גבאי ששכח לשסגור את ארון הקדש ונגנבו כתרי התורה

הנידון

"אני גבאי בחינם בבית כנסת. בליל ראש השנה, כשפותחים את ארון הקודש לאחר התפלה לומר "לדוד מזמור", צריך לפתוח גם את דלת הכספת שהספר תורה בתוכה כדי שיראו את ספר התורה. דלת הכספת מרשת, שאפילו אם לא פותחים את דלת הכספת, נראה ספר התורה. כיון שרציתי שיראו היטב את ספר התורה, פתחתי את דלת הכספת. לאחר שאמרו "לדוד מזמור" סגרו את דלת הארון, ושכחתי לסגור את דלת הכספת לאחר התפלה. בליל ראש השנה נגנבו כתרי התורה מארון הקודש, שהם רכוש פרטי. האם אני חייב על הגנבה".

תשובה

אתה פטור.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. האם גבאי בחינם, נחשב שומר שכר מחמת ההנאה. ב. אפוטרופס שמינהו בית דין, האם הוי שומר שכר. ג. האם פועל שמזיק בשגגה, חייב כדין אדם המזיק. ד. האם שכחה הוי פשיעה או שגגה, או אונס.

האם גבאי הוי שומר חינם או שומר שכר

בתחלה יש לבאר האם גבאי בית כנסת בחינם, הוי כשומר חינם, שהרי אינו מקבל שכר, או דלמא, זה שנהנה מכבוד המינוי, נעשה עבור זה שומר שכר, או שאין נעשה שומר שכר אלא כאשר יש לשומר הנאה של ממון, כגון הא דאמרו (בבא מציעא פ, ב) "שמור לי ואשמור לך", שהוא הנאה של ממון. 

וכבר דנו בזה רבותינו. בשו"ת משפט צדק (חלק א, סימן כא) פוסק שהממונה על הציבור אפילו בחינם, דינו כשומר שכר מחמת הנאה שיש לו, אבל בכנסת הגדולה (הגהות טור סימן רצא, אות ב) האריך להוכיח מדברי הרשב"א, שהממונה על הציבור הוא כשומר חינם. ואף על פי שמצאנו שממונה על הציבור נחשב הנאה, מכל מקום אינו נעשה על ידי זה שומר שכר. ובטעם הדבר כתב כנסת הגדולה, וז"ל "ויראה לי, דלענין גדר [הנאה], בהנאה כל דהו, אפילו אינה הנאת ממון מיקרי הנאה, ולכן, כיון שהוא נהנה בשררותא דמתא אינו יכול לשאול לחכם שבעיר, שהרי הוא נהנה. אבל לענין חיוב גניבה ואבידה, הנאה בממון בעינן, וכל שאין שם הנאה דממון, או הנאה דמצוה דעדיפא מהנאה דממון, לא מחייב בגניבה ואבידה" עכ"ל. וכן האריך להוכיח בשו"ת בעי חיי (סימן ריז) דגבאי דינו כשומר חינם.

העולה מזה: גבאי בחינם, כיון שיש לו הנאה של כבוד, פסק בשו"ת משפט צדק שדינו כשומר שכר. אבל הרשב"א והכנסת הגדולה ושו"ת בעי חיי פסקו, שדינו כשומר חינם. דלענין חיוב שומר שכר, צריך הנאה של ממון ולא הנאה בעלמא.

ההבדל בין אפוטרופס לגבאי

ומקור דברי הכנסת הגדולה, הוא מתשובות הרשב"א (החדשות מכתב יד סימן רסא), והביאו הבית יוסף בחושן משפט (סימן עב, מחודשים יג) שכתב בשם הרשב"א, שנאמן על הציבור אפילו שיש לו הנאה, אין הנאה זו עושהו שומר שכר אלא שומר חינם, וחייב רק בפשיעה. ומחלק הרשב"א בין נאמן לאפוטרופוס, דסובר הרשב"א שאפוטרופוס שמינהו בית דין, דינו כשומר שכר מחמת הנאתו.

וז"ל שו"ת הרשב"א (החדשות מכתב יד, סימן רסא)

"ומכל מקום איני רואה לחייב את הנאמן, דלא אמרו בשמנוהו בית דין, אלא משום דאין מעמידין אפטרופוס ליתומים אלא אחר בדיקה, שהוא גברא מהימנא, וזה ודאי שבח גדול לאפטרופא שבית דין כמעידין עליו שבדקוהו ונמצא נאמן. אבל נאמנים שמעמידין עליהם הצבור אינם אלא כאפטרופא שמנהו אבי יתומים, שאב לא היה ממנה אותו על נכסיו אלא אם כן היה בוטח בו שיתנהג בנאמנות. והנאמן כן, שהצבור אין בודקים אחריו שהוא נאמן אלא שממנים מתוכם לפקח על נכסיהם ולא אחר בדיקה. ולא עוד, אלא דמיגרע גרע נאמן הממונה על המס לדבר מה מאפטרופא שמנהו אבי יתומים, דהתם האב ממנה אותו מדעתו, ומעיד שהוא נאמן בעיניו לפקח בנכסיו, אבל הנאמנים הם המדברים ורוצים הם להתמנות, הם המחזירים על דבר זה, ופעמים שמקצת הצבור מוכרחים בדבר זה, בכל מקום ומקום. ולפיכך איני רואה לחייב את הנאמן בגנבה ואבדה מיהא כשומר שכר" עכ"ל הרשב"א.

הנה פסק הרשב"א באפוטרופס שמינהו אבי יתומים דהוי שומר חינם, אבל מינהו בית דין הוי שומר שכר, וכתב הרשב"א דממונה על הקהל, לא הוי כמינהו בית דין, דהתם הבית דין בודק היטב לפני שממנהו, אבל ממונה על הקהל הוי רק כאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים. ומוסיף, דגרע מאפוטרופס שמינהו אבי יתומים, שהאב ממנהו מדעתו, והממונים פעמים רבות מתמנים בעל כורחם של חלק מהקהל.

העולה מזה: שיטת הרשב"א וסיעתו, דאפילו אם אפוטרופס שמינהו בית דין דינו כשומר שכר, היינו מפני שבית דין בודק היטב לפני כן על המינוי, והנאה גדולה היא, אבל ממונה על הציבור אינו כן והוי שומר חינם.

הלכה למעשה בדין הממונים

והנה המחבר פוסק שאפילו אפוטרופוס שמינהו בית דין דינו כשומר חינם (חושן משפט רצ, כ). אבל הש"ך (שם, ס"ק כד) חולק על המחבר, ופוסק כשיטת הראשונים, שאם מינהו בית דין דינו כשומר שכר.

ובדין הממונים, פסק המחבר כשיטת הרשב"א וז"ל (חושן משפט עב, ה)

"מי שנתמשכן על ידי נאמני הקהל על חלקו המגיע מהמס, ונגנב המשכון, אין לקהל  ולא לנאמן דין שומר שכר" ע"כ.

וכן סתם כוותיה הרמ"א. אבל הש"ך (שם, ס"ק לד) חולק על המחבר ופסק דהוי שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף. ובנתיבות המשפט (שם, ס"ק כ) פוסק כהמחבר, וכן פסק באורים ותומים, ובערוך השולחן.

וכיון שהרשב"א והמחבר והרמ"א, וכנסת הגדולה, ובשו"ת בעי חיי פסקו בפשיטות שנאמן שומר חינם, אף על פי שהש"ך חולק, נראה דדינו כשומר חינם. ואפילו אם יש לבעל דין לחלוק על זה, בודאי אי אפשר להוציא ממון מנאמן אלא בפשיעה בלבד.

ואם היה מקבל שכר עבור תפקידו, הוא שומר שכר לכולי עלמא, כמבואר בנתיבות המשפט (עב, כ), שאם מקבל שכר דינו כשומר שכר אף לשיטת המחבר.

העולה מזה: נראה שלמעשה, דין נאמן כשומר חינם, ואפילו אם יש לחשוש לשיטת הש"ך, היינו רק להחזיק ממון ולא להוציא ממון. ואם מקבל שכר דינו כשומר שכר לכל הדעות.

שכחה אינה פשיעה ואולי היא אונס

ולפי המבואר, בנידון דידן שלא קיבל שכר, דינו כשומר חינם, ואי אפשר לחייבו אלא בפשיעה. לאור זה יש לבאר, האם מה שעשה הגבאי הוי פשיעה דחייב אפילו שומר חינם, או דינו כשגגה ששומר חינם פטור.

והנה, זה שפתח את דלת הכספת אינה פשיעה. שאפילו שעשה מעשה בידיו לפתוח את הדלת, ולא היה צריך לפתוח, כי היה רשת, מכל מקום הוא חשבה לטובה, וכבר ביארנו בסימן רכה בשיטת הרמב"ן, שפועל העושה ברשות בעל הבית אינו כאדם המזיק שחייב בשגגה, אלא דינו כשומר, שאם מקבל שכר חייב בשגגה, ואם אינו מקבל שכר חייב רק בפשיעה, והכא לא קיבל שכר, ואינו חייב אלא בפשיעה.

אבל היה אפשר לחייבו מטעם שפשע ולא סגר מיד לאחר קריאת המזמור את הדלת. וגם בזה לא נראה שדינו כפשיעה, דכבר ביארנו בסימן רכה, והארכנו בשאלת משגיח ששכח לסגור את דלת המקפיא עם מנעול, וגרם הפסד גדול, האם חייב בנזק. ומבואר שם, ששכחה אינה פשיעה אלא שגגה ואונס.

ואפילו אם נחלוק על זה, ונאמר ששכחה של מי שממונה אינה אונס, אבל בודאי נראה שאינה פשיעה, וכיון שאין להוציא מהגבאי ממון רק בפשיעה, בנידון דידן אי אפשר לחייבו לשלם.

העולה מזה: שכח לסגור את הדלת אינה פשיעה, לפיכך פטור הגבאי לשלם על גניבת כתר התורה.

עצה טובה לגבאים

ומי שמתמנה לגבאי בחינם, ורוצה להציל עצמו מהפסדי ממון, ראוי שיתנה עם הנהלת בית הכנסת לפני תחילת התפקיד, שנכנס לתפקיד זה על תנאי שאינו שומר כלל, ואפילו לא שומר חינם. וכדי למנוע הכחשת התנאי, ראוי להעלות את התנאי בכתב. וכל תנאי שבממון מהני.

דינים העולים

1.      גבאי בחינם, כיון שיש לו הנאה של כבוד, פסק בשו"ת משפט צדק שדינו כשומר שכר. אבל הרשב"א והכנסת הגדולה ושו"ת בעי חיי פסקו, שדינו כשומר חינם. דלענין חיוב שומר שכר, צריך הנאה של ממון ולא הנאה בעלמא.

2.      שיטת הרשב"א וסיעתו, דאפילו אם אפוטרופס שמינהו בית דין דינו כשומר שכר, היינו מפני שבית דין בודק היטב לפני כן על המינוי, והנאה גדולה היא, אבל ממונה על הציבור אינו כן והוי שומר חינם.

3.      נראה שלמעשה, דין נאמן כשומר חינם, ואפילו אם יש לחשוש לשיטת הש"ך, היינו רק להחזיק ממון ולא להוציא ממון. ואם מקבל שכר דינו כשומר שכר לכל הדעות.

4.      שכח לסגור את הדלת אינה פשיעה, לפיכך פטור הגבאי לשלם על גניבת כתר התורה.

5.      אם התנה הגבאי - לפני תחילת התפקיד - שאינו מקבל עליו דין שומר, ואפילו לא שומר חנם, מהני. שכל תנאי שבממון, קיים.