דיני צ'ק בהלכה

הנידון

"לפני חודש התחתני. אחד הידידים של אבי מורי שליט"א, הביא לי מתנה לחתונה שיק – לא למוטב בלבד - בסך חמש אלפים שקלים. את תאריך השיק הוא כתב לעוד חודש וחצי לאחר החתונה. לפתע נפטר הידיד לפני זמן תאריך השיק. ונפשי בשאלתי, האם אני חייב לבקש רשות מהיורשין לפרוע את השיק בבנק, כי לאחר פטירת אביהם הכספים שייכים להם, או שאין צריך לבקש את רשותם.

תשובה

אם השיק אינו למוטב בלבד, אין צורך לשאול את היורשין. ואם הוא למוטב בלבד, מספק יש לשאול את היורשין.

ביאור התשובה

ובו יבואר דיני שיק שנתן במתנה: א. מת המקבל. האם מותר למקבל להפקידו בבנק ללא רשות היורשין. ב. ביטלו הנותן, האם חייב לשלם. ג. המקבל שילם עם השיק סחורה, וביטל הנותן את השיק, האם חייב לשלם לבעל הסחורה. ד. אין כיסוי בבנק, האם חייב לפרוע את הכסף למקבל. ה. היה תאריך מאוחר, ומת הנותן לפני כן, האם חייבין היורשין לפורעו. ו. חובת היורשין לפרוע חוב אביהם ממקרקעין וממטלטלין. ז. דין שיק למוטב בלבד.

הערה

כל התשובה דלהלן, היא בשיק שאינו כתוב למוטב בלבד. ודין שיק הכתוב "למוטב בלבד", יתבאר בסוף הסימן.

חובת היורשין לפרוע חוב אביהם

כדי להבין צדדי הספק, יש להקדים. דהנה בדין חיוב היורשין לפרוע חובות אביהם, פסק המחבר, דבזמנינו, אפילו אם לא הניח האב אלא מטלטלין, חייבן היורשין לפרוע חוב אביהם. וז"ל (חושן משפט קז, א) "מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם, וכופים אותם בכך כמו שכופים את אביהם. במה דברים אמורים, כשהניח קרקעות. אבל אם לא הניח אלא מטלטלים, אין כופין אותם לפרוע חוב אביהם מהם, אבל מצוה עליהם לפרוע חוב אביהם מהם, זהו מן הדין. אבל הגאונים תקנו שיהא בעל חוב גובה מהיורשים מטלטלים שהניח אביהם; הילכך כופין אותם לפרוע חובות אביהם, אפילו הוא מלוה על פה" עכ"ל.

ובסמ"ע (שם, ס"ק ג) פסק בשם הטור (חושן משפט סימן תיט), והרא"ש (בבא קמא פרק א, סימן יט), דבזמנינו, מעיקר הדין מטלטלין משתעבדים כקרקעות, לפיכך חייבין היורשין לפרוע חובות אביהם.

העולה מזה: האב שלוה ומת, והניח קרקעות או אפילו רק מטלטלין כדי שיעור החוב, חייבין היורשין לפרוע חובות אביהם, וכופין אותן על זה.

האב שנתן מתנה לאחר זמן - ומת

ויש לבאר, מה הדין בנתן שטר מתנה על קרקע, וכתב בשטר, שהמתנה תחול בעוד שנה, ומת בתוך השנה, האם זוכה המקבל במתנה.

דהנותן מתנה וכתב בשטר שזמן המתנה לאחר מותו, ולא כתב זמן של עכשיו, ולא ציוה לעדים שיכתבו זמן של עכשיו, אבל פירש בפיו שתהיה המתנה לאחר מותו, מבואר בחושן משפט (רנח, א-ב) דאינה מתנה. דדוקא אם יש לומר שנתכון שהמתנה תחול גם מעכשיו, כגון שכתב זמן של עכשיו, אמרינן שהקנה הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה, אבל הנותן בפירוש מתנה לאחר מיתה, לאו מידי הוא, וכמבואר בחושן משפט בסימן רנז, ז דאין מתנה לאחר מתנה, שמיד שמת פקע בעלותו על נכסיו ולא חלה המתנה.

אבל באופן שלא כתב בשטר שתחול המתנה לאחר מותו, אלא כתב זמן, ובתוך הזמן המת. אולי הוי מתנה, דשמא דוקא כשכתב בפירוש שתחול לאחר מיתה לא הוי מתנה, אבל אם כתב שתחול לאחר זמן, רצונו שתחול המתנה, אלא שמת, אולי יש לומר דאנן סהדי שהתכון שאם ימות תחול המתנה לפני מיתתו, לקיים את המתנה.

אבל באמת זה פשוט ומבואר ברמ"א, שהנותן מתנה לאחר זמן ומת בתוך הזמן בטלה המתנה (חושן משפט רנח, ב), ואפילו החולקים על רמ"א, טעמם מפני שסוברים שגם בנותן מתנה לאחר זמן אמרינן שזמן השטר של עכשיו מוכיח שהתכון שתחול המתנה מהיום לענין הגוף, אבל בכותב שטר מתנה שזמנו רק לאחר שלושים יום, ולא אמר לעדים לכתוב זמן, הכל מודים שאם מת הנותן פקעה המתנה.

העולה מזה: הנותן שטר מתנה לאחר מיתה, ואין זמן של עכשיו לא הוי מתנה. וכן אם נתן שטר מתנה לזמן מאוחר, ומת בינתיים, פקעה המתנה במיתתו. 

צדדי הספק בנידון דידן

ולאחר הקדמה זו נבוא לבאר צדדי הספק בנידון דידן. דהנה, אם לוה האב מהחתן, ופרע לו חובו בשיק מאוחר, בודאי יכול להפקידו בבנק ללא רשות היורשין, כי היורשין חייבים בפרעון חוב אביהם אפילו ממטלטלין. ואם היה האב נותן לחתן שטר מתנה לאחר זמן, בודאי לא הוי מתנה אם מת בתוך הזמן. אבל בנידון דידן שנתן לו שיק שזמנו לאחר זמן, יש להסתפק האם שיק הוא התחייבות ממש, אלא שהתחייב לפרוע את ההתחייבות לאחר זמן, והוי כבעל חוב שחייב לפרוע חובו, שהרי התחייב מיד בנתינת שטר חוב על סכום כסף זה, או דלמא אין נתינת השיק התחייבות, אלא הוראה לבנק לתת לפלוני כסף ביום פלוני, וכיון שמת בתוך הזמן פקעה ההוראה.

העולה מזה: צדדי הספק בנידון דידן, האם שיק הוא התחייבות ממש, כשטר שאדם מחייב את עצמו, אלא שהתחייב לפרוע את ההתחייבות לאחר זמן, והרי הוא כחוב שחייבין היורשין לפרוע. או דלמא שיק הוא רק הוראה לנפקד, היינו הבנק, לתת לפלוני מעות שבידם, בעוד שלושים יום. שאם מת בתוך שלושים יום בטלה הוראה זו.

שיטת שבט הלוי – ששיק אינה התחייבות

והנה בשו"ת שבט הלוי (חלק ז, סימן רכב) כתב, ששיק אינה התחייבות, אלא הוראה לנפקד, דהיינו לבנק, לתת לפלוני כסף. דדן שם בדין הנותן שיק לחבירו וביטל את השיק, האם חייב הנותן לשלם למקבל את סכום השיק. ותוכן דבריו, שפטור, כיון ששיק הוא הוראה לנפקד, היינו לבנק, לתת מכספו למחזיק השיק, וביטל את ההוראה. ומבאר שאין שייך כאן תן כזכי, כי לא מסר את הכסף לבנק לתת לפלוני, ובנתינת השיק עוד לא חל קנין ממש, ויכול לחזור בו מעיקר הדין.

וזה לשונו (שם): 

ברצוני לברר האיך ההלכה בראובן שנתן צ'ק לשמעון בתורת מתנה גמורה, וטרם ששמעון הוציא את הכסף מהבנק, הודיע ראובן שהוא חוזר בו ממתנתו, האם מצד הדין המתנה בטלה, ואם תמצא לומר שהמתנה בטלה, מהו הדין אם שמעון מסר הצ'ק ללוי עבור סחורה שקנה ממנו, ולוי נתן את הסחורה בהסתמכו על הנאמנות של הצ'ק של ראובן, ושוב אחרי כן לאחר מכירת הסחורה, הודיע ראובן לשמעון וללוי שחזר בו ממתנתו, האם לוי יכול לתבוע את ראובן שיכסה את הצ'ק. 

ועל זה כתב בני הגאון רבי חיים מאיר הלוי שליט"א.

בס"ד.

בנדון ביטול צ'ק מתנה אם מועיל, ומה הדין אם כבר קנו בצ'ק זה, אם יכול מקבל המתנה לתבוע מהמוכר שיתבע את נותן הצ'ק. 

דין זה מתחלק לג' חלקים. 

א. הנה פליגי הראשונים ולהלכה בסימן קכ"ה סעיפים ו' ז' אם תן כזכי, [נ.ב. היינו הפקדת הכסף בבנק, וההוראה לבנק לתת כסף למחזיק השיק את הכסף], ואם כן יכול מבטל הצ'ק לומר קי"ל דתן לאו כזכי, ואף לאומרים תן כזכי היינו רק בנתן החפץ לשליח לצורך המקבל, ובנידון זה לא נתן את המעות ליד השליח, דהיינו הבנק לצורך המקבל, ובמציאות אינו רגיל שתהיה נתינה מיוחדת לצורך המקבל. ואף אם היתה, הרי אינו מודיע לבנק לצורך מי מפקיד שיזכו לו, רק מורה לבנק על ידי הצ'ק לפרוע מהסכום שיש לו כבר בחשבון, ואם כן אינו נקנה למקבל לכל הדעות רק מדין מעמד שלשתן, וזה לא היה, שיהיה הנותן המקבל ופקיד הבנק בצותא. ואף אם נתעקש לומר שהוראת צ'ק הוה כתנו (והאמת שאין כלל דין תנו לצ'ק רק במפקיד ואומר לבנק שמפקיד לצורך פלוני) זה שייך רק אם היתה הוראה של תנו מגיע לפקידי הבנק טרם החזרה, ועתה שביטל הצ'ק קודם ידיעת הבנק, אם כן לא היה כלל שום ענין, לא לדין זכי, ולא לדין מעמד ג', אם כן ברור דהביטול תופס, ואין שום מקום לתביעה לא של המקבל ולא של המוכר נגד הנותן כו'" עכ"ל 

והרני בזה רק כנער הנושא כלים, ומה אדע אשר לא ידוע, מכל מקום עשיתי כמצות אאמו"ר שליט"א, חיים מאיר הלוי.

ב"ה. הרני מסכים לכל דברי בני הגרחמ"ה שליט"א, וכדבריו כן יעשה, ע"ז בעה"ח מצפה לרחמי ה'" עכ"ל מרן שבט הלוי.

ועוד דן שם אם המקבל עני, דהוי נדר לצדקה, או גם אם המקבל עשיר, אין ראוי לעשות כן, שבני ישראל לא יעשו עולה.

הנה נתבאר מדברי מרן שבט הלוי, שצ'ק הינו בסך הכל הוראה לבנק שיתנו למחזיק שטר זה מהכסף המופקד על ידו בבנק, וכיון שלא נתן הוראה לבנק שיזכו כסף זה למקבל, אלא נתן בידו שטר, שהוא הוראה לבנק, גרע מתן כזכי, כי לא זיכה כלום, ויכול תמיד לבטל את הצ'ק שנתן, אלא מדין נדר לעני שאסור, או אפילו לעשיר יש בזה משום "ובני ישראל לא יעשו עולה", זה תוכן דבריו.

העולה מזה: לשיטת מרן שבט הלוי, נתינת שיק לחבירו במתנה, הוא בסך הכל הוראה לבנק לתת כסף זה למוחזק בשיק, ואם מבטלו אינו חייב לשלם למקבל כלום, ואפילו אם המקבל קנה בשיק, אין הנותן חייב לשלם כלום למקבל השיק האחרון, אף על פי שנתן על פי זה סחורה.

שיק הוא התחייבות מוחלטת 

ועפר אני תחת כפות רגליו, אבל לא זכיתי להבין דבריו הקדושים, ותורה היא, וללמוד אני צריך. דהנה שיק חתום כדין, הוא התחייבות בדינא דמלכותא, שאי אפשר להפטר ממנה. ובערכאות חייב לשלם כל שיק שנחתם על ידו כדין, ואין מועיל ביטול שיק כלל שלא לגבות בו, אלא שהבנק אינו משלם את השיק, אבל בערכאות הוא יכול להוציא ממון מנותן השיק, אלא אם כן יוכיח שפטור, כגון, שחייב לו כסף ממקום אחר וכדו', אבל בסתם אינו יכול לתת שיק ולבטלו, וכיון שיכול להוציא ממונו בערכאות, נראה שגם בדין תורה הוא יכול להוציא ממון, שהרי ידע נותן השיק שאינו יכול לחזור בו. והתחייב בזה.

ומלבד זה, מנהג מדינה זה הוא הכרחי, שאם לא כן, לא שבקת חיי לכל בריה, ותתמוטט הכלכלה אם אדם אינו יכול לסמוך על קבלת שיק של אדם לעולם, ולא בכדי נהגו מנהג המדינה שכל שיק חתום מחייב את בעליו, לכן נראה שהנותן שיק משתעבד לפורעו ואינו יכול להפטר מחוב זה.

העולה מזה: מנהג המדינה, שהנותן שיק חייב לשלם אפילו ביטלו, שאם לא כן, תתמוטט הכלכלה. ושיק בדינא דמלכותא הוא התחייבות מוחלטת. וכיון שיודע הנותן שיק, שלעולם יכול המקבל להוציא ממנו בערכאות סכום זה, מתחייב הוא למקבל באמת, וחל חיובו על פי תורה גם כן.

ראיה גדולה מדברי הרשב"א והתומים

ואל תתמה על זה, איך אנו פוסקים כמנהג המדינה נגד ההלכה, כי באמת, אין זה נגד ההלכה, דאנו באים לדון האם התחייב לחבירו, או רק נתן הוראה לבנק למסור לו מכספו, וכיון שבדינא דמלכותא אינו יכול לחזור בו, גם בדין תורה מחייב את עצמו.

וכבר העמיד לנו יסוד גדול זה הרשב"א, בדין הטוען על כתב ידו פרעתי, דנאמן, ואין יכול לטעון שטרך בידי מה בעי, כמבואר בחושן משפט (סט, ב), שאינו חושש להניחו בידו כיון שאינו שטר גמור, כמבואר במחבר שם. ואף על פי כן פסק הרשב"א וז"ל (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן כב), שאם בדינא דמלכותא אין יכול לטעון פרעתי, גם בדין תורה אינו יכול לטעון פרעתי, וז"ל: (שם)

"כל שכן, כל היכא דאיכא הימנותא דמלכא, דאינו יכול לטעון פרעתי, דדינא דמלכותא דינא. ויכול לטעון שטרך בידי מאי בעי. דאנן סהדי, דכיון דאיכא הימנותא דמלכא, ואילו אפקיה בערכאותיהן גבי ביה, ולא מצי למימר ליה פרעתי, אף הוא אי פרע לא הוה שביק שטרא בידיה". עכ"ל.

מבואר שכיון שיכול להוציא ממנו בערכאות, חושש להניח שטר זה בידו.

והביאו התומים להלכה בענין חילוף כתב [הוא שטר הנמסר מאחד לאחד כשיק בזמנינו] וכתב וז"ל (סט ס"ק ה)

"ולכן נראה הטעם הנכון, דכל עצמותו של הטעם דנאמן לומר פרעתי, משום דאין משגיחין ומדקדקין כל כך להניח כתב ידו ביד המלוה, הואיל ואינו גובה ממשעבדי, [אבל] בחילוף כתב, דטיבו לתתו לאחרים, ונגד אחרים קשה לטעון, דיאמר לאו בעל דברים דידי את תבע למלוה שמכרו לי, ולי אתה פורע, וכך טיבו של חילוף כתב, דאפילו יש לו שובר מהמלוה צריך לפרוע ללוקח החילוף כתב שבידו החילוף כתב, וכך נימוסו. ואם כן על כתיבת ידו כזה, וודאי מקפיד מבלי להניחו ביד המלוה אם פרעו, דאולי ימכרו, ומאי לו לדינא ודיינא. וכן מצאתי בתשובת הרמב"ן סי' כ"ג דכתב להדיא, היכא דאיכא דינא דמלכותא דאין יכול לטעון פרעתי, פשיטא דמצי אמר ליה שטרך בידי מה בעי, דאנן סהדי דכיון דהורמנא מלכא הוא ואולי אפיק בערכאות, לא מצי למימר פרעתי, ואף הוא לא שבק שטרו בידו דחבריה, ע"ש. ומכל שכן בחילוף כתב דדרכו למסרו מזה לזה, אפילו ליד גוי, ואפילו למדינות רחוקות, וא"כ ודאי מקפיד עליו, ויפה הורו בתי דינים בישראל ואלקים נצב בעדת אל". עכ"ל.

העולה מזה: כתב הרשב"א, שאפילו לפוסקים, שכנגד כתב יד יכול לטעון פרעתי, כיון שאין חושש להניח בידו שטר שאינו גמור, מכל מקום, אם בדינא דמלכותא אין יכול לטעון פרעתי, גם בדין תורה אינו נאמן לטעון פרעתי, שחושש להניח שטר כזה בידו. ומזה נלמד לדין נותן שיק.

הנותן שיק מתחייב למקבל וזכה המקבל בכל הזכויות

ועל פי זה ממש, הוא הנותן שיק לחבירו, שבערכאות יכול לחייבו על השיק שנתן לו, ואינו יכול לבטלו, אם כן אנן סהדי, שהנותן שיק חתום לחבירו, שיודע שיוכל לחייבו בערכאות, ולא תועיל ביטולו, הרי הוא מקנה לו זכות זו.

ושמחתי מאוד שמצאתי שכן פסק הגאון רבי יעקב בלוי זצ"ל בפתחי חושן חלק י (עדות ושטרות, הערה כט) וז"ל

"המוסר שיק לחבירו וביטלו, הרי זה כמוכר שטר חוב ומחלו שחייב לשלם, וכל שכן הוא, שהממון נשאר ברשותו. ונראה, שאפילו נתן לו שיק במתנה, כיון שקנה הזכות שבו". עכ"ל

הנה דבריו ברור מללו, שהשיק הוא התחייבות, ואינו יכול לחזור בו אפילו נותן במתנה.

וכן מצאתי בשו"ת מנחת יצחק (חלק ה סימן קכ) שכתב על דין שקים, וז"ל

"וכל זה אף דלא מטעם דינא דמלכותא, אמנם כהיום הזה, כיון דפסקינן בזה דדינא דמלכותא דינא, הרי נודע כעת הדינא דמלכותא, דמחויב הלוה לשלם לכל המוציאו כל הסכום הנכתב בתוכו, ואינו מועיל שום טענה שיש לו מי שנתן לו הממרני. ובדברי מרן הד"ח שם, מוכח להדיא דאם היה חייב מדינא דמלכותא, היה פוסק בזה דינא דמלכותא דינא" עכ"ל. הנה מדברי המנחת יצחק, שגם אם על פי תורה פטור, אנו פוסקים בדין זה דינא דמלכותא דינא. וטעמו נראה מהטעם המבואר לעיל, דלא שבקת חיי לכל בריה.

העולה מזה: כתב הפתחי חושן, שהנותן שיק מתנה לחבירו, וביטלו, חייב לשלם למקבל את סכום השיק, שנתינת שיק הוא כמוכר שטר חוב ומחלו. ובמנחת יצחק כתב דחייב מטעם דדינא דמלכותא בזה דינא.

שיק ללא כיסוי - אם חייב הנותן לשלם

והנה הגאון רבי אברהם דוד הורוביץ זצ"ל, בשו"ת קנין תורה בהלכה (חלק ז סימן קיג), כתב בדין שאלה שנשאל על ידי השואל, על שיק שניתן במתנה לאחד, וחזר השיק מחוסר כיסוי, אם חייב הנותן לשלם למקבל. ודעת השואל היא, שכיון שהתחייב למחזיק בו לפרוע כסף, הרי זה דומה לשטר ממרנ"י שפסק בשו"ת צמח צדק (הקדמון) דחייב מן הדין לפרוע לכל המחזיק בו, הוא הדין שיק שנותן לו במתנה, מתחייב בדין לפרוע כל מה שכתוב בו, ואפילו שלא היה כיסוי בבנק, הרי חובתו במקומה עומדת, וחייב לשלם לו.

אבל הקנין תורה חולק עליו, והביא מהבית אפרים (שו"ת חלק חושן משפט סימן ל) דסובר ששטר ממרנ"י אין המוחזק בו נקרא מוחזק, שאינה כהתחייבות ממש, אלא כסתם שטר בעדים, וכיון שלא היה חייב לו כלום, אינו יכול לתבוע לשלם השיק שאין כיסוי. ועוד, שיש טענה למוסר השיק, שלא התכוון באמת להתחייב, רק שלא להשביע את עצמו.

אבל לאור המבואר לעיל נראה, דאינו דומה כלל לשיק בזמנינו, דכיון שבדינא דמלכותא יכול לפרוע כל שיק, ולחייב את כל בעל שיק שישלם מה שכתב בשיק, ואפילו אם אינו רוצה לדון בערכאות, יכול למכור את השיק במחיר זול לחברות שקונים שיק בזול, כידוע, אם כן אין לך אנן סהדי גדול מזה, שהתחייב על הסכום שחתם לו במתנה, ואינו דומה כלל לזמנו של הבית אפרים, דאנן סהדי שהתחייב, לכן פשיטא שחייב לשלם לו מה שהתחייב.

העולה מזה: בשו"ת קנין תורה בהלכה פוסק, שהנותן מתנה לחבירו שיק, וביטלו, אינו חייב לשלם למקבל, כיון שהבית אפרים פוסק בשטר ממרנ"י שאינו נקרא מוחזק, והוא כסתם שטר בעדים, והוא הדין שיק. וכיון שבאמת לא חייב לו, פטור לשלם. ולא נראה כדבריו, מהטעמים המבוארים לעיל.

נתן שיק לזמן מאוחר

לאחר שנתבאר לנו שהנותן שיק הוא התחייבות ממש, ואפילו שנתן במתנה חייב לפרוע למקבל את מה שהתחייב לו, יש לבאר מה הדין באופן שכתב זמן מאוחר.

ונראה פשוט, שכיון שהוי התחייבות, הרי התחייב לו עכשיו, שישלם לו ממון זה - בזמן הנקוב בשיק, והרי זה כהתחייבות ממש עכשיו, לפרוע לאחר זמן, ואם מת והניח אפילו מטלטלין, חייבין היורשין לפרוע חוב אביהם כמבואר לעיל, ולכן יכול החתן לגבות החוב מהחשבון ללא רשות מהיורשין.

ואם כבר נודע לבנק שהנותן מת וסגרו את החשבון, חייבים היורשין לפרוע למקבל חוב אביהם, אלא אם כן לא הניח ממון כלל, לא מקרקרעין ולא מטלטלין ולא כספים בחשבונו, אז פטורים היורשין מלשלם חוב אביהם.

העולה מזה: כיון ששיק הוא התחייבות, אפילו שזמנו מאוחר, הוא כשטר חוב שזמן פרעונו לאחר זמן, ואם מת הנותן במתנה שיק לפני התאריך, יכול המקבל להפקיד בבנק בלא לשאול את היורשין, ואם הבנק אינו מאשר את השיק כיון שהנותן מת, חייבים היורשין לפרוע החוב.

נתן שיק למוטב בלבד

עוד יש לבאר, מה הדין אם נתן שיק למוטב בלבד, שאינו יכול להעבירו לאף אחד, ואינו מסחרי, האם גם בזה אמרינן שהרי הוא כהתחייבות ממש, או רק כהוראה לבנק לפרוע את ההתחייבות. וכן בנידון דידן אם החתן היה מקבל שיק למוטב בלבד, ומת הנותן, האם צריך רשות מהיורשין לפרוע את השיק.

והנה לפי הטעם ששיק הוא התחייבות, דאם לא כן לא תתכן כלכלה בשקים, אם כן בשיק למוטב בלבד שאינו מסחרי, אין שייך ענין זה. וגם אינו יכול למכור את השיק לאף חברה שמנכה שקים.

והנה נחלקו הפוסקים בשטר חוב על עצמו, אם הוי ככסף לקנות קרקעות (עיין בחושן משפט, סימן קצ, פתחי תשובה ס"ק ב. ובפתחי חושן חלק ח – קנין כסף – פרק ג הערה כא). אבל אין זה שייך לנידון דידן, דאנו דנין אם זה שכתב שיק למוטב בלבד, האם הוי התחייבות עכשיו לפרוע לאחר זמן, או הוי כמתנה לאחר זמן שלא חל אלא כשיבוא הזמן, וכיון שמת פקעה המתנה.

ובפתחי חושן (חלק י - עדות ושטרות - פרק ט הערה כט), בדיני שקים כתב וז"ל

"ונראה, שאין שיק נדון ככסף אלא כשנכתב והוסב לפי כל נוהלי הבנקים, אבל בלאו הכי, אין כאן קנין, אף על פי שאין העולם מקפידים על זה, וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק חלק ה' סימן עו, דשיק שלא הוסב אין לו תוקף, וכן שיק לא סחיר (כגון "למוטב בלבד") אינו אלא כשטר חוב, ומסתבר דגרע משטר חוב" עכ"ל.

והטעם דגרע משטר חוב הוא פשוט, דשטר חוב הוא שמחייב את עצמו ממון לחבירו, וכל נכסיו ערבין לשלם חוב זה, אבל שיק למוטב בלבד הוא הוראה לבנק לתת לפלוני כסף שלו. למה הדבר דומה, לאחד שיש לו כסף ביד נפקד, וכתב בכתב לפלוני שימסור לנפקד, שיתן לו מכספו הנמצא תחת ידו. דזה פשוט שאינו חוב ממש, ואינו שטר חוב על כל נכסיו, אלא הוראה לתת מכספו המונח אצל פלוני. ואם נגמר הכסף מתחת יד הנפקד, פטור לשלם, שלא ציוה אלא לתת לו מכסף הנמצא תחת יד פלוני. וכן אם מת הנותן לפני שנתן השטר לנפקד, כבר פקעה הוראה זו, שהכסף כבר ביד היורשים, אלא משום מצוה לקיים דברי המת, אולי.

אבל היה מקום לומר שמטעם שבדינא דמכלכותא חייב לפרוע השיק גם למוטב בלבד, הרי זה התחייבות ממש כמבואר לעיל על פי התומים ותשובות הרשב"א. אבל מכל מקום יש לדון בזה, דאינו דומה לשיק פתוח שיוכל למכור וכדו', אבל שיק למוטב בלבד מוגבל מאוד, ולא קל הדבר להוציא בערכאות, ולא חשידי ישראל ללכת לערכאות, לכן הדעת נוטה שבשיק הנכתב למוטב בלבד, באמת בזה אין זה אלא הוראה לשלם לו, ואין זה כסף, ואין זה חוב, ואם מת הנותן צריך רשות לבקש מהיורשין, זה הנראה לכאורה. 

אבל מכל מקום צריך עיון בזה, דלשון המנחת יצחק הנ"ל משמע, שכיון שבדינא דמלכותא חייב לשלם, הוי כחיוב, ולפי טעם זה גם למוטב בלבד הוא. וכן הראיה שהבאנו מדברי הרשב"א והתומים שהמתחייב בדינא דמלכותא הוי הוכחה גדולה שהתחייב באמת, לפיכך הדבר ספק אצלי. וצריך עיון.

העולה מזה: שיק למוטב בלבד, יש להסתפק אם אינו כהתחייבות, אלא הוראה לבנק לתת לפלוני מהכסף המופקד ביד הבנק. ואם נגמר הכסף בחשבונו – פטור לשלם. ואם מת הנותן, בטלה הוראתו, ואם נתן מתנה צריך המקבל לבקש רשות היורשין להוציא את הכסף. או שכיון שבדינא דמלכותא חייב לשלם, בודאי התחייב ממש בחיוב זה כנראה לעיל, וצריך עיון.

דינים העולים

1.      האב שלוה ומת, והניח קרקעות או אפילו רק מטלטלין כדי שיעור החוב, חייבין היורשין לפרוע חובות אביהם, וכופין אותן על זה.

2.      הנותן שטר מתנה לאחר מיתה, ואין זמן של עכשיו לא הוי מתנה. וכן אם נתן שטר מתנה לזמן מאוחר, ומת בינתיים, פקעה המתנה במיתתו.

3.      לשיטת מרן שבט הלוי, נתינת שיק לחבירו במתנה, הוא בסך הכל הוראה לבנק לתת כסף זה למוחזק בשיק, ואם מבטלו אינו חייב לשלם למקבל כלום, ואפילו אם המקבל קנה בשיק, אין הנותן חייב לשלם כלום למקבל השיק האחרון, אף על פי שנתן על פי זה סחורה.

4.      מנהג המדינה, שהנותן שיק חייב לשלם אפילו ביטלו, שאם לא כן, תתמוטט הכלכלה. ושיק בדינא דמלכותא הוא התחייבות מוחלטת. וכיון שיודע הנותן שיק, שלעולם יכול המקבל להוציא ממנו בערכאות סכום זה, מתחייב הוא למקבל באמת, וחל חיובו על פי תורה גם כן

5.      כתב הרשב"א, שאפילו לפוסקים, שכנגד כתב יד יכול לטעון פרעתי, כיון שאין חושש להניח בידו שטר שאינו גמור, מכל מקום, אם בדינא דמלכותא אין יכול לטעון פרעתי, גם בדין תורה אינו נאמן לטעון פרעתי, שחושש להניח שטר כזה בידו. ומזה נלמד לדין נותן שיק.

6.      כתב הפתחי חושן, שהנותן שיק מתנה לחבירו, וביטלו, חייב לשלם למקבל את סכום השיק, שנתינת שיק הוא כמוכר שטר חוב ומחלו. ובמנחת יצחק כתב דחייב מטעם דדינא דמלכותא בזה דינא.

7.      בשו"ת קנין תורה בהלכה פוסק, שהנותן מתנה לחבירו שיק, וביטלו, אינו חייב לשלם למקבל, כיון שהבית אפרים פוסק בשטר ממרנ"י שאינו נקרא מוחזק, והוא כסתם שטר בעדים, והוא הדין שיק. וכיון שבאמת לא חייב לו, פטור לשלם. ולא נראה כדבריו, מהטעמים המבוארים לעיל

8.      כיון ששיק הוא התחייבות, אפילו שזמנו מאוחר, הוא כשטר חוב שזמן פרעונו לאחר זמן, ואם מת הנותן במתנה שיק לפני התאריך, יכול המקבל להפקיד בבנק בלא לשאול את היורשין, ואם הבנק אינו מאשר את השיק כיון שהנותן מת, חייבים היורשין לפרוע החוב

9.      שיק למוטב בלבד, יש להסתפק אם אינו כהתחייבות, אלא הוראה לבנק לתת לפלוני מהכסף המופקד ביד הבנק. ואם נגמר הכסף בחשבונו – פטור לשלם. ואם מת הנותן, בטלה הוראתו, ואם נתן מתנה צריך המקבל לבקש רשות היורשין להוציא את הכסף. או שכיון שבדינא דמלכותא חייב לשלם, בודאי התחייב ממש בחיוב זה כנראה לעיל, וצריך עיון.