מלוה שאיבד צ'ק ביטחון

הנידון

"הלויתי לחברי עשרים אלף דולר לשנתיים. הלוה נתן לי שיק בטחון בסך זה, לעוד שנתיים. חצי שנה לפני מועד פרעון ההלואה, נאבד לי השיק, והודעתי ללוה שאיני מוצא את השיק, ואבקש לבטלו לפני תאריך הפרעון. כשהגיע מועד הפרעון, בקשתי מהלוה שיפרע את החוב, ואמר לי, שכיון שיש תחת ידי שיק בטחון, שאפרע את השיק. הזכרתי שבקשתי לבטלו, והודה לי, אבל אמר ששכח לבטלה. מכל מיני סיבות אי אפשר בשום פנים ואופן לברר אם השיק נפרע על ידי מישהו אחר, או לא. האם הלוה חייב לפרוע לי את ההלואה".

תשובה

הלוה חייב לפרוע את החוב.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. מלוה שטוען שאבד שטר חובו, האם יכול לכתוב שובר ללוה ולתבוע חובו. ב. שומר שקבל בקנין לשמור שיק שזמנו בעוד שנה, ואיבד את השיק לפני זמנו, האם חייב. ג. מלוה שאבד לו שיק בטחון האם חייב המלוה לפרוע חובו. 

אבד שטרו האם כותב שובר

פסק המחבר בחושן משפט (נד, ב), וז"ל

"הבא לפרוע חובו, ואמר המלוה: אבד לי השטר, אין הלוה יכול לומר: לא אפרע לך עד שתחזיר לי שטרי, אלא הרי זה יכתוב לו שובר, ויפרע לו כל חובו. ויש ללוה להחרים סתם, על מי שכובש שטרו וטוען שאבד. ואם טען הלוה טענת ודאי, ואמר: השטר אצלו ועתה הניחו בכיסו, ישבע המלוה היסת שאבד השטר, ואחרי כן יפרע חובו ויכתוב שובר" עכ"ל. 

הנה מבואר, שמלוה שאבד שטר חובו, והלוה טוען שאינו רוצה לפרוע לו חובו אפילו אם יכתוב לו שובר על השטר שנאבד, שחושש שיאבד השובר ויתבע ממנו פעמיים את החוב, אינה טענה, ואם יכתוב לו המלוה שובר על שטר חובו, חייב לפרוע לו את חובו, אבל מכל מקום, יכול הלוה להטיל חרם על מי שכובש שטרו, וטוען שאבד. ואם יש לו טענת ודאי, יכול להשביעו היסת

העולה מזה: מלוה שאבד שטר חובו, וכתב שובר ללוה על שטר החוב, חייב הלוה לפרוע חובו, ואינו יכול לטעון שחושש לשמור השובר, אבל יכול להטיל חרם על מי שכובש שטרו וטוען שאבד. ואם טוען ודאי, יכול להשביעו היסת.

לוה שפשע ולא ביטל שיק בטחון

והנה מלוה שנאבד לו השיק של הלוה, ומאמין לו הלוה, אבל טוען שחושש שיפרע השיק. לכאורה הוא גרוע משובר, שהרי פורע את השיק בבנק, ולא אצל הלוה, וגרע בהרבה משובר, שכשיבוא לפרוע את השטר יראה לו הלוה שובר. אבל באמת הוא הרבה יותר קל, דשובר אם יאבד, יכול המלוה לפרוע עוד פעם את חובו, אבל שיק, כשמבטלו בבנק, בטל לגמרי ואין אפשרות לפרוע כלל.  

לפיכך בנידון דידן, כיון שהלוה מודה שלא פרע את החוב, ומאמין למלוה שלא פרע את השיק, בודאי חייב הלוה את חובו למלוה, שהרי חובו לא נפרע, ואין ללוה טענה שיתחייב המלוה על הנזק שאולי נפרע השיק, שהרי הודיעו שיבטל את השיק, ופשע ולא ביטלו. 

ולא רק בנידון דידן, שספק אם נפרע השיק, אלא אפילו באופן שבודאי נפרע השיק על ידי מי שמצאו, אין לחייב את המלוה על הנזק, שהרי הודיעו שיבטל, ופשע הלוה שלא ביטל את השיק.

למה הדבר דומה, למפקיד שנתן לשומר לשמור לו על שיק שזמן פרעונו בעוד חודש, וקיבל השומר עליו בקנין להתחייב בפשיעה, שחלו עליו דיני שומר (חושן משפט שא, ד), ונאבד השיק בפשיעה לפני זמן הפרעון, והודיע השומר למפקיד שיבטלו ולא ביטל, דבודאי פטור השומר מכל נזק, שכיון שהודיעו, והיה יכול לבטלו, פקע חיובו, והוא הדין בנידון דידן, פטור המלוה על אבידת השיק, שהרי השיק נאבד בשעה שאי אפשר היה לפורעו, והודיע לבעל השיק שיבטל, לפיכך פטור המלוה, וחייב הלוה על החוב, שמודה שלא נפרע.

ונראה שבשיק בטחון שנאבד, אין יכול הלוה להטיל חרם על מי שטוען שנאבד ולא אבד, דכיון שיכול לבטלו בבנק, ולעולם לא יפרע, אין שום חשש בזה. ועוד, דדוקא בשטר חוב שאבד יש טעם להטיל חרם, שיש חשש שאולי בכונה טוען המלוה שנאבד כדי לפרוע שוב אם יאבד ללוה השובר, וכל זה אינו שייך בשיק שנאבד.

העולה מזה: כיון שמודה הלוה שלא פרע את החוב, חייב לפרוע את החוב, ואין לחייב את המלוה על נזק הלוה, כיון שהודיעו שיבטל את השיק. ואין הלוה יכול להטיל חרם.

אם מבטל שיק בטוח מהפסד

ובפתחי חושן (הלואה פרק ב, סעיף לח, הערה צב) דן בדין מלוה שאיבד שיק של בטחון, והלוה לא רוצה לפרוע החוב בטענה שיוכל לבוא לידי הפסד על ידי גביית השיק על ידי מוצאו. וכתב וז"ל

"ובזמננו הדבר מצוי, כשנותן לו שיק ואבד, שאף אם יבטל השיק בבנק, עלול לבוא לידי גוביינא, שבודאי צריך המלוה לתת לו בטחונות מספיקים שלא יבוא לידי הפסד. אבל לאחר שנתן לו בטחונות סבירים, אינו יכול לעכב הפרעון" עכ"ל.

והנה לפי זה, לכאורה יכול הלוה לטעון, כיון שיתכן שיפרע השיק שנאבד אפילו אם הייתי מבטלו, לכן בביטול לחוד לא סגי, וכיון שיתכן שנפרע, אני פטור מהחוב. ונראה, שהיה זה בזמנו, ולא בזמננו שהכל ממחושב, ואם הולך לבנק ונותן הודעה בכתב על ביטול השיק, לא יתכן שהשיק יפרע, שהרי הבנק יתחייב לשלם לו את תשלום השיק. אם כן בנידון דידן, גם לפי הפתחי חושן היה על הלוה ללכת לבנק ולבטל את השיק כראוי, ואז לא היה בא לידי שום הפסד, וכיון שמודה שלא פרע לו, ומאמין למלוה שלא פרע את השיק בודאי חייב לשלם לו.

ובלאו הכי חייב, דהרי בשעה שאמר לו לבטל, ידע את פרטי השיק, ואם היה אז מבטל ורושם את פרטי השיק, היה יכול תמיד לדעת אם פרעו. ואין צריך בטחונות, כי הנק עצמו ערב על זה.

העולה מזה: אם המלוה איבד שיק שאי אפשר לבטלו, ויש חשש שגבו את השיק. אין הלוה חייב לשלם את החוב אלא אם יוכיח המלוה שלא נגבה השיק. ואם עוד לא הגיע התאריך, ומודיע המלוה ללוה לבטל השיק, שוב אין חשש הפסד ללוה, וחייב לפרוע החוב.

תקנת הקדמונים במלוה שאיבד ממרנ"י

והרי הדברים קל וחומר. דהנה בפתחי תשובה (חושן משפט סימן נד, א) מאריך מאוד במחלוקת הפוסקים בדין לוה שנתן ממרנ"י למלוה, [הוא שטר חוב, שכל המוציאו חייב בעליו לפרוע לו. ושיק בזמנינו הוא הרבה יותר ממרנ"י], ואיבד המלוה את הממרנ"י, שכתב הגאון רבי בנימין זאב וולף מפינטשוב, בספרו מסגרת השולחן (ברלין תע"ג), שתקנת חכמים [ועד ארבע ארצות] שיכריזו שכל מוצא השטר יבוא עכשיו, והביאו בשולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות עדות ושטרות ושלישות, סעיף נא) וז"ל

"ועכשיו נתפשט המנהג, שמי שנאבד לו שטר חוב כזה, והחתום בו מודה שחייב לו, אך שאינו רוצה לשלם שמא ימצאנו אחר ויוציאו, אזי יכריזו בבית הכנסת ששטר חוב שסכומו כך וכך, וזמנו כך וכך, והחתום פלוני בן פלוני, ועדי הקיום פלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני, מי שיש לו שטר חוב כזה יבא לבית דין מיד, ואם לא יבא יבטלו הבית דין השטר חוב, ויתנו כתוב וחתום להחתום בו" עכ"ל.

ובפתחי תשובה האריך בענין שטוען הלוה, שחושש שלמרות ההכרזה יצטרך לפרוע למחזיק הממרנ"י בטענה שלא היה בהכרזה, והאריך מאוד במחלוקת הפוסקים עיין שם, ומסקנת דבריו שאין לחשוש להפסד הלוה משום חשש רחוק כזה, וחייב לשלם למלוה.

והנה הדברים קל וחומר, דהרי אם היה הלוה מבטל את השיק כראוי, לא היה לו שום חשש בזמנינו, אם כן איהו דאפסיד אנפשיה, שהרי לא היה המלוה יכול לבטל את השיק, אלא בעל השיק בעצמו, וכיון שמודה שלא פרע לו את חובו, חייב לפרוע לו את חובו.

העולה מזה: מלוה שאיבד את המרמנ"י [שטר חוב לכל מוציאו] שנתן לו הלוה, תקנת קדמונים להכריז, שכל מוצאו יבוא עכשיו לבית דין, ואם לא - יאבד זכותו, ואין הלוה יכול לטעון שחושש שיפסיד, וכל שכן בנידון דידן.

דינים העולים

1. מלוה שאבד שטר חובו, וכתב שובר ללוה על שטר החוב, חייב הלוה לפרוע חובו, ואינו יכול לטעון שחושש לשמור השובר, אבל יכול להטיל חרם על מי שכובש שטרו וטוען שאבד. ואם טוען ודאי, יכול להשביעו היסת.
2. כיון שמודה הלוה שלא פרע את החוב, חייב לפרוע את החוב, ואין לחייב את המלוה על נזק הלוה, כיון שהודיעו שיבטל את השיק. ואין הלוה יכול להטיל חרם.
3. אם המלוה איבד שיק שאי אפשר לבטלו, ויש חשש שגבו את השיק. אין הלוה חייב לשלם את החוב אלא אם יוכיח המלוה שלא נגבה השיק. ואם עוד לא הגיע התאריך, ומודיע המלוה ללוה לבטל השיק, שוב אין חשש הפסד ללוה, וחייב לפרוע החוב.
4. מלוה שאיבד את המרמנ"י [שטר חוב לכל מוציאו] שנתן לו הלוה, תקנת קדמונים להכריז, שכל מוצאו יבוא עכשיו לבית דין, ואם לא - יאבד זכותו, ואין הלוה יכול לטעון שחושש שיפסיד, וכל שכן בנידון דידן.