שאל ס"ת ונאנס

שואל ספר תורה האם חייב באונסין

הנידון

"שאלתי מגילת שיר השירים כשרה הכתובה על קלף, כדי לקרוא ארבעים יום, שהיא סגולה לזיווג הגון. לאחר שסיימתי לקרוא בה ארבעים, בדרך להביא את המגילה לבעליה, נאנסנה ממני בתאונת דרכים. האם אני חייב לשלם כדין שואל שחייב באונסים, או כיון שכבר סיימתי לקרוא בה אינני עוד שואל. או, כיון שמצות לאו להנות ניתנו אין לי דין שואל, שכל ההנאה שלו, וכיון ששאלתי לקרוא בה שהוא מצוה, אין זה הנאה".

תשובה

השואל חייב לשלם כדין שואל שחייב באונסין. ולא רק לצאת ידי שמים חייב לשלם, אלא אפשר להוציא ממנו בדין.

ביאור התשובה

(הערה: הרבה יסודות מתשובה זו, מבוארים בסימן הקודם, והוא כעין הקדמה לסימן זה.)

ובו יבואר: א. ביאור שיטת הר"ן, שפוטר שואל ספר תורה שנתן משכון ונאנס הספר תורה. ב. ביאור דין פרוטה דרב יוסף מתי היא נאמרה. ג. מדוע אין לפטור שואל ס"ת מאונס, דמצוות לאו להנות ניתנו. ד. מדוע אין כל משאיל פטור מחמת מצות השואל שעשה חסד.

שיטת הר"ן

ראש המדברים בדין שואל ספר קודש ונאנס, הוא הר"ן בתשובה (שו"ת הר"ן סימן יח), ותוכן דבריו, דהשואל ספר קודש ונאנס בידו, אינו חייב באונסין כדין שואל, כיון שהמשאיל עושה מצוה שמשאיל לו ספר ללמוד, וכיון שבשעה שמשאיל לו ועושה מצוה פטור מלתת פרוטה לעני, כי העוסק במצוה פטור ממצוה, ומבואר בבבא מציעא (פב, א) דשומר אבדה הוי שומר שכר מטעם זה, שנהנה שלא לתת פרוטה לעני בשעה שעוסק באבדה, וכיון שיש למשאיל הנאה זו, אין כל ההנאה של השואל, ולא חייבה תורה שואל באונסין, אלא מפני שכל ההנאה שלו, ובזה שאין כל הנאה של השואל, אלא אף של המשאיל, אין השואל חייב באונסין.

ודברי הר"ן הובאו להלכה בבית יוסף (חושן משפט סימן עב), והביאו גם כן הדרכי משה (שם), וכן הביאו להלכה הסמ"ע (חושן משפט סימן עב ס"ק כא).

וז"ל הר"ן (שם) "עוד שאלת: ראובן השאיל לשמעון ספר אחד, ושמעון הניח בידו ספר אחר להיות בידו משכון או זכרון, כאשר נוהגים תמיד לעשות כן, ובאו גויים בביתם של ראובן ושמעון ושללו אותם הספרים עם כל אשר להם. לימים, החזירו לראובן הספר ההוא אשר הוא משכון בידו, ושמעון תובע אותו שיחזיר אליו ספרו, ואם אולי ימצא הוא גם כן ספרו, יחזירנו לו, כי לא בפשיעתו נאבד הספר. וראובן טוען, כי כאשר יחזיר אליו שמעון ספרו, יחזיר אליו הוא גם כן הספר הזה, הדין עם מי כו'".

"אני רואה בכאן טעם אחר לפטור שמעון, לפי שראובן כשהשאיל לו ספרו, מצוה עבד, וכדאמרינן בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כט, ב) מאי איריא ספר תורה אפילו כל מילי נמי, ואסיקנא, ספר תורה איצטריכא ליה, מהו דתימא ניחא ליה לאינש דליתעביד מצוה בממוניה קמ"ל, וכיון דמצוה קא עביד, נמצא שאין כל הנאה של שואל, שאף המשאיל נהנה משום פרוטה דרב יוסף, הילכך, כי היכי דהמלוה על המשכון קרינן ליה שומר שכר משום דמצוה קא עביד, כדאיתא פרק האומנין (בבא מציעא פב, א), ושומר אבדה נמי הוי שומר שכר מהאי טעמא גופיה, כדאיתא בפרק הכונס צאן לדיר (בבא קמא נו, ב), הכא נמי המשאיל נהנה בדבר משום פרוטה דרב יוסף, והוה ליה כהשאילני ואשאילך (פא, א), דהכא נמי אין כל הנאה של שואל, הילכך חזר שואל זה להיות שומר שכר, ולפיכך נראה לי ששמעון פטור, כיון שנאנס הספר מידו, וראובן חייב להחזיר לו אותו ספר שהניח שמעון בידו למשכון" עכ"ל

העולה מזה: תשובה הר"ן, שהמשאיל ספר לחבירו ללמוד ונאנס, פטור השואל, כיון שהמשאיל גם נהנה מפרוטה דרב יוסף, ואין כל ההנאה של השואל, ואם נתן השואל משכון למשאיל, חייב המשאיל להחזירו לו.

ביאור שיטת הר"ן

ויש לדקדק בדברי הר"ן, דפתח וכתב שהמשאיל עושה מצוה שמשאיל לחברו ספר תורה, ומשמע לכאורה שמפני טעם זה אין השואל חייב באונסין, כיון שאין כל ההנאה של השואל, אלא גם של המשאיל, כיון שמקיים מצוה שמשאיל לו ספר תורה, אם כן מדוע מאריך הר"ן ומפרש דנהנה מפרוטה דרב יוסף, מה ענין פרוטה דרב יוסף לכאן. אבל באמת לא קשיא מידי, דבזה שמשאיל לחברו ספר תורה ללמוד בו, והמשאיל מקיים מצוה, לא בטל שם שואל מהשואל. והטעם נראה פשוט, שהרי כל משאיל עושה חסד עם חברו, ופעמים שמשאיל עושה חסד גדול מאוד, אפילו יותר מהשאלת ספר תורה, כגון אם משאיל לו כלים כדי חייו לבשל וכדו', ולא חילקה תורה בזה כלל וכלל. וכלל אמרה תורה, שהשואל, שהנאה שלו חייב באונסין. אלא פשיטא, שאפילו שהמשאיל עושה חסד, מכל מקום ההנאה הגשמית היא של השואל, ועל זה נחשב כל ההנאה שלו.

[וראיתי, שכבר הקשה החפץ חיים בספר אהבת חסד (דיני מצות הלואה פרק ראשון בנתיב חסד ס"ק ז) על שיטת הר"ן, מאי שנא ספר תורה משאר מצות השאלה, ונדחק מאוד לתרץ, שכל משאיל אינה מצוה גמורה, [וכן הקשה בתשובות והנהגות כרך א סימן תתכ]

ועל פי זה מבואר היטב שיטת הר"ן, שלא מחמת מצות השאלה של המשאיל ספר תורה, בטל דין שואל מהשואל, אלא הר"ן איירי שנוטל משכון על השאלת הספר תורה, ועל זה כתב, שכיון שהמשאיל נעשה שומר שכר על המשכון, ויש לו הנאה מהמשכון בפרוטה דרב יוסף, הרי הם כאילו שואל זה לזה, ואמרו בש"ס (בבא מציעא פא, א) השאילני ואשאילך שאינו חייב באונסים, וכמו שפירש רש"י שם "השאילני ואשאיל לך - אין זה שואל להתחייב באונסין, שאין כל הנאה שלו, שאף הוא משאילו". הכא נמי, כיון שיש לו הנאה מפרוטה דרב יוסף על המשכון שנטל תמורת השאלת הספר תורה, אין כל ההנאה של השואל, דגם המשאיל נהנה שקיבל משכון, ונהנה משום פרוטה דרב יוסף, ולכן השואל פטור מאונסין.

העולה מזה: לר"ן, כל משאיל עושה מצוה, ואף על פי כן חייב השואל באונסין, דכל ההנאה הגשמית שלו. אבל כשנוטל המשאיל משכון, ומחמתו פטור מפרוטה דרב יוסף, אז אין כל ההנאה של השואל.

תוספת ביאור בשיטת הר"ן

אלא שעוד יש לדקדק, אם כן מדוע הוצרך הר"ן להקדים ולבאר שהמשאיל ספר תורה עושה מצוה, הא בלאו הכי יש לומר שפטור השואל מאונס הספר תורה, כיון שהמשאיל נהנה מפרוטה דרב יוסף בגלל המשכון שנוטל, והוי כהשאילני ואשאילך. ועוד יש לדקדק, דלפי שיטתו לכאורה בכל משאיל שנותן משכון לא יהיה לו דין שואל להתחייב באונסין, ובש"ס מוכח לא כן, דדוקא השאילני ואשאילך פטור מאונסין, אבל משאיל על המשכון, חייב השואל באונסין.

אבל באמת שתי התמיהות מתורצות זה בזה, דבודאי, מה שנהנה המשאיל על המשכון מפרוטה דרב יוסף, אפילו למאן דאמר דמלוה על המשכון הוי שומר שכר (בבא מציעא פ, ב), וכן שואל על המשכון הוי שומר שכר, מכל מקום לא הוי השואל מחמת זה פטור מאונסין, כיון דלמשאיל ניחא טפי שלא יהיו כליו ביד חברו, ולא יטרח בחפץ הממושכן, ואין זה הנאה להפקיע שם שואל מהשואל, כמבואר סברא זו בדברי התוס' בבא מציעא (פ, ב ד"ה דקא) אבל המשאיל ספר תורה, שעושה מצוה שמשאיל, בזה ניחא למשאיל שהשואל יעשה מצוה בממוניה, וכיון שנטל משכון נהנה מהמשכון פרוטה דרב יוסף, רק באופן זה טפי ניחא שיהיה משכון בידו ויהנה מפרוטה דרב יוסף, אז פקע שם שואל ממנו, זה ביאור שיטת הר"ן על פי ביאור רבותינו הפוסקים, ולהלן יבואר שכך פירשו רבותינו הפוסקים את דבריו.

העולה מזה: לר"ן, אין לפטור מאונסין שואל שנותן משכון ונהנה המשאיל מפרוטה דרב יוסף, דטפי ניחא ליה שלא ישאל ממנו, אבל כשמשאיל ספר תורה, דניחא שישאל ממנו, ונהנה מפרוטה דרב יוסף, אז בלבד פשוט השואל מאונסין.

שיטת המחנה אפרים

אבל יש לבעל דין לחלוק ולומר, דבאמת פוטר הר"ן גם אם לא היה נוטל משכון, וסובר שכל משאיל ספר תורה פטור מאונסין, והטעם שכתב הר"ן פרוטה דרב יוסף, היינו על השעה שמשאיל שעושה מצוה, והטעם שכתב שיש מצוה להשאיל ספר תורה, דסובר הר"ן שמצוה בלבד שיש למשאיל, אינה סיבה לבטל מהשואל דין שואל שפטור באונסין, אבל מפני שבשעה שמשאיל לו את הספר פטור גם מפרוטה דרב יוסף, לפיכך אין כל ההנאה של השואל, דגם המשאיל פטור מפרוטה דרב יוסף בשעה זאת. ולפי זה אף אם לא נטל משכון גם כן פוטר הר"ן, ומה שכתב בתשובה דין נוטל משכון כי כך היתה השאלה שבאה לפניו, אבל אין הכי נמי, כל משאיל ספר תורה פטור השואל מאונס, כיון דיש תרתי טעמי: א. שמשאיל ספר תורה שהוא מצוה. ב. שנהנה המשאיל בשעה שמשאיל מפורטה דרב יוסף. וכך באמת ביאר המחנה אפרים (שאלה ופקדון, ג) את דברי הר"ן, והאריך לחלוק עליו. וז"ל

"מי שהשאיל ספר לחבירו ונאנס מידו, כתב הר"ן בתשובה, שאינו חייב באונסין, דכיון דמצוה עבד, נמצא שאין כל הנאה של שואל, שאף המשאיל נהנה משום פרוטה דרב יוסף, והוה ליה כהשאילני ואשאילך עד כאן דבריו. ואני בעוניי, עם שאיני כדאי, יש לדון בדבריו הרבה, דמה שכתב, דהמשאיל נהנה משום פרוטה דרב יוסף נראה, דפרוטה דרב יוסף לא שייכא הכא, שאין המשאיל עושה מצוה בשעה שמשאיל הספר, עד דנימא דאי איזדמן ליה ענייא פטור מלמיהב ליה ריפתא, אלא בשעה שלומד חבירו בספרו אית ליה מצוה לבעלים, ובאותה שעה ודאי, דאי איזדמן ליה עני, חייב למיהב ליה, דלא אמרו אלא העוסק במצוה פטור מן המצוה, וכמו שכתב הר"ן במסכת סוכה יעויין שם. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות שכירות נראה, דהמצוה הוי בשעה שקורא בו השואל. והבית יוסף בסימן עב, הביא תשובה להרשב"א, על מי שמשכן ספר לחבירו ונתן לו רשות ללמוד בו, דאפילו לא התנה עמו בנכייתא, לא חשיב שואל לחייבו, כי אם שומר שכר, כיון דעל תנאי זה הלוהו לו מעות, מוכח מדבריו, דטעמא משום דעל תנאי זה הלוהו מעות, הוא דלא נעשה שואל, הא לאו הכי שואל הוי וחייב באונסין. ועוד קשה לי על דבריו, דהרי בהשאיל את הפרה, דהמשאיל נהנה במזונות ובנטירותא, ואפילו הכי, דין שואל יש לו, כדמוכח בפרק השואל, דלא בעינן כל הנאה שלו אלא רוב הנאה של שואל שעושה מלאכתו בחינם, ואף על גב דמטייא ליה הנאה לבעלים, מכל מקום, כיון שהשואל עושה מלאכתו בחינם, דין שואל יש לו, ואף על גב דאיכא אוקימתות אחרות שם מתוך דברי הפוסקים נראה דהכי עיקר כמו שכתבתי".

העולה מזה: המחנה אפרים תמה על הר"ן: א. אין המשאיל מקיים מצוה אלא בשעה שהלה לומד בספר, ואז חייב לתת צדקה לעני. ב. בתשובת הרשב"א מבואר שהמשאיל ספר תורה חייב באונסין. ג. אין צריך שכל ההנאה של שואל, אלא ברוב הנאה סגי.

ביאור האור שמח

אבל הדברים מבוארים באור שמח (שאלה ופקדון א, א) שאי אפשר לפרש כן כונת הר"ן שההנאה היא על שעת ההשאלה, ותוכן דבריו, דמוכיח מדברי התוס' דפרוטה דרב יוסף כלל וכלל אינה אלא כאשר נוטל ממון חברו, ועל ידי ממון חברו הוא נהנה מפרוטה דרב יוסף, כגון מוצא אבדה או מלוה על המשכון, שעל ידי ממון חברו הוא מבריח ארי, דהיינו עני מנכסיו, אבל אם על ידי נכסי עצמו פטור מלתת פרוטה לעני, אין זה אלא מבריח ארי מנכסיו, ואין שייך בזה כלל וכלל פרוטה דרב יוסף, וכן מוכח מכל הסוגיות של פרוטה דרב יוסף.

ולאור זה מבאר האור שמח, דלעולם לא נתכון הר"ן לפטור השואל אלא באופן שהמשאיל נטל משכון בלבד, וכפי שביארנו לעיל, והנני מעתיק עיקרי לשונו: וז"ל "ועל כרחין, דאימת אמר לזה הר"ן, דוקא בנידון דידיה, שהשאיל ספר ונתן משכון, על זה אמר, דהוי ממש כמלוה על המשכון, דבנכסי חבירו מבריח ארי מנכסיו הוא, ושומר שכר הוי, כן הכא אין כל הנאה שלו, אבל משאיל ספר בלא משכון, ודאי הוה רק מבריח ארי, ולא חשיבא שכר כו' כן נראה לי ברור, דמשאיל ספר חייב באונסין, דנעשה כמו שהשואל הבריח ארי מנכסי המשאיל, ומה דהמשאיל נותן רשות להשאלה, בזה לא נעשה כאילו עביד המשאיל הך הברחה, רק מתיחס אל השואל, מה שאין כן במקבל משכון, דבזה קא עביד מצוה, שנוטל משכון כדי להלוותו או כדי להשאילו, נמצא דהוא מבריח ארי מעצמו עם נכסי חבירו, דנטילת המשכון איהו קא עביד. וכן מבואר בתשובת רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל, הובאה בשיטה פרק איזהו נשך על משנה דלא ידור בחצירו (ב"מ ס"ד ע"ב ד"ה וז"ל ה"ר גרשום), שהשכין אצלו ספרים והוא נשתמש בהן יעויין שם, ודחוק לומר דרבינו גרשון מאור הגולה סבר כרבה דשומר חינם הוי, דלית ליה פרוטה דרב יוסף, וטעמא כמו דפרישית" עכ"ל.

העולה מזה: ביאור האור שמח בר"ן, דאין הנאה של פרוטה דרב יוסף חשוב הנאה, אלא כאשר היא מחמת נכסי חבירו, כגון שנוטל משכון, ולא כאשר משאיל ספר תורה לחבירו. ולא פוטר הר"ן רק בנוטל משכון.

ראיה מדברי הבית יוסף

ויש להוכיח בהוכחה ברורה מדברי הבית יוסף שהבין כך בדברי הר"ן. דהנה הביא הבית יוסף בסימן עב הביא את תשובות הרשב"א שהביא המחנה אפרים, שמוכח מדבריו, שסובר שהמשאיל ספר תורה ונאנס חייב השואל באונסין, וכן הביא את תשובת הר"ן קודם לכן בתוך כדי דיבור, ולא כתב דפליגי אהדדי. וגם הרמ"א בדרכי משה הארוך הביא את תשובות הר"ן, ולא כתב שהרשב"א פליג עליה, אלא ודאי סברי דהר"ן איירי בדוקא בנוטל משכון, ובאמת לא פליגי הדדי.

העולה מזה: הבית יוסף מביא את תשובת הרשב"א שמחייב באונסין, עם תשובת הר"ן שפוטר, שמע מינא, דסובר דהר"ן איירי רק בנוטל משכון.

שיטת התומים וקצות החושן

גם התומים (סימן עב ס"ק יח) הבין בשיטת הר"ן שהוא דוקא בנוטל משכון, אלא שהקשה מה שהקשינו לעיל מכל משאיל על המשכון, ותירץ דדוקא אם יש מצוה בהתחלה, אז יש פטור דרב יוסף לאחר כן, והוא תמוה, דכבר מוכיח המחנה אפרים (שאלה ופקדון ג) שאין מצוה בשעה שמשאיל, אלא בשעה שהלה לומד. אבל לאור מה שביארנו לעיל התישב היטב, דבכל משאיל טפי ניחא ליה שממונו ישאר בידו, ואין הנאת פרוטה דרב יוסף נחשבת הנאה, וכעין מה שביארו התוס' והראשונים ההבדל בין אומן למלוה על המשכון (מבואר בסימן רלא). אבל מכל מקום, מוכח מדברי התומים דביאר כך את דברי הר"ן.

והנה גם קצות החושן (סימן עב, לד) הבין ששיטת הר"ן היא על המצוה בשעה שמשאיל, והוקשה לו מאוד על שיטת הר"ן, דאם כן בהלואה בלא משכון יש מצוה, והקשה מגמרא קידושין דמוכח שהלוה נחשב שואל וחייב באונסין אם הכסף בעין, ומדוע לא נחשב שאין כל ההנאה שלו כיון שהמלוה עשה מצוה, ונשאר בקושיא. וכל זה לפי הבנתו בשיטת הר"ן.

שיטת נתיבות המשפט שהר"ן איירי רק בנוטל משכון

אבל נתיבות המשפט מפרש דברי הר"ן כפי שביארנו לעיל על פי האור שמח, ובזה מיישב כל קושיות קצות החושן. וזה לשונו (ביאורים עב, יז):

"כאילו הלוהו. עיין סמ"ע ס"ק כ"א שהביא תשובת הר"ן [סי' י"ט] דשואל ספר ונתן ספר אחר למשכון דאין השואל חייב באונסין, מטעם דהמשאיל ספר מצוה קעביד ונהנה בפרוטה דרב יוסף. ובתומים [סקי"ח] תמה, דמשמע בסימן שמ"ב דאפילו שואל ספר חייב, [ופטור] רק בנתקרע מחמת מלאכה. וכן לא אשתמיט שום פוסק לכתוב שואל ספר פטור. וגם בספר קצות החושן (ס"ק ל"ד) תמה על זה, מהא דקדושין פרק האיש מקדש (מז, ב), דאמר התם, אפילו למאן דסבירא ליה מלוה ברשות בעלים לחזרה, מכל מקום, לענין אונסין מודה דחייב, דלא גרע משאלה, אף דמלוה מצוה קעביד בהלואה. ויפה תמה לכאורה".

"לכן נראה, דודאי שואל ספר חייב באונסין, דכשנעשה שואל, דהיינו במשיכת חפץ לידו, כבר נעשה המצוה, ונתחייב שוב המשאיל בפרוטה דרב יוסף. ועוד, דהא אין השואל נותן לו שכר, רק הוא נותן שכר לעצמו שעושה מצוה בשלו. רק כונת הר"ן היא דוקא בנתן לו משכון, כיון דעל ידי השאלה נתן לו משכון, ומחמת השיטוח וניעור של המשכון פטור מפרוטה דרב יוסף, והוי כנותן לו שכר במה שנותן משכון שלו לידו, והוי כמקבל שכר מהשואל, מה שאין כן בשאר שואל חפץ על משכון, לא שייך פרוטה דרב יוסף בשעת שיטוח וניעור, כיון דשאלת חפץ לאו מצוה, רק שאלת ספר כמו שכתב הר"ן שם, וכבר כתבתי [לעיל סק"ז] דפרוטה דרב יוסף לא שייך רק כשהתחלת החיוב שנתחייב בשיטוח וניעור היתה על ידי מצות רחמנא. כן נראה לי בכונת הר"ן. ומכל מקום נראה, במי ששאל חפץ לצורך הצלת דליקה, דהוי כהצלת נפשות, דהא מחללין עליה שבת, וכן בשאר שואל כלי לצורך הצלת נפשות, שפטור, כמבואר בסנהדרין פרק (זה בורר) [בן סורר ע"ד ע"א] דרודף שרדף אחר רודף ושיבר כלים דפטור" עכ"ל נתיבות המשפט.

העולה מזה: לנתיבות, רק בנוטל משכון פוטר הר"ן, שנהנה ממון חבירו לפטור פרוטה לעני. ודוקא במשאיל ספר תורה, שתחלת הדבר היתה במצוה.

סיכום השיטות

הנה נתבאר, דהאורים ותומים, ונתיבות המשפט, והאור שמח, מבארים, דהר"ן איירי דוקא בנוטל משכון, ואם לא נטל משכון, חייב השואל ספר תורה באונסין ככל דין שואל. ומי שלא פירש את דבריו דוקא בנוטל משכון, הלה המה: המחנה אפרים, קצות החושן, תמהו על דבריו, ודחו אותו מההלכה. הנה נפל בבירא כל דין שואל ספרים. ואין על מי לסמוך לפטור שואל ספר תורה שלא יהיה חייב באונסין, בפרט, שהרשב"א ורבינו גרשום מאור הגולה כתבו בפירוש לחייב. וכלשון נתיבות המשפט "וכן לא אשתמיט שום פוסק לכתוב שואל ספר פטור". וכן בכל מקום שהביאו רבותינו עמודי העולם הבית יוסף הסמ"ע והש"ך את דברי הר"ן, לא הביאוהו אלא באופן שנטל משכון.

העולה מזה: כל הפוסקים מחייבים שואל ספר תורה באונסין, ומפרשים שדברי הר"ן הן רק בנוטל משכון. והמחנה אפרים וקצות החושן שמפרשים דברי הר"ן באינו נוטל משכון, חולקים על דבריו.

שיטת המחנה אפרים וקצות החושן לפטור מטעם מצוות לאו להנות ניתנו

אבל עוד יש לעיין בטעמים שכתבו המחנה אפרים וקצות החושן לפטור שואל ספר תורה דהוי כשאלה ליראות בה, או מטעם שמצוות לאו להנות ניתנו ולאו הנאה היא. דז"ל המחנה אפרים הלכות שאלה ופקדון סימן ג:

"איברא, דיש כאן לשאול, דבפרק השואל איבעיא לן שאלה לראות בה, מהו, ממונא בעינן והאיכא, או דילמא ממונא דאית ליה הנאה מיניה בעינן וליכא, ולא אפשיטא, ואם כן, בשואל ספר ללמוד בו, לית ליה הנאה לשואל הנאת ממון, דמצות לאו ליהנות ניתנו, ולדעת הרמב"ם ז"ל דסבירא ליה דבעיין לא הוי אלא לענין שאלה בבעלים, אבל לענין אונסין הרי זה חייב, ולעניות דעתי נראה כן, וראיה מהתוספתא שהביאו התוס' בפרק הרבית והטור בי"ד וז"ל המשכיר מעות לשולחני להתראות בהם, נגנבו או נאבדו חייב, נאנסו פטור מפני שהוא נושא שכר" עכ"ל.

וכן כתב בקצות החושן (סימן עב ס"ק לד):

"עוד יראה לעניות דעתי דשואל ספר אינו בדין שואל מטעם אחר, והוא משום דכיון דקי"ל (ראש השנה כח, א) מצות לאו ליהנות ניתנו, ומהאי טעמא במודר הנאה מותר ללמדו מקרא (עיין נדרים לה, ב), ומותר לתקוע תקיעה של מצוה (ראש השנה, שם), ואם כן שואל ספר לא הוי נהנה, ואף על גב דכתב ביורה דעה סימן רכ"א (סעיף י"א) דאם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו, היינו מטעמא שכתב שם בטורי זהב (ס"ק, מ) וש"ך (ס"ק נה) דכיון דאין משאילין ספרים מפני שמקלקלין, ויש לו להשכיר ספרו, וזה לומד בו בחנם, הוי הנאה עיין שם, ולענין שואל נראה, דלאו הנאה היא, דבפרק השואל (בבא מציעא) דף צ"ו (ע"א) בעי, שאלה ליראות בה מהו, ממונא בעינן והא איכא, או דלמא ממונא דאית ליה הנאה מיניה בעינן וליכא, והכא נמי, כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו, לית ליה הנאה מיניה. וגבי שאלה ליראות בה עלה בתיקו. ופסקו דפטור, וכמבואר בשו"ע סימן שמ"ו (סעיף י'), וא"כ הכא נמי פטור דבעינן שיהיה הנאה מיניה דשאלה עצמה, וכיון דמצוות לאו ליהנות, אף על גב דאית ליה הנאה שאינו נותן השכר הו"ל כשאלה ליראות בה ודו"ק" עכ"ל.

העולה מזה: שיטת המחנה אפרים וקצות החושן, שהשואל ספר ללמוד בו, פטור מאונסין, כיון דמצוות לאו להנות ניתנו, ואינו כשואל שכל הנאה שלו.

הטעם שאין לפטור מטעמים אלו

והנה אף על פי שגדולי עולם אמרו כן, מכל מקום, אין לנו אלא דברי רבותינו הראשונים. וכיון שהר"ן לא אמר טעם זה, על כורחך לא סבירא ליה לטעם זה. אלא שצריך טעם מדוע. ומבואר בנתיבות המשפט ביאורים סימן עב ס"ק יז וז"ל

"ובספר קצות החושן ס"ק ל"ד כתב לפטור שואל ספר מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו, והוי כשאלה ליראות בה דמבואר בסימן שמ"ו [סעיף י'] דפטור דממונא דאית ליה הנאה מיניה בעינן, ע"ש. ואשתמיטתיה מה שכתב הטורי זהב ביורה דעה סימן רכ"א ס"ק מ"ג דתלמוד תורה ליהנות ניתן, ע"ש. ועוד, דהא יכול ללמד מתוכו לאחר בשכר, דהא ודאי מודה הוא בשואל ספר שאינו של תורה דמיקרי ממונא דאית ליה הנאה מיניה דהוי כמשתמש בגוף החפץ, רק בלימוד תורה סובר דלאו ליהנות ניתנה, ולימוד בשכר ודאי ליהנות הוא. מה שאין כן ליראות לא נחשב הנאה בגוף החפץ, ולכך אפילו השואל משכירו לא חשיב שואל (ונתחייב) [להתחייב] באונסין. ועוד, דהא יכול להשכירו לאחר בתוך ימי שאלה במקום דלא שייך גביה אין השואל רשאי להשאיל, כגון שילמוד בביתו דלא שייך שיבריחם או לאחד מבני ביתו כמבואר שם [סימן שמ"ה בהג"ה]" עכ"ל.

הנה מבואר דהטעם שאין לפטור שואל מטעם זה, הוא מפני שתלמוד תורה ניתן להנאה. ועוד טעמים כמבואר בדבריו.

העולה מזה: הטעם שהר"ן סובר שהשואל ספר תורה אינו פטור מטעם מצוות לאו להנות ניתנו, כי תלמוד תורה ניתן גם להנאה. ועוד, דיכול ללמד לאחר בשכר, או להשאילו לאחר בביתו בשכר.

דינים העולים

1. תשובה הר"ן, שהמשאיל ספר לחבירו ללמוד ונאנס, פטור השואל, כיון שהמשאיל גם נהנה מפרוטה דרב יוסף, ואין כל ההנאה של השואל, ואם נתן השואל משכון למשאיל, חייב המשאיל להחזירו לו.
2. לר"ן, כל משאיל עושה מצוה, ואף על פי כן חייב השואל באונסין, דכל ההנאה הגשמית שלו. אבל כשנוטל המשאיל משכון, ומחמתו פטור מפרוטה דרב יוסף, אז אין כל ההנאה של השואל.
3. לר"ן, אין לפטור מאונסין שואל שנותן משכון ונהנה המשאיל מפרוטה דרב יוסף, דטפי ניחא ליה שלא ישאל ממנו, אבל כשמשאיל ספר תורה, דניחא שישאל ממנו, ונהנה מפרוטה דרב יוסף, אז בלבד פשוט השואל מאונסין.
4. המחנה אפרים תמה על הר"ן: א. אין המשאיל מקיים מצוה אלא בשעה שהלה לומד בספר, ואז חייב לתת צדקה לעני. ב. בתשובת הרשב"א מבואר שהמשאיל ספר תורה חייב באונסין. ג. אין צריך שכל ההנאה של שואל, אלא ברוב הנאה סגי.
5. ביאור האור שמח בר"ן, דאין הנאה של פרוטה דרב יוסף חשוב הנאה, אלא כאשר היא מחמת נכסי חבירו, כגון שנוטל משכון, ולא כאשר משאיל ספר תורה לחבירו. ולא פוטר הר"ן רק בנוטל משכון.
6. הבית יוסף מביא את תשובת הרשב"א שמחייב באונסין, עם תשובת הר"ן שפוטר, שמע מינא, דסובר דהר"ן איירי רק בנוטל משכון.
7. לנתיבות, רק בנוטל משכון פוטר הר"ן, שנהנה ממון חבירו לפטור פרוטה לעני. ודוקא במשאיל ספר תורה, שתחלת הדבר היתה במצוה.
8. כל הפוסקים מחייבים שואל ספר תורה באונסין, ומפרשים שדברי הר"ן הן רק בנוטל משכון. והמחנה אפרים וקצות החושן שמפרשים דברי הר"ן באינו נוטל משכון, חולקים על דבריו.
9. שיטת המחנה אפרים וקצות החושן, שהשואל ספר ללמוד בו, פטור מאונסין, כיון דמצוות לאו להנות ניתנו, ואינו כשואל שכל הנאה שלו.
10. הטעם שהר"ן סובר שהשואל ספר תורה אינו פטור מטעם מצוות לאו להנות ניתנו, כי תלמוד תורה ניתן גם להנאה. ועוד, דיכול ללמד לאחר בשכר, או להשאילו לאחר בביתו בשכר.