שאל כיפת צדיק ונאבדה, כמה חייב

שומת שווי תשמיש קדושה של צדיקים

הנידון

בני החתן שיחי', שאל מידיד המשפחה כיפה של אחד מגודלי הצדיקים בדורות קודמים, כדי ללבוש תחת החופה. לצערנו הרב נאבדה הכיפה. כמה עלינו לשלם לבעליה, כי יש אומרים שאפילו שדמיה יקרים מאוד, מכל מקום, אין זה שווי אמיתי, ולכן אי אפשר להוציא ממון יותר מאשר שווי החפץ כאילו לא היה של צדיק".

תשובה

חייב לשלם כמה שאפשר לקבל עבור כיפה זו, אפילו אם רק מעט אנשים ישלמו הרבה כסף, ואפילו רק אחד.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. גנב [בזמן המקדש] שור שהקדישו בעליה לקרבן ונאבד, האם יוצא ידי השבה בכבש. ב. גנב אתרוג יקר לפני סוכות ונאבד, האם יוצא ידי השבה באתרוג זול. ג. גנב עתיקות ונאבדו, כמה שילם. ד. שאל תשמיש של צדיק יקר, ונאבד, כמה ישלם. 

הקדמה

כדי לבאר מהו גדר שווי חפץ על פי תורה, יש להקדים ביאור סוגיא בבבא קמא, שהיא שורש למחלוקת האחרונים בגדר שווי אתרוג של מצוה לפני סוכות, ועל פי זה נבוא לבאר כמה שווים על פי תורה של דברים עתיקים, ותשמישי קדושה של צדיקים, שמעטים ישלמו עבורם הון רב, ואחרים לא ישלמו עבורם כלל.

גנב שור קדשים האם יכול להשיב שה

כדי להבין צדדי הספק בסוגיא דבבא קמא, יש להקדים. דהנה האומר הרי "עלי עולה", ולא פירש מאיזה בעל חי יקריב, נחלקו (מנחות קה, א) רבנן ורבי אלעזר בן עזריה, מה חייב להביא. רבנן סוברים שחייב להביא לפחות כבש, ורבי אלעזר בן עזריה אומר שיכול אפילו להביא תור או בן יונה.

והנה מי שאמר הרי עלי עולה, ורצה להדר במצוה והפריש שור לעולתו, ונגנב השור ונאבד לגנב, מסתפק רבא בבבא קמא (עח, ב), אם יכול הגנב לקיים השבת הגזלה בכבש לרבנן, ובעוף לרבי אלעזר בן עזריה. וצדדי הספק, האם מהות הגנבה היא מה שגנב לו את הבעל חי שהיה פוטרו מנדרו, לפיכך אם משיב לו כבש לרבנן, החזיר מה שגנב ממנו, וכלשון רש"י (שם):

"מי פטר גנב נפשיה - גבי בעלים: בכבש - דאמר ליה עולה קא מחייבת, ועולה משלימנא לך, ולא אפסדתך תו מידי, דהא יוצא בה אתה ידי נדרך" עכ"ל.

או דלמא יכול הנגב לטעון, רציתי לקיים מצוה בהידור, וחייב אתה להשיב לי את הידור המצוה שרציתי לעשות, ופסק רבא, שפוטר עצמו בכבש לרבנן ובעוף לרבי אלעזר בן עזריה.

העולה מזה: הפריש שור לעולתו ונגנב ונאבד, יוצא הגנב ידי השבה בכבש, שבזה יצא הנגנב ידי נדרו.

מדוע יוצא בהשבת כבש על גניבת שור

ויש לדקדק, דאף על פי שהנגנב היה יכול לפטור עצמו בשה, מכל מקום הפריש שור, והשור שלו הוא, ואיך יקיים השבת הגזלה בהשבה של דבר השווה פחות ממה שנגנב.

ובאמת החכם צבי (שו"ת, קכ) מבאר, על פי מה שאמרו בפסחים (פט, ב) המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, דמי שהפריש בהמה לעולה או לשלמים ומכרה לאיש אחר כדי שיתכפר בה, לא חלה המכירה, דכיון שהקדישה אינה שלו, ואינה בת דמים ולא בת מכירה, וחייב להקריבה לשמים, אם כן הגונב מחבירו בהמה שהפרישה לקרבן לא גנב ממנו דמים או שווה דמים, אלא גנב ממנו קיום מצות הקרבה, והרי משיב לו המצוה שנטל ממנו.

העולה מזה: המפריש בהמתו לקרבן פקעה בעלותו ממנה, וחייב רק להשיב לו לצאת ידי מצוה.

ביאור עומק צדדי הספק בבעיא של הגמרא

אבל עוד יש לדקדק, מדוע אינו חייב להשיב לו שור לעשות מצוה בהידור, והרי דבר פשוט שאינה דומה מצוה סתם למצוה בהידור, וכיון שרוצה לקיים מצוה בהידור, והלה גנב ממנו אפשרות לעשות מצוה בהידור, צריך להשיב לו לעשות מצוה בהידור.

ונראה בזה, דהנה באמת כבר אמרו חז"ל (מנחות קי, א)

"נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח (ויקרא א, ט), ובעולת עוף אשה ריח ניחוח (ויקרא א, ט), ובמנחה אשה ריח ניחוח (ויקרא ב, ב), לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים" ע"כ.

והנה כל זה בהפרשה ראשונה, שאם עשיר הפריש קרבן חשוב ונגנב ממנו, ועל פי דין הגנב יכול לצאת ידי חובה בהשבת כבש, בודאי אין חייב הנודר להביא קרבן שור, ונחשב לו בשמים שהביא קרבן בהידור, שהרי הפסיד לממונו שור ולא כבש, ומה שמקריב עכשיו כבש אין זה מחמת שחס על ממונו, אלא שכך פסקו חכמים, והרי אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים.

ועל פי זה יש לדקדק להפך, אם כך מה מסתפק הש"ס שיתחייב הגנב לשלם שור, הרי השור אינו שלו, ואין לחייבו בהשבה אלא כדי שנגנב יקיים מצוה בהידור, וכבר קיים המצוה בהידור שהפריש שור.

ונראה בזה, דיש סברא לומר, דאף על פי שהנגנב יקיים מצוה בהידור גם בכבש, מכל מקום, הגנב גנב ממנו מצוה בהידור, ומדין השבת הגזלה צריך לקיים השבה של מצוה בהידור, וזה עומק צדדי הספק, האם מהות הגנבה היא רק לפטור עצמו בקרבן, ופטר עצמו בהידור אפילו בכבש, או דלמא מהות הגנבה היא קרבן מהודר, ואף על פי שהנגנב יקיים מצוה בהידור בכבש, אבל הגנב לא יקיים השבת הגזלה אם לא ישיב מה שגנב בעבר, שהיתה גנבה בהידור, ועל זה פסק רבא שאין צריך להשיב רק כבש בלבד לרבנן.

העולה מזה: כלפי שמים כבר קיים הנגנב מצוה בהידור בהפרשת שור, אבל הספק אם מהות הגנבה היא רק שיצא ידי מצוה, או להשיב המצוה בהידור שגנב.

מדוע לא חייב להקדש דמי שור

אבל עוד יש לברר דנהי דיוצא גנב במשיב כבש שבזה היה הנגנב יוצא ידי חובתו מכל מקום הרי להקדש הוא גנב דמי שור ואיך יוצא ידי השבה להקדש בשה

וכבר עמד בזה רש"י בסוגיא וכתב דלהקדש הוא פטור מדכתיב מבית האיש ולא מבית הקדש (בבא קמא עו, א) והבעיא היא לשיטת רבי שמעון דסובר (בבא קמא עו, א) שקדשים שחייב באחריותן חייב לבעלים תשלום כדבר הגורם לממון לפיכך שווי שור פטור להקדש דהכל מודים שפטור להקדש אבל חייב לבעלים לפי רבי שמעון רק מחמת נדרו ובזה יוצא ידי השבה בשה וז"ל רש"י בסוגיא "גנב פטר עצמו - דאתשלומין דבעלים מחייב והרי הוציאו ידי נדרו ואפסידא דהקדש מיפטר דמבית האיש כתיב ולא הקדש ואליבא דר' שמעון נקט לה דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב" עכ"ל

העולה מזה: פטור להקדש דמי שור מגזירת הכתוב, דגונב להקדש פטור. וחייב רק לרבי שמעון, כיון שחייב באחריותן

האם הגונב להקדש פטור מקרן

ובאור שמח (רמב"ם גניבה ב, א) מבאר ביאור נפלא בסוגיא ותוכן דבריו דנחלקו הראשונים האם הא דדרשו חז"ל דגונב מהקדש פטור האם הוא רק מכפל או גם בקרן דהרמב"ם סובר שקרן חייב להקדש והראב"ד סובר שפטור

והשתא לפי הרמב"ם הגונב שור שהקדישו לעולה ונאבד חייב בודאי את הקרן של שווי שור לבעלים והספק בגמרא הוא על תשלום כפל דהגנב מהקדש פטור מכפל וחייב כפל לבעלים לפי רבי שמעון ועל הכפל נסתפקו וכיון שאין הלכה כרבי שמעון והגונב הקדש פטור מכפל לפיכך לא הביא הרמב"ם בעיא זו בהלכותיו אבל הראב"ד סובר שגם מקרן פטור והבעיא היא על הקרן לבעלים

העולה מזה: לרמב"ם, גנב מהקדש חייב קרן, ולדבריו חייב בודאי דמי שור להקדש, והבעיא היא רק על הכפל לפי ר"ש. ולראב"ד פטור אף מקרן והבעיא על הקרן. 

שיטת המשנה למלך והחכם צבי בדין גנב אתרוג של מצוה

והנה גדולי הדורות דנו בדין גנב אתרוג של מצוה יקר, האם חייב הגנב לשלם לנגנב אתרוג מהודר, או מספיק להשיב אתרוג פשוט, דהרי מצוה נטל ממנו, ומצוה החזיר לו. ומביא המשנה למלך (מעשה הקרבנות טז, ז) ראיה מגנב שור שיוצא בהשבת כבש, ודוחה כפי שביארנו. וז"ל:

"הרי דטענה דבעינא למיעבד מצוה מן המובחר אינה טענה, ואם כן בנדון דידן נמי יכול גנב למיפטר נפשיה באתרוג שיוצא בו ידי חובה. אך כד מעיינינן שפיר נראה דלא דמי כלל, משום דשאני התם דשור זה שהפריש אין לו דמים, דהא קיימא לן (פסחים פט, ב) דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, נמצא שאין חיובו של הגנב אלא משום תשלומו של הנודר, ומשום הכי פטר נפשיה בכבש לרבנן ובעולת העוף לרבי אלעזר בן עזריה, אבל הכא גבי אתרוג מצי למימר הנגזל אנא הוה מזביננא ליה בדמים יקרים כמו שלקחתי אותו, ונמצא שיש כאן חיוב דמים שהפסידו. ועוד יש לחלק באופן אחר" עכ"ל.

הנה מבאר, דאין ראיה מגנב עולתו שאין לה דמים, לכן יוצא ידי השבה בכבש, אבל הגונב אתרוג יקר יש לו דמים, והוא של הנגנב, וכיון שגנב ממנו אתרוג יקר חייב להשיב לו אתרוג יקר.

ומה שכתב שיש לחלק באופן אחר, נראה על פי המבואר לעיל, דדוקא בקרבן נאמר אחד המרבה כו', כיון שאין יותר הידור בשור מעוף, אלא בזה שמוציא יותר ממון לה', מה שאין כן באתרוג מהודר, מצותו יותר מהודרת, כי יש יותר הידור באתרוג מהודר מאתרוג פשוט, כי מצוה להדר אחר זה אלי ואנוהו, והעושה מצוה באתרוג שאינו מהודר מחמת שנגנב לו אתרוג מהודר, אף על פי שיש לו שכר שהוציא ממון רב על אתרוג מהודר, אבל מכל מקום במציאות לא עשה מצוה באתרוג מהודר, ואינו דומה כלל לקרבן מטעם זה, לכן הגונב אתרוג מהודר בודאי נחשב גם לענין הגנבה שגנב אתרוג מהודר, וצריך להשיב אתרוג מהודר.

והנה גם החכם צבי (שו"ת סימן קכ) כתב כדברי המשנה למלך, שאין ראיה מהמפריש עולתו בגלל שאין לה שוויות דמים.

העולה מזה: הגונב אתרוג מהודר מאוד לפני סוכות, מאחד שקנהו כדי לצאת ידי מצוה בהידור, ונאבד, חייב להשיב לו דמי אתרוג מהודר, ואינו יוצא ידי השבה באתרוג פשוט כגנב שמשיב שה תחת שור, דהשור אינו ממון הנגנב, אבל אתרוג הוא ממון הנגנב, וחייב השבה כפי שוויו. 

תמיהה בשיטת מהר"ם מינץ

אבל בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן קיג) כתב וז"ל

"ראובן קנה אתרוג גדול ויפה להידור מצוה בדמים יקרים, ובא שמעון ומאבדה או פסלה או לקחה, שחייב לשלם לו ולקנות לו אתרוג אחרת. וראובן טוען חייב אתה לקנות לי אתרוג כמו הראשון, כי הידור מצוה בעינן. ושמעון טוען אקנה לך אתרוג קטן שאתה יוצא בו ידי חובה, איני מחוייב לקנות לך הידור.

נראה לי דהדין עם שמעון, דאיתא בפרק מרובה (בבא קמא עח, ב), בעי רבא, האומר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו, מהו, מי מצי מיפטר נפשיה בכבש לרבנן, או בעולת עוף לרבי אליעזר כו', או דילמא אמר ליה אנא מצוה מן המובחר בעינן. והדר פשט גנב פוטר עצמו בכבש לרבנן כו', אף על גב דהפריש שור שדמיו יקרים משום הידור מצוה, מכל מקום פוטר נפשיה בכבש. הכי נמי אף על גב דקנה אתרוג יפה משום הידור, מכל מקום פוטר נפשיה באתרוג קטן שיוצא בו ידי חובתו. אך מכל מקום, מה שאתרוג הגדול שוה בדמים למכור אחר החג טפי מן הקטן יותר דמים דעודפים חייב לשלם, דהא השבה בעי לשלם לו הממון שהזיק" עכ"ל.

ולאור המבואר בביאור הטעם שיוצא ידי השבה בשה כיון שאין לו דמים, תמהו החכם צבי והמשנה למלך על מהר"ם מינץ (שו"ת סימן קג), הא לאתרוג יש דמים, ולעולתו אין לה דמים, ואיך יצא ידי השבה בדמי אתרוג זול, והרי גנב ממנו דמים יקרים. ואינו דומה להקדש דאין לו דמים, דכבר נתבאר דלראב"ד פטור מהקדש אפילו מקרן והבעיא רק כדי לצאת ידי מצוה, ולרמב"ם באמת חייב דמי שור, והבעיא רק בכפל לבעלים, האם שוויותו לבעלים כערך שיוצאים ידי מצוה, ואין זה ענין כלל לאתרוג שיש לאדם בעלות עליו.

העולה מזה: מהר"ם מינץ פוסק, שהגונב לפני החג אתרוג יקר ומאבדו, יוצא ידי חובת השבה של אתרוג זול, כיון שאת המצוה גנב ממנו, והחזיר לו. ותמהו עליו המשנה למלך והחכם צבי, דאינו דומה להקדש דאין לו דמים, אבל אתרוג יש לו דמים.

ביאור שיטת מהר"ם מינץ לפי המחנה ישראל

ומצאתי לגאון המחנה ישראל על הרמב"ם [חברו של החיד"א זי"ע], (מעשה הקרבנות טז, ז) [לאחר שהביא דברי המשנה למלך ותמיהתו על המהר"ם מינץ] כתב וז"ל:

"ואני בעניי נראה לי דדברי הרב מוהר"י מינץ ז"ל קיימים, דהרי שבח זה לאו שבחא דמנפשיה הוי אלא מחמת מצותו, וכל כי האי גונא בגזלן ומזיק לא חייבה תורה שלימה שלנו אלא בשבח דמחמת עצמו ושויון שבגופו. וזכר לדבר מאותה שאמרו פרק השואל את הפרה דף צ"ט אמר שמואל, האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבריה דאית בה חמשין, אגב אהדדי מזדבנן בחמשים נכי חדא, ואי חדא חדא מזדבנן וכו', כי משלם משלם נכי חדא. ומותבינן עלה, ונימא ליה אנא חדא חדא הוה מזבינא להו, ואמר רב הונא, שמין באותה שדה תנן. ופסקוה הפוסקים. דשמעינן מינה, דכל דאיכא שומא רבא ושומא זוטא, אף על גב דמצי אמר ליה אנא מזביננא בדטבא לי, עם כל זה בגנב ומזיק קיל הוא דהקילה תורה להקל פרעונו, כיון דההוא טופיינא לאו משבח שבגופיה הוא דהוי, דהא לא שוו אלא ארבעים ותשע, אלא דכי מזדבני חד חד שבחא לאו מגופיה קאתי, אלא מבראי. הכי נמי דכוותה, דשבחא דמזדבן בדמים יקרים אינו מחמת עצמו, אלא דדבר אחר גרם לו משום חיבובי מצוה, וכל כי הא כיון דאיכא שומא רבא וזוטא, אזלינן ביה לקולא גבי מזיק וגזלן, ולא אמרינן אנא מזביננא ליה כדי להחמיר עליו, דומיא דהתם וק"ל" עכ"ל המחנה ישראל.

ולא זכינו להבין דבריו, מה ענין האי להאי, הא בגזל חביצא יש לו שני שערים, ומשלם לפי השער הזול, אבל באתרוג מהודר ויקר לפני סוכות אין לו שני שערים, וללא ספק שוויותו יקרה, ומה איכפת לנו אם שוויו יקר מחמת אכילה או מחמת מצווה או מכל סיבה שהיא, דבר פשוט וברור ששויו של חפץ נמדד לפי כמה נותנים עליו, זה שוויו האמיתי לפיכך דבריהם תמוהים מאוד.

העולה מזה: המחנה ישראל מבאר, דשווי מחמת מצוה אינו שויו אמיתי, לכן יוצא ידי השבה באתרוג פשוט. והוא תימה, דמה איכפת לנו מחמת מה הוא שוה כך. דבר פשוט, ששוי חפץ נמדד לפי כמה שנמכר.

הלכה למעשה

וכיון שנתבאר שלא זכינו לעמוד על ביאור שיטת מהר"ם מינץ, פשיטא שחייב לשלם שווי הנמכר בשוק של אתרוג. ואפשר, שאין יכול לומר קים לי כדבריו, לאחר שלא זכינו להבין דבריו. וגם האור שמח (שם) פסק ששגגה היא, וללא ספק, שוויות חפץ נמדד לפי מחירו בשוק, ואין נפקא מינא מה הסיבה לזה. 

דין שומת עתיקות

והנה בחושן משפט (שפו, ב) פסק המחבר, דהשורף שטרות חבירו חייב מדינא דגרמי, ועל פי זה פסק הש"ס (שם, ס"ק א) דאם שרף בשוגג פטור. והנה שטרות בודאי יכול למכור ויש לו שוויות ממון, ואף על פי כן פטור מלשלם, כיון שאין גופו ממון, ואינו חייב אלא מדינא דגרמי. ועל פי זה ראיתי מי שכתב (פסקי דין רבניים ירושלים ד עמוד קעא) שזה טעמו של מהר"ם מינץ שסובר ששוי של חפץ מחמת מצוה אינו שוויו האמיתי, ואין גופו ממון לכן פטור. ועל פי זה בא לחדש שעתיקות אין גופן ממון. וז"ל: 

"ועל פי זה אפשר לומר שגם בנידון דידן שהכלי עצמו שוויו אפסי, אם לא ערכו ההיסטורי, ואם כן הרי זה דומה לשטר שהוא מייצג ממון, אבל היות שאין גופו ממון אין לו דין הונאה, וכפי הנראה נחלקו בזה גדולי האחרונים בסברא זו, האם חפץ שמחירו נקבע לא מפני גוף החפץ אלא סיבות צדדיות שגורמות לכך שהחפץ מתיקר, האם זה נקרא כגופו ממון או אין זה כגופו ממון כו'" עכ"ל,

אבל אין זה נכון מפני שמהר"ם מינץ פוטר לגמרי, ולא מחייב מדינא דגרמי כמבואר בדבריו שם, שאפילו אם חטף והזיק במזיד הוא פוטר, ולא מחמת שאין גופו ממון, אלא שלפי שיטתו אין לזה שווי אמיתי מה ששווה מחמת מצוה. ועוד, דמה ענין שטרות לאתרוג, הרי שטרות באמת אין גופן ממון, ושוויים הוא רק מחמת שעל ידם הוא גובה ממון, אבל אתרוג מצוה הוא גופיה שוה ממון, ומה נפקא מינא אם שוה ממון מחמת מצוה או מחמת דבר אחר.

ונראה שאפילו מהר"ם מינץ מודה בעתיקות שגופן ממון, ודוקא באתרוג של מצוה סבירא ליה שאין לו שויוות אלא לצאת ידי מצוה, אבל דבר שגופו שוה מחמת עצמו, הכל מודים שנחשב כגופו ממון.

הגה בעצמך, בשנת בצורת שמחיר החטים גבוה מאוד, וכי יש אונאה אם מוכר במחיר הגבוה, וכן בכל דבר ודבר שאין הרבה ממנו בשוק, שוויו יקר מאוד, למרות שאם היה הרבה, היה מחירו נמוך, והרי אונאה היא על שער השוק, והשער כל הזמן משתנה לפי המצב, וכי אפשר לומר ששוי חיטים הוא זול, אלא שמחמת הבוצרת הוא יקר, ויהיה אונאה למכור ביוקר, הרי זה מחירו, כמו כן דברים היסטוריים הם באמת שווים, כיון שיש בני אדם שזה חשוב להם וישלמו עליהן הון רב מחמת שוויתם העצמית, ואין זה דומה כלל וכלל לשטרות שאין גופן ממון, והרי חז"ל הגדירו היטב את מהות שטרות שאין בהם אונאה מחמת "שאין גופן ממון", ואין לך הגדרה מדוייקת יותר, שרק זה הטעם, אבל דבר היסטורי גופו ממון.

העולה מזה: יש מי שרצה לומר, שלפי מהר"ם מינץ, גם עתיקות אין שווים אמיתי אלא מחמת ההיסטוריה, לכן אם הזיק פטור. ואין נראה, אלא בודאי עתיקות גופן ממון. 

דין חפצי קדושה של צדיקים

לאור המבואר, דבר פשוט וברור שגם חפצי קדושה של צדיקים שווים נמדד לפי המיעוט שקונה אותם, ואפילו חפץ קדושה של אדמו"ר מחסידות מסויימת, אפילו שרק החסידים של אותה החצר ישלמו עליהם מחיר רב, מכל מקום, דבר פשוט שזה הוא שווים האמיתי.

ושמעתי ממורנו הגאון הגדול רבי מרדכי גרוס שליט"א, דבחפצי קדושה של צדיקים, כיון שבאמת הם שווים הרבה, אפשר שאף הסוברים שעתיקות אין שווים נמדד לפי מה שנמכר בשוק, כי באמת אינם שוים, אלא מפני ההיסטוריה שלהם, אבל חפצי קדושה של צדיקים הם שוים באמת הרבה.

העולה מזה: המזיק חפץ קדושה של צדיקים משלם כפי השווי הנמכר בשוק שגופן ממון וזה שווין האמיתי.

דינים העולים:

1. הפריש שור לעולתו ונגנב ונאבד, יוצא הגנב ידי השבה בכבש, שבזה יצא הנגנב ידי נדרו.
2. הגונב אתרוג מהודר מאוד לפני סוכות, מאחד שקנהו כדי לצאת ידי מצוה בהידור, ונאבד, חייב להשיב לו דמי אתרוג מהודר, ואינו יוצא ידי השבה באתרוג פשוט כגנב שמשיב שה תחת שור, דהשור אינו ממון הנגנב, אבל אתרוג הוא ממון הנגנב, וחייב השבה כפי שוויו. 
3. מהר"ם מינץ פוסק, שהגונב לפני החג אתרוג יקר ומאבדו, יוצא ידי חובת השבה של אתרוג זול, כיון שאת המצוה גנב ממנו, והחזיר לו. ותמהו עליו המשנה למלך והחכם צבי, דאינו דומה להקדש דאין לו דמים, אבל אתרוג יש לו דמים.
4. להלכה שוויות חפץ נמדד לפי מחירו בשוק, ואין נפקא מינא מה הסיבה לזה. 
5. עתיקות גופן ממון וחייב לשלם כפי שווין בשוק.
6. המזיק חפץ קדושה של צדיקים משלם כפי השווי הנמכר בשוק שגופן ממון וזה שווין האמיתי.