חיוב הגדת עדות להציל ממון חברו

הנידון

"אני מלמד בחידר. הזדמן לי להיות בחדר המנהל כשקיבל מלמד חדש לחידר, ושמעתי את התנאים שהבטיח המנהל למלמד על עבודתו. לימים, נודע לי מהמלמד החדש, שהמנהל מתכחש לתנאים שהבטיח לו. אני היחיד שהייתי בחדר המנהל, ואני יכול להעיד בבית הדין על התנאים שהבטיח למלמד, אלא שאני מאוד שזה יפגע בקשר שלי עם המנהל, ובפרנסתי. 

נפשי בשאלתי: א. האם עלי להעיד לטובת חברי ולא לחשוש לזה. ב. מה הדין אם חברי יבקש ממני להעיד, האם גם אז אני פטור להעיד מחשש אובדן פרנסתי. ג. האם יש הבדל אם אני עד יחיד, או שני עדים, כגון אם היינו שני מלמדים בחדר המנהל".

תשובה

חיוב הגדת עדות על ממון חבירו, הוא מצות עשה מהתורה של גמילות חסד, וכעין השבת אבדה, ואין חובה לעשות זאת, אם יש חשש להפסד ממון על ידי זה. בין אם היה עד אחד, ובין אם היו שני עדים. בין אם תבעו אותם להעיד, ובין אם לא תבעו אותם להעיד. מכל מקום, הדבר מאוד מאוד חמור למנוע לסייע לחברו, כי אם אין חשש הפסד ממון, יש כמה לאוין ועשה לסיע לחבירו, לכן ראוי לחפש דרך לסייע לחברו בדרך שלא יפסיד העד את ממונו.

ביאור התשובה

ביאור צדדי הספק

כדי לבאר ענין זה, עלינו להקדים ביאור דין חובת הגדת עדות מה היא. דהנה כדי שלא יעבור על לא תעשה, חייב אדם לתת אפילו כל ממונו, כמו שכתב הרמ"א באורח חיים (תרנו, א) וז"ל

"אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור (הרשב"א וראב"ד)" עכ"ל,

וכתב במשנה ברורה (ס"ק י) וז"ל

"יתן כל ממונו קודם שיעבור - ואף דיצטרך על ידי זה אחרי כן לחזור על הפתחים, לא נוכל להתיר על ידי זה איסורי תורה. וזה אפילו בלא תעשה גרידא, וכל שכן אם נוגע הדבר לחייבי כריתות חס וחלילה, כגון שאינו יכול להשיג איזה משמרת להרויח אם לא שמתרצה לחלל השבת ולעשות בו מלאכה כשאר פועלים, אסור לו לשמוע להם, ואף דנוגע זה למזונותיו ולמזונות אנשי ביתו, אין לו להכרית נפשו עבורם" עכ"ל.

וכן לקיים מצות עשה יש לאדם לבזבז ממון, כמבואר שם. ואם דינו כמזיק, הרי שיש לנו לדון האם מותר להזיק ממון חברו, וכדי למנוע נזק מעצמו. או דלמא אין זה אלא גמילות חסד בלבד, ואין לאדם לעשות גמילות חסד אם זה יכול להפסיד לעצמו, דנכסיו קודמים כמו בדין השבת אבדה, ששלו קודם.

העולה מזה: יש לאדם לתת כל ממונו, ואפילו יחזר על הפתחים, ולא יעבור על לא תעשה - אפילו שאין בו כרת. וכדי לקיים מצות עשה, יש לתת ממון הרבה.

ההבדל בין עד אחד לשני עדים

הההבדל בין עד אחד לשני עדים, מבואר בבבא קמא (נה, ב):

"תניא, אמר ר' יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן כו' והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו".

ולהלן בגמרא (נו, א) גרסינן

"והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. במאי עסקינן, אילימא בבי תרי, פשיטא, דאורייתא הוא, אם לא יגיד ונשא עונו, אלא בחד" ע"כ.

הנה מקשה הש"ס, דבשני עדים ודאי חייב ידי שמים, כי מהתורה חייב להעיד, ומתרץ הש"ס דאיירי בעד אחד, דאין חייב מהתורה להעיד אלא מדרבנן, ואף על פי כן חייב בידי שמים אם לא מעיד לו.

העולה מזה: שני עדים חייבים מהתורה להעיד, ואם לא העידו פטורים מדיני אדם וחייבים בידי שמים. אבל עד אחד אינו חייב מהתורה להעיד, ואף על פי כן, אם לא העיד חייב בדיני שמים. 

מקור חיוב הגדת עדות

המקור לחיוב עדות לחבירו, מפורש בתורה דכתיב (ויקרא פרק ה, א)

"וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ",

והפסוק מדבר באופן שהשביע את חברו לבוא להעיד לו עדות, שראה או ידע, והעד קיבל את השבועה, וטען שאינו יודע עדות, ולאחר מכן הודה שבאמת ידע עדות, "אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ", ועל זה אמרה תורה שיביא קרבן כמפורש בכתוב, ומכל מקום מוכח בגמרא בבא קמא דלהלן, שגם כשלא השביעו יש מצוה להעיד, וכן מוכחים התוס' בבא קמא (נו, א ד"ה פשיטא) מעוד מקומות, שיש מצות עשה להעיד אפילו לא משביעו, וכן מבואר ברמב"ם דלהלן, ובשאר דברי רבותינו הראשונים.

ההבדל אם תובעו להעיד או לא

ואף על פי שהתבאר שיש מצוה להעיד אפילו לא השביעו, מכל מקום מבואר ברמב"ם, שמצות עשה להעיד היא רק כאשר תובעו (עדות א, א) וז"ל:

"העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חבירו בין בעדות שיזכהו בו, והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות, שנאמר ( והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו" עכ"ל,

וכן כתבו הטור (חושן משפט, כח) והמחבר (שם, סעיף א). 

והנה בתשובות משכנות יעקב (חושן משפט סימן ח) תמה על הרמב"ם שכתב שאינו מצוה אלא כשתובעו, והרי יש משום לא תעמדו על דם רעך, ולהציל עשוק מיד עושקו כו'. ובאמת הרמב"ם בעצמו בספר המצוות (מצוה רצז) מביא את דברי הספרי שיש לאו שלא להעיד, וז"ל

"והמצוה הרצ"ז היא, שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המות, או ההפסד, ויהיה לנו יכולת להצילו. כמו שיהיה טובע במים ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו. או יהיה גוי משתדל להרגו ואנחנו נוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו נזקו. ובאה האזהרה מהמנע להצילו באמרו יתעלה (קדושים יט) לא תעמוד על דם רעך".

"וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות, תכללהו גם כן זאת האזהרה כי הוא רואה ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת, וכבר בא בזה הענין גם כן (ויקרא ה הוב' במ"ע קעח) אם לא יגיד ונשא עונו. ולשון ספרא, מניין אם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליה, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך, ומניין אם ראית אותו טובע בנהר או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו, אתה חייב להצילו, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך, ומניין לרודף אחר חבירו להרגו שאתה חייב להצילו בנפשו, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך" עכ"ל.

אבל באמת נראה דלא קשיא מידי מה שהקשה המשכנות יעקב, דבודאי יש הרבה מצוות כלליות להציל ממון חברו, ולא כתב כאן הרמב"ם אלא בגדר מצות עשה זו דהגדת עדות, שזו אינה אלא כשהוא תובעו.

העולה מזה: יש הרבה לאוין ועשה על האדם להציל ממון חברו כשיש בידו, אבל לאו דהגדת עדות, הוא רק כאשר חברו תובעו.

שיטת הבית יוסף

ועכשיו נבוא לדון בנידון דידן, האם צריך האדם להפסיד ממונו כדי להעיד לחבירו. וכבר דן בשאלה זו הבית יוסף, בשו"ת אבקת רוכל סימן קצה, באחד שהיה ירא להעיד לחברו מחמת סכנת נפשות וממון, וכתב הבית יוסף.

וז"ל

"אפילו לא היה בדבר סכנת גוף, אלא סכנת ממון בלבד, היה מותר לכבוש עדותו אפילו אם היה ראוי להעיד, כו' ואין אומרים לזה הפסד ממונך כדי שיזכה חברך בממון, שהרי אין אדם חייב להעיד על חבירו אלא מדין גמילות חסדים, כמו שכתב נמוקי יוסף פרק הכונס בשם הרא"ה, ואין גמילות חסד שיפסיד אדם ממונו בשבילו, דיותר הוא חייב להיותו חס על נכסיו מעל נכסי חבירו, וכדאשכחן במשיב אבידה" עכ"ל.

הנה מבואר דהבית יוסף בתשובה פוסק שאין צריך להפסיד ממונו כדי להעיד לחברו, ויש לאדם לחוס על נכסיו לפני נכסי חבירו. אלא שיש עוד לחקור, האם זה דוקא כשהוא עד אחד שאינו יכול לחייב אלא שבועה, או אפילו כאשר הם שני עדים.

ומצאנו לבית יוסף בחושן משפט (סימן כח), שפשיטא ליה שדברי הנימוקי יוסף הם אפילו כשהם שני עדים. וז"ל

"וכתב נמוקי יוסף (כד.) ומיהו הא דמחייבים הכא בכובש עדותו, היינו בדיני שמים, אבל בדיני אדם לא, ואפילו למאן דדאין דינא דגרמי (ב"ק ק.), לפי שאין אדם חייב להעיד לחבירו אלא ממדת גמילות חסדים, כן כתב הרא"ה ז"ל עכ"ל.

ומשמע, דהיינו אפילו איכא תרי סהדי, וכן משמע ממה שכתב רבינו בסמוך (ס"ד) ואם כבש עדותו וכו', ומשמע דקאי להיכא דאיכא תרי סהדי" עכ"ל.

ומה שהביא ראיה מדברי הטור, הוא ממה שכתב הטור (שם)

"א. כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד לו, בין אם הוא לבדו יודע בעדותו, בין אם יש אחר עמו, שכשם שב' העדים מחייבין ממון, כך האחד מחייבו שבועה, ואולי ישלם ולא ישבע, ונמצא מרויח זה בעדותו. כו' ג. ואינו חייב להעיד עד שיתבענו שיעיד לו: ד. ואם כבש עדותו ולא העיד, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים" עכ"ל.

הנה מבואר בטור, שפטור מדיני אדם אפילו הם שני עדים, ואפילו תובעו להעיד, שעל כל מה שכתב לעיל מסיים ואומר שפטור מדיני אדם, והטעם שפטור מדיני אדם מבואר ברא"ה, מפני שחיובו רק מפני גמילות חסדים, לפיכך אפילו הם שני עדים ותבעו להעיד, אין זה אלא גמילות חסדים.

 ולפי דבריו מובן מדוע אם אין זה לכבודו של העד להעיד פטור להעיד, כמבואר בטור (שם, אות ה) וז"ל

"ואם העד תלמיד חכם וגנאי לו לילך אצל בית דין הקטן ממנו, אינו חייב לילך. במה דברים אמורים, בעדות ממון, אבל בעדות שיש בו צד אפרושי מאיסורא, חייב לילך שאין חכמה ואין תבונה נגד ה'" עכ"ל,

ומקורו מהש"ס בשבועות (ל, ב), דכיון שאין זה אלא ממצות גמילות חסדים, לפיכך אינו חייב להעיד כשאין זה לכבודו, וקל וחומר שאינו צריך להעיד אם יש חשש שיפסיד נכסיו.

העולה מזה: הגדת עדות לחבירו היא מדין גמילות חסד, ואין חייב לעשות גמילות חסד אם חושש לממונו, ולכן פטור להעיד אם אין זה לפי כבודו.

ישוב תמיהת הב"ח

והנה הב"ח הביא את לשון הרא"ה שהביא הבית יוסף, וכתב עליו וז"ל

"ולפי זה ודאי אפילו בבי תרי פטור מדיני אדם, לפי שאינו אלא ממדת גמילות חסדים. אבל תימה, כיון דתלמודא (בבא קמא נו, א) פריך פשיטא דחייב בדיני שמים מדאורייתא, דעבר על אם לא יגיד ונשא עונו, אם כן אינו ממדת גמילות חסדים, אלא איכא נשיאת עון, כדמוכח במשנה דאחד דיני ממונות (דף ל"ז ע"ב), וכדכתבו התוספות (נו א ד"ה פשיטא) והרא"ש (סי' ב), והביאו הנמוקי יוסף עצמו. ותו, דהלא הרמב"ם בריש הלכות עדות (פ"א ה"א) והסמ"ג עשה ק"ח מנו אותו למצות עשה להעיד לחבירו" עכ"ל הב"ח.

הנה הקשה הב"ח דהוא מצות עשה ולא סתם גמילות חסדים.

ונראה פשוט, דודאי כל זה לא נעלם מעיני הבית יוסף, אלא שפשיטא ליה, שמה שאמרו שחייב מהתורה להעיד, היינו משום מצות השבת אבדה, והיא מצוה ממצוות של בין אדם לחבירו, והרי גם השבת אבדה היא מצות עשה, ואף על פי כן אין להשיב אבדה אם אינה לפי כבודו, ואבדתו קודמת, והוא הדין בזה.

לפיכך אף על פי שכתבנו לעיל שיש לאדם לתת כל ממונו ולא לעבור על לא תעשה, מכל מקום, שאני הכא שהמצוה היא להציל ממון חברו, וממונו קודם לממון חבירו. 

ויש עוד הרבה אריכות דברים בדין חיוב הגדת עדות, והאריכו בזה רבותינו בהרבה מקומות, ואין כאן מקומו, ודי במה שכתבנו שאין לאדם להפסיד ממונו כדי להעיד לחברו. אבל מכל מקום אין הדבר פשוט כל כך כפי שאבאר.

היודע עדות לחבירו ואינו מעיד הקב"ה שונאו

דהנה גרסינן בפסחים (קיג, ב) "שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן: מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו. שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי" ע"כ. ותמה בתשובה מאהבה (חלק א, עו), מדוע הכא תניא הקב"ה שנאו, ובבא קמא (נה, ב) תניא דחייב בידי שמים, והוא חמור בהרבה יותר ממה שהקב"ה שונאו, ומתרץ, דבפסחים איירי שאין עדותו תועלת ודאי, כגון שהוא קרוב, אבל על ידי עדותו יכול להביא קצת תועלת. ובאמת דבריו דחוקים מאוד, דעד פסול אינו עד, ולא יסבול הלשון "היודע עדות", למי שאינו כשר להעיד.

ולעניות דעתי נראה, שמה שאמרו הקב"ה שונאו, היינו באופן שאינו חייב להעיד, כגון על פי המבואר לעיל בשיטת הרמב"ם, הטור והמחבר, שאין מצוה להעיד אלא היכא דתובעו, ובאינו תובעו אינו חייב להעיד. והנה הסוגיא בבא קמא איירי בתובעו, דהרי הש"ס פריך, "דאורייתא הוא", [ועיין במפרשי הש"ס, מדוע באמת לא משני דאיירי באין תובעו], ועל זה תניא דבעד אחד חייב בדיני שמים, והיינו כשתובעו להעיד, אבל כשאינו תובעו, כגון שחברו לא יודע שיודע עדות, והוא בולם פיו ואינו מסייע לחברו, הקב"ה שונאו, וזה ממש ככל השלושה דברים שאמרו בפסחים למעיין.

צריך להזהר הרבה מאוד

והנה לאור המבואר, הרי שמי שיכול להעיד ולסייע לחברו ואינו עשוה זאת, הוא בכלל אלו שהקב"ה שונאן, וכבר נתבאר דיש לאו דלא תעמוד על דם רעך, ועוד. אם כן מבואר שהדבר חמור מאוד מאוד, ואף על פי שאסור לאדם לסכן ממונו משום גמילות חסדים, מכל מקום צריך בזה זהירות גדולה מאוד, ושיקול הדעת רב מאוד, כיון שמספיד ממון חברו מחמת חשש ממון של עצמו. [והרבה תלוי במדת הבטחון].

לאור זאת נראה לי, שיש למלמד לחפש דרך להנצל מזה, ולא יאמר שלום עלי נפשי, כי אין הדבר פשוט, אלא הוא דבר חמור מאוד מאוד, ובנידון הנ"ל הייתי מייעץ למלמד לחפש דרך לשוחח ביחידות עם המנהל, כי אולי המנהל בעצמו, אם יידע שיש מי שיודע, באמת יאמין לו, ויתכן שאינו רוצה לעשוק את המלמד, אלא באמת טועה, לכן אפשר לנסות להודיע לו שהוא היה שם וזוכר את פרטי התנאים וכדו', ואי אפשר לפרט מה לעשות, אבל ראוי לדעת שזה דבר חמור מאוד, וה' יצילנו משגיאות. אמן.