נטילת שוחד משני הצדדים

ובו יבואר: א. מה הטעם שאסור ליטול שוחד לדון דין אמת. ב. ההבדל בין שכר דיין, לנוטל שוחד משני הצדדים. ג. מדוע היום מותר ליטול שכר משני הצדדים, ולא חוששין לשוחד.

הנידון              

שני בעלי דין באו לדיין לבוררות, כששאלו את הדיין כמה יטול שכר בטלה, אמר להם שאינו נוטל שכר. בעלי הדין אמרו לו, שלמרות זאת, הם רוצים לשלם שכר לא עבור הדיון, אלא כדי שיפסוק כדין ולא יטה את דינו של אחד מהם, והסבירו, שאדם העובד עבור שכר יותר אמין בעבודתו, ולא יטה דינו לאחד מן הצדדים. הדיין קיבל את דבריהם, ונטל מכל צד אלפיים שקלים. האם נהג הדיין כראוי, והאם הדין תורה כשר או פסול.

תשובה

היה ראוי לדיין לכתחלה שיפרש שנוטל עבור שכר בטלה, ולא שנוטל לדון יפה, אבל כל זה רק לכתחלה, אבל בדיעבד דינו דין, והדין תורה כשר, דאנו מפרשים, שמה שנוטל הוא שכר בטלה דמוכח, דמותר ליטול לכתחלה.

ביאור התשובה

המקור שאסור ליטול שוחד משני בעלי הדין

בשני מקומות כתוב בתורה איסור לאו של נטילת שוחד, בשמות (כג, ח)

"וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים",

ובדברים (טז, יט)

"לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם".

וגרסינן בכתובות (קה, א)

"קרנא הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב, ודאין להו דינא. והיכי עביד הכי, והכתיב: ושוחד לא תקח, וכי תימא, הני מילי היכא דלא שקיל מתרוייהו, דלמא אתי לאצלויי דינא, קרנא כיון דשקיל מתרוייהו לא אתי לאצלויי דינא. וכי לא אתי לאצלויי דינא מי שרי, והתניא: ושוחד לא תקח (שמות כג, ח) מה תלמוד לומר, אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי, הרי כבר נאמר: לא תטה משפט (דברים טז, יט), אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, אמרה תורה: ושוחד לא תקח. הני מילי היכא דשקיל בתורת שוחד, קרנא בתורת אגרא הוה שקיל" ע"כ.

[תרגום: קרנא היה נוטל איסתירא (שם מטבע בזמניהם) מזכאי, ומטבע מחייב, והיה דן להם דין. ואיך עשה זאת, והרי כתוב ושוחד לא תקח (שמות כג, ח), ואם תאמר דדבר זה, כאשר לא נוטל משניהם, שמא יטה את הדין, קרנא שנטל משניהם לא יבוא להטות את הדין. ואם לא יבוא להטות את הדין האם מותר, והתניא כו', דבר זה כאשר נוטל בתורת שוחד, קרנא שכר היה נוטל]

תמיהת המהרש"א, מנין לגמרא לאסור ליטול שוחד משניהם

והנה דברי הגמרא צריכים ביאור, שהרי שוחד הוא כשנוטל מאחד, ואז יטה ליבו לטובתו, וכמו שאמרו בגמרא בכתובות (קה, ב)

"אמר רבא, מאי טעמא דשוחדא, כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה, ואין אדם רואה חובה לעצמו. מאי שוחד, שהוא חד".

ופרש"י וז"ל:

"מאי טעמא דשוחדא - למה אסור ליטלו לזכות את הזכאי: אין אדם רואה חובה לעצמו - אין דעתו מתקרב לצד החובה לחייב את עצמו ואפילו מתכוין לדין אמת: שהוא חד - הנותן והמקבל נעשים לב אחד" עכ"ל.

מבואר שזה טעם איסור שוחד, ועל זה אמרו בברייתא שאין לפרש שאסרה תורה ליטול שוחד כדי להטות הדין, דעל זה כבר נאמר לאו אחר שלא יטה משפט, אלא על כורחך, שאסרה תורה אפילו ליטול מאחד, שלא על מנת להטות הדין, כיון שמכל מקום ימשך ליבו אחר נותן השוחד, ואפילו שהדיין סבור שלא יטה ליבו, לא האמינתו תורה.

וכך פירש רש"י בפירושו לתורה (דברים טז, יט) וז"ל:

"ולא תקח שחד - אפילו לשפוט צדק: כי השחד יעור - משקבל שחד ממנו, אי אפשר שלא יטה את לבו אצלו להפוך בזכותו" עכ"ל.

הנה מבואר דלא האמינה תורה לדיין שלא יטה ליבו, ואפילו אם נוטל שוחד כדי לדון דין צדק, לא האמינתו תורה שלא יטה ליבו, אם כן מנין לגמרא ללמוד שאפילו ליטול משניהם אסרה תורה, הרי ליבו אינו נוטה לאחד יותר מהשני. וכבר תמה בזה המהרש"א (חידושי אגדות, שם), ונשאר בקושיא.

ביאור הפני יהושע

ובפני יהושע (שם) כתב בזה בדברים נפלאים ממש. ותוכן דבריו, דהא דכתיב "לא תטה משפט", על כורחך אין הפירוש כפשוטו, שלא יטה הדיין הדין במזיד לצד אחד, דעל זה לא צריך פסוק לאסור על הדיין במזיד להטות את הדין, דאם אינו פוסק על פי שכלו, אלא במזיד מטה את הדין לגזול את האחד, אינו דיין כלל, והוא רשע גמור וגזלן, וכלשון הפני יהושע "דלמה לי קרא, דהנך רשעים גמורים נינהו, להפוך הקערה על פיה, ולאו בני דינא נינהו".

ועל כורחך מה שכתבה תורה "לא תטה משפט", היינו שיזהר הדיין שלא יבוא לידי הטיית המשפט, והיינו, שלא יטול מתנה מאחד, אפילו שבדעתו לדון על פי שכלו ולא על פי נטיית ליבו, אפילו הכי אסרה תורה להטות משפט, והיינו, שלא יטול דבר שימשך ליבו אחר האחד. אם כן איסור נטילת שוחד מאחד, נלמד מהפסוק "לא תטה משפט", ועל כורחך, מה שאסרה תורה ליטול שוחד, הוא אפילו באופן שאין לו נטיית הלב, והיינו שנוטל משניהם, ומכאן למדו חז"ל שאפילו נוטל משניהם אסור ליטול שוחד, זה ביאור הגמרא. זה תוכן דבריו, ונאים הדברים למי שאמרם.

ביאור ההבדל בין נוטל שכר משניהם לנוטל שוחד משניהם

אבל מכל מקום, עוד צריך ביאור, אם נוטל ממון משניהם, מה שוחד הוא זה, ומה ההבדל בין זה לנוטל שכר, הרי שכר הוא.

ומפרש רש"י בגמרא כתובות (שם) וז"ל: "בתורת שוחדא - שלא תחייבני אם זכאי אני: בתורת אגרא - שכר טורח" עכ"ל. פירוש, אם נוטל שכר כדי שלא יטה את הדין, זה גדר שוחד, אפילו שנוטל משניהם, אלא אם נוטל עבור שכר טירחא.

כלומר הכרעת הדין חייבת להיות מזוקקת על פי השכל הישר, והמטרה של הדיין היא רק להוציא הדין לאמיתו, ולא מפני שקיבל שכר להוציא את הדין לאמיתו. וגדר שוחד, הוא, "ממון שמקבל הדיין כדי שלא יהיה ליבו נוטה לאחד מהצדדים", שאפילו שנוטל משניהם, ואין לבו נוטה לאחד מהם, מכל מקום, הכרעת הדין אינה מחמת האמת שבלב הדיין, אלא ממחמת שקיבל שכר לדון אמת, זה גדר שוחד שאסרה תורה.

הטעם שאסרה תורה ליטול שכר לדון אמת

אלא שעוד צריך טעם, כיון שאין ליבו נוטה לאחד מהצדדים, שהרי נוטל ממון משניהם, מדוע באמת אסרה תורה נטילת שוחד משני הצדדים. וכתב בפני יהושע (שם) "על כרחך היינו שנוטל משניהם דלא אתי לידי הטיית משפט, ואפילו הכי אסריה רחמנא בשוחד ממון, דסופו ליטול מאחד מהם" עכ"ל, מבואר דטעם האיסור הוא, גזרה שמא יבוא ליטול מאחד מהם.

ולולי דברי הפני יהושע, היה נראה לומר, שגדר האיסור ליטול משניהם אינו מחמת גזרה שמא יבוא ליטול מאחד, אלא שאסרה תורה על הדיין שיפסוק דין אמת מחמת ממון, אלא המטרה של הדיין לפסוק את הדין לאמיתו תהיה אך ורק טוהר ליבו, ללא כל הנאת ממון לפסוק כדין.

העולה מזה: גדר איסור נטילת שוחד, הוא, שאסרה תורה לבעלי הדין לתת לדיין שכר שיפסוק כדין, ולא יטה את הדין. שצריך הדיין לפסוק כדין מחמת טוהר ליבו, ולא עבור ממון.

ביאור המאירי מוכח דלא כהפני יהושע

ואף על פי שדברי הפני יהושע נפלאים מאוד, מכל מקום קשה מאוד להעמיס זאת בכונת הגמרא. וביותר קשה איך התעלם רש"י ושאר הראשונים מלפרש זאת.

ועוד דהמאירי בכתובות (קה, א) כתב ממש להפך מזה, וז"ל "כל דיין שנוטל שוחד עובר בלא תעשה, שנאמר ושחד לא תקח, ולא סוף דבר שמקבלו כדי להטות את הדין, שהרי הטיית הדין אף בלא קבלת שחד עובר בה בלא תעשה, שנאמר לא תטה משפט, אלא אפילו כשמקבלו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, אמרה תורה ושחד לא תקח. מעתה, אין בזה חלוק בין שקבל מצד אחד בין שקבלו משני הצדדין. כל שמקבל שום דבר בתורת שחד, עובר בלא תעשה. לא קבלו בתורת שוחד אלא בתורת שכר, כאדם שאומר איני מתעמל לעיין ולפשפש בהלכות כדי לדון את דינכם בחנם כו'" עכ"ל. הנה מבואר בדברי המאירי, שלומדים מהפסוק שלא יטול שוחד מאחד, אלא שכיון שגדר האיסור הוא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, אם כן עכשיו אין סברא לחלק בין נטל מאחד לנטל משנים.

ודבריו צריכים ביאור, מהיכי תיתי ללמוד אפילו בנוטל משניהם, הרי אינו דומה הנוטל מאחד לנוטל משנים. ועוד צריך ליישב לשיטתו, מדוע צריך קרא שלא יטה דין, הא רשע הוא ולא דיין, כדברי הפני יהושע.

ביאור שיטת המאירי

ונראה בכונתו, ומקודם ניישב מדוע צריך קרא שלא יטה דין, הא רשע הוא ולא דיין. ונראה בזה, דבודאי אין כונת התורה לדיין שבמזיד מטה את הדין, דלאו דיין הוא אלא רשע, אלא ציוותה תורה על הדיין שיחקור בנבכי ליבו, ויבדוק היטב האם אין דעתו נוטה לאחד מן הצדדים, וזה גדר איסור שלא להטות משפט. ולולי איסור התורה, היה הדיין יכול להכשל להטות הדין מחמת חוסר שימת הלב, אבל לאחר שציותה תורה שיזהר הדיין שלא יטה ליבו, יהיה הדיין נזהר במשנה זהירות שלא יטה ליבו לאחד מן הצדדים, ועכשיו לא קשה מדוע אסרה תורה שלא להטות הדין, שדוקא על ידי האיסור יזהר הדיין במשנה זהירות, וזה אפילו בלא נטילת שוחד. ועכשיו נבואר כונת הברייתא.

דהנה חז"ל פשיטא להו שהדיין נאמן על עצמו, אם יאמר שאין ליבו נוטה לאחד מן הצדדים, אפילו קיבל שוחד רק מאחד. וזה כונת חז"ל בברייתא כתובות (שם), דאין לומר שאסרה תורה ליטול שוחד באופן שאין הדיין מרגיש בודאות שלא יטה מחמת השוחד, דזה כבר אסור מטעם לאו דלא יטה משפט, והיינו שחייב לחקור בנבכי ליבו שאין דעתו נוטה לאחד מן הצדדים, ובכלל זה בודאי שאסור ליטול ממון מאחד מהצדדים, אם יש חשש שיטה ליבו, ולמה הצריכה תורה לכתוב לאו דלא יטול שוחד, הא הוא בכלל לאו דלא יטה משפט.

אלא על כורחך, מה שאסרה תורה ליטול שוחד, הוא באופן שהדיין יודע בודאות שלא יהיה ליבו נוטה לצד שמקבל ממנו ממון, ובודאי הדיין נאמן על עצמו, ואף על פי כן אסרה תורה ליטול שוחד, שאף על פי שבודאי יצא דין אמת לאמיתו ולא יהיה ליבו נוטה לצד שקיבל ממנו ממון, מכל מקום אסרה תורה ליטול שוחד.

ועכשיו יש לברר, מדוע באמת אסרה תורה לדיין ליטול שוחד, אם ברור לנו שיצא דין לאמיתו. ואין לומר דהוא גזרה שמא דיין אחר יטול ויטה את ליבו, דזה כבר אסרה תורה בלאו דלא יטה משפט, שדיין שחושש שליבו יטה לאחד מהצדדין עובר בלאו, אם כן מדוע אסרה תורה ליטול שוחד מצד אחד כשהדיין בוטח בליבו שלא יהיה נוטה לאחד מן הצדדים, אלא על כורחך צריך לומר, שהתורה חייבה להתרחק מכל שוחד, וכלשון הדרישה (חושן משפט ט, א) וז"ל "על כורחך צריך לומר, דאסרה תורה מכל וכל כדי שלא תחלוק בין שוחד לשוחד", לכן גדרה תורה גדר, ואסרה תורה על הדיין לקבל שכר לדון דין אמת, אלא שידון רק מחמת טוהר ליבו, ולא לדון אמת בשביל השכר שקיבל.

ולאחר שנתבאר לנו שזהו גדר דין שוחד, אם כן בודאי שאין לחלק בין צד אחד שנותן שוחד, לשני צדדים שנותנים שוחד, שהרי גדר האיסור הוא ליטול שכר לדון אמת, ומה ההבדל בין אם האחד נותן או שניהם נותנים.

וכשתדקדק בלשון המאיר תראה שזה ממש מכוון בלשונו, שכתב:

"אפילו כשמקבלו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, אמרה תורה ושחד לא תקח. מעתה, אין בזה חלוק בין שקבל מצד אחד בין שקבלו משני הצדדין. כל שמקבל שום דבר בתורת שחד, עובר בלא תעשה".

ההבדל בין שיטת הפני יהושע למאירי

אבל הפני יהושע סובר כשיטת רש"י בחומש, שאין הדיין נאמן על עצמו שלא יהיה ליבו נוטה לאחד מן הצדדים, דז"ל רש"י בחומש (דברים טז, יט) מפורש לא כתב כן וז"ל:

"ולא תקח שחד - אפילו לשפוט צדק: כי השחד יעור - משקבל שחד ממנו אי אפשר שלא יטה את לבו אצלו להפוך בזכותו" עכ"ל.

הנה מבואר דאין הדיין נאמן על עצמו.

וכיון שפשיטא לחז"ל שאם נוטל ממון מאחד נוטה ליבו, הרי הוא בכלל איסור לא תטה משפט אפילו כשברור לדיין שלא יטה ליבו לאחד מהצדדין, אלא על כורחך, מה שאסרה תורה ליטול שוחד הוא דוקא בנוטל משני הצדדים, שאז לא יטה ליבו.

סוף דבר, שורש מחלוקת הפני יהושע והמאירי, האם נאמן הדיין על עצמו שיטול ממון מאחד הצדדים, ולא יטה ליבו אליו.

תמיה גדולה מדוע לא הביאו עמודי העולם דין זה

אבל יש לתמוה טובא. דהנה סתם שוחד הנראה לבני אדם, הוא כשנוטל הדיין רק מאחד, אבל בנוטל משניהם אינו פשוט שאסור, והרי בגמרא היה הוה אמינא שאם נוטל משניהם אין לאסור שוחד, אם כן, מדוע לא הביאו רבותינו הראשונים דין זה. דהנה הרמב"ם (סנהדרין כג, א) כתב וז"ל "לא תקח שוחד, אין צריך לומר לעות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור, ועובר בלא תעשה" עכ"ל, ולא פירש שאפילו אם נוטל משניהם אסור. ואין לומר דזהו בכלל מה שכתב "אפילו לזכות את הזכאי כו'", דאין בלשון הזה הכרח שהכונה ליטול אפילו משניהם.

וכן יש לתמוה על הטור (חושן משפט, סימן ט), שסתם בזה וכתב "מאד מאד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד, אפילו לזכות הזכאי" עכ"ל, ולא פירש שאפילו משניהם אסור ליטול, וכן יש לתמוה על הבית יוסף והדרכי משה שלא הביאו הלכה פסוקה זו בדבריהם על הטור (שם), ולא בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ט), אלא סתם המחבר וכתב "מאוד מאוד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד, אפי' לזכות את הזכאי" עכ"ל, ולא הגיה הרמ"א מידי בדבריו. וכן הלבוש (שם) השמיטו, וכן הב"ח השמיטו, והיחיד שהביא דין זה הוא הסמ"ע בפרישה ודרישה (שם), וכן הסמ"ע בשולחן ערוך (שם, ס"ק ב).

וכידוע בכל דבר הולך הרמב"ם אחר שיטת רב אלפס, והנה הרי"ף העתיק בסתם את דברי הגמרא, וכן הרא"ש (פסקים, סנהדרין, א, י) העתיק לשון הרי"ף.

וחיפשתי הרבה בדברי הראשונים והפוסקים, ולא מצאתי שהביאו בפירוש שיש איסור ליטול שוחד משניהם. והוא פלא גדול בעיני.

בנוטל משניהם שכר בטלה דמוכח מותר ואין מציאות של איסור שוחד משניהם

ולגודל התמיה הגדולה, לולי דמיסתפינא אמינא מלתא חדתא. ומקודם נבאר תוכן הסוגיא, דהנה בתחלה פריך הש"ס איך קרנא נטל איסתרא מכל אחד, והא איסור שוחד הוא אפילו נוטל מכל אחד, ומתרץ הש"ס, דנטל בתורת שכר, ולא כדי לדון דין יפה. ופריך, והא אסור לדיין ליטול שכר ודיניו בטלים, ומתרץ הש"ס דשכר בטלה מותר, ופריך, והרי גם שכר בטלה איתא ברייתא דמכוער הדבר, ומתרץ הש"ס דשכר בטלה דמוכח מותר, וכן פסק הרמב"ם (סנהדרין כג, ה) וז"ל

"כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר, אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שנים לדין ואמר להן תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם או תנו לי שכר בטלתי הרי זה מותר, והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד ולא יותר, ויטול משניהם בשוה זה בפני זה כגון זה מותר" עכ"ל.

ולפי זה אין לך מציאות של איסור שוחד בנוטל משניהם, שהרי בלאו הכי אסור ליטול שכר, ואפילו לא שכר בטלה, אלא שכר בטלה דמוכח, ממילא אין מציאות של איסור שוחד מתרוויהו, שכל מה שנוטל הוא נוטל בתורת שכר בטלה. ואפילו הנוהגים ליטול שכר בטלה דלא מוכח, מכל מקום בגדר שכר בטלה דמוכח הוא, שהרב אינו עוסק במלאכה כדי להיות פנוי לדון, והרי הוא שכר בטלה דמוכח. לפיכך נפל בבירא האי דינא דאיסור שוחד מתרוויהו, וכל מה שהקשו בש"ס שאסור ליטול שוחד משניהם אינו אלא לפני שהתירו ליטול שכר בטלה, אבל לאחר שהתירו ליטול שכר בטלה כבר אין הבדל אם נוטל שכר בטלה או שכר לדון יפה, דדא ודא חד הוא, ומה שפירשנו לעיל על פי רש"י שאם נוטל לדון יפה זה שוחד, ואם נוטל שכר בטלה, הוא שכר, קשה מאוד מאוד לחלק בזה, שכיון שמותר ליטול שכר בטלה, לעולם מה שנוטל הדיין הוא שכר בטלה, והרי בסתם אמרו (כתובות קה, א) "קרנא הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב, ודאין להו דינא" ולא עשה עמהם תנאי שזה שכר בטלה ולא שידון יפה, שכיון שהיה נוטל שכר בטלה דמוכח, סגי בזה, ולכן הרמב"ם וכל הראשונים השמיטו דין זה של איסור שוחד משניהם.

ולשון הרי"ף מדוקדק ביותר, שכתב וז"ל "(סנהדרין ב, א מדפי הרי"ף)

"גרסי' בפ' שני דייני גזלות [כתובות ק"ה ע"ב] קרנא הוה שקיל אסתירא מזכאי ואסתירא מחייב ודאין להו דינא. היכי עבד הכי, והא כתיב ושחד לא תקח. ומסקנא, אגר בטילה דידיה הוה שקיל, דהוי תאהי באמברא דחמרא ויהיב ליה זוזא כל יומא, וכי הוה אתי דינא לקמיה, אמר להו הבו לי זוזא אגר בטלני, כי הא דרב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה, אמר להו הבו לי גברא דדלי לי בחריקאי, ואידון לכו דינא, ודוקא בטילא דמוכח כי הא הוא דשרי ליה לדיין למישקל, אבל בטילא דלא מוכח אסיר" עכ"ל.

הנה סתם את מסקנת הגמרא, דנוטל שכר בטלה דמוכח, וממילא לא שייך איסור שוחד מתרוויהו, שכיון שהתירו ליטול שכר כבר אינו שוחד.

נידון דידן

והנה כתב בערוך השולחן (חושן משפט סימן ט, ו) וז"ל

"ומה שנתפשט ששני הצדדים נותנים דבר מועט לדיינים קודם שאומרים להם הדין או הפשרה, נראה דמזמן הקדמון היה תקנת הציבור כן, והם יכולים לתקן שלא ידונו עד שיתנו שני הצדדים דזהו פרנסתם, וכשמקבלים רב או דיין, הוה כאלו התנו כן עם הציבור, כיון שהמנהג כן [נה"מ]" עכ"ל.

והנה לאור המבואר, בזמנינו שהתירו ליטול שכר בטלה לדיין, ומה שנוטל הוא נוטל בשכר בטלה דמוכח, אין לחלק בין אם נוטל לדון יפה או נוטל עבור שכר, שכיון שכבר התירו ליטול, מה שנוטל הוא נוטל מדין שכר בטלה דמוכח, שלא שביק איניש היתרא ועביד איסורא, ובודאי נוטל שלא על מנת לקבל שכר, אלא כדי לקבל שכר בטלה דמוכח, ואפילו שאמרו לו שיטול לדון יפה, אין בזה דין שוחד בזמנינו שהתירו ליטול שכר בטלה דמוכח, וזה הטעם שהשמיטו כל הפוסקים איסור שוחד כשנוטל מתרוויהו.