מתנה בטעות

הנידון

"אני גר בבניין משותף והגג שייך לכל השכנים. פנה אלי שכן, שברצונו לבנות על הגג המשותף, וביקש את רשותי. לא היה נעים לי לבקש שכר עבור זה, וחתמתי לו שהנני מניח לו לבנות על הגג. לימים, נודע לי שכל השכנים ביקשו שכר, והשכן שילם לכולם, וכיון שלא ביקשתי, לא שילם לי. אם הייתי יודע שכולם מקבלים שכר, הייתי בודאי תובע שכר כמו כולם. לפיכך הנני תובע מהשכן שישלם לי שכר ככל השכנים. השכן טוען, שכיון שחתמתי, הרי שנתתי לו מתנה, ואינו חייב לי כלום. אני טוען שהוא מתנה בטעות, ואם הייתי יודע שהשכנים קבלו תמורה על זה, לא הייתי חושש לבקש תשלום, ואנן סהדי שהיתה זו מתנה בטעות. האם אני צודק בטענתי".

תשובה

שכן שחתם – בחינם – לשכן, שיבנה על הגג, שלא ידע ששאר השכנים קבלו תמורה, אין יכול לבקש תשלום על המתנה שנתן כבר, דאין לבטל מתנה אלא בטעות מוכחת, ולא בסברא קלושה.

ביאור התשובה

ובו יבואר האם הדברים דלהלן הוי מתנה בטעות, וחוזרת: א.  נתן נכסיו לאחרים מחמת מיתה, ונודע שיש לו בן. ב.  אשה שנתנה לבנה, בכור מאם, תוספת בנכסיה, ורוצה לחזור מהתוספת, בטענה שנתנה בטעות, שסברה שבכור מאם, יש לו חלק בכורה. ג. התחייב בקנין לתת לחבירו מתנה, ונתן לו במעמד שלושתן, והתברר שאין לו ממון ביד פלוני. ד. עשה תיווך או שידוך לחבירו שלא על מנת לקבל שכר, כי טעה, וסבר שלא מגיע לו שכר. ה. נתן לרופא שכר גדול שהבטיח, באופן שעל פי הלכה היה פטור מלתת. ו. חתם לשכנו רשות לבנות על הגג ולא ביקש שכר, ונודע לו ששאר השכנים קבלו שכר.

צדדי הספק

בנידון דידן יש לדון בשני ענינים:

א. באופן שמודה מקבל המתנה, שהנותן באמת טעה, וסבר, שאף אחד לא מקבל כסף, ולכן לא היה לו עזות לבקש ממון עבור זה, יש לדון, האם הוי מתנה בטעות המבטלת את המתנה, דדלמא, אין טעות זו מבטלת את הקנין.

ב. אם תמצי לומר שטעות זו מבטלת את המתנה, והיא מתנה בטעות, יש לדון, האם נאמן הנותן בטענה זו. דאולי, באמת היה בדעתו לתת מתנה גמורה מכל סיבה שלא תהיה, אלא שחזר בו, וטוען שהיתה זו מתנה בטעות.

העולה מזה: הספק, האם טענה כזו מבטלת המתנה. ועוד, אם נאמן שלא נתן בלב שלם וחזר בו.

האם הוי מתנה בטעות

והנה בנידון דידן, הנותן יודע שהיתה לו בעלות על הגג, ולכן המקבל ביקש את חתימתו, וללא חתימתו לא היה יכול לבנות על הגג. הוא גם מודה שידע שהיה יכול לתבוע ממון מהמקבל, אלא שהרגיש לא נעים לבקש ממנו, לכן נתן לו במתנה גמורה. זאת ועוד, לפני שחתם, היה הנותן יכול לברר אצל שאר השכנים אם נותנים את חלקם בשכר או בחינם, ולא עשה זאת, למרות שהוא בירור קל. מכל זה נראה שנתן במתנה גמורה, אלא שחוזר בו עכשיו, דאם היה יודע שכולם קיבלו לא היה נותן. ובאמת, לבטל קנין ומתנה עבור טענה זו צריך ראיה, כי שורת הדין היא, שמתנה בטעות לא הוי מתנה, רק כאשר היתה טעות מוחלטת, ולא נתן על דעת כן, ולא במחשבה קלה שהיה יכול לברר, במיוחד שהרי ידע שהיה יכול לתבוע כסף, אלא שהרגיש לא בנוח לבקש. זו טענה קלושה מאוד לבטל את המתנה.

ומכל מקום נביא הרבה מאוד מקורות, בהם דברו חז"ל ורבותינו הפוסקים, ונראה שבכל המקומות היתה טעות מוחלטת, ולא טעות קלושה כזאת.

העולה מזה: מדברי הפוסקים להלן מוכח, דרק אומדנא גדולה מבטלת את המתנה, ולא סברא קלושה כזאת.

נתן נכסיו מחמת מיתה, ולא ידע שיש לו בן

כתב המחבר (חושן משפט רמו, א) וז"ל

"לעולם אומדים דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו, עושים על פי האומד, אף על פי שלא פירש. כיצד, מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת, וכתב כל נכסיו לאחר, מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו, אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחים שאילו ידע שבנו קיים, לא היה נותן כל נכסיו. לפיכך, אם שייר מנכסיו כל שהוא, בין קרקע בין מטלטלין, מתנתו קיימת" עכ"ל,

והיא סוגיא ערוכה בבבא בתרא (קמו, ב).

ולשון המחבר שכתב "שהדברים מוכיחים שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו", מוכח, דדוקא כאשר יש לנו דבר המוכח ללא ספק, אז אפשר לבטל המתנה, ולכן אם שייר מנכסיו כל שהוא, מתנתו קיימת, והרי מי שנותן כל נכסיו לאחר, ומשייר קצת, גם כן יש אומדנא שנתן לאחר רק מחמת שלא ידע שיש לו בן, דבדרך כלל אין אדם שנותן כמעט כל נכסיו לאחר ומהניח לבנו מעט, ואף על פי כן אמרינן, דכיון שהניח מעט אין לנו אומדנא דמוכח לבטל המתנה, ופשיטא דהנותן כל נכסיו לאחר ושייר מעט, הוא אומדנא שנתן בטעות, יותר ממי שנתן בדעת גמורה מתנה, וטוען שאם היה יודע שאפשר לבקש כסף, לא היה נותן, והיא אומדנא קלושה לבטל המתנה.

וכן מצאנו באותו ענין שכתב המחבר (חושן משפט רנג, ה) וז"ל

"שכיב מרע שאמרו לו: נכסיך למי, אמר: כמדומה שיש לי בן או שאשתי מעוברת, עכשיו שאין לי בן ושאין אשתי מעוברת נכסי לפלוני, ונודע שיש לו בן או שאשתו מעוברת, אין מתנתו מתנה אפילו מת הבן או הפילה אשתו אחר כך" עכ"ל,

והיא סוגיא ערוכה בבא בתרא (קמז, א).

והנה כאן דקדק המחבר על פי הש"ס שאמר "כמדומה שיש לי בן כו'", ורק באופן זה לא הוי מתנה, אבל אם לא אמר כמדומה כו', הוי מתנה, דאין כאן אומדנא דמוכח.

והטעם שלעיל לא כתב המחבר שצריך לומר כמודמה כו', כתב הגאון רבי צמח דוראן, בשו"ת יכין ובועז (חלק א, א), והביאו הגאון רבי עקיבא אייגר (הגהות על שו"ע חושן משפט, רנג, ה), דיש לחלק בין אם שייר כל שהוא, או שלא שייר, דאם לא שייר, אז יש אומדנא דמוכח שנתן כל נכסיו לאחר מחמת שלא ידע שיש לו בן, ולכן, אפילו לא אמר כמדומה כו' הוי מתנה בטעות, ובזה איירי בסימן רמו, א אבל אם שייר, לא הוי אומדנא אלא אם אמר "כמדומה כו'". הנה נתבאר דצריך אומדנא דמוכח שנתן בטעות, כדי לבטל מתנה.

העולה מזה: הנותן נכסיו לאחר בטעות, שסבר שאין לו בן, ונודע שאשתו מעוברת, לא הוי מתנה, אלא באומדנא דמוכח שנתן מחמת שסבר שאין לו בן, לפיכך הוי מתנה בטעות רק באופן שנתן את כל נכסיו. ואם שייר משהו הוי מתנה. או אם פירש בשעה שנותן, שכיון שאין לו בן, הוא נותן.

אם, שנתנה לבכור מאם, חלק בכורה בטעות

ובשו"ת שבות יעקב (חלק ג, קעג) דן באשה שכתבה לבנה בכור מאם מתנה עבור חלק בכורה, וטענה האם, שהיתה זו מתנה בטעות, כי לא ידעה שבכור מאם אין לו חלק בכורה. ופסק השבות יעקב, דאם היה כתוב בשטר שנותנת עבור בכורה, היה אפשר לדחוק את לשון השטר דהכונה שיש לו קדושת פטר רחם, אבל כיון שכתבה "חלק" בכורה, מוכח שנתנה בטעות, שהיתה סבורה שלבכור אם, יש חלק בכורה. ואפילו בזה, חייבה השבות יעקב לקבל בחרם בבית דין שלא נתכונה למתנה גמורה וחלוטה, רק מחמת שסברה שיש לבכור אם חלק בכורה.

והטעם שחייבה חרם, אף על פי שבאומדנא דמוכח, נתבאר לעיל בנותן לאחר כל נכסיו, או שאומר כמדומה כו', שהמתנה בטלה ואין צריך לקבל חרם, מכל מקום, הכא אינה אומדנא דמוכח כל כך, שיתכן לפרש, שכיון שהוא בכור אם ופטר רחם, היא נותנת לו לחלק זה מתנה. ואף על פי שהוא דחוק מאוד, מכל מקום, אינו מוכח כאומר כמודמה כו', או שנותן כל נכסיו, לכן פסק לעשות חרם.

והנה מדבריו נראה פשוט, דאם לא היה מפורש בשטר שנותנת לו חלק נוסף עבור בכורה, לית דין ולית דיין דאינה יכולה לטעון שנתנה מחמת טעות שסברה שיש לו חלק בכורה, אף על פי שניכר שנתנה לו תוספת, דאולי למתנה נתנה. בכל זה מוכח, דלבטל מתנה צריך אומדנא דמוכח מאוד, ולא בסברא קלושה בטלה המתנה. ועוד מוכח דאין אדם נאמן שלא נתן וחזר בו.

העולה מזה: אשה שנתנה לבנה, בכור מאם, תוספת, וכתבה בשטר שהוא עבור "חלק בכורה", נאמנת לטעון שנתנה בטעות, שסברה שלבכור מאם יש חלק בכורה, אבל מכל מקום צריכה לקבל חרם שהתכונה לתת מפני שהוא בכור מאם. אבל אם לא כתבה ל"חלק" בכורה, אלא כתבה לבכורה, אינה נאמנת לבטל המתנה, ואין צריך לומר אם לא כתבה בשטר טעם לתוספת שנותנת לו, שאינה נאמנת.

הנותן מתנה שסבר שיש לו אצל פלוני ממון

עוד מצאנו מתנה בטעות, באופן שאמר אחד לבעל חובו, שיתן את ההלואה לשלישי במעמד שלושתן, ונתברר כראוי בעדים, שבעל חובו טעה, ובאמת אינו חייב לנותן, ומבואר בחושן משפט (קכו, יב) דפטור הלוה לתת, שהיתה הודאה בטעות, וחוזר המקבל ותובע את הנותן. וכתב המחבר וז"ל (חושן משפט קכו, יג)

"אם לאחר שנתרצה הלוה או הנפקד ליתן למקבל, אומר: עיינתי בחשבוני ולא היה לו אצלי כלום, וטעיתי במה שהודיתי לו, אם יכול לברר בעדים שהוא אומר אמת, פטור, אפילו היה בעדים כשנתרצה ליתן לו, וחייב הנותן ליתן למקבל, אם  נתנו לו בפרעון חובו" עכ"ל המחבר.

ודקדקו רבותינו הפוסקים, הש"ך (שם, ס"ק נג) והסמ"ע (שם, לד), דבכונה דקדק המחבר וכתב "וחייב הנותן ליתן למקבל אם  נתנו לו בפרעון חובו", דדוקא לפרעון חובו הוא חייב לתת, ולא במתנה, דהיינו, אם מה שאמר לתת לשלישי היה במתנה, אינו חייב לתת לו, דיכול הנותן לומר, שהיתה זו מתנה בטעות, ואם הייתי יודע שאין לי ממון אצל פלוני, לא הייתי נותן לו מתנה. והנה גם כאן הוא אומדנא דמוכח, דנתן מה שאין לו.

והנה יש לדקדק, מדוע כתבו שפטור לתת כי היא מתנה בטעות, ולא אמרו שפטור כיון דאינו חייב לו כלום, דבשלמא בחובו, יש עליו חוב, לכן כאשר בטל המעמד שלושתן, חייב לפרוע חובו, אבל במתנה, דאינו חייב לתת, פשיטא דפטור מטעם אחר, לא מפני שהיא מתנה בטעות, אלא מפני שאינה מתנה כלל, שהרי בטל המעמד שלושתן, ונתברר שלא נתן כלום, ועל כורחך צריך לומר, דכונתם, שאפילו אם עשה קנין, והתחייב לשלישי לתת לו מתנה, גם כן פטור לתת לו, כיון שאנן סהדי דלא התחייב לו אלא מפני שידע שיש לו ממון ביד בעל חובו, ולולי זה לא היה נותן לו, ועל זה כתבו, דאפילו באופן זה הוא מתנה בטעות.

אלא דיש לדקדק, אם כן מנין לסמ"ע ולש"ך לדקדק מלשון הטור והמחבר דלזה נתכונו, אולי באופן זה חייב לתת, דאין זה אומדנא דמוכח שנתן בגלל שיש לו ממון אצל הלוה, ומה שכתב הטור והמחבר "בפרעון חובו", כונתו, דדוקא בזה יש חיוב עליו, אבל אם אמר לתת מתנה לשלישי, ממילא פקע החיוב כאשר בטל המעמד שלושתן. וצריך לומר, דאם כן לא היה הטור והמחבר צריכים לומר זאת, דהוא מלתא דפשיטא דבטל החיוב, והיה לכתוב שחייב הנותן לתת למקבל מה שחייב לו, ומדוע כתבו "אם נתנו לו בפרעון חובו", מאי נפקא מינא מדוע הוא חייב לו, אם בפרעון חובו, או שהתחייב לו בקנין לתת לו מתנה, אלא שמע מינא, דדוקא אם חיובו חל מחמת פרעון חוב ולא מחמת מתנה, אז חייב לפרוע, לאפוקי אם התחייב לו מתנה, אז פטור, דיכול לטעון שהתחייב לתת, כי סבר שיש לו ממון ביד הלוה.

והנה, גם נידון זה הוא אומדנא דמוכח, שנותן מחמת שסבר שיש לו ממון ביד חבירו, ולא הצריך אפילו קבלת חרם, כי דבר ידוע ומפורסם, שכאשר אדם מתחייב לתת מתנה לחבירו, ומיד לאחר מכן נותן מממון שיש לו ביד פלוני, והתברר שאין לו, מוכח שמתנתו היא בגלל הממון שיש לו תחת ידו אצל פלוני. אבל אם התחייב לתת לו מממון שיש לו ביד פלוני, פשיטא דפטור, דהרי התנה לתת ממון שביד פלוני ואין לו, ועל כורחך לא לזה נתכון הטור והמחבר, אלא באופן שהתחייב, וסמוך לזה נתן במעמד שלושתן.

ומכל מקום נראה, שאם התחייב אדם לחבירו מתנה, ולאחר זמן נתן לו במעמד שלושתן, ולאחר מכן התברר שאין לו ביד פלוני, אינו פטור בטענה שסבר שיש לו ממון ביד פלוני, דאין זה אומדנא, דנתן לו מחמת זה.

העולה מזה: המתחייב בקנין לתת לחבירו מתנה, ומיד לאחר מכן נתן לו ממה שיש ביד חבירו, ולבסוף התברר שאין לו ממון ביד חבירו, אינו חייב לתת לחבירו את המתנה, דאומדנא דמוכח היא שהיתה זו מתנה בטעות.

תיווך דירה שלא ע"מ לקבל שכר בטעות

ובפתחי חושן דן במי שתיווך דירה או עשה שידוך לחבירו שלא על מנת לקבל שכר, וטעה שחשב שאינו זכאי לתבוע שכר, ועשה זאת בטובה, ולאחר מכן נודע לו שהיה יכול לבקש שכר, האם אמרינן ששכר פעולתו שנתן הוא מתנה בטעות.

וז"ל הפתחי חושן (ד, ח הערה סה)

"ומצוי שאדם עושה פעולה או טובה לחבירו שלא על דעת לקבל תמורה, כגון שמספר לו דרך אגב על דירה או שידוך, ועושה זאת בתורת ידידות, ואחרי כן נמלך ותובע ממנו שכר תווך או שדכנות, ויש להזהר בזה מאד. ועוד נראה לעניות דעתי, שאף אם לא ידע בשעת מעשה שיכול לתבוע ממנו שכר, ורק אחרי כן נודע לו, דלא הוה כמחילה בטעות, דכיון שמתחלה לא נתכוין לשכר, הרי זה כנותן לו מתנה, ודומה לנותן לחבירו מתנה בחשבו שאינו צריך לו, ושוב נודע לו שהיה יכול למכרו או להשתמש בו, שמסברא נראה שאינו יכול לתבוע החזרת המתנה מטעם מתנה בטעות, וכן משמע מדברי הריב"ש (סימן תקטו) בשם הרמב"ן במשביח שדה, וסבור שהוא שלו ונודע לו שהוא של חבירו, אין דינו לגמרי כדין יורד לשדה חבירו, משום שלא ירד על דעת לקבל שבח, ועדיין צ"ע." עכ"ל.

הנה מבואר בדבריו, שאם נתן במתנה את שכר פעולתו בטעות, שלא ידע שיכול לגבות שכר, לא הוי מתנה בטעות. 

ואף על פי שנשאר בצריך עיון, נראה על פי המבואר לעיל ולהלן, דבודאי אינו יכול לתבוע שכר. ומכל מקום, גם לפתחי חושן, אין הספק אלא באופן שלא ידע שיכול לתבוע שכר, אבל בנידון דידן שידע שיכול לבקש שכר, אלא שלא ידע שכל השכנים מבקשים שכר, פשיטא דהוי מתנה, ואין לבטל מתנה זו בסברא קלושה.

העולה מזה: העושה תיווך או שידוך לחבירו, שלא ידע שיכול ליטול שכר על זה, ועשה זאת בחינם, ולאחר מכן נודע לו שהיה יכול לקבל שכר, לא הוי מתנה בטעות, ואינו יכול לתבוע שכר.

נתן לרופא שכר גדול שסבר שחייב ליתן

וכן מצאנו בדין אחד ששכר רופא והבטיח לו סכום גדול, דפסק המחבר (יורה דעה שלו, ג) דחייב ליתן לו מה שהבטיח לו, ואינו יכול לומר לו משטה הייתי בך, דשכר חכמתו מכר לו. מכל מקום פסק הרדב"ז (חלק ג, סימן תקנו), דאם אין במקום ההוא רופא אחר, דחייב הרופא להצילו, וכיון דמצוה רמיא עליה דרופא להצילו, אינו מותר ליטול אלא שכר בטלה, ואפילו אם הבטיח לו הרבה שכר. וכתב הרדב"ז (שם), דאם כבר שילם לרופא השכר שהבטיח בטעות, שסבר שחייב מן הדין לתת לו, הוי מתנה בטעות, ומוציאין מהרופא מה שנתן. ובערך שי (יורה דעה , שם) חולק על הרדב"ז, וכתב דאם נתן בטעות במתנה אינו יכול לחזור בו, דהטעם שפטור מליתן מה שהתחייב הוא רק כשטוען משטה אני בך, אבל לא באופן שנתן מתנה בכל ליבו, אלא שטעה וחשב שחייב, והנותן מתנה שחשב שחייב הוי מתנה.

הנה מבואר דלפי הערך ש"י, אפילו באמת טעה, וחשב שחייב ליתן מן הדין, הוי מתנה, ואין צריך לומר בנידון דידן, ואפילו לרדב"ז דהוי מתנה בטעות, שאני התם שחשב שחייב מן הדין לתת, אבל באופן שיודע שאינו חייב מן הדין לתת, אלא שלא חש בנוח לבקש שכר, פשיטא דהוי מתנה לכל הדעות.

העולה מזה: הנותן שכר לרופא, מה שהבטיח, באופן שעל פי הלכה היה פטור, וסבר שחייב מן הדין, לרדב"ז הוי מתנה מתנה בטעות וחוזרת המתנה, ולערך ש"י הוי מתנה.

פסק דין

לאור המבואר מכל המקומות, אין לבטל מתנה שנתן כבר, אלא באופן שהיתה אומדנא דמוכח שלא נתן על דעת כן, אבל בנידון דידן אינה טעות מוחלטת, ואי אפשר לבטל המתנה בסברא קלושה כזאת. ומלבד טעם זה, יש עוד טעם גדול שלא לבטל המתנה, כי אין הוכחה שלא נתן בלב שלם ועכשיו חוזר בו.

דינים העולים

1. הנותן נכסיו לאחר בטעות, שסבר שאין לו בן, ונודע שאשתו מעוברת, לא הוי מתנה, אלא באומדנא דמוכח שנתן מחמת שסבר שאין לו בן, לפיכך הוי מתנה בטעות רק באופן שנתן את כל נכסיו. ואם שייר משהו הוי מתנה. או אם פירש בשעה שנותן, שכיון שאין לו בן, הוא נותן.
2. אשה שנתנה לבנה, בכור מאם, תוספת, וכתבה בשטר שהוא עבור "חלק בכורה", נאמנת לטעון שנתנה בטעות, שסברה שלבכור מאם יש חלק בכורה, אבל מכל מקום צריכה לקבל חרם שהתכונה לתת מפני שהוא בכור מאם. אבל אם לא כתבה ל"חלק" בכורה, אלא כתבה לבכורה, אינה נאמנת לבטל המתנה, ואין צריך לומר אם לא כתבה בשטר טעם לתוספת שנותנת לו, שאינה נאמנת.
3. המתחייב בקנין לתת לחבירו מתנה, ומיד לאחר מכן נתן לו ממה שיש ביד חבירו, ולבסוף התברר שאין לו ממון ביד חבירו, אינו חייב לתת לחבירו את המתנה, דאומדנא דמוכח היא שהיתה זו מתנה בטעות.
4. העושה תיווך או שידוך לחבירו, שלא ידע שיכול ליטול שכר על זה, ועשה זאת בחינם, ולאחר מכן נודע לו שהיה יכול לקבל שכר, לא הוי מתנה בטעות, ואינו יכול לתבוע שכר.
5. הנותן שכר לרופא, מה שהבטיח, באופן שעל פי הלכה היה פטור, וסבר שחייב מן הדין, לרדב"ז הוי מתנה מתנה בטעות וחוזרת המתנה, ולערך ש"י הוי מתנה.
6. חתם לשכן שיבנה על הגג, ולא ביקש שכר, בטעות, שסבר שאחרים לא מקבלים שכר, לא הוי מתנה בטעות.