מחאה ברבים המקצרים את הדרך בחצר הבניין

מצר שהחזיקו בו רבים

הנידון

"אנו דרים בבניין משותף. מצד אחד של החצר, החזיקו רבים לקצר את הדרך, אנו לא נתנו להם ולא מחלנו להם, אבל שתקנו כי לא הפריע לנו שאנשים מקצרים את הדרך. לאחרונה מעבר הרבים החל להפריע לשכנים, ואנו רוצים לסגור את הדרך לרבים. נפשנו בשאלתנו, האם אין בזה חשש של מצר שהחזיקו בו רבים, שמבואר בש"ס ובפוסקים שזכו בו הרבים".

תשובה

מותר למנוע מהרבים לעבור, אפילו שהחזיקו בו רבים, כיון שהרבה פוסקים סוברים שאין זה נחשב מצר "שהחזיקו" בו רבים. במיוחד בזמנינו שיש רישום בטאבו, נראה שאין דין מצר שהחזיקו בו רבים.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. מה הטעם שמצר שהחזיקו בו רבים זכו בו. ב. באיזה אופן מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. ג. מדוע מצר שהחזיק בו יחיד לא זכה בו. ד. כשאין ידוע, האם טוענים לרבים שהחזיקו רשות. ובאיזה אופן. ה. האם יש דין מצר שהחזיקו בו רבים בזמן הזה, שיש רישום בטאבו.

באיזה אופן מצר שהחזיקו בו רבים, זכו בו, לשיטת הרשב"ם

כתב הטור (חושן משפט, שעז, א) וז"ל

"מי שהיה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, ונטלה ונתן להם מן הצד. הדרך שנתן להם הוא שלהם, וגם הדרך הראשון הוא שלהם, ואינו יכול למנוע מהם, אפילו נתן להם דרך טובה וישרה" עכ"ל הטור. 

וכתב הבית יוסף וז"ל

"מי שהיה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, ונטלה ונתן להם מן הצד, הדרך שנתן להם הוא שלהם, וגם הדרך הראשון הוא שלהם וכו'. משנה בפרק המוכר פירות (בבא בתרא, צט, ב) מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, נטלה ונתן להם מן הצד, מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו. ובגמרא, אמאי שלו לא הגיעו, כו' משום דרב יהודה, דאמר מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. ופירש רשב"ם, החזיקו בו רבים, שהשווהו ותקנוהו להלוך, והבעלים ידעו ושתקו, אסור לקלקלו, דודאי לרבים מחל, וכל שכן, מתניתין שנתן להם ההוא דרך בידים, הילכך מה שנתן נתן, וכגון שהחזיקו" עכ"ל הבית יוסף.

הנה הרשב"ם בא לבאר, דהלשון "מצר שהחזיקו בו רבים" משמע החזיקו מעצמם זכו בו, וצריך טעם מדוע זכו בו, אולי הניח להם להלך בו, אבל היה בדעתו בכל עת שירצה יסלק אותם, ומבאר, שאין הכונה הלכו בו בלבד, דבזה בלבד לא זכו בו, אלא השווהו ותקנוה להלוך, והבעלים ידעו ושתקו, באופן זה אנן סהדי שמחל לרבים, דאין לך אדם שרואה שמתקנים את חצרו, ועושים מהם דרך לרבים ושותק, אלא אם כן באמת מחל להם, לכן אמרינן דמחילה היא, וזכו בו.

ואל תתמה על הרשב"ם, הא סתם אמרינן "מצר שהחזיקו בו רבים", ולא אמרו שעשו בו מעשה להילוך, דבאמת הלשון מוכח כדברי הרשב"ם, דלא אמרו "הלכו בו רבים", אלא "החזיקו", והיינו שעשו מעשה של חזקה, שהשוו הדרך וכדו'.

העולה מזה: מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. וכתב הרשב"ם, דהוא מטעם שודאי מחל להם, והיינו באופן שהשווהו ותקנוהו להלוך, והבעלים ידעו ושתקו.

מדוע דוקא מצר של רבים אסור לקלקלו

אלא שעוד צריך ביאור, מאי שנא יחיד מרבים, הרי מאותו טעם שמוחל לרבים, כי אינו יכול לראות שעושים בשלו כבשלהם, יהיה גם ביחיד העושה זאת.

אבל הטעם מבואר בראב"ד ובמאירי, דכתב בשיטה מקובצת בבבא בתרא (ק, א) בשם הראב"ד, וז"ל

"מאי טעמא משום דרב יהודה דאמר מיצר שהחזיקו בו רבים כו'. כלומר, כיון דברשות החזיקו אסור לקלקלו, שהנותן לרבים כנותן לשמים, שכן העוסק בצרכי רבים כעוסק בצרכי שמים, ואף על פי שהוא חוץ מן הדין" עכ"ל.

וכן כתב המאירי (בבא בתרא צט, ב) וז"ל

"כל מצר שהחזיקו בו רבים שלא כדרך גזלה, אלא או מן הדין, או ברשות בעלים, אף על פי שנמצא אחרי כן שמתנתו אינה מתנה, אסור לקלקלו, ולשון איסור שבמקום הזה, פירושו, שאם עשה לא הועיל, שהנותן לרבים כנותן לשמים, ואף על פי שהוא חוץ מן הדין, שכן מצינו העוסק בצרכי רבים כעוסק בצרכי שמים" עכ"ל.

הנה מבואר דצרכי רבים הם כצרכי שמים, ויש לאדם שכר גדול שנותן לרבים מחצרו להילוך, לפיכך, כיון שאין לך אדם שרואה שמשווים קרקע שלו להילוך הרבים ושותק, אנן סהדי שבודאי מחל לרבים לזכותו, כשל שמים, אבל לעולם אין אדם מוחל קרקע שלו ליחיד, לכן אפילו שנוהג כבשלו, בודאי לא אמרינן שמחל, לכן רק צרכי רבים הוי מחילה. וזה מדוקדק בלשון הרשב"ם, שכתב "שהשווהו ותקנוהו להילוך והבעלים ידעו ושתקו אסור לקלקלו, דודאי לרבים מחל".

העולה מזה: הטעם שזכו בו רבים, כיון דצרכי רבים הם כצרכי שמים, וכיון שאין לך אדם ששותק כשרואה שמשווים לו את הדרך להילוך, לכן, אנן סהדי שמחל לרבים אבל לא ליחיד.

וכן הוא שיטת הרא"ש והרמ"א על פי ביאור הרשב"ש

והנה הרשב"ם כתב, שלא נחשב מצר שהחזיקו בו רבים, אלא באופן "שהשווהו ותקנוהו להילוך, והבעלים ידעו ושתקו אסור לקלקלו, דודאי לרבים מחל". ועוד אופן כתב הרשב"ם (שם)

"וכל שכן מתני', שנתן להם ההוא דרך בידים, הלכך מה שנתן נתן, וכגון שהחזיקו". לפי זה, אם החזיקו בו בלא רשות ולא מחה בהם, אין לזה דין מצר שהחזיקו בו רבים. וכן כתב הרא"ש בפסקיו (בבא בתרא פרק א) "אמר רב יהודה מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, כיון שהחזיקו בו ברשותו" עכ"ל.

וכן הוא מבואר בשו"ת הרשב"ש (סימן ד) וז"ל "ולכאורה היה משמע, דכל חזקתן של רבים הויא חזקה, ואסור לבטל זכותם, מיהו רבינו שמואל ז"ל בפרק המוכר פירש, לפי שהרבים השוו הדרך ותקנוה להלוך והבעלים ידעו ושתקו אסור לקלקל, דלודאי לרבים מחל, משמע דוקא בתורת מחילה, אבל בגזלנותא לא. והכי אמרינן נמי התם בפרק המניח, ורבים גזלני נינהו בתמיה. והרא"ש ז"ל כתב עלה בפרק המניח את הכד, דוקא שהחזיקו בו ברשות בעלים, פירוש, כגון אותו שנתן להם הדרך ברצונו, אם אחרי כן רוצה לחזור ולקלקלו, אסור. כו' ובפרק חזקת נמי כתב עלה דההיא שכתבתי למעלה ז"ל קשיא לן היכי אמרינן אסור לקלקלו, וקא מקשין בדוכתי אחריני, וכי רבים גזלני נינהו, ואיכא למימר דלא שייך גזלה אלא בדבר שגוזלים ממש מתחלה שלא נתן מתחלה לדעת, אבל מי שנתן מתחלה לדעת, כי הדר ובעי למשקל ההוא מידי, ואין הרבים נותנים לו הדרך שנטל, לא מקרו גזלני ואסור לקלקל אותו דרך, הא למדת, דלא אמרינן מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אלא כשבא לידם בהיתר, אבל כל שלא בא לידם כראוי, ובגזלנותא אתא דמסלקי להו, דרבים לאו גזלני נינהו" עכ"ל הרשב"ש.

הנה נתבאר בלשון הרשב"ש, שמפרש דמה שכתב הרא"ש "ברשות" הכונה שנתן להם בידים ממש. ולפי זה נפרש גם כן את פסק הרמ"א (חושן משפט שעז, א) בשם המרדכי "מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, נטלה ונתן להם מן הצד, מה שנתן נתן וזכו בו, וזה שנטל לא זכה בו. (מצר  שהחזיקו בו רבים ברשות, אסור לקלקלו) (מרדכי דבבא מציעא)" עכ"ל.

העולה מזה: כתב הרשב"ש, דהרא"ש שכתב דמצר כו' הוא כשנתן "ברשות", הכונה שנתן לרבים בידים. ועל פי זה כך נפרש את כונת הרמ"א.  

אם טוענים לרבים שהחזיקו ברשות

ויש לבאר, מצר שהחזיקו בו רבים שנים רבות, ואין ידוע אם נתן להם ברשות או שלא ברשות, האם טוענים לרבים שהחזיקו בו ברשות.

והנה כתב בסמ"ע (שעז, ס"ק ב) על דברי הרמ"א, וז"ל "שהחזיקו בו רבים ברשות כו'. קא משמע לן בזה, דדוקא כשהחזיקו ברשות אסור לקלקלו, מה שאין כן כשהחזיקו בו שלא ברשות. מיהו, כל שרבים מוחזקים בו עתה לפנינו, טוענין להן, ואמרינן דבודאי ברשות החזיקו בו" עכ"ל. וכונתו ליישב, דסתם משמע שכל מצר שהחזיקו בו רבים זכו בו, ולאו דוקא ברשות, לכן מפרש דבאמת צריך רשות, אלא שאנו טוענים שהיה ברשות, דכיון שהרבים הולכים במצר של היחיד הם כמוחזקים בו. הנה מבואר בסמ"ע שטוענים לרבים שהחזיקו בו ברשות.

העולה מזה: אם לא יודעים אם נתן להם את המצר ברשות, טוענים לרבים שנתן להם ברשות.

באיזה אופן טוענים לרבים שהחזיקו ברשות

ומדברי הסמ"ע יש ראיה למה שביארנו לעיל את פסק הרמ"א, ד"ברשות", הכונה רשות ממש נתן בידים, דהנה הסמ"ע מפרש, דאם אין ידוע אם נתן להם ברשות, טוענים לרבים שנתן ברשות, ואם כונת הרמ"א דרשות, היינו שלא מחה בהם, הרי ידוע ששנים רבות לא מחה, אלא על כורחך דסובר הסמ"ע, שכונת הרמ"א דצריך רשות ממש, וכשיטת הרשב"ם, וכשיטת הרא"ש על פי הרשב"ש. וכן כתב בשו"ת אבני נזר (חלק חושן משפט, יג) דכך היא דעת הסמ"ע, דצריך רשות ממש, וכאשר רבים מוחזקים, אנו טוענים להם שקבלו רשות.

ולפי זה יש לדקדק, דכיון שבהלכו סתם לא הוי מצר שהחזיקו בו רבים, איך טוענין לרבים שהלכו במצר, שנתן להם ברשות ממש, דלמא הלכו שנים רבות ושתקו ולא מחו בהם, והוא דברים הרגילים בכל יום שאנשים עושים להם דרך בצד חצר ואין מוחין בהם, כי אין זה מפריע לדרים שם, אבל לא נתנו להם בידים, ומהיכי תיתי לטעון שנתנו להם בידים.

ולולי דמיסתפינא אמינא, דאין טוענין לרבים, אלא באופן שכנס לתוך שלו, והניח לרבים ללכת שם, שיש רגלים לדבר שנתן ברשות, או באופן אחר שקצת ניכר שנתן ברשות, אבל אם נראה לדיין שבסתם הלכו רבים, ולא מחה בהם אין טוענין לרבים, וצ"ע.

העולה מזה: אם כנס לתוך שלו, והרבים הולכים שם, או שיש רגלים לדבר שנתן לרבים, ואין ידוע אם נתן ממש בידים לרבים, טוענים להם שנתן בידים. אבל אם נראה לדיין שסתם הלכו שם והלה שתק, נראה שאין טוענין לרבים וצ"ע.

מחלוקת פוסקים בהלכו בשתיקה אם הוי מצר שהחזיקו בו רבים

אבל האבני נזר (שם) האריך להוכיח שבשתיקה נמי הוי מצר שהחזיקו בו רבים, ובשו"ת דברי חיים (חושן משפט חלק ב סימן יג), מחלק בין חזקה של קנין לקנות בעלות, דאז לא מהני הילוך, אבל לענין רק להלך מהני אף שתיקה, והאריך בזה, וכן נשאו ונתנו בזה הרבה מאוד בהרבה שו"ת, וראיתי לציין קצת דבריהם הלה המה: אהל יהושע חלק ב סימן יח. אורח משפט אורח חיים סימן לב. אשר לשלמה סימן יא. נטע שעשועים סימן נג, ועוד.

ואף על פי שהוכחנו ששיטת הראשונים משמע שבשתיקה בלבד לא הוי מצר שהחזיקו בו רבים, מכל מקום נראה דהוא קצת ספיקא דדינא במקום שהלכו ושתקו, ולא הארכתי בזה כי לעניות דעתי בזמן הזה נשתנה דינא לגמרי.

ושוב ראיתי בשו"ת משנה הלכות (חלק יב סימן תנב) כתב כדברינו, שלהלכה למעשה, לא הוי מצר שהחזיקו בו רבים, רק אם נתן בפירוש להם, עיין שם. 

העולה מזה: פשטות לשון הראשונים משמע, שרק אם נתן רשות ממש הוי מצר שהחזיקו בו רבים. אבל הרבה פוסקים סוברים שבשתיקה הוי מצר שהחזיקו בו רבים, והוא ספקא דדינא.

דין מצר בזמן הזה

והנה נתבאר, שכל יסוד מצר שהחזיקו בו רבים, הוא מטעם מחילה. אבל באופן שאין לנו אנן סהדי שבודאי מחל, לא זכו הרבים במצר שהלכו בו. ונתבאר, דאנן סהדי הוא מחמת שנתן להם, או שעשו תיקון, ואין לך אדם שאינו בהול על ממונו כשרואה שאחרים מתקנים את קרקע שלו לצורך הרבים ושותק, אלא ודאי מחל להם לשם מצוה כצורכי שמים, וכן אם נתן לרבים ולא מחה בפני עדים, או בשטר שאינו נותן להם, אנן סהדי שבודאי מחל לרבים, ולכן דוקא לרבים יש אנן סהדי ולא ליחיד.

ולאור זה נראה ברור, שבזמן הזה, שיש רישום מקרקעין בטאבו, ותמיד יש בידו כח למנוע מהרבים להכנס לרשותו, ללא ספק אין דין מצר של רבים אפילו אם נותן להם, ואפילו אם רואה שמתקנים את המקום, כיון שאין לך מחאה גדולה מזו, שרישום המקרקעין הוא על שמו בטאבו, ובודאי לא נתן להם רשות אלא עד שימחה בהם, ואינו דומה כלל וכלל לזמן ההוא שלא היה רישום מקרקעין, ועיקר הכח של בעלות הקרקע היה מי שדר בה, ומי שמשתמש בה, לפיכך אם מניח לרבים לתקן את  המצר, או שנותן להם, בודאי מחל להם, אבל בזמנינו אין דין של מצר שהחזיקו בו רבים, דאין זה כלל אנן סהדי.

וכבר ביארנו בסימן סד, דבזמנינו אין דין חזקת ג' שנים מטעם זה, דאין לך מחאה גדולה מזה שהקרקע רשום על שמו, ואינו צריך למחות, כי בכל רגע הוא יסלקם מקרקעו על ידי הרשויות כי שמו עליה תמיד.

העולה מזה: בזמנינו שיש רישום מקרקעין בטאבו, אין דין של מצר שהחזיקו בו רבים, דאין אנן סהדי שמחל לרבים, כי יכול בכל רגע לסלקם מחצרו.

הוא שיטת מהר"י הכהן

ולאחר שכתבתי זאת מסברא פשוטה, שמחתי עד למאוד, שמצאתי שכבר קדמני בזה הכהן הגדול רבי ישראל רפאפורט זצ"ל, בספרו שו"ת מהר"י הכהן (חלק א חושן משפט סימן כט), והוסיף הרבה נופך ליסוד זה. וזה לשון קדשו:

"ונראה לי בפשיטות, דבזמן הזה אין נהוג בינינו דין מיצר שהחזיקו בו רבים, דלכל הדעות מדין מחילה אתינן עלה, ולא משום מתנה, דלמתנה צריך קנין ודבר המועיל, והא דנאמר דמחל, משום דראה ושתק, וכיון דבזמנינו כל קניני קרקע נעשה בערכאותיהם, ויביאו כתוב בספריהם אינאבוליאציע [טאבו], מהיכי תיתי לומר שמחל, הלא ידע בנפשו שבכל עת יוכל לעשות בשלו בתוקף האינטאבולאציע, ובענינים אלה אין ספק שדינא דמלכותא דינא, כדברי הרמב"ם סוף פרק א' מהלכות מכירה, ובפרט שכל הקנינים בקרקע אין להם סמיכת דעת, בלתי אם נעשו בערכאות, ובזה לכל הפוסקים דינא דמלכותא דינא, וכמו דקיימא לן דאינו מועיל מחילה בפירוש נגד שטר שיש ביד זה, מכל שכן שאין לומר סתם שמחל נגד האינטאבולציע, ומבואר כזאת בשו"ת מהרשד"ם כמה פעמים".

"ולא גרע מכשהדלת בלילה, אף שהשני משתמש בו ביום, מבואר בטור חושן משפט סימן קסב, דלא הוי חזקת השני חזקה. ומזה הוכיח המהריב"ל חלק א כלל י"ד סימן פ"ב, דגם במצר שהחזיקו בו רבים הדין כן, והיינו, משום דאנו רואין בעליל שלא מחל המיצר לגמרי, ועודנו מחזיק בו, כן האינטאבוליצע מוכחת על חזקתו לגמרי, ואין לספק בזה כלל. ומצורף לזה, שהעלה המהרשד"ם חלק חושן משפט סימן רל"ח, דלא הוי חזקה לרבים אלא במקום דאיכא חסרון לבעל הקרקע בתשמישים, וכיון שראה ושתק, מוכח דמחל, וגם בחסרון קרקע צריך ראיה שנתנה להם לא זולת, וכיון דאין בנידון דידן אחד מכל תנאי אלה, אין שום טענה לרבים כלל, ורבים לא יהיו גזלנים באין ראיה לטענתם, ובזה דינא דמלכותא דינא. כלל ברור ומונח וקיים, דלא הוי נגד הדין תורה, הוא כאשר בירררתי" עכ"ל.

והביא את דבריו להלכה הפתחי חושן (חלק ו, נזיקין, הערה פא).

המקור להלכה שהשתנה בגלל דינא דמלכותא

עוד יש להביא מקור לדין שהשתנה בגלל דינא דמלכותא, והוא בדין כתב ידו המבואר בחושן משפט (סט, ב) דנאמן לטעון פרעתי, והוא מדינא דגמ'. אבל בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן כב) כתב, שבזמן הזה שבערכאות גובין בכתב ידו, ואינו נאמן לטעון פרעתי, גם אנו פוסקים שאינו נאמן לטעון פרעתי, דכיון שיודע שבערכאות הלה יכול להוציאו ממנו בדין, אינו מניח כתב ידו ביד חבירו. והוא הדין בנידון דידן, כיון שיודע שיכול בערכאות להוציא את הרבים, אינו חושש למחות. ולחיבת הקודש הנני מביא לשון הרשב"א בשו"ת המיוחסות לרמב"ן. וז"ל (סימן כב):

"ועוד דשאני הכא דכבר זכה מחמת שטרו, וירד לביתו. ומספק אל תוציאנו מביתו. דכל ספק הוי חומרא דתובע וקולא דנתבע. ואם יש ספק בזמן על התובע לברר שהוא קדם. כאותה שאמרו בה' בניסן וניסן סתמא. כל שכן כל היכא דאיכא הימנותא דמלכא דאינו יכול לטעון פרעתי דדינא דמלכותא דינא. ויכול לטעון שטרך בידי מאי בעי. דאנן סהדי דכיון דאיכא הימנותא דמלכא ואילו אפקיה בערכאותיהן גבי ביה ולא מצי למימר ליה פרעתי אף הוא אי פרע לא הוה שביק שטרא בידיה. דאף הוא לית ליה בשטר בעדים אף לטרוף מן הלקוחות דינו דין. שאין כאן פלא שעושה חתם ידו של זה כחתם ידו של ערב דמדינא לא מהני. ומשום דינא דמלכותא הוי חתם ידו כשני עדים כשרים ואפילו לגבות ממשעבדי. כדאיתא פרק המביא תניין (דף י"ט:). ולא בשטרי הלואה ומקח בלבד ומשום טעמא דאי לא יהבי זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו. אלא אפילו בשטר מתנה דלא קני אלא בהאי שטרא. ולא אמרינן האי שטרא חספא בעלמא הוא. כדאיתא פ"ק דגיטין (דף י':) וכדשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא. ואל תתמה היאך נשמע למלך מן הדין שיאמר שיטרוף זה בחתם יד ויפקיע זכות המוקדם בשטר זה, דשמא מזוייף הוא ויש קנוניא. הא ליתא שאני אומר לאו מזוייף הוא וזמנו מכוון הוא. ועוד דכל שיש טעם במה שהמלך מצוה ומנהיג דבר לתקון הנהגת המדינה יכול הוא לומר ממון שראוי להיות לזה מן הדין יהא לחבירו. ולא אמרינן חמסנותא הוא ולאו דינא אלא כשנוטל בלא טענת דיני המלכות. וכ"ש במדינות שהארץ כולה שלו ויכול הוא לעשות בה חוקים כמו שירצה. שע"מ כן הוא מחלקה להם ועל פי חקי המלך קבלוה יושביה. וכל שכן כשהכריזו. ויש כח למלך להפקיע ממון בכי הא דתקוני מדינה הם. ואפילו ישראל תיקנו והנהיגו בו בכמה מקומות ועושים מעשה בכל יום" עכ"ל.

דינים העולים

1. מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. וכתב הרשב"ם, דהוא מטעם שודאי מחל להם, והיינו באופן שהשווהו ותקנוהו להלוך, והבעלים ידעו ושתקו.
2. הטעם שזכו בו רבים, כיון דצרכי רבים הם כצרכי שמים, וכיון שאין לך אדם ששותק כשרואה שמשווים לו את הדרך להילוך, לכן, אנן סהדי שמחל לרבים אבל לא ליחיד.
3. כתב הרשב"ש, דהרא"ש שכתב דמצר כו' הוא כשנתן "ברשות", הכונה שנתן לרבים בידים. ועל פי זה כך נפרש את כונת הרמ"א.
4. אם כנס לתוך שלו, והרבים הולכים שם, או שיש רגלים לדבר שנתן לרבים, ואין ידוע אם נתן ממש בידים לרבים, טוענים להם שנתן בידים. אבל אם נראה לדיין שסתם הלכו שם והלה שתק, נראה שאין טוענין לרבים וצ"ע
5. פשטות לשון הראשונים משמע, שרק אם נתן רשות ממש הוי מצר שהחזיקו בו רבים. אבל הרבה פוסקים סוברים שבשתיקה הוי מצר שהחזיקו בו רבים, והוא ספקא דדינא
6. בזמנינו שיש רישום מקרקעין בטאבו, אין דין של מצר שהחזיקו בו רבים, דאין אנן סהדי שמחל לרבים, כי יכול בכל רגע לסלקם מחצרו.