מעשה ידי בתו בוגרת הסמוכה על שולחנו

לוותה מאחותה האם תחזיר לה או לאביה

ובו יבואר:

א. האב זוכה במציאתה של בתו קטנה או נערה, אפילו אינה סמוכה על שולחנו שלא יקדשנה למי שאינו ראוי. ואינו זכאי במציאתה של בוגרת, אלא אם סמוכה על שולחנו משום איבה.

ב. האב זוכה במעשה ידיה של בתו קטנה או נערה, אפילו אינה סמוכה על שולחנו, מהתורה.

ג. אין האב זכאי במעשה ידי בתו בוגרת, כשאינה סמוכה על שולחנו.

ד. אין האב זכאי בחבלתה של בתו בוגרת, אפילו סמוכה על שולחנו, כיון שמוחל לה על צער הגוף.

ה. נחלקו הראשונים והאחרונים האם מעשה ידי בתו בוגרת כשסמוכה על שולחנו הוא כמציאה ושלו הוא, או כחבלה ושלה הוא.

ו. ולמעשה הוא ספיקא דדינא, והמוחזק יכול לטעון "קים לי".

ז. ואם הרויחה והאב שותק, לעיטור אמרינן מדלא תבעה האב, מחל לה. ובבדק הבית תמה עליו.

הנידון

"אחותי בוגרת פנויה שסמוכה על שולחן אבינו ומרויחה בעבודתה. אבינו מעולם לא ביקש ממנה את שכר עבודתה, והיא מפקידה את שכר העבודה בחשבון הבנק הפרטי שלה. לויתי ממנה עשר אלף שקלים. כששמע אבינו שלויתי ממנה, אמר לי שאחזיר לו את הכסף כי הוא זקוק לכסף לנישואיה. אבקש לברר: א. האם אבינו זכאי במעשה ידיה שלה היות והיא סמוכה על שולחנו, כשם שזכאי במציאתה כשהיא סמוכה על שולחנו (חושן משפט, ער, ב). ב. האם שתיקת אבינו הוי כמחילה.

תשובה

הנך חייב להחזיר את כל ההלואה לאחותך, שהלותה לך.

ביאור התשובה

דין זכאות האב במציאת בתו הקטנה והנערה

תנן בכתובות (מו, ב)

"האב זכאי בבתו כו' במציאתה ובמעשה ידיה" ע"כ. והטעם שזכאי במציאתה, אמרו בגמ' (כתובות מז, א) משום איבה. ופרש"י וז"ל "משום איבה - דכיון דאינו חייב במזונותיה, אי אמרת מציאתה שלה, איכא איבה ולא זיין לה תו" עכ"ל. פירוש, דלהלן (מט, ב) מבואר, דאין האב חייב מעיקר הדין במזונות בתו אפילו קטנה, ובאושה התקנו שהאב חייב במזונות בתו ולא נתקבלה הלכה זו לכוף אותו, אבל כופין אותו בדברים. וכן פסק המחבר (אבן העזר עא,א) "חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם; ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה, גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה, מכריזין עליו בצבור ואומרים: פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו; ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו". ע"כ.

וכיון שהאב אינו חייב לזון בתו אפילו קטנה ונערה, תיקנו לו חז"ל שמציאתה שלו משום איבה. [והנה משנה זו איירי בקטנה ונערה, דקתני "האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה, זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל את גיטה", ואין האב זכאי בקידושיה ובגיטה, רק כשהיא קטנה או נערה. ולהלן יבואר דין הבוגרת]. הנה נתבאר שהאב זכאי במציאתה של בתו קטנה ונערה משום איבה שסמוכה על שולחנו ולא מהתורה. ולפי זה, אם אינה סמוכה על שולחנו, אפילו היא קטנה או נערה, אין האב זכאי במציאתה. והיא שיטת רש"י.

אבל התוס' (כתובות מז, א ד"ה משום איבה) חולקים על רש"י וסוברים שאיבה, אין הכונה משום מזונות, אלא מפני שהאב זכאי לקדשה, ואם יהיה ביניהן איבה יקדשנה למנוול ומוכה שחין, ולפי שיטתם כתבו, שאפילו אינה סמוכה על שולחנו מציאתה של האב, וכן פסק הטור (חושן משפט סימן ער), וכתב הבית יוסף שהיא גם שיטת הרמב"ם (גזילה יז, יג), וכן פסק הסמ"ע (חושן משפט ע"ר, ס"ק ג).

העולה מזה: מהתורה אין האב זכאי במציאת בתו אפילו קטנה או נערה, ואפילו סמוכה העל שולחנו, אבל היא תקנת חכמים בבתו נערה או קטנה משום איבה. לפרש"י היינו מפני שסמוכה על שולחנו, וחששו שאם יהיה איבה לא יזונה, ולפי שיטתו אם אינה סמוכה על שולחנו אין מציאתה לאביה. ולפי תוס' והרמב"ם, מפני שיכול לקדשה למנוול ומוכה שחין, ולפי זה, אפילו אינה סמוכה על שולחנו מציאתה של האב, וכן הלכה.

דין זכאות האב במעשה ידי בתו הקטנה והנערה

ועכשיו נבאר מדוע זכאי במעשה ידיה של בתו קטנה ונערה. והנה הא דזכאי במעשה ידיה של בתו קטנה, אמרו בש"ס (כתובות מו, ב) הוא מדכתיב (שמות כא, ז) "וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים", מוכח שהאב זכאי למכור את בתו הקטנה לעבדות, ודוקא קטנה, אבל נערה אפילו היתה קודם לכן שפחה, היא יוצאת, כמבואר בתורה, וכל שכן שאינו יכול למוכרה. ומדקדק בש"ס (שם), דמדכתיב יתור לשון "לְאָמָה", וסגי לכתוב "וכי ימכור", שהרי מדובר באמה, למדו חז"ל שבאה התורה ללמד, שכמו שיכול למכור מעשה ידיה לאחרים, כך מהתורה זוכה במעשה ידיה, ואמרו בש"ס דכשהיא קטנה אין צורך ללמד שהאב זכאי במעשה ידיה, דכיון שיכול למוכרה, כל שכן שמעשה ידיה שלו, אלא בא הכתוב ללמד שאפילו כשהיא נערה מעשה ידיה שלו ע"כ.

העולה מזה: מעשה ידי בתו הקטנה והנערה מן התורה של האב, ואפילו אם אינה סמוכה על שולחנו, כיון שלא זכאי בהם האב מחמת איבה, אלא שזיכתה לו תורה מעשה ידיה כשהיא קטנה וכשהיא נערה.

דין מציאת בתו הגדולה הסמוכה על שולחנו

והנה נתבאר דמציאת בתו הקטנה והנערה שלו. ועכשיו נבאר מה הדין במציאה של בתו גדולה. והוא במשנה בבבא מציעא (יב, א) "מציאת בנו ובתו הקטנים כו' הרי אלו שלו, מציאת בנו ובתו הגדולים כו' הרי אלו שלהן" ע"כ. מבואר שמציאת בתו הגדולה של עצמה. והנה לעיל נתבאר שני טעמים מדוע מציאת בתו קטנה ונערה של עצמה, לפרש"י כיון שסמוכה על שולחנו, ולתוס' מפני שיכול למוסרה למנוול ולמוכה שחין. והשתא, אם הגדולה אינה סמוכה על שולחנו, לא שייכים טעמים הללו, שאין האב יכול לקדש בתו הגדולה, וכן אם אינה סמוכה על שולחנו אין טעם איבה לפרש"י, לפיכך בגדולה שאינה סמוכה על שולחנו, פשיטא שאין מציאתה לאביה.

אבל יש לדון מה הדין בבתו הגדולה שסמוכה על שולחנו, שאף על פי שאינו יכול לקדשה למנוול ולמוכה שחין, מכל מקום, דלמא מודים התוס' שיש חשש איבה כיון שסמוכה על שולחנו. ובאמת נחלקו בש"ס (שם) שמואל ורבי יוחנן מדוע מציאת קטן לאביו. שמואל אומר שהקטן כשמגביה מזכה לאביו, ורבי יוחנן אומר משום איבה שזנו, ומבואר שם בסוגיא, דלרבי יוחנן קטן שאינו סמוך דינו כגדול, [דאין בקטן טעם שיכול לקדשה למנוולת ולמוכה שחין, שאין האב מקדש את בנו, רק את בתו] וגדול הסמוך דינו כקטן. ולהלכה פסק המחבר (חושן משפט רע, ב) כרבי יוחנן וז"ל "מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו, אף על פי שהם גדולים, ומציאת בתו הנערה אף על פי שאינה סמוכה על שלחנו, כו' הרי אלו שלו" עכ"ל. הנה נתבאר דאפילו התוס' מודים, שאם יש טעם איבה של מזונות מציאתה לאביה, לפיכך אפילו גדולה אם סמוכה על שולחנן אביה מציאתה לאביה.

העולה מזה: בתו הגדולה שאינה סמוכה על שולחנו, מציאתה לעצמה. בתו הגדולה שסמוכה על שולחנו, מציאתה לאביה משום איבה, שהוא זן אותה. מציאת בנו קטן שאינו סמוך על שולחנו, של קטן, כיון שאין טעם איבה. אבל בתו קטנה או נערה, אפילו אינה סמוכה על שולחנו, מציאתה לאביה שמא יקדשנה למנוול ומוכה שחין.

דין מעשה ידי בתו הגדולה שסמוכה על שולחנו

והשתא יש לברר מה דין מעשה ידיה של בתו הגדולה שסמוכה על שולחנו, האם דינה כמציאה, או לא. ולכאורה מאותו טעם שזוכה במציאתה משום איבה, יש לומר שזוכה במעשה ידיה משום איבה כיון שזנה. אבל באמת טעם גדול יש לחלק בין מציאה למעשה ידים, דהנה איתא בהחובל (בבא קמא פז, ב) דבתו זוכה בכסף חבלתה אפילו סמוכה על שולחנו, ואמרו בגמרא הטעם בזה, שאין בזה איבה כיון שהוא כסף שמגיע לה על ידי צער, אבל מציאה בא לה ללא צער. והשתא יש לחקור, האם מעשה ידיה הוא כחבלה שבאים על ידי טירחא, או דלמא אינם כמעשה כחבלה שאינם צער הגוף רק טירחא, ויש איבה אם לא תתן לאביה.

ומצאנו בזה מחלוקת, העיטור (אות כ - כתובות דף לד טור א) פסק דמעשה ידי הבת הבוגרת של עצמה אפילו סמוכה על שולחן אביה, דדמיא לחבלה. אבל הרמ"א (חושן משפט סימן ער, ב) פסק שאם הבנים או הבנות הגדולים סמוכים על שולחנו, אפילו הרויחו בסחורה או במלאכה הן של אב, וציין לדברי הבית יוסף בסימן קעז בשם בעל העיטור.

וז"ל הבית יוסף (חושן משפט סימן קעז):

"כתב בעל העיטור באות ש' שיתוף (מב:), ירושלמי (ב"ב פ"ט ה"ג) אמר רבי אסי, בן שנראה חלוק בחיי אביו, מה שסגל לעצמו. ואיכא לפרושי כגון שסגל ממונו לעצמו בחיי אביו, והיה סמוך על שולחן אביו ולא תבעו אביו בחייו, מה שסגל סגל לעצמו, דאזלינן בתר אומדנא מדלא תבע ליה מחל ליה, ואין אחיו חולקין עמו, לא שנא מצא מציאה לא שנא עשה סחורה, כיון שלא תבעו אביו הכניס לעצמו, ואין אחיו חולקין עמו" עכ"ל.

פירוש, בירושלמי איתא שבן שהרויח ממון לעצמו בחיי אביו, ולא תבעו ממנו אביו, אמרינן דמסתמא האב מחל לו על מה שהרויח, בין במציאה ובין במעשה ידיו. ומוכח דדוקא מטעם מחילה זוכה הבן, אבל מעיקר הדין האב זוכה במעשה ידיו.

[אלא שאני תמה, דאם כן בעל העיטור סותר עצמו מיניה וביה, דבהלכות כתובות פסק העיטור (אות כ - כתובות דף לד טור א) דמעשה ידי הבת הבוגרת של עצמה אפילו סמוכה על שולחן אביה דדמיא לחבלה, ובהלכות שיתוף פסק שאינם של עצמן, ואם נחלק בין בן לבת, יקשה על רמ"א, שהביא את דברי בעל העיטור על מה שכתב המחבר בבן ובת, וצ"ע בזה. ומצאתי בערוך השולחן (סימן ער סעיף ו) שתמה על הרמ"א, וז"ל "ויותר תמוה, שמקור הדין הוא מהעיטור בשם ירושלמי שהביא רבינו הבית יוסף בסוף סימן קע"ז, ובשם הוא כשהבן הרויח מתפוסת הבית, וכן מוכח בירושלמי דבבא בתרא פ"ט הלכה ג' ע"ש", עכ"ל. ופלא שלא הביא ערוך השולחן עוד ראיה לדבריו, מדברי העיטור בעצמו].

העולה מזה : אע"פ שמציאתה של בתו הגדולה הסמוכה על שולחן אביה היא של האב משום איבה, מכל מקום, כסף חבלתה של עצמה, דהאב מוחל לה צערה דגופא. ונחלקו הפוסקים אם הוא מוחל מעשה ידיה כחבלה, או שמעשה ידיה כמציאתה.

הלכה למעשה בדין מעשה בתו שסמוכה על שולחנו

ולמעשה בדין זה כתב בשו"ת רבי בצלאל אשכנזי (סימן לה) וז"ל:

"נמצא דעיקר הדין תליא בפלוגתא דרבוואתא, דלדעת התוס' והרב"ה והרשב"א והרא"ש והרב המאירי ז"ל, בן הסמוך על שלחן אביו אפילו שכרו ומעשה ידיו הוי של אב. ולדעת הראב"ד והרמב"ן והרא"ה והריטב"א והר"ש משפירא ז"ל שכרו ומעשה ידיו הוי של בן, דדוקא במציאתו זכה האב משום איבה, ולא במידי אחרינא" עכ"ל.

ובהמשך התשובה פסק דהוא ספיקא דדינא, ואין להוציא מיד המוחזק, ועוד פסק שם שתפיסה לאחר שנולד הספק לאו תפיסה.

וגם בשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קה) האריך בדין זה, ומסיק וז"ל

"נמצא דברי הגהות מרדכי עולים כהוגן, מכל מקום יהיה איך שיהיה, לדעת המרדכי אף מעשה ידיה דמי למציאה, והוי של אביו בסמוכין על שלחנו, וכן פסק רמ"א (בחושן משפט בסימן ע"ר, ב) מכל מקום דעת שאר גדולים אינו כן, ואם כן מידי ספיקא פלוגתא דרבוותא לא נפקא, וכמו שכתב שם בתשובת מורנו הרב בצלאל אשכנזי, ויכול המוחזק לומר קים לי".

ובערוך השולחן (שם) מדקדק מהלבוש שהשמיט הג"ה של הרמ"א דלא סבירא ליה כוותיה, וכן פוסק הערוך השולחן למעשה, ומביא ראיה שאין מעשה הבת לאביה. דהנה אין מקור שמעשה ידיה לאביה, אלא דילפינן מהא דמציאתה לאביה, והקשה הנתיבות (סימן ער, א) דאם יש ללמוד מעשה ידיה ממציאה, אם כן למה אמרו (כתובות צו, א) שתקנו מציאתה לבעלה משום איבה, ומעשה ידיה תחת מזונות (כתובות נח, ב), והא יש ללמוד מעשה ידיה ממציאתה, ומחמת קושיא זו מוכיח בערוך השולחן דמעשה ידי הבת שלה הוא, מכל מקום למעשה ספיקא דדינא הוא.

העולה מזה: למעשה, נחלקו הפוסקים אם מעשה ידיה של בתו גדולה הסמוכה על שולחנו, הוא של האב, ואין להוציא מיד המוחזק. אם כן בנידון דידן, כיון דהבת היתה מוחזקת בכספים, זכתה בהם מספיקא, ואין האב יכול להוציא ממנה, והאח חייב מדין הלואה להחזיר ההלואה לאחותו.

האם אמרינן דהאב מחל

ומלבד הטעם שיכולה לטעון קים לי, יש לברר האם אמרינן שכיון שהניח לה אביה הכספים בידה, בודאי מחל לה עליהם, ונפקא מינא דאולי בטענת קים לי יש אולי ענין לצאת ידי שמים מספיקא, אבל אי אמרינן דהאב מחל לה אינה צריכה לחשוש לצאת ידי שמים.

והנה מדברי בעל העיטור לעיל באות ש' שיתוף (מב:) כתב דמדלא תבע האב אמדינן דעתיה דמחל. אבל הבית יוסף בבדק הבית כתב על דבריו וז"ל "ויש לגמגם על זה, מדתניא פרק חזקת (ב"ב נב.) וכתבה רבינו בסימן ס"ב (ס"ב) אחד מהאחים שהיו שטרות יוצאים על שמו עליו להביא ראיה. ואפשר לומר, דהכא מיירי כשהיה מפורסם בחיי אביו שהיו לו מעות, דודאי ידע אביו שמאחר שידע ושתק מחל, ומכל מקום לשון בן שנראה חלוק אינו נוח לי לפירושו, ויותר נראה לפרש שהיה חלוק בעיסתו קאמר, וכההיא דפרק חזקת (שם ע"ב) אבל אם לא היה חלוק בעיסתו אף על גב דידע אביו ושתק לא מחל" עכ"ל. הנה נתבאר, דנחלקו הפוסקים אם אמרינן דמסתמא מדלא תבע האב - הוא מחל.

העולה מזה: בת שהרויחה כסף בעבודתה, והכניסה לחשבון הבנק שלה, והאב לא מוחה, יש אומרים שמסתמא מחל לה ואפילו ידי שמים אינה צריכה לתת לו, ויש אומרים דלא אמרינן דמסתמא מחל.