השתמש ברשות חברו שלא ברשות

בינת המשפט, כרך ד סימן רצב

ובו יבואר: א. דר בית חבירו ללא רשות, בבית העומד לשכירות, או שאינו עומד לשכירות. ב. הוציא את חבירו מביתו ודר בו. ג. גילה בעל הבית דעתו שאינו מניח לדור ללא שכר. ד. אכל במסעדה ללא רשות. ה. דר במלון, והכניס חבר לחדר ללא רשות. ה. נכנס לפינת החי בצימרים, ללא תשלום. ו. נכנס לגן חיות ללא תשלום. ז. גזל קרקע האם עובר בלאו.

א - הכניס חבר ללון בחדרו במלון

הנידון

שכרתי לבדי חדר במלון. בחדרי היו שתי מיטות, כיון שהיתה מטה פנויה הכנסתי לחדרי חבר. הנהלת בית המלון לא יודעת זאת, ושילמתי כפי המחיר שנקבע לי ליחיד בחדר. האם עלי לשלם על המטה השניה שהשתמשתי. נראה לי, שאף על פי שתעריף של זוג בחדר הוא יותר מיחיד בחדר, מכל מקום כיון שאי אפשר להשכיר את המטה השניה לבדה, אם כן זה נהנה וזה לא חסר, וכופין על מדת סדום.

תשובה

אתה חייב לשלם על השימוש במיטה השניה.

ביאור התשובה

דין דר בחצר חבירו

כתב המחבר והרמ"א וז"ל (חושן משפט שסג, ו) "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, יד] שאמר לו: צא, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו: צא, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, טו] אינו צריך להעלות לו שכר. טז] (ואף על פי שהוציא את בעל הבית בעל כרחו מן הבית והוא דר בו (מרדכי פרק כיצד הרגל). ואפילו היה רגיל להשכיר, רק שעכשיו לא עביד למיגר, בתר האי שעתא אזלינן) (נ"י פ' הנ"ל), אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר. הגה: ודוקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אף על פי דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם (מרדכי ונ"י פרק הנ"ל). ואם החצר עשויה לשכר, אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר, יז] שהרי חסרו ממון. הגה: מיהו אם לא היה דר בו, אלא שגזלו ממנו, פטור לשלם השכירות (טור ס"ו בשם הרא"ש ולאפוקי מהרמ"ה). וסתם בתים בזמן הזה קיימי לאגרא ואף על גב דעדיין לא השכירו מעולם (מרדכי פרק כיצד הרגל והגהות מיימוני פ"ג דגזילה ועיין בת"ה סימן שי"ז)" עכ"ל

וכתב הסמ"ע וז"ל : 

יד] שאמר לו צא כו'. בכהאי גוונא, בכל ענין, אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא, וגברא דלא עביד למיגר, צריך לשלם לו כל שכרו, כיון דגילה דעתו דלא ניחא ליה ביה, ואין אומרים בכהאי גוונא כופין על מדת סדום, וכמו שכתב בסמוך [בהג"ה]:

טו] אין צריך להעלות לו שכר. אף על פי דכאן לא שייך טעם הנראה לעיל בסעיף ד' בעבד, דנוח לו לאדם שלא ילמוד עבדו דרכי הבטלה, מכל מקום, שייך טעמא אחרינא, והוא דאמרינן ביתא מיתבא יתיב, ושאיה יוכת שער [ישעיה כ"ד י"ב], ומהאי טעמא גם כן נוח לו מסתמא שידורו בו. גמרא [ב"ק כ"א ע"א], ועיין פרישה [סעיף ו']:

טז] אף על פי שהוציא בעל הבית כו'. פירוש, זה שנכנס לדור בו הוציא לבעל הבית שדר בו מהבית, והוא דר בו במקומו, מכל מקום, אין זה אלא גרמא בעלמא, כן כתבו המרדכי וד"מ [המובאים בציונים אות ט']:

יז] שהרי חסרו ממון. ואין זה מחשב גרמא בנזקין, כיון דזה דר בו ואכל את כספו, ואף על גב דלא נהנה בו מכל מקום אכלו, מה שאין כן בגזל מחבירו ולא דר בו, דלא אכלה ולא נהנה ממנו כיון דלא דר בו, דזה מחשב גרמא ופטור, וכמו שכתב מור"ם מיד אחר זה ז"ל, מיהו אם לא היה דר בו כו': עכ"ל הסמ"ע.

סיכום דינים העולים להלכה מדברי המחבר רמ"א וסמ"ע

הנה בית העומד לשכור הוי הפסד ממון אם דר בו אחד ללא שכירות, ואדם העומד לשכור הוי נהנה מנכסי חבירו, ומבואר בדברי המחבר והרמ"א:

א. הכל תלוי אם הבית עומד לשכור, או לא. דהיינו, האם בעל הבית חסר. לפיכך, הדר בבית חבירו והבית אינו עומד לשכור, בדיעבד פטור לשלם שכר, כיון שבעל הבית לא חסר כלום, ואפילו הדר בו נהנה, כגון שהיה שוכר בית לולי זה, כיון שזה נהנה וזה לא חסר.

ב. ואם הבית עומד לשכור, ודר בו, חייב לשלם שכר דירה, כיון שחסרו ממון, אפילו שהדר בו לא היה שוכר דירה, ואם כן לא הרויח ממון, מכל מקום כיון שחיסר ממון חבירו חייב.

ג. ואין לחייב על חסרון ממון חבירו אלא אם כן אכל את הממון שחיסר, דהיינו שדר בבית, אפילו שאין לו רוח ממון כגון שלא היה שוכר בית, אבל כיון שאכל את ממון חבירו חייב לשלם, אבל אם חיסר ממון חבירו, ולא אכל אותו, דהיינו שלא דר בו, אלא גזל את הבית מחבירו פטור לשלם.

ד.  ואם לא חיסר ממון חבירו, כגון שהבית אינו עומד לשכור, אז פטור אפילו אם דר בו, דהיינו אפילו שהוציא חבירו מביתו ודר בבית שאינו עומד לשכור, פטור, כיון שלא חיסר ממון, ואף על פי שהוציאו מביתו אין זה אלא גרמא בנזיקין.

ה. וכל זה דוקא אם עבר ודר בו, אבל לכתחלה, אם אמר לו בעל הבית לצאת ולא יצא, חייב הדר לשלם שכר אפילו היה הבית לא עומד לשכור, ולא נחסר בעל הבית כלום, ואפילו אם הדר לא היה שוכר בית, דנמצא שלא נהנה, מכל מקום חייב לשלם שכר. והטעם בזה, כיון שאם היה רוצה בעל הבית להשכיר את הבית, היה יכול להשכיר ולהנות ממנו, אלא שאין רוצה להשכיר, נמצא שיש לבעל הבית אפשרות להנות מביתו לעולם, לפיכך אין לכוף על הבית לתת בחנם לחבירו, דבר שאם רוצה הוא יהנה ממנו, לפיכך אם אומר לו צא לעולם יכול לתבוע שכר. [ולא ביארתי מה הדין בממון שאינו יכול להנות ממנו, שהאריכו הפוסקים בשיטת הרמ"א בזה על פי המרדכי והתוס', שאין כאן המקום להאריך בזה. רק יש לי הערה אחת, שכל דבר שהוא קנינו של אדם, יכול להשכירו, ולבקש עליו שכר, ואפילו שאינו מוצא שוכר, יש לו את האפשרות הזאת, וזאת היא כונת המדרכי והרמ"א, לכן אין הרמ"א סותר למה שכתב המחבר, כך נראה לעניות דעתי בזה].

ו. ולפי זה צריך טעם, מדוע אם דר שלא ברשות, ולא אמר לו צא פטור לשלם, הרי אם היה אומר לו צא, היה חייב לשלם, ועכשיו שדר ללא ידיעתו יש לומר דאנן סהדי שהיה מוחה בו, אם כן צריך לשלם על מה שדר בו. ומבאר הסמ"ע, דבדיעבד אמרינן שמסתמא ניחא ליה שהבית לא יהיה ללא יושב, כי בית מתקלקל כשאין דרים בו, לפיכך, בדיעבד אין נאמן לטעון הייתי  מוחה בו, אבל אם מוחה לכתחלה אז בלבד חייב.

ביאור שיטת הרמ"א שתמהו רבים – על פי הסמ"ע והגר"א

 ולאור המבואר יש לדקדק טובא בדברי הרמ"א, דכיון שנתבאר שאם בעל הבית מגלה דעתו דלא ניחא ליה שהלה ידור בביתו חייב לשלם שכר, אם כן כשדר בעל הבית בביתו, ובא אחד והוציאו, אין לך גילוי דעת שאינו רוצה שידור בו, ועוד, שאין שייך כאן הטעם שניחא ליה, דהרי בעל הבית דר בו.

אם כן דברי הרמ"א סותרים לדברי המחבר שפסק בריש דבריו שאם גילה דעתו חייב לשלם שכר, ועל זה כתב הרמ"א שאם הוציאו מביתו ודר בו פטור, כיון שהבית אינו עומד לשכור, והוא תימה, הא אפילו רק גילה דעתו חייב שכר כל שכן שהוציאו, וכבר עמדו בזה רבותינו וכל אחד בדרכו נדחק לפרש, וכל התירוצים שאמרו אינם אלא על דברי הרמ"א, אבל רבינו הסמ"ע הרי דבריו ברור ממלו שפטור, וכאילו נעלם מעיניו סתירה זו, ומוכח שסבירא ליה שאינה סתירה כלל, וצריך טעם בזה.

אבל האמת יורה דרכו, שבביאור הגר"א (ס"ק יד) מיישב היטב סתירה זו בקיצור לשונו, שכתב, על מה שכתב המחבר שאם תקף והוציאו פטור, וז"ל "(ליקוט) אף על פי שהוציא כו'. דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה, הרא"ש שם. ואף בקרקע, כיון דלא קיימא לאגרא, ועתוס' צ"ז א' ד"ה ומי אמר כו', וכמש"ש בגמ' הב"ע כו' כי הא דשלח כו' (ע"כ)" עכ"ל.

ורצונו לומר, דיש הבדל גדול בין תוקף לבין דר שלא ברשות. דהיכא דתוקף חבירו הרי הוא גזלן, וגזלן חייב רק בהשבת הגזלה, ומשלם כשעת הגזלה, דאף על פי שקרקע אינה נגזלת, מכל מקום עשה מעשה גזלה, לפיכך אינו חייב אלא להשיב הקרקע, אלא שאם אכל חסרונו של חבירו, דהיינו שהיתה הקרקע עומדת לשכור, אפילו שהתוקף אינו עומד לשכור בית לעצמו, חייב מדין אוכל חסרונו של חבירו. והוא מבואר גם ברא"ש בבא קמא (ב, ו), מה שאין כן כשלא גזל, אלא דר בחצר חבירו שלא מדעתו, וגילה חבירו דעתו ואמר לו צא, אז חייב לשלם שכר, כיון שגילה דעתו שאינו מניח לו לדור בחינם אלא בשכר, והוא דר בה, הרי נתחייב בשכר, אבל אם תקף את חבירו והוציאו מביתו, גזלן הוא, וגזלן אינו משלם שכר השתמשות על הדבר הגזול, אלא משלם כשעת גזלה את הקרן.

ואם תקף מטלטלין, אפילו אכל חסרונו של חבירו פטור, וכן כתב בפלפולא חריפתא על הרא"ש שם (ס"ק נ) וז"ל "ודוקא בחצר ושאר קרקעות, דקרקע ברשותא דמריה קיימא, אבל במטלטלי, אפילו דעביד למיגר, כי גזלן ואכל החסרון שחיסר לבעליהן שהיו יכולין להשתכר בהן, פטור מתשלומין של החסרון, שאין משלם אלא כשעת הגזילה. והכי איתא בהדיא בפרק הגוזל קמא בתוקף הספינה, ע"ש, ועוד מתני' דהתם גזל עבדי' והזקינו משלם כשעת הגזילה, ואילו שכר פעולתם לא, וטעמא דסבירא ליה ת"ק דכמטלטלי דמי, כדמוכח סוגיא דהתם" עכ"ל.

העולה מזה: דבגזלן שתקף בית חברו, כיון שהוא גזלן, אין לחייבו אלא אם אכל חסרונו של חברו, דהיינו שהבית עומד לשכור, דאז הוי חסרון, ורק אם דר בו גם כן, רק בשני תנאים אלו חייב שכר בתוקף בית חבירו, אבל אם לא תקף, רק דר בלבד ואינו גזלן, אז יש לחלק בין גילה דעתו ללא גילה דעתו, ובזה יתיישב היטב הכל, וזה מדוקדק בלשון הגר"א.

נידון דידן

ובנידון דידן, הנהלת בית המלון מחייבת על השימוש במטה השניה, והרי הוא כבעל הבית שגילה דעתו שישלם, והדר בחצר חבירו שגילה דעתו שלא ישתמש אלא בשכר חייב לשלם לעולם, אפילו גברא דלא עביד למיגר וביתא לא עביד למיגר.

זאת ועוד, בנידון דידן אין צריך לכל זה, שהרי פשיטא שלא השכירו לו את החדר עם תשלום למטה אחת רק על תנאי שלא יכניס לחדר עוד אחד, ואם היו יודעים שמכניס עוד אחד, היו מחייבים אותו לשלם יותר, או לחילופין לא היו משכירים לו את החדר, אם כן אין לך התחייבות יותר מזה, שהרי על דעת בעל הבית נכנס לדור שם.

וכל מה שכתבנו אינו אלא לרווחא דמלתא, אבל גם לולי כל זה, אין לך סיטומתא גדולה מזו, שכך מנהג בתי המלון בכל מקום, וכך הוא מנהג העולם שהדר בחדר במלון ומכניס אחד עמו משלם.

וכל ענין טענת כופין על מדת סדום אינו שייך כאן - מלבד כל הטעמים הנ"ל - שהרי זה הרווח של בתי המלון. וכי הנכנס למסעדה ואוכל, יכול לטעון שלא ישלם, כיון שבלאו הכי נשאר אוכל  מיותר ויזרק, אלא פשיטא, שהשכר שלהם והרווח שלהם הוא מהמעט ששוכרים החדרים, ואין שייך בזה כלל טענת כופין על מדת סדום. להפך, מדת סדום היא להכניס חבר לחדר ללא רשות על דעת שלא לשלם.

ב - נהנה מפינת החי של חבירו ללא רשות

 הנידון

"לראובן צימרים לנופש בזמן הקיץ. להנאת הנופשים, ראובן הביא פינת החי, ובה כל מיני סוגי בעלי חיים, וכל שוכרי הצימרים היו מותרים להכנס בחנם. אנו לא היינו בצמרים, ונכנסו לפינת החי לראות ולהנות. אלא שאנו מסתפקים, האם אנו צריכים לשלם עבור פינת החי, שהרי לא הותר לאף אחד להכנס רק למי שנופש בצימרים, ואם היינו יודעים שצריכים לשלם לא היינו נכנסים".

תשובה

אתם פטורים לשלם, אבל יש איסור להנות בגזל מקרקע חבירו.

ביאור התשובה

מחלוקת הראשונים בדר בחצר חבירו שעומדת לשכירות ואין הדר עומד לשכור

הדר בבית חבירו בבית שעומד לשכירות, והדר היה מוציא ממון לשכור חייב לשלם לבעל הבית שכר דירה, כדאיתא בבבא קמא (כ, א) דזה נהנה וזה חסר, אבל אם הבית עומד לשכירות, והדר לא היה מוציא הוצאות לשכור דירה, כי היה לו אפשרות לדור ללא תשלום, או מכל סיבה אחרת לא היה מוציא ממון, וזה חסר וזה אינו נהנה, נחלקו הראשונים בזה.

התוס' סוברים (שם, ד"ה זה) דפטור, וז"ל "זה אין נהנה וזה אין חסר הוא - אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, הוי מצי למימר דפטור, כיון שלא נהנה, אף על פי שגרם הפסד לחבירו, דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו, אין זה אלא גרמא בעלמא" עכ"ל. מבואר בדבריהם, דאין לחייב על זה שגרם נזק לחבירו, שעל ידי שדר בביתו לא שכרו את הבית, דאפילו גירש חבירו מביתו ונעל דלת בפניו פטור, דאינו אלא גרמא. וכן כתב הרשב"א בחידושיו (שם, כ, א ד"ה אלא בחצר).

אבל הרי"ף (ט, א מדפי הרי"ף) כתב וז"ל "אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר, ואף על גב דלא עביד למיגר, דהא חסריה ממונא". מבואר דסובר הרי"ף שאפילו הדר לא היה שוכר, חייב לשלם שכר, כיון שחיסר ממון בעל הבית. וכדברי הרי"ף כתב הרמב"ם (גזלה ואבדה ג, ט), וז"ל "אם החצר עשויה לשכר, אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון" עכ"ל.

והרא"ש כתב דרך ממוצע בזה, דלהלכה סבירא ליה כהרי"ף והרמב"ם שחייב לשלם, אלא שהוקשה לו, דהרי אין לשלם על שגירש חבירו מביתו, ומאי שנא הדר בחצר חבירו מגרש חבירו, ומבאר הרא"ש דהכא שאני שאכל את חסרון חבירו, וכשנהנה ממה שחבירו נחסר חייב לשלם, אף על פי שלא היה מוציא הוצאות לשכר דירה, מכל מקום במציאות נהנה.

וז"ל (בבא קמא ב, ו) "וכדבריו [של הרי"ף] מוכח בשמעתין, שלחוה בי רבי אמי אמר, וכי מה עשה זה, מה חסרו ומה הזיקו, משמע הא חסרו והזיקו פשיטא שחייב. ומיהו כבר הוכחתי שעל החסרון אין חייב דלא הוי אלא גרמא בעלמא, ואי איכא לחיוביה מהאי טעמא איכא לחיוביה, משום שאכל חסרונו של זה, ולא דמי לנועל ביתו של חבירו ולא דר בו, או המוביר שדה של חבירו שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו, אבל זה, אף על גב שלא נהנה, שהיה מוצא דירה אחרת בחנם, מכל מקום השתא מיהא קאכל מה שחבירו נפסד וכן נראה" עכ"ל.

ולהלכה פסק המחבר בחושן משפט (שסג, ו) כדברי הרי"ף והרמב"ם, והרמ"א סתם כדבריו, אבל בביאור הגר"א (שם, ס"ק יח) נוטה כדעת התוס' והרשב"א.

העולה מזה: הדר בחצר חבירו בבית שעומד לשכירות, והדר בה עומד לשכור, חייב לשלם לבעל הבית, שהרי נהנה הנאה ממונית מביתו, ובעל הבית נחסר, ואם הדר אינו עומד לשכור, לפי תוס' והרשב"א פטור, ולפי הרי"ף הרמב"ם והרא"ש וכן פסק המחבר והרמ"א.

נידון דידן

ועכשיו נבוא לבאר נידון דידן. דהנה אלו שנהנו מפינת החי לא היו משלמים ממון כדי להנות מפינת החי. והשתא אם נאמר דפינת החי היא כעומדת להשכיר, כיון שללא שכר אסור להכנס לשם מי שאינו גר בצימרים, אם כן באנו למחלוקת הנ"ל. ולהלכה פשיטא דיש לפסוק דחייב לשלם, שהרי כך פסק המחבר והרמ"א, וכך סתמו כל נושאי הכלים מלבד בביאור הגר"א.

אלא שמכל מקום יש טעם גדול לומר שפטורים לשלם: א. כיון שלשון הרי"ף והרמב"ם מוכח, שאין לחייב את הדר בחצר חבירו אם אינו עומד לשכור, אלא מחמת שחיסר ממון חבירו, ולא על הנאתו, שהרי לא נהנה, דאינו עומד לשכור בית. ובנידון דידן לא חסרו כלום, דזה שנכנסו לפינת החי לא מנע מהנופשים להכנס ולהנות מפינת החי. ב. המקום לא עומד לשכירות ממש, אלא שנעשה עבור הנופשים בצימרים ואינו עומד להשכרה כלל, והדבר דומה למי שהשכיר ביתו לחבירו ועמו את חצר ביתו ונכנס אחר ללא רשות, ודר בחצר ביתו של השוכר, דבודאי אינו חייב כיון שאין החצר עומדת לשכירות דכבר שכורה היא לאחר, גם פינת החי הרי היא כשכורה לנופשים בצימרים. ואינו דומה לדר בבית מלון בלא רשות שחייב לשלם, כיון שבמלון בעל הבית גילה דעתו שלא ישתמש בלא שכר, מה שאין כן כאן אין גילוי דעת ממש. 

איסור השתמשות בקרקע חבירו ללא רשות

ואף על פי שאי אפשר לחייב לשלם, מכל מקום, יש לדעת שיש איסור להשתמש בקרקע חבירו ללא רשות. לא מיבעיא לפוסקים שיש לאו דגזל בקרקע (רמב"ם גניבה ז, יא ועוד ראשונים), אלא אפילו למי שסובר שאין לאו דגזל בקרקע (תוס' בבא מציעא, סא, א, ד"ה אלא ועוד ראשונים), מכל מקום, יש איסור שאלה שלא מדעת דגזלן הוא (עיין פתחי חושן גניבה ואונאה פרק ז סעיף ט הערה כט).

נכנס לגן חיות ללא רשות

וכל זה דוקא בנכנס לפינת החי, אבל הנכנס לגן חיות ללא רשות, ללא ספק חייב לשלם, שהרי בעל הבית גילה דעתו שהכניסה היא רק בשכר, וכבר נתבאר שאם בעל הבית גילה דעתו, לעולם חייב לשלם שכר.

וכל זה אם נכנס ללא כונת גזל, האם נכנס כדי שלא לשלם, ובדעתו לגזול את בעל הבית, כבר נתבאר דפטור מלשלם, כיון שהתוקף קרקע של חבירו פטור מלשלם, אבל עבר על איסור גזל החמור.

ואולי בנידון זה, אפילו אם כונתו לגזול חייב לשלם, כיון שמחסר לבעל הבית, שאם אחרים יראו שנכנס בגזל, ממנו ילמדו לעשות כן. אבל אני מסתפק בזה, וצ"ע.

העולה מזה: הנכנס לגן חיות ולא שילם, חייב לשלם מחיר מלא. אבל אם נכנס בכונה כדי לגזול, ולא לשלם, עבר על לאו דגזל החמור, ופטור מלשלם. ואולי חייב לשלם כי חיסר את בעל הבית.