מלצר שהזיק חולצת אורח

הנידון

"השתתפתי בחתונת ידיד, ולצערי, המלצר שהגיש אוכל עם רוטב, שפך על חולצתי רוטב. מיד לאחר מכן אמר לי המלצר, שיש להם חולצות לצרכים הללו, ומבקש שאחליף את החולצה לחולצה שלהם, ומיד יכבס את החולצה, כי אם נמתין עד למחר, הכתם ישאר בחולצה. לא הרגשתי בנוח ללבוש בחתונה חולצה של האולם, אף על פי שהיתה בצבע לבן כמו החולצה שלי, אלא ניקיתי את הרוטב מהחולצה, ונשאר כתם. למחרת כיבסתי את החולצה, אלא שהכתם לא ירד. האם המלצר חייב לשלם לי את הנזק, או שהייתי חייב להחליף את החולצה".

תשובה

אפילו אם הכתם לא יורד בכביסה, המלצר פטור לשלם משני טעמים: א. באופן שהמזיק שוגג, חייב הניזק לטרוח להציל את הנזק, שלא יהיה נזק גדול יותר. ב. המזיק רצה לסלק את הנזק, והניזק מנע ממנו בטענת סרק.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. מה הטעם פחת נבילה של הניזק, ושבח נבילה חולקים. ב. האם חייב הניזק לטרוח להציל את הנזק. ג. שורו שהניח גחלת על בגדו ובעל הבגד שם, או שנכנס שורו לחצר חבירו ואוכל פירות, ובעל החצר שם. ד. מדוע הניח גחלת על בגד חבירו חייב, ולא חייב הניזק להגביה הגחלת. ה. מה הדין בהניח גחלת על בגד חבירו בשוגג. ו. טינף בגד חבירו, והניזק לא כבסו מיד, והפסידו. ח. מנע הניזק מהמזיק לכבס את הבגד.

צדדי הספק

בראשית יש לבאר מה הן צדדי הספק. והנה קיימא לן, דאין המזיק חייב אלא כפי שומת הנזק בשעת הנזק, דהיינו, שאם הזיק את בגד חבירו נזק שנאמד באלף שקלים, אינו חייב לשלם לו בגד חדש אלא רק כפי שומת הנזק. כדכתב המחבר בחושן משפט (תג, א)

"שמין השברים בנזיקים, אם שבר כלי הוא או בהמתו אין אומרים: יתן לו כלי שלם ויקח השברים, אלא שמין כמה נפחתו דמיו בשביל השבירה, ויקח הניזק השברים, והמזיק ישלים עליהם".

והנה בנידון דידן, המזיק טינף את הבגד אבל לא הפחית ערכו, כי אם היה מכבסו מיד לא היה הבגד ניזוק, אלא שהניזק לא טרח להחליף את בגדו ולתת למזיק לכבס את הבגד, לפיכך יש לדון האם חייב המזיק בנזק הבגד. וצדדי הספק, האם חייב הניזק לטרוח כדי להציל את הבגד מהנזק. ואם תמצי לומר שאין חייב לטרוח, מכל מקום, בנידון דידן שהמזיק רוצה לטרוח להציל את הנזק, אלא שהניזק מונע ממנו בטענה שאינו רוצה להחליף את הבגד, האם היא טענה חזקה כדי לחייב את המזיק במלוא הנזק.

העולה מזה: צדדי הספק, האם הניזק צריך לטרוח להציל את הבגד מהנזק. ואת"ל שאין צריך לטרוח, האם יכול למנוע מהמזיק להציל את הנזק, בטענה שאינו רוצה להחליף את הבגד.

פחת נבילה ושבח נבילה, בדין שורו שהזיק

והנה שורו שהרג בהמה השוה אלף שקלים, והנבלה נמכרת במאתים שקלים, משלם שמונה מאות שקלים כמבואר לעיל. וחידשה תורה, דאם בשעת הנזק היתה הנבלה שוה מאתים, ופחתה הנבלה עד שעת העמדה בדין ושוה רק מאה, אינו משלם אלא שמונה מאות, כפי שומת הנזק בשעת הנזק, ופחת הנבלה מפסיד הניזק. ואף על פי כן, אם היה להפך, שהושבחה הנבלה עד שעת העמדה בדין, ושוה שלוש מאות שקלים, לא אומרים שישלם שמונה מאות וירויח הניזק כשם שמפסיד אם פחתה, אלא אם הושבחה חולקים ביניהם את שבח הנבלה, כמבואר בבבא קמא (לד, ב).

וכן פסק המחבר בחושן משפט (תג, ב) וז"ל

"פחת הנבילה לניזק, ושבח הנבילה חולקים אותו המזיק והניזק. כיצד, שור שוה מאתים שנגחוהו ומת, והרי הנבילה שוה בשעת מיתה מאה, ובשעת העמדה בדין פחתה והרי שוה פ', אין המזיק משלם אלא ק'. ואם היה תם, משלם לו נ' מגופו. (ודוקא שנודע לניזק בשעת מיתה, אבל אם לא נודע לו, הפחת על המזיק עד שיודע לניזק כו'). השביחה הנבלה והרי היא שוה בשעת העמדה בדין ק"כ, הרי המזיק משלם תשעים. ואם היה תם משלם מ"ה מגופו, וזהו וגם את המת יחצון (שמות כא, לה)" עכ"ל.

אבל צריך טעם בזה, דכיון שאם פחתה הנבלה הפסיד הניזק, מוכח שזכה הניזק בנבלה מיד בשעת הנזק, ומיד בשעת הנזק חל על המזיק חיוב התשלום, אם כן מדוע אם הושבחה הנבלה חולקים, והרי כבר התחייב בשומת הנזק כפי שעת הנזק. וכתב הסמ"ע (שם, ס"ק ו) וז"ל "ואף על גב דאין להמזיק חלק בפחת כנראה לעיל, יש לו חלק בהריוח, דהתורה חסה על המזיק, כיון שהוא עצמו לא הזיק אלא שורו" עכ"ל. ודברי הסמ"ע מקורן בבבא קמא (לד, ב) דאמרו שחס רחמנא על המזיק ליטול חצי שבח, והיינו בגלל שלא הזיק בגופו, אלא ממונו הזיק. הנה מבואר, דכיון שאינו אדם המזיק, חסה עליו תורה. ולפי זה באדם המזיק ישתנה הדין.

העולה מזה: פחת נבילה של הניזק, ושבח נבילה חולקים המזיק והניזק, דחסה תורה על המזיק שלא הזיק, אלא ממונו הזיק.

הטעם שאם לא נודע לניזק פחת הנבלה של המזיק

ומה שכתב הרמ"א, דדוקא אם נודע לניזק שמתה הבהמה, פחת הנבלה של הניזק, מקורו ברא"ש (בבא קמא א, יא) שכתב, וז"ל "ופחת נבילה על הניזק משעה שנודע לו ההיזק, ומשנודע לו היה מוטל עליו להשתדל, ולהעלותו מן הבור" עכ"ל, ומכאן כתב הטור שאם לא נודע לו, פחת הנבלה אינו על הניזק אלא על המזיק, כי לא ידע שצריך לעלותו ולמוכרו.

הנה מבואר, דיש חיוב על הניזק להציל את הנבלה מפחת מיתה, ולכן אם לא עשה זאת מפסיד הניזק פחת הנבלה, אלא שנחלקו הראשונים מה הדין בהוזלה, ולא פחתה מחמת מיתה, ולא נודע לניזק שמתה, ומובא מחלוקתם במחבר (שם) ואין כאן המקום להאריך בביאור מחלוקתם.

העולה מזה: על הניזק מוטל לטרוח למכור את הנבלה שלא תפחת במיתה, ולכן פחת נבלה עליו, ולכן אם לא נודע לו שמתה, פחת נבלה על המזיק.

ההבדל בין הניח גחלת על בגד חבירו לפחת נבילה

והנה, אם הניח גחלת על בגד חבירו בפני הניזק, ולא הגביה הניזק את הגחלת מהבגד, ונשרף הבגד, חייב המזיק לשלם את כל הנזק, כדאיתא בבא קמא (כז, א), וכן פסק המחבר (חושן משפט תיח, יח) וז"ל "אם הניח גחלת על בגדו של חבירו ונשרף, חייב, שאינו חושש לסלקו, כיון שזה חייב לשלם לו" ע"כ.

ויש לדקדק, מדוע חייב המזיק לשלם על שרפת הבגד, והרי היה לניזק להגביה את הגחלת ולמנוע מעצמו נזק זה, כמו שחייב הניזק על פחת נבילה שלא מכרה, והרי הרבה יותר טירחא יש למכור נבלה מלהגביה גחלת מעל בגדו, ואם אמרה תורה שפחת נבלה של הניזק, שהיה לו למוכרה, כמו כן פחת הבגד על הניזק שהיה לו לסלק את הגחלת.

אבל בדברי הסמ"ע (תג, ו) המובא לעיל, דכתב שחסה תורה על המזיק, ולכן שבח נבלה חולקים ופחת נבלה על הניזק, לא קשיא מידי, דיש לומר, שכשם שחסה תורה על המזיק שיטול חצי בשבח נבילה, כך חסה תורה על המזיק שממונו הזיק, שיהיה הניזק חייב לטרוח שלא יהיה נזק גדול יותר, אבל באדם שהזיק אין חובה על הניזק להגן על הנזק כדי שיופחת תשלום הנזק של המזיק, לכן אין חייב בעל הבגד להגביה את הגחלת מבגדו, והמזיק ישלם כל הנזק.

וראיתי שכן כתב באבן האזל מדעת עצמו, ולא הביא את דברי אדוננו הסמ"ע. וז"ל (נזקי ממון, ז, ח)

"איברא דקשה, דאמאי אמרינן דבשביל דהיה לו למוכרו לכן פטור המזיק, דהא אמרינן בסוף כיצד הרגל (בבא קמא, שם) עבדו כגופו שורו כממונו, ואם הניח גחלת על לב שורו אף שהבעלים עומדים אצלו חייב המניח, ולא אמרינן דהבעלים היו צריכים לסלק. ואולי נחלק בין אדם המזיק לשור המזיק, דכיון דחיוב של שור המזיק הוא רק משום פשיעת הבעלים, לכן אם הניזק פשע, שהיה יכול לסלק ההיזק, פטור המזיק בשביל פשיעתו, אבל בהניח גחלת, שהוא אדם המזיק, בזה לא נפטר בשביל פשיעת הניזק, דאינו צריך לסלק כיון שהמזיק הזיק בידים" עכ"ל.

ובספר ברכת אברהם (מהגאון רבי אברהם ארלנגר, ר"מ בישיבת קול תורה) הקשה (במסכת בבא קמא, י, ב עמ' כז) על אבן האזל, מנין לו לחלק בין אדם המזיק לממון המזיק, וכתב שהוא תמוה, ובאמת יסוד הדברים לחלק בין אדם המזיק לממונו שהזיק הוא בבבא קמא (לד, א), דחס רחמנא על אדם שממונו הזיק, והם דברי הסמ"ע (שם), ולכן חולקים בשבח, ופחת נבילה דניזק.

העולה מזה: הניח גחלת על בגד חבירו, אין הניזק צריך להגביה הגחלת ולהציל המזיק מתשלום הנזק, דבאדם המזיק לא חסה תורה על המזיק, מה שאין כן ממונו המזיק, דצריך הניזק לטרוח למכור הנבלה.

ההבדל בין קרנא דתורך קבירא ביה לפחת נבילה – לתוס'

והנה בהא דפחת נבילה של ניזק, יש להקשות, דמבואר בגמ' בבא קמא (לד, א) שאם הזיק את הבהמה, וכיחשה משעת הנזק מחמת המכה ועד שעת העמדה בדין, משלם המזיק כפי שעת העמדה בדין, ופחת הבהמה מהנזק עד שעת העמדה בדין - על המזיק. וכן פסק המחבר בחושן משפט (תד, ב) וז"ל "כחש מחמת המכה בשעת העמדה בדין, והרי הפחת שוה מאה, נותן לו כשעת העמדה בדין" ע"כ.

ויש להקשות, מאי שנא פחת מחמת המכה לפחת נבילה, והא בשניהם הוא מחמת הנזק, ושניהם ממון המזיק. והוא קושיית התוס' בבבא קמא (י, ב) וז"ל

"לא נצרכא אלא לפחת נבילה. אף על גב דבפרק המניח (לד, א) אמרינן כיחשה כשעת העמדה בדין, משום דקרנא דתורא קבירא ביה, התם משום דלא מתה, ויש לו להמתין עד שתתרפא, אבל הכא מיד היה לו למוכרה". עכ"ל.

מבואר בדבריהם על פי המבואר לעיל, דהטעם של פחת נבילה של ניזק, כי היה עליו למכור את הנבילה והוא פשע שלא מכר, לכן פחת נבילה דידיה, אבל פחת מחמת המכה לא אמרינן היה עליו למכור הבהמה, כי דרך להמתין ולרפא את הבהמה, לכן אם פחתה מחמת המכה, אין זה בפשיעת הניזק, וחייב המזיק בתשלום.

העולה מזה: כחש הבהמה מחמת המכה, משעת הנזק עד העמדה בדין, הוא של המזיק, דלא פשע הניזק שלא מכרה, דאין דרך למכור בהמה כזו, אלא להמתין שתתרפא, מה שאין כן במתה, דרך למוכרה לכלבים.

ההבדל בין קרנא דתורך קבירא ביה לפחת נבילה – לסמ"ע

והסמ"ע (שם, ס"ק ג) תירץ וז"ל

"נותן לו כשעת העמדה בדין. לשון הגמרא [ב"ק ל"ד ע"א] דאמר ליה מקרנא דתורא דקבירא בשורי המנוגח כיחש כל כך, פירוש, כיון שהוא עדיין חי, כאב הנגיחה הוא בו עדיין, ומכח זה מכחיש ואזיל, מה שאין כן בסימן שלפני זה [סעיף ב'] דשם מיירי דמת מיד מהנגיחה, והפסידא דאחרי כן אינה מחמת כאב הנגיחה" עכ"ל.

ביאור דבריו, דאפילו אם נפרש דפחת נבילה דניזק אינו רק מחמת פשיעה של הניזק, אלא שחסה תורה על המזיק, מכל מקום יש להבדל בין קרנא דתורא קבירא ביה לפחת נבילה, דבפחת נבילה זה שהיא פוחתת אינו מחמת המכה, אלא כך הוא טבע בהמה מתה שנבלתה מתקלקלת, ואין זה אלא גרמא של המזיק, ושומת נזקו היא שויה בשעה שהרגה, וכפי ששוה בשעת מיתתה זהו הנזק שעשה, ומה שפחתה לאחר מכן אינו שייך לנזקו, לכן פחת נבילה של ניזק, אבל בהמה חיה שניזוקה, הנזק ממשיך בה כל הזמן ומזיקה, ופחת המכה הוא של המזיק, כי הוא המשך הנזק, שמחמת המכה היא פוחתת והולכת, ולא מחמת טבעה של נבלה שפוחתת, ולכן חייב המזיק בהוכחשה כפי שעת העמדה בדין.

העולה מזה: פחת נבלה אינה מחמת המכה, אלא מחמת טבע נבלת בהמה שפוחתת, לכן פחתה של ניזק, כי המזיק לא עשה את הפחת, אלא גרמא הוא, אבל פחת מחמת המכה, הוא ממש מחמת המכה, ולכן הוא של מזיק.

כלב או אדם שהניח חררה על בגד חבירו

ולכאורה יש נפקא מינא בין דברי התוס' לדברי הסמ"ע, בכלב שהניח חררה על בגד חבירו, ובעל הבגד נמצא שם ולא הגביה החררה, ונשרף כל הבגד, האם חייב בעל הכלב. דלפי דברי התוס', כיון שבודאי דרך הוא להגביה גחלת מעל בגד, ואמרינן דעל הניזק לטרוח שלא ינזק, כשם שאמרינן שחייב לטרוח למכור נבלתה שלא תפחת, לכן לא חייב המזיק, שהיה לבעל הבגד להגביה הגחלת, ולא הגביה, פטור בעל הכלב מהנזק, מלבד נזק קטן שנעשה מיד שהניח את החררה על הבגד, כיון שהיה לבעל הבגד להגביה, דאין דרך להניח גחלת על הבגד, והרי פחת נבילה דניזק. אבל לפי ביאור הסמ"ע, הרי זה דומה לקרנא דתורא קבירה ביה, דהנזק של החררה נמצא בבגד ומזיקו כל הזמן וחייב המזיק.

העולה מזה: כלב שהניח גחלת על בגד חבירו, והניזק לא הגביה. לתוס' פטור המזיק, דהיה לניזק להגביה הגחלת, כחיובו לטרוח במכירת הנבלה. ולסמ"ע לכאורה חייב המזיק, כי הנזק הוא מחמת הגחלת, כדין כחש מחמת המכה, דקרנא דתרוך קבירא ביה.  

שיטת הסמ"ע בסימן שצה, בהנ"ל

ויש להביא ראיה גדולה לדברינו, מדברי הסמ"ע במקום אחר, שסובר שאפילו בממון המזיק חייב הניזק להציל את הנזק. דבסימן שצח כתב המחבר, דשור שנפל לבור מים בחצר חבירו, פטור בעל השור על נזק המים שנטנפו, כיון שהשור נעשה בור, והמים כלים, ובור פטור על הכלים. והקשה הסמ"ע (שם, ס"ק ה) מדוע לא אמרינן דבעל השור פטור על נזק המים מטעם אחר, שהיה לבעל החצר שהוא בעל הבור, לסלק את השור, כשם שיש חובה לניזק למכור את הנבלה, ואם לא מכרה פטור המזיק על פחת הנבלה, הוא הדין כאן בעל החצר גרם לעצמו את הנזק שלא הוציא את השור מהמים. ותירץ הסמ"ע, דשאני נבלה שזכה הניזק בנבלה, ושלו היא, לכן חייב להטפל בה למוכרה, ששלו היא, אבל בשור שנפל לבור מים, אין לו שייכות לשור שנפל, ואין צריך לטרוח, לכן היה חייב המזיק אפילו שהניזק היה יכול להציל הנזק, אבל פטור מטעם כלים בבור.

הנה מבואר, שסובר הסמ"ע, שניזק אינו חייב להציל את המזיק מהנזק וסלק את הנזק, אלא אם שלו הוא הדבר שמסלקו כנבלה, אבל בדבר שאינו שלו אין צריך לסלק, והמזיק חייב אפילו שהיה לניזק לסלק.

וראינו להביא לשון קדשו. וז"ל הסמ"ע (שם)

"בסימן ת"ג סעיף ג' [היינו דין פחת נבלה], דשם הדין נותן שמשלם המזיק להניזק נזקו בהנבילה, אלא שצריך המזיק למסור הנבילה ליד הניזק, וכמו שכתבתי שם, בזה אמרו, דלאחר שנודע להניזק מההיזק, עליו להשתדל למכור הנבילה כדי שלא יפחות דמיה, והמזיק ישלם לו טרחתו, מה שאין כן כאן, דאין לבעל המים חלק בהשור שנפל למימיו, ועיין פרישה [סעיף ד']" עכ"ל הסמ"ע.

הנה מבואר מדבריו שבגחלת שאין לניזק שייכות לגחלת, אינו צריך לטרוח להגביהה וחייב המזיק. ולפיכך תמהתי מאוד על הפתחי חושן חלק ו נזיקין (פרק א, סעיף טז, הערה מה) שכתב וז"ל "וגם בסמ"ע סימן שצח סק"ה אפשר לדייק, שבממון המזיק לא אמרינן שאינו חושש להסיר הנזק" עכ"ל. ולפי המבואר הוא להפך דגם במממון המזיק לפי הסמ"ע אמרינן שאינו חושש להסירה כי הבעלים ישלמו.

העולה מזה: מדברי הסמ"ע משמע, שאין חיוב על הניזק להציל את הנזק שניזק על ידי ממון המזיק, וחייב המזיק בנזק.

שיטת הגאון רבי שלמה זלמן אוריבאך זצ"ל בהנ"ל

ולאחר כתבי זאת, ראיתי בספר מאורי אש פרק ג (עמ' 152) שכתב הגאון הגדול רבי שלמה זלמן אויירבאך זצ"ל מסברא דנפשיה דהניזק חייב להסיר הנזק שנעשה על ידי ממון המזיק. וז"ל

"ולולא דמסתפינא היה נראה לי דהא דאמרינן בשלהי פ' כיצד הרגל, הניח לו גחלת על בגדי ונשרף חייב, ואף שעמד שם בעל הבגד והיה יכול לסלק, מכל מקום, יכול לומר סבור הייתי אתבעני בדינא ויפרע לי ולכך חייב המניח, יש לומר דהיינו דוקא באדם המזיק, ולא בהיזק שממונו עושה דחיובו הוא רק מחמת שמירה, ובכהאי גונא שהניזק יכול בקל להציל, ליתא כלל חיוב שמירה, ולפי זה נראה, דאם רואה אדם את שורו של חברו שנכנס לרשותו ואוכל את פירותיו, ויכול הוא להציל, דפטור בעל השור" עכ"ל.

הנה מבואר, דפשיטא ליה שאין זה אלא באדם המזיק ולא בממון המזיק, ונתן טעם גדול בזה, שאין חיוב ממון המזיק אלא מדין שמירה, והיכא דבעלי הבגד עומדים שם, לא חל על בעל השור דין שמירה ופטור.

ובפתחי חושן חלק ו נזיקין (פרק א, סעיף טז, הערה מה) כתב על דבריו וז"ל

"ומכל מקום נראה, שאף לסברא זו, אם בעל הממון המזיק עומד שם, מסתבר דחייב, דמאי חזית להטיל חובת סילוק הנזק על הניזק יותר מעל המזיק, שהוא עיקר הפושע" עכ"ל.

העולה מזה: כתב רבי שלמה זלמן אויירבאך זצ"ל שכיון שממון המזיק חייב מדין שמירה, אם הבעלים שם, אין דין שמירה, ולכך אם ראה שור חבירו נכנס לחצירו ואוכל פירותיו ולא הצילם פטור בעל השור. ואם בעל השור עומד שם חייב.

חילוקי טעמים בדין הניח גחלת על בגד חבירו

ולפי המבואר יתבאר שיש חילוקי טעמים בדין אדם המזיק, שהניח גחלת על בגד חבירו והניזק לא הגיבה הגחלת דחייב, דלפי ביאור הסמ"ע, הטעם שחייב המזיק, הוא מפני שהוא מזיק ממש, דהרי אפילו על ממונו המזיק שהניח גחלת נתבאר שחייב בכל הנזק, קל וחומר באדם המזיק. אבל לפי ביאור התוס' דממונו שהניח גחלת פטור, הא דחייב באדם המזיק שהניח גחלת, הוא מדין אדם המזיק, דדוקא ממונו שהזיק חל חיוב על הניזק לטרוח שלא יהיה לו נזק כבפחת נבלה, אבל לא באדם המזיק כמו שנתבאר לעיל.

העולה מזה: הטעם שהניח גחלת על בגד חבירו חייב המזיק, ולא אמרינן דהיה לניזק להגביה הגחלת: לתוס', דבאדם המזיק אין הניזק צריך לטרוח להציל הנזק, ולסמ"ע, כיון שהנזק הוא מחמתו כדין חכש מחמת המכה.

הניח גחלת בשוגג על בגד חבירו

ויש לחקור מה הדין במניח בשוגג או באונס גחלת על בגד חבירו, וחבירו לא הגביה, ותובעו לדין על הנזק. דלכאורה כיון דאדם המזיק חייב בין במזיד ובין בשוגג ובאונס, לפי זה גם בזה יש לחייב את המזיק.

מכל מקום, לולי דמיסתפינא אמינא מלתא חדתא, דכיון שהניזק היה יכול בקל להגביה את הגחלת ולא להנזק, והמזיק לא הזיקו במזיד אלא בשוגג, באופן זה חייב הניזק להציל את המזיק ולהגיבה את הגחלת, שאף על פי שאין לחייב את הניזק מדין גרמי שלא הציל את המזיק, כיון שלא עשה מעשה, ואין אדם חייב אם לא עשה מעשה, מכל מקום חייב הוא מדין השבת אבדה להציל ממונו של המזיק, ולכן יש לומר, שבאופן זה לא חייב המזיק, דהרי היה יכול בקל להנצל מהנזק, ולא אמרו דהניח גחלת על בגד חבירו דחייב אלא במזיד, ולכן אמרו "מניח", שעשה זאת במזיד, בזה אין חיוב על הניזק לטרוח והציל את המזיק, דעל עצמו לא חס ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה, אבל בשוגג או באונס מדוע שלא יצילו מתשלום הנזק.

לא מיבעיא לשיטת התוס', דבממון המזיק חייב הניזק לטרוח ולהציל, וטעם חיוב מניח גחלת הוא בגלל דין אדם המזיק, יש לומר, דזה אינו אלא במזיד, אבל אדם המזיק בשוגג לא גרע מממונו שהזיק, וחל חיוב על הניזק לטרוח להציל את הנזק, ולא בכונה להמתין ולעשות נזק למזיק. אלא אפילו לשיטת הסמ"ע דחייב בגחלת, כיון שהוא המשך הנזק, מכל מקום היה הניזק צריך להגביה הגחלת, ולא לחייב את המזיק על מעשה שגגה. ולאחר שכתבתי זאת, מצאתי שכיונתי לדברי הגדולים שכבר כתבו כן, ויבואו דבריהם להלן.

העולה מזה: הניח בשוגג גחלת על בגד חבירו, והניזק לא הגביה אותה פטור המזיק. דהיה לניזק להגביה הגחלת.

שיטת החידושי הרי"ם וערוך השולחן - שבשוגג פטור המזיק

ומצאתי בסייעתא דשמיא שכונתי לדברי החידושי הרי"ם, וערוך השולחן. החידושי הרי"ם על חושן משפט (סימן כה, א) הביא את שיטת בעל המאור (סנהדרין י, ב מדפי הרי"ף) ושיטת הרשב"א (שו"ת חלק ב, סימן שע) המובא בש"ך (חושן משפט כה, א, אות ב), דדיין שטעה בדבר משנה פטור לשלם, אפילו שהדיין הזיק בידים שנשא ונתן ביד. והקשה הרשב"א, מדוע באמת פטור, הרי הזיק את חבירו בידים, ומבאר על פי בעל המאור, דכיון שהוא טעות בדבר משנה, היה לבעל הדין למנוע מהדיין להזיקו, ולא להניחו לשאת ולתת ביד, כי הוא טעות הידוע בדבר משנה. והקשה החידושי הרי"ם מהמניח גחלת על בגד חבירו, דאין צריך הניזק להגביה את הגחלת, והמזיק חייב על כל ההיזק שעושה לבעל הבגד.

ועל זה כתב החידושי הרי"ם, דדוקא בהניח גחלת במזיד חייב המזיק, אבל בהניח בשוגג פטור המזיק, דהיה על הניזק להגביה הגחלת, ולכן בדיין פטור כי היה שוגג. אומנם הוא נושא ונותן בזה, וכתב עוד טעם לחלק בין אם מונע את תחילת הנזק או לא, עיין שם, ולא נתברר אם הוא תוספת טעם, או שחוזר בו, מכל מקום ניכר שדעתו נוטה לפטור את המזיק. ובפתחי החושן (נזיקין חלק ו, פרק א, סעיף טז, הערה מה) כתב ששיטת החידושי הרי"ם לפטור את המניח גחלת בשוגג.

אבל בערוך השולחן כתב ברורות, דדין זה רק במזיד, וז"ל בדין מניח גחלת על בגד חבירו (חושן משפט סימן תיח, לה)

"ואמנם אם בשגגה נפל מראובן אש או גחלת על בגדו של שמעון, והיה שמעון יכול לסלקה ולא סילקה, פטור ראובן אף אם גם הוא היה יכול ליטלו, ולמה יש לו לחוש יותר מבעל הבגד, כיון שבשגגה עשה, ואינו חייב אלא אם כן לא היה בעל הבגד בכאן, ואפילו היו בכאן אשתו ובניו של בעל הבגד ולא סילקו, מכל מקום, אין ראובן יכול לפטור את עצמו בזה [נ"ל]" עכ"ל.

העולה מזה: ערוך השולחן פוסק, שאם מניח גחלת בשוגג על בגד חבירו, ובעל הבגד היה שם ולא הגביהו, ואפילו לא היה שם, אבל היו שם אשתו ובניו ולא הגביהו, פטור המזיק, וכן נוטה דעת החידושי הרי"ם.

טינף בגד חבירו ולא כיבסו מיד וניזוק

ולאחר שביארנו כל זאת, לנבוא לבאר נידון דידן. ויש להקדים מה הדין  באחד שטינף בגד חבירו, ואפשר לכבסו מיד ולנקותו מהטינוף, אבל בעל הבגד הניחו ולא כבסו, האם חייב המזיק, דלאור המבואר הרי זה ממש דומה להניח גחלת על בגד חבירו דחייב המזיק, ואין חיוב על הניזק להגביה את הגחלת, לכן יש לחייב את המזיק, אבל כבר נתבאר דכל זה בהזיקו במזיד, אבל בשוגג או באונס פטור.

העולה מזה: טינף בגד חבירו שאפשר לכבסו, ובעל הבגד לא כיבס ונכתם הבגד, אם טינף במזיד חייב, ואם טינף בשוגג פטור.

נידון דידן

ולאחר שביארנו כל זאת נבוא לבאר נידון דידן, דהמזיק, הוא המלצר, הזיקו בשוגג, וביקשו שילבש את הבגד האחר כדי לכבסו, ולמנוע נזק ממנו, והניזק לא התרצה בזה, האם יש לחייב את המלצר על כל הנזק.

ונראה בנידון דידן פטור המזיק אפילו אם הזיקו במזיד, דכיון שהניזק מונע מהמזיק להציל את הבגד מנזק, בודאי אין לחייב את המזיק על הנזק, כמו כן במניח גחלת על בגד חבירו, והמזיק רוצה להגביה את הגחלת והלה מונע ממנו בודאי פטור, ואפילו שהיה צריך הניזק לטרוח להחליף את בגדו עבור זה, מכל מקום, כיון שהמזיק רוצה לטרוח לסלק את הנזק, ומבקש ממנו בטירחא קלה שיחליף את בגדו אין לחייב את המזיק, דאין אדם פטור ממצות השבת אבידה, רק בדבר שאינה לפי כבודו, ובנידון זה אין זה שלא לפי כבודו.

ויש להוסיף לזה כסניף מה שכתבנו לעיל, שהמניח גחלת בשוגג אין לחייב את המזיק, והוא הדין בנידון דידן שהניח גחלת בשוגג על בגד חבירו אין להוציא ממון מהמלצר על זה, שהרי ביקשו להליף בגדו, ואין בזה משום כבוד הבריות, כי היה לו חולצה אחרת עבורו, כך נראה לעניות דעתי בסייעתא דשמיא בזה.

העולה מזה: מלצר שהזיק בשוגג בגד של אורח בחתונה, וביקשו להחליפו כדי לכבסו, והלה לא הניחו ונכתם הבגד, פטור המלצר מב' טעמים: א. שהיה שוגג. ב. שרצה לכבסו והלה לא הניחו.

דינים העולים

1. פחת נבילה של הניזק, ושבח נבילה חולקים המזיק והניזק, דחסה תורה על המזיק שלא הזיק בגופו, אלא ממונו הזיק.
2. על הניזק מוטל לטרוח למכור את הנבלה שלא תפחת במיתה, ולכן פחת נבלה עליו, ולכן אם לא נודע לו שמתה, פחת נבלה על המזיק.
3. הניח גחלת על בגד חבירו, אין הניזק צריך להגביה הגחלת ולהציל המזיק מתשלום הנזק, דבאדם המזיק לא חסה תורה על המזיק, מה שאין כן ממונו המזיק, דצריך הניזק לטרוח למכור הנבלה.
4. כחש הבהמה מחמת המכה, משעת הנזק עד העמדה בדין, הוא של המזיק, והטעם, כתבו התוס', דלא פשע הניזק שלא מכרה, דאין דרך למכור בהמה כזו, אלא להמתין שתתרפא, מה שאין כן במתה, דרך למוכרה לכלבים.
5. אבל הסמ"ע כתב טעם אחר, דפחת נבלה אינה מחמת המכה, אלא מחמת טבע נבלת בהמה שפוחתת, לכן פחתה של ניזק, כי המזיק לא עשה את הפחת, אלא גרמא הוא, אבל פחת מחמת המכה, הוא ממש מחמת המכה, ולכן הוא של מזיק.
6. כלב שהניח גחלת על בגד חבירו, והניזק לא הגביה. לתוס' פטור המזיק, דהיה לניזק להגביה הגחלת, כחיובו לטרוח במכירת הנבלה. ולסמ"ע חייב המזיק, כי הנזק הוא מחמת הגחלת, כדין כחש מחמת המכה, דקרנא דתרוך קבירא ביה.  
7. מדברי הסמ"ע משמע, שאין חיוב על הניזק להציל נזק שנעשה על ידי ממון המזיק, וחייב המזיק בנזק.
8. אבל רבי שלמה זלמן אויירבאך זצ"ל כתב, שכיון שממון המזיק חייב מדין שמירה, אם הבעלים שם, אין דין שמירה, ולכך אם ראה שור חבירו נכנס לחצירו ואוכל פירותיו ולא הצילם פטור בעל השור. ואם בעל השור עומד שם חייב.
9. הטעם שהניח גחלת על בגד חבירו חייב המזיק, ולא אמרינן דהיה לניזק להגביה הגחלת: לתוס', דבאדם המזיק אין הניזק צריך לטרוח להציל הנזק, ולסמ"ע, כיון שהנזק הוא מחמתו כדין חכש מחמת המכה.
10. הניח בשוגג גחלת על בגד חבירו, והניזק לא הגביה אותה פטור המזיק. דהיה לניזק להגביה הגחלת.
11. ערוך השולחן פוסק, שאם מניח גחלת בשוגג על בגד חבירו, ובעל הבגד היה שם ולא הגביהו, ואפילו לא היה שם, אבל היו שם אשתו ובניו ולא הגביהו, פטור המזיק, וכן נוטה דעת החידושי הרי"ם.
12. טינף בגד חבירו שאפשר לכבסו, ובעל הבגד לא כיבס ונכתם הבגד, אם טינף במזיד חייב, ואם טינף בשוגג פטור.
13. מלצר שהזיק בשוגג בגד של אורח בחתונה, וביקשו להחליפו כדי לכבסו, והלה לא הניחו ונכתם הבגד, פטור המלצר מב' טעמים: א. שהיה שוגג. ב. שרצה לכבסו והלה לא הניחו.