משגיח שלא דיווח שהאוכל מקולקל

האם משגיח כשרות חייב על שלא השגיח שהאוכל מסוכן

הנידון

"ישיבה שנסעה לשבת שכרה אותי להשגיח על כשרות המאכלים. תוך כדי השגחה, הרחתי שהבשר מקולקל, אמרתי לטבח שהבשר מקולקל, ואמר לי שזה לא ענין שלי, וזה בסדר. לאחר השבת הושפזו כמה בחורים בבית חולים מהרעלת קיבה. הנהלת הישיבה מעכבת לי את שכר ההשגחה, בטענה שלא מגיע לי שכר, כיון שלא אמרתי לבחורים שהבשר מקולקל, ופשעתי בעבודתי. האם צודקת הנהלת הישיבה".

תשובה

הנהלת הישיבה חייבת בשכר המשגיח, כיון שלא קיבל שמירה על איכות המאכלים. ואע"פ שעבר על עבירה של השבת אבדה, לא הפסיד שכרו.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. פועל שלא הציל את חיי בעל הבית, האם איבד שכרו. ב. שומר שלא מכר פירות אבודין. ג. שמש שלא שמר על כלי בית הכנסת. ד. משגיח שלא הציל את האנשים מאכילת אוכל מקולקל, האם איבד שכר עבודתו.

שכר המשגיח רק על כשרות האוכל ולא על איכותן

המשגיח לא קיבל על עצמו שמירה על איכות המאכלים, ולכן לא מקבל שכר על זה, ושכר ההשגחה הוא רק השגחת כשרות המאכלים, שהרי על זה הוא נעשה שומר, ולא נעשה שומר על איכות המאכלים, אבל חובתו להודיע על מאכלים מקולקלים מדין השבת אבדה, היינו אבדת הגוף, ואין זה בכלל חובת עבודתו כמשגיח, לפיכך אין לחייב את המשגיח בממון, על זה שלא קיים מצות השבת אבדה.

הגה בעצמך, פועל שעובד בבית של פלוני, ובשעת עבודתו הבחין שבעל הבית אוכל בטעות סם המות, ולא הצילו, ומת בעל הבית, וכי יפסיד הפועל שכר עבודתו, אף על פי שבודאי עבר עבירה חמורה מאוד מאוד שלא הציל נפש מישראל, אבל אין זו סיבה שיאבד שכרו, כיון שאין זה עבודתו, כמו כן כאן, ללא ספק הגדרת עבודת המשגיח היא השגחה על כשרות המאכלים, ואין לו שום התחייבות לבדוק את איכות המאכלים, אבל הוא חובה מדין השבת אבדה, ואין בזה סיבה לאבד שכרו.

העולה מזה: עבודת אחריות המשגיח, היא על כשרות האוכל ולא על איכות האוכל, אבל חייב ליידע את האנשים על מאכל מקולקל מדין השבת אבידה, ואם לא הודיע לא אבד שכרו.

ראיה לזה מספיקו של המחנה אפרים

ובאמת הדברים פשוטים ואינם צריכים ראיה. אבל לרווחא דמלתא הנני מציין שני מקומות לזה, אף על פי שיש להביא עוד הרבה מאוד מקורות שאם פשע בדבר שלא קיבל אחריות, לא אבד שכר עבודתו בדבר האחר.

ראיה אחת היא מהמחנה אפרים, שנסתפק בשומר שלא מכר פירות אבודים, האם יש לחייבו, ודן, האם קיבל שמירה על זה. הנה מבואר, שאף על פי שבודאי חייב מדין השבת אבידה למכור את האוכל, מכל מקום, כיון שלא קיבל אחריות לא אבד שכרו.  והנני מעתיק לשונו, ותראה שכל דבריו יסודם, האם קיבל שמירה, אבל זה ברור למחנה אפרים, שאפילו שחייב מדין השבת אבדה, פטור לשלם אם לא קיבל חיוב שמירה, וקל וחומר בנידון דידן.

וז"ל המחנה אפרים (הלכות שומרים סימן לה)

"נסתפקתי בכל מקום שאמרו חכמים דהמפקיד אצל חברו, וראה שהם אבודין מוכרם בבית דין מפני שהוא כמשיב אבידה, אם עבר הנפקד ולא מכרן, ונתקלקלו, אי חייב הנפקד לשלומי, מי אמרינן, כיון דהפסד זה אתי ממילא בלי שום פשיעת הנפקד הרי הוא פטור, ואף על פי שהיה מוטל עליו לתקוני כדי שלא יבא זה ההפסד, מכל מקום, אין זה בכלל חיוב שמירתו, שלא קבל עליו אלא פשיעה דאתי מחמתיה, אבל פסידא דאתי ממילא לא קביל, אלא שחכמים הצריכוהו לעשות להם תיקון משום דדמי לרואה אבידת חברו, או שרואה נכסי חברו שהולכים ליאבד דחייב להצילם ולהחזיר אבידה, ומיהו אם עבר ולא הציל, נהי דלא קיים מצות השבת אבידה, מ"מ לא מחייב לשלם. או דילמא, זיל לאידך גיסא, ונימא, כיון דקבל עליה הנפקד שמירה, הרי זה חייב בכל מידי דיש בידו להציל, ופשע ולא הציל, ואפילו במידי דאתי ממילא, על דרך שאמרו בפרק השוכר את הפועלים, רועה שהיה יכול לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב, הכי נמי הכא כי לא קידם ותיקן חייב, משום דישנה בכלל חיוב שמירתו" עכ"ל.

תוכן דבריו, מסתפק, האם הא דחייבו חכמים את השומר למכור פירות אבודים, אין זה בכלל חיוב שמירה, שלא נתחייב אלא לשמור על הפסד שלא יבוא מחמתו שלא שמר כראוי, אבל פירות אבודים מתרקבים מעצמן, אלא שיש בידו לעשות מעשה להציל, ולא קיבל חיוב שמירה לעשות מעשה להציל אלא, לשמור כדי למנוע ממזיק לבוא על הפקדון, אבל חייב רק מדין השבת אבדה. או דלמא, גם חיוב שמירה זה, קיבל עליו. ונפקא מינא, דאם לא מכר, אם חייב, דאם לא קיבל שמירה על זה פטור, אף על פי שהיה עליו חיוב מדין השבת אבדה למכור. הנה מבואר דכשלא קיבל שמירה פטור אפילו שהיה עליו חיוב השבת אבדה.

העולה מזה: המחנה אפרים מסתפק, אם שומר פירות חייב מדין שמירה למכור פירות אבודין, ונפקא מינא, אם פשע ולא מכר, האם חייב. שמע מינא, דאם לא חייב למכור, אף על פי שלא עשה השבת אבידה פטור.

ראיה משו"ת בעי חיי

עוד ראיה משו"ת בעי חיי וז"ל (חושן משפט חלק א, סימן ריז)

"שאלה. ילמדנו מורינו ורבינו הרב, על מה שדן החכם השלם מורנו הרב אהרן לפפא נר"ו, שהמנהג הוא שהחתן מביא לבית הכנסת כל שבעת ימי חופתו, כלי מילת לישב עליהם בסדר היכל, ועוזב אותם הכלים בבית הכנסת כל שבעה. ואירע מקרה שגנבו אלמוהאדה אחת, ותבע החתן לשמש הקהל שיפרענה להיותו שומר שכר, ובאו לדין לפני החכם השלם הנזכר, וחייב לשמש שיפרענה, ולעניות דעתי נראה שהוא פטור, יורינו מורינו הרב נר"ו דעתו הרחבה בזה, ויבוא שכרו כפול מן השמים, עוד יודיעני, אם כבר פרע השמש לחתן, אם חייב החכם הדיין לשלם, ושכרו מעל השמים.

תשובה. איני מאמין שהחכם השלם הרב כמה"ר אהרן נר"ו חשב כזאת לחייב את שמש הקהל מפני שהוא שומר שכר, דנהי דנוטל שכר על שמשותו לשמש לקהל, ולכל המצטרך ליחידים לבני הקהל, אבל שכר שמירה לא קבל עליו, אם לא שהתנו כן בהדייא, ודבר זה אף על פי שהשכל מחייבתו, מצאתיו מפורש להרדב"ז, דהשמש אינו שומר שכר להיותו חייב בגניבה ואבידה כו" עכ"ל.

ומאריך להוכיח כדבריו. תוכן דבריו, דנהגו שהחתן מביא לבית הכנסת כריות וכדו' לשבת עליהם בכבוד כל ימי השבע ברכות, ונגנב כלי של החתן, ותבע את השמש, שהיות והוא מקבל שכר על עבודתו כשמש, חייב בגניבה. ועל זה השיב, שבודאי פטור, שאפילו שמקבל שכר הוא עבודתו, ולא קיבל שמירה על כלי החתן. הנה מבואר מכל זה, שמי שלא קיבל שמירה על דבר, אינו חייב תשלום, כמו כן בנידון דידן.

העולה מזה: שמש בית הכנסת אינו מקבל שמירה על חפצי בית הכנסת, ואם נגנבו לא אבד שכרו, כי לא התחייב על זה.

נידון דידן

לפי כל המבואר, בנידון דידן שלא קיבל המשגיח שכר על השגחת איכות המאכלים, פטור, אם לא הודיע שאיכותן פגומה, ואין להפסיד שכר השגחתו מפני זה.

דינם העולים

1. עבודת אחריות המשגיח, היא על כשרות האוכל ולא על איכות האוכל, אבל חייב ליידע את האנשים על מאכל מקולקל מדין השבת אבידה, ואם לא הודיע לא אבד שכרו.
2. המחנה אפרים מסתפק, אם שומר פירות חייב מדין שמירה למכור פירות אבודין, ונפקא מינא, אם פשע ולא מכר, האם חייב. שמע מינא, דאם לא חייב למכור, אף על פי שלא עשה השבת אבידה פטור.
3. שמש בית הכנסת אינו מקבל שמירה על חפצי בית הכנסת, ואם נגנבו לא אבד שכרו, כי לא התחייב על זה.
4. בנידון דידן שלא קיבל המשגיח שכר על השגחת איכות המאכלים, פטור, אם לא הודיע שאיכותן פגומה, ואין להפסיד שכר השגחתו מפני זה.