מוציא שם רע על חנות חבירו ופוסק לחיותו

הנידון

"זה שנים רבות שיש לי חנות שאני מתפרנס ממנה בכבוד. לצערי הרב אחד מבני העיר הסתכסך איתי בסכסוך ממון, והפסיד בדין. ומאז נקמתו בוערת בו, והוציא שם רע על חנותי, והצליח בערמומיותו לקפח את פרנסתי מחנות זו. האם יש לי עליו תביעת ממון, כדין פסקת לחיותי, או שאינו אלא גרמא בעלמא".

תשובה

המפסיד פרנסתו של חבירו - באופן שלא התירו חז"ל - הוא גזלן מהתורה, וחייב לסלק את הנזק. אבל אין חייב מעיקר הדין לתקן העולה שעשה. ומכל מקום, ראוי שבית דין יקנוס אותו על העוולה שעשה. וכלפי שמים חייב לתקן את העולה שעשה, וראוי לשלם מה שהפסידו.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. יורד לאומנותו של חבירו הוא גזל מהתורה, שגזל חיותו, ויכול בדיינין לכופו לסלק את החנות שפתח. ב. המקור שיורד לאומנותו הוא גזל מהתורה, ומה חייב להשיב. ג. ההבדל בין יורד לאומנותו, לבין עני המנקף בראש הזית וכדו'. ד. דין מוציא שם רע על חנות חבירו. ה. מתי יורד לאומנותו אינה איסור תורה, אלא ממדת חסידות בלבד. ו. פסק חיותו של חבירו בדיבור, האם חייב להשיב הגזלה.

הקדמה

גזלן אינו חייב לשלם לנגזל הפסד ממון שגרם לו, אלא רק חייב להשיב הגזלה שגזל, כגון שגזל ממנו מטלטלין העומדין להשכיר, חייב רק להשיב הגזלה, ולא לשלם הפסד הממון. לפיכך לא באנו לדון לחייב את מוציא שם רע על חנות חבירו הפסד הממון שהפסידו, שגם מי שפתח חנות ליד חבירו שלא כדין, והפסיד חיותו, אינו חייב לשלם הפסד הממון שהפסיד חבירו, אלא אך ורק חייב לסלק את החנות שפתח ליד חבירו. אבל באנו לדון, האם חייב לתקן את העולה שעשה, שהוציא שם רע על חנות חבירו. כלומר, האם אין לו דין גזלן שגזל חנותו של חבירו, כיון שהוא דיבור בעלמא, או שיש עליו דין גזלן, וחייב מהתורה לתקן העולה שעשה.

יורד לאומנתו של חברו – גזל דאורייתא

הנה על הנזק שגרם, אי אפשר לחייב, דאינו אלא גרמא, מכל מקום, יש לדון האם חייב לתקון את העולה שעשה, כיון שהיורד לאומנתו של חבירו גזל הוא מהתורה. וזה החלי בעה"י.

דהנה אדונינו החתם סופר (שו"ת חושן משפט סימן עט, השם הרביעי) ירד לבאר ולהוכיח, שיורד לאומנותו של חבירו גזל הוא מהתורה, ותלה יסודותיו בעמודי ההוראה.

דהנה הרמ"א (שו"ת סימן י) דן בגוי שמשיג גבולו של חבירו, האם יש לדון את הגוי בדין ישראל לפי המבואר בחושן משפט (סימן קנו) בדיני משיג גבול חבירו, ופסק, דגם הגוי מצוה בזה, ויש לדון לבני נח כישראל, כיון שבני נח נצטוו על הדינין, והוא אחד משבע מצות בני נח (סנהדרין נו, א). והשתא, אי הוה אמרינן דדיני פסקת לחיותי והשגת גבול המבואר בסוגיא דבבא בתרא (כא, ב) ובחושן משפט (שם) תקנת חכמים היא, אין בני נח בכלל תקנת חכמים, אלא מוכח, דפשיטא לרמ"א דהוא בכלל גזל, והוא דינא דאורייתא, דהגוי מצווה על הדינין.

וכן מוכיח מדברי המשאת בנימין (סימן כז), שפסק במזיק לחבירו דירד לאומנותו, דיוצא בדיינים, היינו שאפילו שכבר פתח את החנות, יכול לכפות עליו בדיינים לסלק את החנות, ואין זה רק דין לכתחלה שלא יפתח, אבל מה שהספידו ממון פטור לשלם. ואי סבירא ליה דהוא רק גזל דרבנן אינו יכול לכפות עליו לסלק את החנות בדיינים, כמבואר בגיטין (סא, א) ובחושן משפט (סימן ע), אלא על כורחך דסבירא ליה דהוא גזל דאורייתא, ולכן יכול לכפות עליו לסלק את החנות.

העולה מזה: החתם סופר מוכיח מהרמ"א ומהמשאת בנימין, שהיורד לאומנותו של חבירו הוא גזל דאורייתא, ויכול לכוף עליו בדיינין לסלק את החנות.

המקור דיורד לאומנותו של חבירו גזל מהתורה

אבל צריך ביאור מנלן דהוא גזל דאורייתא, ומה טעם בדבר, דהרי אינו אלא גרמא בעלמא דפותח חנות בצד חבירו, ועל ידי זה פוסק פרנסתו, והרי אפילו עני המנקף בראש הזית ובא אחר ונטל הזיתים, מבואר בגיטין (שם) דהוא גזל מדבריהם, וכן מבואר בחושן משפט (שם, ד) וז"ל המחבר:

"הפורש מצודה שאין לה בית קבול, וצד חיה או עוף או דגים, ובא אחר ונטלה, הרי זה גזל מדבריהם" ע"כ,

והדברים קל וחומר, דאם מי שבא לידו ממון, אלא שלא זכה בו ממש, אינו אלא גזל דרבנן, קל וחומר מי שפתח חנות ליד חנות חבירו, דמנלן שהוא גזל דאורייתא, ומה טעם בדבר.

ומבאר החתם סופר (שם), דיסוד דין זה הוא, על פי הספרי. דעל הכתוב (דברים א, טז) "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ", דרשו בספרי (דברים, פסקא טז) דגרו הוא שכנו, והיינו שצוה להם איך לדון בדיני השכנים. ועוד, דעל הפסוק (שמות טו, כה) "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ", דהיה במרה, לפני קבלת התורה, כתב רמב"ן (שמות, שם) וז"ל

"ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא, וצמאון, אשר אין מים, שם להם במחייתם וצרכיהם, מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג, יקרא "חק", כענין הטריפני לחם חקי (משלי ל, ח), חקות שמים וארץ (ירמיה לג, כה), ויקרא "משפט", בהיותו משוער כהוגן, וכן כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים (שמואל -א כז, יא), כמשפט הראשון אשר היית משקהו (בראשית מ יג), וארמון על משפטו ישב (ירמיה ל יח), על מדתו. או שייסרם בחקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה', לא דרך תלונה. ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכענין שצוה בתורה (דברים כג, י) כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע, וכן ביהושע נאמר, ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם (יהושע כד כה), אינם חקי התורה והמשפטים, אבל הנהגות ויישוב המדינות, כגון תנאים שהתנה יהושע שהזכירו חכמים (ב"ק פ ב), וכיוצא בהם." עכ"ל קדשו.

ועל פי דבריו כתב החתם סופר (שם) וז"ל

"ואין ספק, דדינא דבר מבואה נשתנה בגולה מאשר היה כשישראל שרויין על אדמתן וארמון על משפטו ישב, מכל מקום, ניתן רשות לחכמי הש"ס לדון בין איש וגרו, והם אמרו וחקקו ונעשה דין תורה וגזל דאורייתא" עכ"ל, 

מבואר, דכיון דבעל כורחך, מה שציוה משה לנהוג במדבר, ומה שצוה יהושע, בודאי השתנה, ועל כורחך מה שצוו חכמים בבא בתרא (כא, ב) בדין פסקת לחיותי, אינו כפי שפסק יהושע ומשה רבינו, שהרי נשתנו העיתים והזמנים, ועל כורחך דהתורה נתנה כח לחכמים לקבוע חוקים בדיני התנהגות בין איש לרעהו ובדין פסקת לחיותי.

ומביא החתם סופר ראיה לזה, מהא דאמרו בבבא בתרא (כב, א) שתלמיד חכם מותר לעסוק במסחר בכל מקום, ואין עליו טענת פסקת לחיותי, ומי נתן כח לחכמים לעשות זאת, אלא על כורחך, שראו צורך בדבר, כי מחוייבים להחזיק את התלמיד חכם, וראו שלא בזה הפסד הישוב. וראיה לזה מדברי הרמב"ם, דכתב, דהא דתלמיד חכם פותח חנות בכל מקום, הוא מפני שדרך סוחרים נכבדים שנותנים להם לפתוח סחורה בכל מקום, אבל מכל מקום, מי נתן כח לחכמים לכפות על כל אנשי העיר דין זה, אלא על כורחך, דהכתוב מסרום לחכמים, ועל כן נעשה מזה דין תורה ממש, ולכן פסק הרמ"א שגוי חייב בדינים אלו, ולכן פסק המשאת בנימין שיוצא בדיינין.

ועל פי זה מבאר החתם סופר, שגם מה שכתב הבית יוסף (חושן משפט קנו) דדיני השגת גבול ופסקת לחיותי הן רק תקנת חכמים, אינו חולק על כל המבואר, דבאמת הם תקנת חכמים, אבל הכח שיש לחכמים לתקן זאת, הוא מהתורה, ולאחר שתיקנו חכמים נעשה דין תורה ממש, והוא גזל דאורייתא ויוצא בדיינין.

העולה מזה: המקור שיורד לאומנות חבירו גזל מהתורה, הוא מהספרי, שציוה ה' שידונו בין איש לשכנו, וממה ששם משה ויהושע להם חוק ומשפט איך ינהגו, ונתנה התורה כח לחכמים לקבוע הליכות דרך ארץ בעניני אומנות חבירו, ומה שקבעו חכמים בזה הוא דין תורה ממש.

לשון קדשו של החתם סופר

וכיון שדברי החתם סופר, יסוד גדול בזה, ראינו להעתיק לשון קדשו בזה בשו"ת חתם סופר (חושן משפט, עט) וז"ל

"ולפי עניות דעתי, הוא בכלל הא דכתיב (דברים א, טז) ובין אחיו ובין גרו, ומפרש בספרי (שם, פיסקא טז) מלשון גר ודר עמו כו' וכן פירש רמב"ן גבי שם שם לו חק ומשפט (שמות, שם), ושכן פירושו, וישם לו חק ומשפט בשכם דגבי יהושע (כד, כה), שהוא מנהגי ישוב המדינה, שמסרן הכתוב לחכמי ישראל, ואין ספק דדינא דבר מבואה נשתנה בגולה מאשר היה כשישראל שרויין על אדמתן, וארמון על משפטו ישב, מכל מקום, ניתן רשות לחכמי הש"ס לדון בין איש וגרו, והם אמרו וחקקו, ונעשה דין תורה וגזל דאורייתא, והם אמרו שתלמיד חכם יכול לקבוע רוכלתו באתרא דלאו דיליה, כי ראו שאין בזה הפסד הישוב, ועוד כל ישראל מחוייבים להחזיקו על התורה".

"ומזה הטעם נראה לי מה שכתב הרמב"ם פרק ד' מאבות, אחר שהפריז על מדותיו שלא ליהנות מן הבריות, חזר והתיר ג' דברים מה שהוא כעין מתנת כהונה כו' אך השלישית דנקיטי להו שוקא וסחורתם קודמת, אף על גב שהוא בבבא בתרא כב, א מכל מקום, מי נתן לחכמים מתנת כהונה ההיא, ורמב"ם כתב שכן דרך סוחרים נכבדים מוחלין זה לזה למכור סחורתו תחלה, מכל מקום, מי נתן להם כח להסיע על קצתו בזה, אם לא כי כל ענינים אלו מסרום הכתוב לחכמים, והם ראו גם ישוב המדינה בזה להחזיק הדת, ושלא להתבטל מתורה וירבו חכמים בישראל, והדר הוה ליה דין תורה, נמצא יפה חייב הרמ"א לההוא ארמאה שמחייב בדיני מן התורה, ומשום הכי חייב גם בהנ"ל, ויפה כתב הרב בית יוסף, כיון דמילי דרבנן נינהי, הם אמרו דת"ח יכול לקבוע רוכלתו באתרא דלאו דיליה, ויפה פסק משאת בנימין דיוצא בדיינים, כן נראה לפענ"ד" עכ"ל.

ביאור שיטת מהר"ם מרוטנבוג

ובשדי חמד (מערכת יו"ד, כלל מה) הביא בשם חכם אחד, שלמד מדברי מהר"ם מרוטנבורג (שו"ת סימן תרעז [בשדי חמד איתא תרטז, והוא טעות סופר]) דיורד לאומנותו של חבירו אינו אלא מלתא דחסידות, וכתב השדי חמד שאין תחת ידו שו"ת מהר"ם לעיין בה.

וזכינו שיש תחת ידינו שו"ת מהר"ם, ומבואר, שאין הנידון שם דומה כלל למבואר לעיל, ואין מדברי מהר"ם סתירה ליסוד דברי החתם סופר. דז"ל מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן תרעז)

"ראובן היה מתעסק באומנתו, ובא שמעון ועסק בה אחריו, [וצוח] ראובן לגזור לבל יעסוק בה אחר, ומעכב עליו שמעון עד שיורה הרב. הדין עם מי ואחרי כן נדר ראובן שוחד למושל העיר, לבלתי יעסוק באותו אומנות, כי אם הוא לבדו, ורצה לגזור שנית, ושמעון עיכב עליו כמו בראשונה. כך ראינו, אם שמעון זה בן מבואו של ראובן, שאינו יכול לעכב עליו. ואף על גב דאמר במכות (כד, א) דרש [רב שמלאי] תרי"ג מצות [נתנו] למשה, דוד העמידם על ז' מי יגור באהליך וכו' לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו, זו מדת חסידות, אבל לענין שורת הדין, לא, כדאמר בפרק לא יחפור (כא, ב) אמר רב הונא בר מבואה דאוקי רחיא, ואתא בר מבואה אחרינא ומוקי רחיא גביה, דינא הוא דמעכב עליה, דאמר ליה, פסקת לחיותאי, ולית הלכתא כותיה, אלא כרב הונא [בריה דרב יהושע] דאמר בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב מכמה ראיות כו'" עכ"ל,

ומאריך בראיות דהלכה כרב הונא בר יהושע שאי אפשר לעכב על בר מבואה.

הנה אין בדבריו סתירה לדברי החתם סופר, דהרי כתב החתם סופר דהתורה נתנה כח לחכמים לפסוק מה נחשב פסקת לחיותי, והא דאמרו במכות דיורד לאומנותו יורד לחייו, איירי באופן שמותר לפתוח חנות, אלא ממדת חסידות לא יפתח, כמבואר בשולחן ערוך הרב (הלכות הפקר והשגת גבול, יג) וז"ל "אבל מותר מן הדין לבני העיר לירד אחד בתוך אומנות חבירו, כגון להושיב חנות בצד חנות חבירו, וכן חייט בצד חייט, מפני שיכול לומר לו מי שבא אצלך יבא ומי שיבא אצלי יבא כו' ומדת חסידות שלא לירד לתוך אומנות חבירו שנאמר ואת אשת רעהו לא טימא, ופירשו חכמים זה שלא ירד לתוך אומנות חבירו" עכ"ל.

אבל החתם סופר איירי בדברים שעל פי חכמים יש איסור לפתוח חנות ולרדת לאומנתו של חבירו, בזה הוא גזל מהתורה ויוצא בדיינין.

ולפי זה, גם מה שכתב החות יאיר (שו"ת חוות יאיר סימן מב) וז"ל

והנה ממוצא דבר מהנ"ל יצא לנו, שיש בזה שלשה חילוקי דינין, יורד לתוך אומנות חבירו קיימא לן דמותר לכתחלה, אם לא בבר מתא אחריתא וכמבואר סי' קנ"ו, ואף דהוי מלתא דתווהו ביה אינשי, בודאי הכי הוא, והכי נהוג בכל תפוצות ישראל, ויש לנו עוד ראיה חזקה מהא דאיתא פרק אלו הן הלוקין (מכות כד, א) בא דוד והעמידן על י"א שנאמר ה' מי יגור באהליך וגו' הולך תמים ופועל צדק וגו' ומפרש שם כלהו במילי דחסידות אשר אין בהן נדנוד עבירה, יעויין שם, ובתוך הבאים מפרש לא עשה לרעהו רעה, שלא ירד לאומנתו של חבירו, מכלל דשרי, רק הצנועים והפרושים פורשים מזה" עכ"ל,

אינו ענין לנידון דידן, דהחות יאיר רק מדברים שמותר על פי חכמים, והחתם סופר איירי בדברים שאסורים על פי חכמים.

והגאון רבי רפאל מילודולה זצ"ל, בשו"ת מים רבים (חושן משפט, טו) האריך לחלוק על החות יאיר, וכתב דיש איסור גדול לרדת לאומנותו של חבירו, והביאו השדי חמד (שם), וכל זה אינו שייך לנידון דידן, דאנו דנין על האופנים שקבעו חז"ל שאסור לעשות, ובזה פסק החתם וספר על פי הרמ"א והמשאת בנימין, דהוא גזל דאורייתא ויוצא בדיינין.

העולה מזה: מה שכתב מהר"ם מרוטנבורג והחות יאיר, שהיורד לאומנותו של חבירו אינו אלא מדת חסידות, אינה סתירה לדברי החתם סופר, דהם איירי באופן שעל פי חכמים מותר לפתוח חנות בצד חבירו, ועל זה אמרו שממדת חסידות לא ירד לאומנות חבירו, והחתם סופר על פי הרמ"א והמשאת בנימין, איירי באופן שעל פי חכמים אסור לפתוח חנות בצד חבירו.

הטעם שיורד לאומנתו חמור מעני המנקף וכדו'

אבל עוד צריך טעם בדבר, מדוע עני הנוקף בזית, או במניח דג בחורו ובא אחר ונטלו וכדו', כל אלו הם גזל מדבריהם בלבד כמבואר בחושן מפשט (סימן שע), ומדוע יורד לאומנותו של חבירו הוא דאורייתא ויוצא בדיינים.

אבל הביאור בזה הוא פשוט, כפי המבואר בלשון קדשו של החתם סופר, דאומנותו של אדם, היא חיותו. וחוקי התרבות, איך שלא למנוע חיות האדם מפרנסתו, בזה נתנה תורה כח לחכמים לקבוע חוקים וכללים, למנוע שאיש את אחיו חיים בלעו, וזה הוא בכלל ושפטתם צדק, ונתנה תורה כח לחכמים בכל דור איך לקבוע כללים אלו, לכן, אף על פי שבודאי נשתנו החוקים מכפי שקבע יהושע ומשה רבינו עליו השלום, מכל מקום, מה שקבעו חז"ל בגמרא, הוא דין תורה וגזל, ואינו דומה למי שזוכה בדבר מסויים רק מדבריהם, שאינו מקור חיותו ופרנסתו, לכן אינו אלא גזל מדבריהם.

העולה מזה: רק ביורד לאומנותו של חבירו, שהוא חיות האדם ופרנסתו, והם חיי תרבותו, בזה נתנה תורה כח לחכמים לקבוע כללי הנהגה, שאיש את אחיו לא יבלעו, אבל בנוטל דבר שלא קנה מהתורה וכדו' בגזל דרבנן, לא קבעו חכמים שיהיה גזל דאורייתא, כי הוא דבר וענין פרטי בלבד.

מוציא שם רע על חנות הוא גזלן מהתורה

והנה, אף על פי שיורד לאומנותו של חבירו הוא גזל מהתורה, מכל מקום התירו לבר מבוי לפתוח חנות, כי זכות יש לכל אדם בן מבוי לפתוח חנות במבוי, אבל באופן שאין לו זכות, ומונע פרנסת חבירו הוא בכלל גזל דאוריתא.

ולפי זה, המוציא שם רע על חנות חבירו, ויורד לפרנסתו, אפילו שלא עשה מעשה, מכל מקום הוא בכלל יורד לאומנות חבירו, והוא קל וחומר, דאם כאשר פותח חנות לצורכו באופן האסור, הוי גזלן מהתורה, קל וחומר באופן שאינו פותח חנות, ומוציא שם רע ומקלקל חיותו של חבירו דהוא גזלן מהתורה, דכל היורד לאומנות חבירו בכל דרך שהוא, הוא בכלל גזלן מהתורה לפי המבואר. ואם הזיקו לכפות עליו בדיינין לתקן העולה שעשה לו לפי החתם סופר על פי המשאת בנימין.

העולה מזה: המוציא שם רע חל חנות חבירו, ופוסק על ידי זה לחיותו, הוא גזל מהתורה, ויותר גרוע ממי שפותח חנות ליד חנות חבירו באופן האסור על פי חכמים, ויכול לכפות עליו בדיינין שיתקן את העולה שעשה לו.

האם חייב בהשבת הגזלה של פותח חנות לצד חבירו ומוציא שם רע על חנות חבירו

ואחר שנתבאר שהפוסק לחיותו של חבירו, גזל הוא, וחייב להשיב הגזלה, צריך לבאר מה חייב להשיב. דהנה, הפותח חנות לצד חנות חבירו, הגזל אינו זה שהפסיד כספים מאלו שלא באו לקנות אצלו, אלא הגזל הוא זה שפתח חנות לצד חבירו, והפסיק לו חיותו, ואם סוגר את חנותו, כבר קיים השבת הגזלה, ואין צריך להשיב ההפסד שנגרם לחבירו, שבזה הוא רק גרמא בעלמא, וכל מה שכתב המשאת בנימין שיוצא בדיינים, כונותו רק שיכול בדיינים לכפות עליו לסגור חנותו, ובזה שסוגר חנותו מקיים השבת הגזלה.

אבל הוציא שם רע על חנות חבירו, שפסק חיותו, לכאורה אין מה להשיב, שהרי ההפסד ממון שנגרם לו אין חייב, ומה יעשה עוד.

והיה נראה לי בזה, דכיון שהוציא שם רע על חנות חבירו, וגזלה ממנו, חייב להשיב לו את החנות שגזל ממנו, היינו, או שיפרסם מעלת חנות חבירו, ויגלה דעתו שטעה וכדו' עד שתשוב החנות כפי שהיתה לפני כן, או שישלם לו ממון שיפתח חנות אחרת וכדו'. דכיון שפסק חיותו של חבירו, גזל ממנו גזל דאורייתא את חנותו, וחייב להשיב לו מה שגזל ממנו כדי שיחזור הדבר לקדמותו, ובזה יצא ידי השבת הגזל, אבל אין חייב לשלם לו ההפסד שהפסיד. זה היה נראה לכאורה, בהשקפה ראשונה.

אבל לאחר העיון נראה, שאינו חייב על העבר כלום מעיקר הדין, כיון שלא מצאנו דין השבה בגזל זה, ואפילו לדברי החתם סופר דילפינן מקרא שאיסור זה הוא בכלל איסור תורה של גזל, מכל מקום, גם החתם סופר מודה שאין בזה דין השבה כגזל ממש, ולא אמר החתם סופר אלא לענין חיוב לסלקו מלגזול את חבירו, אבל לא כתב החתם סופר שיש חיוב השבה, וכן מבואר בשו"ת תרומת הדשן סימן שז [ולשונו מובא להלן] דדן בדין חזן שהוציאו עליו שם רע והפסיד אומנתו, שאין לחייב את המוציא עליו קול, והוא הדין לפי זה בנידון דידן אין חיוב השבה בגזל זה. ואין סברא לחלק בין חזן ליורד לאומנותו של חבירו, שגם חזן זו אומנותו.

וכל זה מעיקר הדין, אבל בודאי גדול עונו מנשוא, שפסק חיותו של חבירו, וכלפי שמים חייב לתקן העולה שעשה. ואם יש ביכולתו, ראוי לשלם מה שהפיסד לו, כדי שימחול על עונו הגדול.

העולה מזה: מי שפסק חיותו של חבירו, פטור מלשלם ההפסד שגרם לו, ואינו חייב מעיקר הדין להשיב לו את חיותו. אבל חייב לסגור החנות שפתח ליד חבירו וכדו', שזה גזל מהתורה להפסיק חיותו, אבל אינו כגזל שחייב בהשבה. אבל כלפי שמים חייב לתקן העוולה שעשה, וראוי להשיב כל הממון שהפסיד לחבירו.

לשון קדשו של תרומת הדשן

וראיתי להביא את לשון קדשו של תרומת הדשן בדין זה, שהם יסוד גדול מאוד. וז"ל תרומת הדשן (סימן שז)

"שאלה: ראובן היה ש"ץ בקהל אחד, בא שמעון והוציא עליו שם רע של ניאוף וסלקוהו הקהל לראובן בשביל הוצאת שם רע של שמעון ושכרו ש"צ אחר. אחרי כן נמצא ונתברר שדברי שמעון שקר הם וכזב, ומחמת שנאה הוציא שם רע על ראובן, והקהל לא רצו להחזיר את ראובן לש"צ מפני שכבר שכרו אחר ולא יכולים לסלקו, ועל ידי כך הפסיד ראובן מחייתו, כי לא מצא להשתכר במקום אחר, ותובע לשמעון דמי בושתו, ודמי הזיקו שקבל מהוצאת השם רע עליו, חייב שמעון לשלם או לאו".

"תשובה: יראה דאף על גב דשמעון לא עשה טוב בעמיו וגדול עונו, על אשר הוציא שם רע על בר ישראל שהוא כשר ונקי בדבר, וצריך כפרה גדולה, ומנדין אותו עד שיפייס את ראובן כראוי, כמו שאבאר לקמן. ואם ירצה ראובן שלא למחול לו כלל, ולינטור לו איבה לעולם, על כך אינו עובר על מה שהזהירו חז"ל שלא יהא המוחל אכזרי, כדאיתא בסמ"ג בהלכות תשובה, דאמר בירושלמי פרק החובל (בבא קמא ח, ז) 'הדא דתימא דצריך למחול בשלא הוציא עליו שם רע, אבל הוציא עליו שם רע אין לו מחילה עולמית' ע"כ. אבל מכל מקום, מן הדין אין לחייב את שמעון לתת ממון לראובן בשביל כך, והכי איתא פרק החובל (בבא קמא צא, א) במערבא אמרי משמיה דרבי יוסי בר חנינא, זאת אומרת ביישו בדברים פטור".

"ונראה דלאו דווקא ביוש דברים בעלמא, אלא אפילו הוציא שם רע עליו נמי דינא הכי הוא, מדכתב שם אשירי דרב שרירא גאון כתב, דאף על בושת דברים מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לכבודו, וכתב אשירי עליו דכן מסתבר, דיותר יש בושת בדברים מחבלה, דאין לך דבר גדול מהוצאת לשון הרע ודבה על חבירו עכ"ל. אלמא, דבהכי איירי תלמודא דביישו בדברים פטור".

"ואין לחייבו לשמעון לשלם לראובן מה שהזיקו והפסיד שכרו, שהרי מחמת הוצאת שם רע שהוציא עליו סלקוהו מהיות ש"ץ, והוא אינו מוצא עוד להשתכר, ונראה דהאי, גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור. ואם תאמר על כורחך דינא דגרמי הוא וחייב, כדתנן בפרק האומנין (בבא מציעא עה, א) השוכר את האומנין והטעו זה את זה, אין להם זה על זה אלא תרעומות, ומקשים שם התוס' בשם ר"י כיון דקיימא לן כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי, אם כן אמאי לא יתן להם כפועל בטל, שהרי על ידו נתבטלו היום. ותירץ, דאיירי דעדיין היו יכולין להשתכר על ידי טורח, משמע בהדיא, דאי לא הוו יכולים להשתכר כל עיקר היה חייב לשלם להם. ונידון דידן נמי על ידי שמעון נתבטל ראובן".

"ויש לומר, כיון דאינו חייב אלא מטעם דינא דגרמי, מחלקי טובא בין דינא דגרמי שהוא חייב, בין גרמא בניזקין שהוא פטור כמו שאבאר בקיצור. אם כן אנידון דידן נמי איכא לחלק לפי ב' חלוקים דר"י, הא' משום דלא מחויב משום דינא דגרמי, אלא כשהוא עצמו עושה היזק לממון חבירו, אבל בנידון דידן שמעון לא הזיק כלום ממון של ראובן, וגם הוא לא בטלו ממלאכתו, אלא על ידי גרמות נסתלק על ידי אחרים, וכהאי גוונא הוי גרמא בנזקים. ולא דמי לההוא דשוכר האומנין, דהתם הוא עצמו שכרו, והבטיחו על שכרו כל משך זמן השכירות, ועל ידי כן נתבטלו ממלאכתם, כי לא יוכל עוד להשתכר".

"ולפי טעם חילוק הב' דאינו חייב אלא אם כן ההיזק נעשה מיד בשעת המעשה של הגורם, כאן נמי ההיזק לא נעשה מיד, שלא סלקוהו הקהל לראובן מיד כששמעו השם רע, מסתמא נתיעצו כבר מה לעשות עמו. מה שאין כן בשוכר האומנין, דהתם מיד כששכרן סילקו מכל שכירות אחרות באותו היום, והבטיחו על שכרו, לכך צריך לקיים לו".

"ואל תתמה שנחלק כל כך בחלוקים קלושים ודקים, דר"י נמי ירד לחלק בדקות כדמבואר בתוס' פרק לא יחפור (בבא בתרא כב, ב ד"ה זאת אומרת), ובאשירי שם (בבא בתרא, ב, יז) ובהגוזל קמא (בבא קמא, ט, יג) וכל שכן לפירוש ריצב"א (שם), דמסיק דדינא דגרמי אינו אלא מדרבנן, ובמילי דשכיחי תקנו לחייב ובמילי דלא שכיחי פטרו הגורם. ואם כן איכא לפלוגי שפיר טפי, דהתם בשוכר האומנין מילתא דשכיחי הוא שבעל הבית חוזר בפועלים, וגורם להם שיתבטלו, אבל בנידון דידן גרמא דבטילה כהאי גוונא לא שכיחי כלל, שיוציא אחד שם רע דשקר על חבירו ויחזיק דבריו בשם רע גדול כזה שעל ידי כך יסלקוהו הקהל ויאמינו לדבריו". 

"אמנם נראה דאף על גב דמדינא לא יתחייב שמעון כמו שביארתי, מכל מקום אם רצו הבית דין, וקנסו כדי לעשות גדר וסייג ולסכור פי דוברי שקר ומוציאי שם רע, הרשות בידם, כפי מה שנראה להם צורך לפי הענין, וכן משמע בתשובת הרא"ש, וכן ראוי לעשות". עכ"ל תרומת הדשן.

העולה מדברי תרומת הדשן: א. המוציא שם רע על חבירו, אין לו מחילה לעולם, ואינו חייב למחול לו. ב. המבייש בדברים, או שאפילו הוציא שם רע, אינו חייב לשלם כסף. ג. אפילו אם על ידי הוצאת שם רע הפסיד חבירו את פרנסתו וממון, אין חייב לשלם, כיון דהוא גרמא. ד. ואינו דומה לשוכר פועלים לזמן, והפסיק עבודתם באמצע הזמן, דאם לא מוצאים עבודה חייב לשלם מדינא דגרמי, דהתם הזיק אותם בידיו, ומיד, מה שאין כן בזה. ועוד, לריצב"א שדינא דגרמי דרבנן ולא חייבו רק בשכיח, זה אינו שכיח. ה. אבל גדול עונו מנשוא, וראוי לבית דין לקנסו לעשות גדר וסייג לסכור פי דובר שקר כפי הנראה להם לפי הצורך.

דינים העולים

1. החתם סופר מוכיח מהרמ"א ומהמשאת בנימין, שהיורד לאומנותו של חבירו הוא גזל דאורייתא, ויכול לכפות עליו בדיינין לתקן העולה.
2. המקור שיורד לאומנות חבירו גזל מהתורה, הוא מהספרי, שציוה ה' שידונו בין איש לשכנו, וממה ששם משה ויהושע להם חוק ומשפט איך ינהגו, ונתנה התורה כח לחכמים לקבוע הליכות דרך ארץ בעניני אומנות חבירו, ומה שקבעו חכמים בזה הוא דין תורה ממש.
3. מה שכתב מהר"ם מרוטנבורג והחות יאיר, שהיורד לאומנותו של חבירו אינו אלא מדת חסידות, אינה סתירה לדברי החתם סופר, דהם איירי באופן שעל פי חכמים מותר לפתוח חנות בצד חבירו, ועל זה אמרו שממדת חסידות לא ירד לאומנות חבירו, והחתם סופר על פי הרמ"א והמשאת בנימין, איירי באופן שעל פי חכמים אסור לפתוח חנות בצד חבירו.
4. רק ביורד לאומנותו של חבירו, שהוא חיות האדם ופרנסתו, והם חיי תרבותו, בזה נתנה תורה כח לחכמים לקבוע כללי הנהגה, שאיש את אחיו לא יבלעו, אבל בנוטל דבר שלא קנה מהתורה וכדו' בגזל דרבנן, לא קבעו חכמים שיהיה גזל דאורייתא, כי הוא דבר וענין פרטי בלבד.
5. המוציא שם רע על חנות חבירו, ופוסק על ידי זה לחיותו, הוא גזל מהתורה, ויותר גרוע ממי שפותח חנות ליד חנות חבירו באופן האסור על פי חכמים, ויכול לסלק את חנותו בדיינין.
6. מי שפסק חיותו של חבירו, פטור מלשלם ההפסד שגרם לו, ואינו חייב מעיקר הדין להשיב לו את חיותו. אבל חייב לסגור החנות שפתח ליד חבירו וכדו', שזה גזל מהתורה להפסיק חיותו, אבל אינו כגזל שחייב בהשבה. אבל כלפי שמים חייב לתקן העוולה שעשה, וראוי להשיב כל הממון שהפסיד לחבירו.
7. ראוי לבית דין לקנסו לעשות גדר וסייג לסכור פי דובר שקר, כפי הנראה להם לפי הצורך.