לוה שפורע שוב כדי לקבל עוד הלואה האם הוי ריבית

ובו יבואר: א. אם מסופק כמה היתה ההלואה, האם מותר לפרוע יותר מספק. ב. אם הלוה יודע שפרע, והמלוה טוען שלא פרע, האם מותר לפרוע שוב לרצותו. ג. הנותן מתנה למלוה בשביל שילונו, האם הוי אבק רבית או ריבית קצוצה. ד. לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מיד הלוה ליד המלוה.

הנידון

"לויתי מראובן עשרת אלפים דולר ללא שטר וללא עדים. אנו ידידים טובים. לאחר חצי שנה פרעתי את ההלואה. להפתעתי, פנה אלי ראובן לאחר כמה חודשים, ושאל אותי מתי אפרע את ההלואה, אמרתי לו, שפרעתי אותה ולא האמין לי. הלכתנו לרב, ופסק שהמוציא מחבירו עליו הראיה, והנני פטור. לפני כמה שבועות הייתי זקוק להלואה גדולה, וביקשתי מראובן שוב הלואה, אמר לי ראובן, אני מסכים להלוות לך, אבל בתנאי שתפרע את הלואה הראשונה, כי ברי לי שלא פרעת לי את ההלואה הראשונה, והנני רוצה להצילך מאיסור גזל. אני יודע בודאות שפרעתי את ההלואה. למרות זאת הסכמתי לפרוע שוב את ההלואה, וסיכמנו כי אפרע את ההלואה הראשונה [שוב], ואקבל מאה אלף דולר הלואה חדשה, אלא שאני חושש מאיסור ריבית, שהרי ברי לי שפרעתי, ואני משלם עשרת אלפים דולר אך ורק כדי לקבל הלואה חדשה, אם כן ריבית הוא. האם מותר לי לעשות זאת".

תשובה

יש להסתפק בזה. וצריך עיון בזה.

ביאור התשובה

האם מותר לפרוע שוב, לרצות את המלוה

לפני שנבוא לבאר ספק דידן, יש לבאר האם מותר ללוה לפרוע לחבירו עוד פעם, כדי לרצות את המלוה, ולא על תנאי שילונו עוד פעם. והנה נתבאר בסימן קסא, שלתת מתנה לאחר שכבר פרע החוב, ואינו מתכון בשכר מעותיו, מותר ללא ספק לכל הדעות, וכן פסק המחבר. לפי זה בנידון דידן שאינו מוסיף לו עבור שכר מעותיו, אלא "פורע" לו לרצותו עוד פעם, ואינו בתורת מתנה, לכאורה ודאי מותר. אלא שמכל מקום יש להסתפק בזה, דבאמת אינו נותן לו מתנה על מעותיו, אלא בתורת פרעון לדעת המלוה, ולפי דעת הלוה הוא פורע יותר ממה שהלוהו, אם כן יש לדון האם לא מחזי כרבית מצד הלוה ואסור לתת זאת.

והנה אם מפרש לו ואומר לו בלשון זה: "דע לך, שכיון שעל פי הלכה אני פטור לשלם לך, כי כבר פרעתי, וכן נפסק ההלכה שאני פטור, לכן אינני פורע לך חוב בתורת פרעון אלא בתורת מתנה בלבד". היה מותר ללא ספק, אלא שבאופן דידן, המלוה דורש שיפרע מדין פרעון חוב, כדי שלא יהיה עליו גזל, בזה יש להסתפק האם יש חשש רבית. ומכל מקום, גם בזה יש לתקן להם, שיאמר המלוה, שלאחר שיתן לו המתנה, יעשה מחילה על החוב, ובאופן זה יצאנו ידי כל הדעות. מכל מקום, יש להסתפק אם אינו מפרש כן, אלא בסתם פורע, האם יש בזה איסור אבק רבית.

פורע חוב עוד פעם האם יש חשש רבית

ומצאנו שרבותינו הראשונים והפוסקים, דנו האם מותר לפרוע מחמת ספק מחשש רבית.

דהנה הראב"ד (תשובות ופסקים סימן קמ. והוא בתמים דעים סימן ס) כתב על אחד שלוה כספים מהרבה גויים ומישראל, ועסק בכל המעות והרויח בהם, ואינו יודע כמה הרויחו מעות הישראל, ורוצה לפרוע מספק הרבה, כדי לצאת ידי שמים. וכתב על דין זה הראב"ד, ז"ל:

"ואם יערבם הנפקד בהלואותיו, שלא ידע איזה מלוה מאותן שהגוים חייבים לו היא מאלו המעות, ואיזו ממעות שלו, ונותן מספק לבעל הממון קצבה, אף על פי שמסופק אם הרויחו מעותיו של מפקיד כל כך, אין בזה איסורי רבית, כל זמן שלא נתברר לו שלא הרויחו מעותיו כך, שהרי לצאת ידי שמים חייב ליתן לו כל קצבותיו, כיון שהוא מסופק אם חייב לו ואם לאו, והוא הנפקד ימחול לו למפקיד, שלא יהא עליו עונש גזל ורבית במה שנותן לו לצאת ידי שמים מספק" עכ"ל.

ומה שכתב שחייב לצאת ידי שמים לפרוע מספק הרבה, בודאי אין כונתו חובה ממש כלפי שמים, דהאומר איני יודע אם הלויתני (בבא קמא קיח, א) פטור אף לצאת ידי שמים, אלא כונת הראב"ד, שכיון שהוא מסתפק, ראוי לו ידי שמים לצאת ידי הספק [ומיושב מה שהקשה המגיה על דברי הראב"ד שם].

הנה מבואר בדברי הראב"ד, שהפורע מספק לצאת ידי שמים, אפילו שאינו חייב לצאת ידי שמים לא הוי רבית, כיון שפורע לצאת ידי שמים. עוד מבואר, דאפילו בפורע מספק, אם באמת לא היה חייב לשלם, הוי רבית, לכן צריך הלוה למחול למלוה שלא יהיה עליו עונש גזל ורבית. אבל כשהלוה מוחל אז מה שנותן למלוה הוא בתורת מתנה ולא בתורת רבית וגזל.

ולפי זה, בכל אופן שאומר איני יודע אם התחייבתי, דפטור אף לצאת ידי שמים, או בכל קים לי שיכול להחזיק מעותיו ואינו צריך לפרוע אפילו לצאת ידי שמים, אם פורע, לא הוי רבית, וכן פסק בפשיטות בברית יהודה (חלק א פרק ה הערה לה).

העולה מזה: הפורע סכום גדול כדי לצאת מחמת ספק, או באופן שאומר  איני יודע אם התחייבתי, דפטור אף לצאת ידי שמים, או בכל קים לי, שיכול להחזיק מעותיו, ואינו צריך לפרוע אפילו לצאת ידי שמים, אם פורע, לא הוי רבית, אבל צריך הלוה למחול למלוה, שלא יהיה חשש גזל ורבית, אלא נתינה בתורת מתנה - אם באמת פטור.

הפורע באופן שיודע בודאי שפטור

ולכאורה לפי זה דוקא אם מסופק, ורוצה לצאת ידי שמים מותר לפרוע יותר, ואין חשש רבית כיון שפורע כדי לצאת ידי ספק וידי שמים. ואף על פי שאינו חייב אפילו לצאת ידי שמים, מכל מקום מידת חסידות היא לצאת ידי שמים. אבל באופן שברי לו שפטור לשלם, ואין לו ספק בדבר, ואינו רוצה לצאת ידי שמים, אלא כונתו רק לרצות את המקבל שברי לו בטעות - לפי ידיעת הלוה - שלא פרע לו את החוב, לכאורה אסור לפרוע כי יש חשש רבית.

אבל נראה דבאופן שיודע בודאות שפרע, בודאי מותר, שהרי נותן רק לשם מתנה, ודוקא כשמסתפק כמה לפרוע, ופורע בתורת פרעון, בזה מחדש הראב"ד דאפילו באופן זה מותר. אבל כשיודע בודאות שפרע, וחוזר ופורע לרצות את המלוה, אין לזה ענין לרבית כלל. ועוד, הרי המלוה ברי לו שלא נפרע חובו, ואינו מקבל רבית לפי דעתו, והלוה ברי לו שכבר פרע, ונותן לשם מתנה, כי כבר ברי לו שפרע ואינו נותן בשכר מעות, שהרי המלוה ברי לו שלא נפרע חובו, אלא על כורחך נותן לרצות את המלוה, לפיכך פשיטא דפטור.

העולה מזה: באופן שיודע בודאות שפרע, בודאי מותר: א. שנותן רק לשם מתנה, ואין לזה ענין לרבית כלל. ב. כיון שהמלוה ברי לו שלא נפרע חובו, ואינו מקבל רבית לפי דעתו, והלוה ברי לו שכבר פרע, ונותן לשם מתנה.

דין ריבית מוקדמת

וכדי לבאר ספק דידן, יש לבאר האם מותר לתת כסף לחבירו כדי לקבל הלואה. וצדדי הספק, האם הוי ריבית דאורייתא, שהרי קצץ עמו לשלם לו סכום מסויים כדי לקבל הלואה, והיא רבית קצוצה, או דלמא, כיון שאינה שכר המתנת מעות, שהרי לא משלם לו לאחר שלוה ממנו על שכר ההלואה, אלא משלם לפני כן, אינה אלא ריבית דרבנן.

ודין זה מבואר בבבא מציעא (עה, ב), שהנותן מתנה למלוה כדי שילוונו הוי רבית מוקדמת וז"ל

"רבן גמליאל אומר: יש רבית מוקדמת, ויש רבית מאוחרת. כיצד, נתן עיניו ללוות הימנו, והוא משלח לו ואומר: בשביל שתלוני - זו היא רבית מוקדמת" ע"כ. וכן פסק המחבר (יורה דעה, סימן קס, ו), ומפרש שהוא אבק רבית, וז"ל "אסור להקדים הרבית או לאחר אותו. כיצד, נתן עיניו ללוות ממנו והיה משגר לו דורון (ופירש בשביל שילוהו, (טור וכב"י שכ"נ מרא"ש), או שהוא מתנה מרובה דמסתמא הוי כאילו פירש לו) (שם בשם סמ"ג) בשביל שילוהו זו היא רבית מוקדמת כו' ואם עבר ועשה כן, הרי זה אבק רבית" עכ"ל.

העולה מזה: הנותן למלוה מתנה לפני ההלואה בשביל שילונו, הוי רבית מוקדמת, והיא אבק רבית.

מתנה לחבירו על תנאי שילונו – הוי רבית קצוצה

ואף שנתבאר שהנותן מתנה לפני ההלואה הוי ריבית מוקדמת, יש לבאר מה הדין אם אינו משגר מתנה בסתם, אלא נותן לו מעות בתנאי שילוה לו, האם הוי ריבית קצוצה.

וראיתי שהגאון רבי ישראל איסר בן רבי זאב וולף מוניצא זצ"ל בספרו שער דעה, מבאר, שהיא רבית קצוצה. וראינו להעתיק לשונו הזהב וז"ל

"על כן נראה לי, דלכך לא הוי הכא רבית דאורייתא [בדין המחבר (שם)], דהכא מיירי שהלוה משגר לו מתנה בשביל שילוהו, ואינו תולה המתנה בתנאי שילוהו דוקא, דאם כן הוי ליה למימר על מנת שתלויני ולהתנות עמו גם כן כמה תהיה ההלואה ולאיזה זמן, אלא ודאי דבכהאי גוונא הוי ריבית קצוצה, אלא דהכא מיירי שנותן לו מתנה בשביל שהמלוה יגמול עמו גם כן חסד וילוהו אחרי כן, אבל אם גם לא ילוהו אחרי כן, יהיה גם כן המתנה מתנה, ולכך לא הוי ריבית קצוצה, דהא נותן לו הדבר במתנה גמורה אף אם לא ילוהו אחרי כן, ולכך דקדקו הרמב"ם והמחבר 'והיה משגר לו דורון' משום דמיירי ששגר לו בתורת מתנה, אף אם לא ילוהו אחרי כן, אבל אם הלוה אומר לו הילך ד' זוז על מנת שתלויני, אף שנותן לו קודם ההלואה, הוי ריבית קצוצה, כך נראה לפי עניות דעתי ברור" עכ"ל.

וכן כתב הגאון רבי עקיבא איגר (יורה דעה, קס, ו) וז"ל

"והיה משגר ליה דורון ופירש בשביל שילוהו. נראה לעניות דעתי דזהו דוקא בשולח לו דרך מתנה ומבקש ממנו שילוהו בשביל זה, והוא דרך שוחד בעלמא. אבל אם התנה על מנת שילוהו, אם כן אם אינו מלוה, צריך להחזיר, ובשעת הלואה הוי כנותן לו, ודומה כאומר חוב שאצלי מחול לך בתנאי שתלויני, דהוי כאומר אם תלויני החוב מחול לך דהוי רבית קצוצה, כמו שכתב בבית יוסף כך נראה לעניות דעתי" עכ"ל.

וכן כתב החות דעת (שם, ביאורים ס"ק ג) דאם נותן לו מתנה על תנאי שילונו הוי רבית קצוצה מדאורייתא. [וכן פסק בפשיטות בברית יהודה חלק א פרק ה הלכה ד].

הנה נתבאר, שהנותן מתנה לחבירו על תנאי שילונו הוי ריבית קצוצה, ואין הבדל בין אם המלוה ביקש שהלוה יתן לו כדי שילונו, או להפך, לעולם, אם נותן מעות או מתנה על תנאי שילונו, הוי רבית קצוצה.

העולה מזה: הנותן מתנה לחבירו כדי שילונו, ואינו עושה עמו תנאי, מה יהיה במתנה אם לא הלוהו, אין המקבל חייב להחזיר את המתנה. לפיכך אם הלוהו, לא הוי רבית קצוצה אלא אבק רבית. אבל אם התנה עמו שנותן לו כדי שילונו, הוי רבית קצוצה, בין אם המלוה ביקש שיתן לו, ובין אם הלוה מעצמו מבקש לתת לו מתנה כדי שילונו.

הספק בנידון דידן -  דהמלוה לדעתו אינו מקבל ריבית

והנה בנידון דידן, דברי ליה שכבר פרע, כבר נתבאר שמותר לפרוע שוב אם כונתו לרצות את המלוה, כיון שאינו שכר מעותיו. אבל כיון שחוזר ופורע כדי שיולנו, לכאורה הוא ממש נותן מתנה כדי לקבל הלואה, והרי היא רבית קצוצה ממש, ואפילו אם נאמר דהמוציא מחבירו עליו הראיה פטור רק מן הדין, אבל יש עליו ממדת חסידות לשלם לחבירו [כפי שהאריכו בזה הפוסקים], מכל מקום, הרי אנן סהדי שלא רצה לתת לו כדי לצאת ידי שמים, אלא כל נתינתו היא אך ורק כדי לקבל הלואה חדשה, אם כן הרי זה ממש נותן מתנה לקבל הלואה, דהיא ריבית קצוצה.

אבל מכל מקום יש לחלק בזה, דבנותן מתנה על תנאי שילונו, המלוה מקבל מתנה גם לפי דעתו, שיודע שאין הלוה חייב לו ושנותן לו רק על מנת שילונו, מה שאין כן בנידון דידן, המלוה ברי לו שאינו מקבל מתנה, והוא רק מקבל את הלואתו הראשונה, ומציל את הלוה מאיסור גזל, לפיכך יש לדון בזה האם באופן זה יש לאסור, דדלמא לא אסור רבית אלא היכא דהמלוה מקבל ריבית, אבל היכא דהמקבל - לפי דעתו - אינו מקבל ריבית, אין איסור ריבית בזה אפילו על הלוה, כיון שמצד המלוה אין כאן ריבית.

העולה מזה: באופן שפורע הלואה, שברי לו שפרע אותה, ופורע לרצות את המלוה, על תנאי שהמלוה ילוהו הלואה אחרת, יתכן שמותר, כיון שהמלוה לפי דעתו, אינו מקבל מתנה אלא פרעון חוב ישן.

לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה

והנה גרסינן בבבא מציעא (סט, ב)

"אמר רבא: שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה: הילך ארבעה זוזי ואוזפיה לפלניא זוזי, לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה" ע"כ.

[פירוש: אמר רבא מותר לאדם לומר לחבירו קח ארבעה זוזים ותלוה לפלוני מעות, לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה]. מבואר, דאם הלוה אינו מוציא מעות מכיסו, לא אסרה תורה רבית. וכן פסק המחבר (יורה דעה קס, יג). ולכאורה, אם הלוה מוציא מעות, אלא שהמלוה לא מקבל, אסור, כדפסק המחבר (יורה דעה קס, יד)

"אסור לומר: אלוך מנה על מנת שתתן זוז לפלוני כו' אף על פי שאינו חייב לו,ורבית קצוצה הוא" ע"כ.

וגם כאן לפי דעת המלוה לא מקבל ריבית.

אבל באמת, הטעם מבואר בתוס' (בבא מציעא עא, ב ד"ה מצאו), ובדברי הראשונים, דטעם האיסור באופן זה אינו אלא מפני שמדין ערב, המלוה קיבל את המעות. לפי זה, בנידון דידן שהמלוה לא מקבל ריבית לפי דעתו, כי ברי לו שלא נפרע חובו, הרי לא קיבל ריבית ואין כאן נשך, ואף על פי שהלוה ברי לו שפרע, והוא נותן מתנה להלוות לו, מכל מקום הריבית אינה באה ליד המלוה, כי לפי דעתו לא קיבל מתנה אלא רק פרעון הלואתו, זה הנראה לכאורה בזה.

אלא שצריך עוד עיון בזה. דהרי סוף כל סוף, הלוה לפי דעתו, דברי לו שפרע, הוא נותן למלוה ריבית, והריבית באה מהלוה למלוה. אלא שמכל מקום יש סברא לומר להפך, דכיון דהמלוה טוען ברי שלא קיבל, אף על פי דעל פי הלכה אינו יכול להוציא הממון מהלוה, מכל מקום לפי דעת המלוה אינו מקבל ריבית, אלא מקבל בחזרה את הלואתו, וכיון שיודע הלוה שהמלוה טוען ברי, אם כן יהיה מותר למלוה לתת ללוה פרעון חובו, דלפי דעת המלוה אינו מקבל ריבית. וצריך עיון בזה.

העולה מזה: אף על פי שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מהלוה למלוה, ואם כן המלוה לא מקבל הריבית, מכל מקום יש צד לאסור, כי הלוה לפי דעתו משלם ריבית על תנאי לקבל הלואה.

דינים העולים:

1. הרוצה לפרוע לחבירו חוב שפטור לפרוע מן הדין, ואפילו ידי שמים פטור, אלא שראוי לצאת ידי שמים, מותר לפרוע, ואין בזה אפילו אבק ריבית. ומכל מקום, ימחול למלוה, כדי שלא יכשל באיסור גזל או ריבית.

2. מותר לתת מתנה למלוה על הלואתו, לפי התנאים המבואר בסימן קסא.

3. הנותן מתנה לחבירו בשביל שילונו, ולא עשה תנאי עמו. אם לא הלוהו, אינו חייב להחזיר לו את המתנה. ולכן, אם הלוהו, אינה אלא אבק ריבית.

4. הנותן מתנה לחבירו על תנאי שילוהו, אם לא הלוהו, חייב להחזיר לו המתנה. ולכן, אם הלוהו, הוי רבית קצוצה.

5. הפורע חובו שפטור לפרוע על תנאי שהמלוה ילוהו עוד הלואה יש להסתפק אם מותר כיון שלדעת המלוה אינו מקבל ריבית דחייב לו או שהיא ריבת קצוצה כיון שלפי דעת הלוה היא מתנה על תנאי שילונו.