחורה, אפילו לא לצאת ידי שמים.

העולה מזה: באולם המשפט ואמרי יושר, פסקו כסמ"ע, שלא מהני קנין סוחרים בכסף, אבל אין לפסוק להלכה כדבריהם, נגד רוב מנין ובנין עמודי ההוראה, ואפילו המוחזק אינו יכול לומר קים לי כדבריהם. 

דינים העולים

1. לשיטת הסמ"ע, אם נתן רק מקצת המעות, קונה קנין כסף לגמרי אפילו במטלטלין, שאין חשש שיאמר נשרפו חטיך בעליה.
2. לשיטת נתיבות המשפט, ורבי עקיבא איגר, גם אם נתן רק מקצת מעות, דאין חשש שיאמר נשרפו חטיך בעליה, אין כסף קונה. דכיון שבנתן את כל הכסף יש חשש שיאמר נשרפו חטיך בעליה, הפקיעו חכמים באופן זה את קנין הכסף.
3. הלכה למעשה גם אם נותן מקצת מעות לא הוי קנין כסף קנין, אלא לענין קבלת מי שפרע.
4. הרא"ש סובר, שמנהג הסוחרים קונה רק אם נהגו לעשות מעשה כל דהו, אבל אם נהגו לקנות בדיבור, לא הוי קנין. אבל מהר"ם ורבינו יחיאל חולקים עליו, וסוברים דאפילו בדיבור הוי קנין.
5. שיטת הסמ"ע, שאם נהגו הסוחרים לקנות בכסף, אין קונה אלא אם נהגו לקנות בדינר, אבל אם נהגו לקנות בנותן כל המעות, כיון שיש אז חשש שיאמר נשרפו חטיך בעליה, אין קונה, דהוא נגד תקנת חכמים.
6. שיטת החתם סופר שאם נהגו הסוחרים שקנין כסף הוי קנין, קונה אף בנותן כל המעות, דמנהג הסוחרים מבטל הלכה.
7. בדרישה תולה הסמ"ע דין קנין סוחרים בכסף, בדין התנו על קנין כסף, וכיון שחזר בו, וסובר שתנאי מהני, קל וחומר שמהני לדידיה קנין סוחרים. ונראה, שמה שכתב שלא מהני, הוא לפני חזרתו.
8. הלכה למעשה, כיון שרוב בנין ומנין – נתיבות המשפט, רע"א, חת"ס, שואל ומשיב, מהרש"ם - פסקו דמהני קנין סוחרים במעות אפילו נתן כל המעות, הוי קנין ללא ספק. ואפילו נתן מקצת הכסף, אינו חוזר בו כנגד מה שנתן.
9. באולם המשפט ואמרי יושר, פסקו כסמ"ע, שלא מהני קנין סוחרים בכסף, אבל אין לפסוק להלכה כדבריהם, נגד רוב מנין ובנין עמודי ההוראה, ואפילו המוחזק אינו יכול לומר קים לי כדבריהם.