חיוב שכר ובל תלין בשוכר פועל בשביל אחרים.
הנידון
"אני הרב הממונה על כשרות המקוה בקהילתנו. תוך כדי בדיקת המקוה, הבחנתי שצריך לתקן כמה וכמה דברים. קראתי לבעל מלאכה, ואמרתי לו שהמלאכה שייכת לקהילה ואני רק שליח הקהילה, אבל אמר לי: "אני רוצה לקבל את השכר ממך", והסכמתי. כשהגיע זמן התשלום ביקשתי מועד הקהילה לשלם, אלא שהם מתעכבים מלשלם. בעל המלאכה תובע ממני את התשלום. האם עלי החוב לשלם, והאם אני עובר בלאו דבל תלין על עיכוב התשלום יום או יומיים"
תשובה
אתה חייב לשלם. ואם יש לך כסף לשלם ואתה מעכב את התשלום, אתה עובר בלאו דלא תלין ביום הראשון, ולאחר מכן בלאו דרבנן על כל יום. ואם אין לך לשלם אינך עובר בבל תלין, אבל ראוי ממידת חסידות לטרוח ולשלם לפנים משורת הדין.
ביאור התשובה:
מקור ההלכה שעל ידי שליח אין עובר בבל תלין
גרסינן (בבא מציעא קי, ב):
"תנו רבנן, האומר לחבירו צא שכור לי פועלים, שניהן אין עוברין משום בל תלין, זה לפי שלא שכרן, וזה לפי שאין פעולתו אצלו" ע"כ.
ביאור הענין, דכתיב (ויקרא יט, יג) "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר". מבואר שצריך שני תנאים להתחייב בלאו דלא תלין: א. שיהיה שכיר. ואם אינו שכיר שלו, אינו נקרא שכיר. שאינו נחשב שכיר, אלא למי ששוכרו. ב. שתהיה המלאכה עבורו, שאם המלאכה היא עבור מישהו אחר, אין הלנת הפעולה אצלו, וכדי לעבור בלאו דלא תלין, צריך שהפעולה תהיה עבורו, ואם לא משלם, הוא מלין את הפעולה.
לפיכך, בעל הבית ששולח שליח לשכור לו פועל, אין הפועל נחשב שכיר כלפי בעל הבית, כי לא הוא שכרו, אלא שלוחו, לכן אין בעל הבית עובר בבל תלין, שאינו נקרא שכיר אצלו. וזה כונת רש"י שפירש, וז"ל "זה לפי שלא שכרו - ולא קרינא שכיר גביה". ששכיר של מישהו אחר אינו נקרא שכיר, אלא אצל מי שהוא שכיר שלו. [ולהלן יבואר פירוש מחודש בשיטת רש"י].
והשליח גם פטור, דאף על פי שהוא שכיר אצלו, מכל מקום כיון שעושה פעולה לבעל הבית, אין מתייחסת פעולתו לשליח אלא לבעל הבית, והיא פעולת בעל הבית, לפיכך, אף על פי שהוא שכירו של השליח, אין השליח עובר בבל תלין, כיון שחסר פעולתו, ואין פעולתו שייכת אלא לבעל הבית. וזה כונת רש"י שפירש, וז"ל "וזה לפי שאין פעולתו עליו - ולא קרינא ביה פעולתו אִתְּךָ".
יבאר מדוע לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו – שיטת תוס' רי"ד
אבל יש לדקדק, מדוע אין נחשב השכיר שכירו של בעל הבית, והרי שלוחו של אדם כמותו בכל התורה, וכיון ששלוחו שכר עבורו פעולת שכיר, הרי הוא שכיר של בעל הבית, ומדוע בעל הבית פטור.
וכבר עמד בקושיא זו בפסקי רי"ד (שם), וז"ל
"אף על גב דאיהו אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלין, וקיימא לן בכל התורה שלוחו של אדם כמותו, וטעמא דמילתא, דכי חזו פועלין לבעל הבית כדמוגר להו, סמכא דעתיהו דפרע ביומיה, אבל כי לא חזו ליה, לא סמכא דעתיהו. דאע"ג דאמר להו שכרכם על בעל הבית, וסמכי עילויה, נהי דסמכי עילויה דליפרעינהו, אבל לאלתר, לא סמכא דעתיהו, ומשום הכי אינו עובר" עכ"ל.
בתרגום ללשון הקודש:
"אף על פי שאמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים, ובכל התורה שלוחו של אדם כמותו. והטעם בדבר זה, שכשרואים הפועלים שבעל הבית שוכר אותם, סומכים דעתן שיפרע ביומו, אבל כשלא רואים אותו, לא סומכים דעתם. שאף על פי שאמר להם שכרכם על בעת הבית, וסמכו עליו, אף על פי שסמכו עליו שיפרע, אבל לא סמכו שיפרע מיד, לכן אינו עובר".
הנה מבאר דבאמת שלוחו של אדם כמותו, ונקרא שכירו, אלא שפטור מפני שלא סומך דעתו עליו שיתן לו בזמנו, כיון שלא הוא עצמו שכרו, והוא מוחל לבעל הבית.
ובאמת דברי תוס' הרי"ד צריכים ביאור, אף על פי שהוא טעם המסתבר שהשכיר מוחל, ויודע שלא יקבל שכרו בזמן, מכל מקום, כיון שאין שום מיעוט בתורה למעט שכיר הנשכר על ידי שליח, מנלן למעט לאו דלא תלין בנשכר על ידי שליח, והרי הוא שכירו, וכמשמעות הכתוב, וכן הקשה באמת הריטב"א. ובדוחק יש לומר, דבאמת אין כונת חז"ל למעט ממשמעות הכתוב, אלא מסברא בעלמא, דכיון שלא שכרו בעצמו לא סמכא דעתיה שיקבל את הכסף בזמן, אלא שסמכוהו על הכתוב, כך נראה לבאר שיטת התוס' רי"ד.
ביאור שיטת רש"י על פי המשך חכמה
וגם הב"ח חושן משפט (סימן שלט) הקשה, מדוע לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו. וז"ל
"ואף על גב דבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו, והכי נמי ודאי שניהם אינן יכולין לחזור, לא השכיר ולא הבעל הבית, אפילו הכי לעבור עליו בבל תלין אינו עובר, אלא אם כן דקרינא ליה שכיר גביה" עכ"ל.
הנה מביא לשון רש"י, דכיון שאינו "שכיר גביה", אינו עובר בבל תלין. אבל דברי הב"ח לכאורה אינם מובנים, מדוע באמת אינו נחשב שכיר גביה, והרי שלוחו של אדם כמותו. ובאמת הוא לשון רש"י הנ"ל, וגם על רש"י יש לדקדק מדוע לא נחשב שכיר גביה מדין שליח.
וה"משך חכמה" (קדושים יט, יג) מבאר ביאור נפלא בענין זה. ותוכן דבריו, דהנה יש שני דרכים בביאור הפסוק "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר": א. דאִתְּךָ עולה על הלנת השכר, שלא ילין אצלו –איתו, עד הבוקר. ולפי זה, כך ביאור הכתוב: "לֹא תָלִין - פְּעֻלַּת שָׂכִיר - אִתְּךָ עַד בֹּקֶר". דהיינו "אִתְּךָ" נסמך ללא תלין עד בוקר, ואִתְּךָ היינו השכר, לא יהיה אִתְּךָ עד הבוקר. ב. דאִתְּךָ עולה על השכיר, דהיינו השכיר שאִתְּךָ, וכך ביאור הכתוב "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת - שָׂכִיר אִתְּךָ - עַד בֹּקֶר". כלומר השכר של השכיר שאִתְּךָ - לא תלין עד הבוקר. והנה, לפי ביאור הראשון, אין משמעות למעט שכיר על ידי שליח, כיון שהמילה אִתְּךָ עולה על הממון. אבל לפי פירוש השני, יש מיעוט, שכיר שאִתְּךָ, למעט שכיר שאינו אִתְּךָ, אלא נשכר על ידי שליח.
ומוכיח ה"משך חכמה" שביאור הכתוב הוא כפי הפירוש השני, מטעמי המקרא, דלפי פירוש א' שאִתְּךָ סמוך לעד בוקר, צריך להיות הטעם של המלה אִתְּךָ, מחובר למילים עד בוקר. ולפי פירוש ב' שאִתְּךָ אינו סמוך לעד בוקר, אלא סמוך לשכיר, הטעם באִתְּךָ צריך להיות מפסיק, בין אִתְּךָ לעד בוקר. והנה הטעם של המלה אִתְּךָ הוא טפחא, דהוא מפסיק בין אִתְּךָ - לעד בוקר, ואם היה אִתְּךָ נסמך לעד בוקר, היה להיות טעם מרכא שהוא מחבר. וכן מוכיח מהתרגום אונקלוס, שתרגם "לא תבית אגרא דאגירא לותך - עד צפרא".
ועל פי דרכו יש לפרש כונת רש"י, שמה שפירש "ולא קרינא שכיר גביה", כונתו שאינו נקרא 'שכיר אִתְּךָ'. וגם הב"ח פירש כך בפשטות כונת רש"י, לפיכך, אף על פי שבכל התורה שלוחו של אדם כמותו, מכל מקום, כאן גזרת הכתוב הוא שיהיה שכירו אִתְּךָ, ולא על ידי שליח.
ההבדל בין אמר "שכרך עלי" או שכרו סתם או "שכרך על בעל הבית".
ומקשה הש"ס (שם)
"היכי דמי, אי דאמר להו שכרכם עלי, שכרו עליו הוא, דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו, לא צריכא דאמר להו שכרכם על בעל הבית" ע"כ.
פירוש אם אמר השליח לפועל "שכרך עלי", הרי פעולתו נחשבת שהיא פעולת השליח, דתניא השוכר פועל לעשות עבודה, ואמר לו שהיא עבודה שלו, ואמר לו לעבוד אצל חבירו, חייב לשלם לפועל שכרו כדין שוכר פועל, שחייב לשלם לו מזומן, ואינו יכול לומר טול שוה כסף בשכרך. מוכח, שאפילו שעשה עבודה של חבירו, כיון שאמר לו שהיא עבודה שלו, הוא פועל שלו לגמרי. לפיכך מפרש הש"ס, דהא דפטור השליח מלאו דלא תלין, היינו באומר "שכרך על בעל הבית", שאז אין חיוב תשלום אלא על בעל הבית.
ויש לבאר מה הדין אם לא אמר שכרך על בעל הבית, ולא אמר שכרך עלי, אלא שכר סתם. וכתב הטור (שם), וז"ל:
"וכתב הרמ"ה דוקא ששכרו לעשות בשלו והראהו בשל חבירו, בההוא קאמר שאם לא אמר להם על מי חיוב שכרם, שהוא חייב, אבל שכרם לעשות בשדה סתם כך וכך, ולא פירש על מי שכרם, אינו חייב בשכרם. והיה אומר אדוני אבי הרא"ש ז"ל, שכן הוא כדבריו אם הפועל יודע שאינו שלו, אבל אם אינו יודע של מי הוא חייב בשכרם" עכ"ל.
והטעם בזה, דאם יודע שהשדה של חבירו ושכרו סתם, מבין הפועל שחבירו ישלם כי היא שדהו, אבל אם אינו יודע שהיא של חבירו, סובר הפועל שהשדה של מי ששוכרו, וחייב בשכרו, והיא סברא פשוטה.
העולה מזה, בדין שליח ששכר לעשות במלאכת בעל הבית:
א. אם אמר השליח לפועל "שכרך עלי", לעולם אין חיוב התשלום על בעל הבית כלל, ונחשב פעולת השליח, וחייב בשכרו, ובבל תלין.
ב. אם אמר "שכרך על בעל הבית", לעולם חייב בעל הבית בשכרו (מבואר בסימן שלו, א עין בביאור הגר"א), ונחשבת פעולת בעל הבית, אבל אינו עובר בבל תלין, שאינו שכירו.
אם לא אמר "שכרך עלי", ולא "שכרך על בעל הבית". יש כמה חילוקי דינים:
א. אם אמר לו ששוכרו לעשות בשל חבירו, אינו חייב בשכרו, ואינו עובר בל תלין.
ב. אם אמר לו ששוכרו לעשות בשלו, או ששכרו בסתם, והפועל ידע שהיא שדה של חבירו, אינו חייב בשכרו. ואם הפועל לא ידע שהיא של חבירו, הוא חייב בשכרו. וכן פסק המחבר (חושן משפט סימן שלט סעיף ז)
הנידון
והנה בנידון דידן, ידע הפועל שהעבודה אינה של הרב, אבל כיון שאמר שרוצה לקבל ממנו את הכסף, נעשה כאומר לו "שכרך עליך", וכיון שהרב הסכים, חלה חובת התשלום על הרב, וחייב בלאו דלא תלין. וכן אם מעכב התשלום לאחר מכן, מבואר בגמ' (שם) ובחו"מ (שם, סעיף ח) דיש לאו דרבנן בכל יום. אבל אם אין לרב לשלם, אין לאו דלא תלין (חו"מ שם, סעיף י), וכתב בשו"ע הרב (שאלה ושכירות סעיף י"ח) בשם האר"י ז"ל, דמ"מ מידת חסידות ללוות ולפרוע לשכיר בזמנו, ע"ש.
