זכות האב בממון בנו ובתו הגדולים הסמוכים על שולחנו

הנידון

פנה אלינו אב, שנולדה לו לפני הרבה שנים, בת עם מום גדול, שדורש הרבה מאוד הוצאות. הוא מקבל תמיכה מהמדינה על שם הבת שסמוכה על שולחנו, למרות שהיא כבר גדולה. ונפשו בשאלתו, מי בעל הממון שמקבלת הבת מהמדינה. האם ממון זה דינו כמציאה שתקנו לתת לאב משום איבה, או כמתנה כו'".

תשובה

התמיכה שמקבלת מהמדינה, שלה הוא, ואינו יכול ליטול לעצמו. אבל יכול מכאן ולהבא, לומר בפה, שאינו נותן לה לדור בביתו ולזון בחינם, ואז יכול ליטול מהדמים שאינם צריכים לרפואתה.

ביאור התשובה

יבואר: א. האם זוכה במציאתן. ב. האם זוכה במתנה שנתנו להם. ג. האם זוכה במעשה ידיהם. ד. האם זוכה בדמי חבלה שלהם. ה. האם זוכה בדמי התמיכה שמקבלת מהמדינה לרפאותה.

דין מציאתן ומתנה שנתנו להם

כדי לבאר היטב צדדי הספק, יש להקדים. דהנה פסק המחבר (חושן משפט ער, ב)  וז"ל "מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו, אף על פי שהם גדולים כו' הרי אלו שלו" עכ"ל המחבר. והטעם מבואר בבבא מציעא (יב, א), דתקנו חכמים שמציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו היא של האב, אפילו הם גדולים שיש להם זכיה בעצמן, והיא תקנת חכמים, משום איבה, דכיון שאינו חייב לזונם, והם סמוכים על שולחנו, חששו חכמים, שאם יטלו לעצמן את המציאה תהיה איבה לאביהם.

אבל במתנה פסק הרמ"א וז"ל (חושן משפט, שם) וז"ל "ואם נתנו מתנה לקטן הסמוך על שלחן אביו, הרי היא של אביו, אבל לא בבנו הגדול" עכ"ל, מבואר, דבן גדול הסמוך על שולחן אביו, שקיבל מתנה זכה בה, והיא שלו. והטעם בזה, כתב הסמ"ע (שם, ס"ק ח), כיון שהנותן מתנה דעתו לתת דוקא לבן ולא לאביו, והרי זה כתנאי שאינו נותן לבן אלא אם אביו לא יזכה בה, לכן אין האב זוכה במתנה.

ובאמת הוא מחלוקת ראשונים, וכפי שציין בזה בכנסת הגדולה (הגהות טור, שם) וז"ל

"ובמתנה שנתנו לו או נתן האב, איכא פלוגתא ביני רבוותא, דיש מי שאומר דהוי כמציאה, ויש מי שאומר שקנה הבן, כמו שכתב הרב הנימוקי יוסף ז"ל. הרשד"ם ז"ל חלק חושן משפט סימן שצ"ו, מהר"ר בצלאל סימן ל"ח, מהרש"ך ז"ל ח"ב סימן רי"א, מהר"י הלוי ז"ל סימן קכ"ד." עכ"ל.

עוד בכתב הכנסת הגדולה (שם) ואם נתנו על מנת שאין לאביו רשות בה, קנה. מהר"א גאליקו ז"ל בתשובה כ"י. עכ"ל. ולעניות דעתי הם דברים פשוטים וברורים. דלא נחלקו אלא בסתמא, אבל אם הנותן מתנה על תנאי שלא יהיה לאב זכיה במתנה, בודאי האב לא זוכה בה.

העולה מזה: בנו או בתו הסמוכים על שולחנו, תיקנו חז"ל שזוכה האב במציאתן משום איבה. ואם נתנו להם מתנה, נחלקו בזה הראשונים, והרמ"א סתם בזה שהבן זוכה. והכל מודים, שאם נתנו להם בפירוש, על מנת שאין לאב זכיה בה, לא זכה האב.

דין מעשי ידיהם

וכתב הרמ"א (שם) וז"ל: "והוא הדין אם הרויחו בסחורה, או במלאכה" עכ"ל. מבואר דבת או בן הסמוכים על שולחנו, והרויחו על ידי מלאכה, או בסחורה, זוכה בהם האב, שכשם שהאב זכאי במעשה ידי אשתו שזן אותה, כך זוכה במעשה ידיהם, שמעשה ידיהם הוא תמורת מה שזן אותן. ומקורו בדברי הבית יוסף בשם העיטור (אות שיתוף, דף מב טור ב). אבל הלבוש השמיט דין זה, וכתב בערוך השולחן (שם, ו), דהלבוש חולק על הרמ"א, וסובר שאין האב זוכה במה שהרויחו, כיון שלא מצאנו מפורש בגמרא שהאב זוכה במעשה ידי הבן או הבת הסמוכה על שולחנו, ומשמע שערוך השולחן מודה ללבוש בזה.

אבל למעשה אין נראה להלכה כן. דכיון שהש"ך (שם, ס"ק ד) פוסק כרמ"א, [ואף על פי שהערוך השולחן דוחה ראיותיו, מכל מקום, אי אפשר לדחות דברי הש"ך מההלכה, מחמת קושיא], וכן סותם הסמ"ע כדברי הרמ"א, וכן הנתיבות (שם, א) פוסק כרמ"א, ומיישב מה שתמה הערוך השולחן, עיין שם. לפיכך פשיטא, דכיון שכל עמודי ההוראה, שעליהם נשענים כל בית ישראל, פוסקים שמעשה ידי הבן או הבת שייך לאביהם אם סמוכים על שולחנו, כך הלכה.

העולה מזה: בת או בן גדולים, הסמוכים על שולחן אביהם, מעשה ידיהם של אביהם הוא.

הטעם שמעשה ידיהם של אביהם

והטעם שמעשה ידיהם של אביהם, כתב בביאור הגר"א (שם, ס"ק ד) וז"ל "אם כו'. כמו שאמרו בבבא קמא פז, ב רווחא דקאתי כו" עכ"ל. ורצונו לומר, דבבא קמא (פז, ב) מבואר בסוגיא, דהחובל בבניו ובנותיו הגדולים הסמוכים על שולחנו, פטור לשלם, כיון שמקפיד שלא להוציא ממון עליהם, שהרי סמוכים על שולחנו. ונחלקו הראשונים אם דוקא משבת פטור, כיון שסמוכים על שולחנו, או מכל ד' דברים פטור, ומחלוקתם מבוארת בחושן משפט (תכד, ז).

אבל אחרים שחבלו בהם, משלמים להם. ופריך הש"ס, מדוע לא משלמים לאב כשם שהאב פטור מלשלם להם על חבלה שחובל בהם. ומתרץ הש"ס, דכיון שאינו חסר מזה, שהרי אחרים משלמים, אינו מקפיד שיתנו להם. ומקשה הש"ס, אם כן מדוע מציאתן של הסמוכים על שולחנו, של אביהם, ולא אמרינן דאינו מקפיד שיתנו להם שאינו חסר. ומתרץ הש"ס וז"ל "אמרי: רווחא דקאתי להו מעלמא, ולית להו צערא דגופייהו בגווה - קפיד, אבל חבלה דאית להו צערא דגופייהו ומעלמא קאתי להו - לא קפיד" ע"כ.

פירוש, רווח שבא להם מבחוץ כמציאה, ואין להם צער הגוף, אז מקפיד שיהיה שלו, אבל חבלה שיש להם צער הגוף, ואין לו חסר, כי אחרים משלמים אינו מקפיד, לכן מציאתן היא של האב, וחבלה היא שלהם. ועל זה מציין הגר"א, שלכן אם הרויחו בסחורה או במלאכה הוא של האב, כי אינו צער הגוף כחבלה, ובא להם מעלמא, מקפיד האב שיהיה שלו. 

הנה מבואר, שאף על פי שהיה להם צער של המלאכה ושל העיסקה, אין זה צערא דגופא, דלשון צערא דגופא משמע חבלה, ולא מה שעוסק במלאכה ובעיסקה. ואפשר שהלבוש סובר, שהוא כצערא דגופא שהוא של הבנים.

ושוב ראיתי כן מפורש במאירי (בבא קמא, שם) וז"ל "יש שואלין, בנים הסמוכים על שלחן אביהם, מעשי ידיהם למי. שמא תאמר הואיל ואין כאן צער הגוף כבחבלה, קפיד עליהם כמציאה, ושל אב הם. או שמא, מאחר שיש להם טורח, כצער הגוף הוא, ואינו מקפיד עליהם, ויראה מכאן שהוא של אב" עכ"ל.

העולה מזה: החובל בבן ובת גדולה הסמוכים על שולחן אביהם, משלם כל החבלה להם, שאין האב מקפיד אם ירויחו בדבר שבא להם בצער. אבל צער של מלאכה, אינו צער הגוף, לכן מעשה ידיהם של האב. אבל האב שחבל בבנו ובתו הסמוכים, אינו משלם להם שבת, כי סמוכין על שולחנו, ואינו רוצה להוציא הוצאות. ועל ד' דברים, נחלקו הראשונים אם האב חייב.

דמי חבלה

והחובל בבניו ובנותיו הגדולים הסמוכים על שולחנו, כבר נתבאר, שכיון שיש להם צער הגוף והרווח מגיע מעלמא, אינו מקפיד שיתנו להם, וכן פסק המחבר בחושן משפט (תכד, ז), שאחרים שחבלו בבניו ובנותיו הגדולים הסמוכים על שולחנו, יתן החובל להם מיד כל תשלום החבלה, ואין לאב בזה כלום, ואפילו השבת שלהם הוא, כי אינו מקפיד על ממון שמגיע להם מחמת צער הגוף.

ובפתחי חושן (חלק ו נזיקין, פרק יא, הערה פד) כתב בדין זה, וזה לשונו "ויש לעיין, לדעת הרמ"א סימן ער סעיף ב, שהסמוך על שלחן אביו מעשי ידיו של אב, וכן כתב המאירי בסוגיין, אם כן, גם כאן נחלק בשבת, שכנגד מזונותיו שיהא לאב, ואפשר דאין הכי נמי, ועוד אפשר, דרק כשמעשי ידיו שלו מן הדין, מחלקים בזה, אבל במה שאינו אלא מתקנת חז"ל, דומיא דמציאה, אמרינן שמוחל מסתמא אף מה שכנגד מזונותיו, וצ"ע" עכ"ל. הנה מסתפק הפתחי חושן, האם החובל בבנים גדולים שסמוכים על שולחן אביהם, האם זוכה האב כנגד מזונותיו שנותן להם, דדלמא, מה שאמרו שנותן להם חבלתן הוא מלבד ההוצאות של המזונות. וצדדי הספק, האם האב מוחל גם על מה שכנגד מזונותיו, ונשאר בצריך עיון.

ונראה לי, שכיון דסתם תניא (בבלי בבא קמא פז, ב) "החובל בבניו ובבנותיו של אחרים, גדולים - יתן להם מיד", משמע שאפילו כנגד מזונותיו, וכן סתם המחבר (שם). ותימה הוא לומר שמה שכתב המחבר שיתן להם, הוא מלבד דמי המזונות, דדבר כזה היה צריך לפרש, וכן בנושאי הכלים לא חילקו בזה, לפיכך נראה שהאב מוחל ואינו מקבל כלום.

העולה מזה: אחרים שחבלו בבן ובת גדולים הסמוכים על שולחן אביהם - שדמי החבלה שלהם, מסתפק בפתחי חושן, דדלמא יש להפחית מדמי השבת הוצאות המזונות, ולתת לאב. ואין נראה כדבריו, אלא הכל של הבן והבת. 

נידון דידן

והנה בנידון דידן שמקבלת הבת תמיכה לרפואתה. הנה מה שצריך לה לרפואתה, הוא כחבלו בה אחרים שזכתה בהם, ואפילו כנגד הוצאות המזונות כמבואר. שאף על פי שלכאורה אינו דומה לחבלה, שהרי משמים יש בה מום זה, מכל מקום, כיון שהתשלום שמקבלת הוא עבור מום זה, הרי זה עבור צער הגוף שהאב מוחל לבתו. 

אבל יש לדון, אם לצורך רפואתה צריך פחות ממה שמקבלת, האם זוכה האב במותר כמציאה, ורווחא דאתא מעלמא. אבל באמת כבר נתבאר, דמתנה שניתן לבנו הגדול על מנת שאין לאב רשות בו, אינו זוכה האב לכולי עלמא. וגם בנידון דידן, כיון שעל פי חוק המדינה התמיכה היא שלה, וניתנת על מנת שלא יהיה לאביה, שנכנסת התמיכה לחשבונה הפרטי, או לחשבון שהיא מבקשת שיכנס, הרי זה ממש כנתינה על מנת שלא יהיה לאביה רשות בה, ועל דעת כן ניתן לה, לפיכך אין לאב זכיה בכספים הללו. זאת ועוד, נראה, שאפילו שיש פחות הוצאות, מכל מקום כל הניתן לה הוא עבור רפואתה, ואי אפשר להפריד ביניהם.

אבל מכל מקום, כיון שהיא סמוכה עח שולחן אביה, ויש לו הוצאות, נראה פשוט, שיכול האב לומר בפה מלא, שאינו נותן לה לדור בביתו ולזונה בחינם, ומשעבד את כספי רפואתה לתשלום מזונותיה ודירתה, דבאופן זה בודאי יכול ליטול מדפי רפואתה, כי היא חייבת לפרוע חובותיה, ויכולה לפרוע מכסף זה, ששלה הוא.

והיה אפשר לומר, שאפילו אם לא אמר כן, אפשר שיכול ליטול כספים הללו, כי התוספת שאינה צריכה לרפואתה, אולי היא ניתנת לעזור לה, במזון ומדור, וכיון שהוא זן אותה ודרה אצלו - שלה הם. אבל למעשה קשה לסמוך על סברא זו.

העולה מזה: בת בעלת מום, הנתמכת על ידי המדינה, כל מה שמקבלת שייך לה, ואין לאב זכיה בה. הן מפני שהוא עבור צער הגוף שלה, שהאב מוחל לה. והן שהוא ניתן לה על מנת שאין לאב רשות בהם. אבל האב יכול לומר שאינו זן אותה בחינם, ואין נותן לה מדור בחינם, ואז זכאי ליטול מדמי רפואתה את חובותיה.

דינים העולים

1. בנו או בתו הסמוכים על שולחנו, תיקנו חז"ל שזוכה האב במציאתן משום איבה. ואם נתנו להם מתנה, נחלקו בזה הראשונים, והרמ"א סתם בזה שהבן זוכה. והכל מודים, שאם נתנו להם בפירוש, על מנת שאין לאב זכיה בה, לא זכה האב.
2. בת או בן גדולים, הסמוכים על שולחן אביהם, מעשה ידיהם של אביהם הוא.
3. החובל בבן ובת גדולה הסמוכים על שולחן אביהם, משלם כל החבלה להם, שאין האב מקפיד אם ירויחו בדבר שבא להם בצער. אבל צער של מלאכה, אינו צער הגוף, לכן מעשה ידיהם של האב. אבל האב שחבל בבנו ובתו הסמוכים, אינו משלם להם שבת, כי סמוכין על שולחנו, ואינו רוצה להוציא הוצאות. ועל ד' דברים, נחלקו הראשונים אם האב חייב.
4. אחרים שחבלו בבן ובת גדולים הסמוכים על שולחן אביהם - שדמי החבלה שלהם, מסתפק בפתחי חושן, דדלמא יש להפחית מדמי השבת הוצאות המזונות, ולתת לאב. ואין נראה כדבריו, אלא הכל של הבן והבת.
5. בת בעלת מום, הנתמכת על ידי המדינה, כל מה שמקבלת שייך לה, ואין לאב זכיה בה. הן מפני שהוא עבור צער הגוף שלה, שהאב מוחל לה. והן שהוא ניתן לה על מנת שאין לאב רשות בהם. אבל האב יכול לומר שאינו זן אותה בחינם, ואין נותן לה מדור בחינם, ואז זכאי ליטול מדמי רפואתה את חובותיה.