מתי ניתן לדרוש זבל"א (ב)
אחד רוצה לדון בבית דין ואחד רוצה לדון
בזבל"א (ב)
אם יכול לתבוע זבל"א למחבר כשיש
בי"ד קבוע
פסק המחבר (חושן משפט ג, א)
"אם רוצה לדון עמו בעירו, אלא שאינו חפץ בשלשה שבירר התובע, אז זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד".
וכתב על דברי המחבר הרמ"א וז"ל "ונ"ל דווקא בדיינים שאינם קבועים, אבל אם דיינים קבועים בעיר, לא יוכל לומר: לא אדון לפניהם אלא בזה בורר, וכן נוהגין בעירנו". עכ"ל.
והנה הגאון הספרדי רבי ישעיה דיין
זצ"ל, בספרו שו"ת אמרי נועם, ירד לדון, האם המחבר מודה לרמ"א שכשיש
ג' דיינים קבועים אינו יכול לתבוע זבל"א, ומוכיח מתוך הגהת הרמ"א, שהגיה
בדברי המחבר שאם יש דיינים קבועים בעיר לא יוכל לתבוע לדון בזבל"א, מוכח
שסובר הרמ"א, שהמחבר סובר שאפילו כשיש בית דין קבוע בעיר יכול לבקש לדון
בזבל"א, ועל פי זה פוסק, שאחינו הספרדים יכולים לתבוע זבל"א אפילו במקום
שיש בית דין קבוע, כיון שקבלו עליהם פסקי מרן המחבר.
ולעניות דעתי אין ראיה מדברי הרמ"א,
דהנה אף על פי שכמעט כל דברי הרמ"א על השולחן ערוך כתבם הרמ"א קודם לכן
בספרו דרכי משה על הטור - הלכה זו לא מצאנו מקורו בדרכי משה, ולא ידענו מניין
לרמ"א הלכה זו. אבל מצאנו לרמ"א בתשובותיו (שו"ת הרמ"א סימן
נב) שדן באופן שהנתבע רצה לדון בפני זבל"א, והתובעים תבעו שידון בפני ועד
הקהל דהיינו בית דין קבוע בעיר ולא בא לדין ונידוהו. וכתב הרמ"א כמה טעמים
שהיה צריך לנדותו, ובטענה השלישית כתב שועד של בני הקהל נחשבים כקבלוהו עליהם
שידונו רק לפניהם, ולכן אין יכול להשמט מהם כדין דיינים שקבלוהו עליהם שכופין לדון
לפניהם ואין יכול להשמט.
הנה נתבאר שאין הלכה זו מקורה בבית יוסף
אלא היא תקנה מאוחרת כפי שביארנו בסימן קודם. לפיכך אין כל ראיה שהרמ"א סובר
שהמחבר פוסק שאפילו בבי"ד קבוע יכול לדרוש זבל"א, כיון שהלכה זו היא
תוספת של הרמ"א של הלכה, ודרכו של הרמ"א בהרבה מקומות להויסף דינים
בשולחן ערוך ולאו דוקא מפני שהמחבר חולק על זה וכן כתב ביד מלאכי (כללי הפוסקים
כללי הש"ע ורמ"א)
"הפן השלישי סברא שלא הוזכרה בבית יוסף כלל הר"ב המפה מגיה, בין שהיא הלכה בין שאינה הלכה להודיע לנו הסברא, שו"ת כנה"ג חלק ב' סימן ג'" עכ"ל.
לפיכך אין לנו ראייה מה היא שיטת המחבר
בבית דין קבוע, ואין כל מקור שהמחבר חולק על הרמ"א בדין זה.
ולכן הרבה חכמי ספרד - מהרשד"ם (חושן
משפט סימן ז), מהר"י באסן, תשב"ץ (שו"ת תשב"ץ חלק א סימן קנט)
- הביאו את דברי הרמ"א להלכה, כמובא בספר חושן האפד (שו"ת סימן מג, אות
ט).
שיטת האגרות משה שאין דין בתי דין קבועים
בזמנינו
והנה יש סברא גדולה לומר דכל דין
הרמ"א אינו אלא בקהילה נפרדת שמתנהל בה חיי קהילה, ויש להם מרא דאתרא על כל
העיר וכולם כפופים לו, והמרא דאתרא ייסד בית דין כפי שהיה נהוג בשנים עברו בקהילות
ישראל, בזה אמרינן שפיר שכיון שקבלו בני העיר על עצמן בית דין קבוע, אין יכול
לדרוש זבל"א, אבל בזמנינו שבני העיר אינם מאוחדים, ובכל עיר יש כמה קהילות,
אין לבית הדין דין של בי"ד קבוע.
ושמחנו שמצאנו שסברא זו כתבה מרן הגאון
הגדול רבי משה פיינשטיין זצ"ל, באגרות משה וז"ל (שו"ת אגרות משה
חושן משפט חלק ב סימן ג):
"והא דכתב הרמ"א דאם דיינים קבועים בעיר לא יכול לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר, היה זה רק בעיירות שבמדינותינו שהיו מתמנים מהעיר, שאף הרב האבית דין לבדו נמי היה יכול לכופו מאחר שקבלוהו, אבל בנוא יארק ליכא דיינים קבועים שנתמנו מהעיר ובפרט שאיכא עוד אגודות וחבורות של רבנים שליכא אף מינוי מכל הרבנים שבעיר, ולכן כשרוצה אחד מהן בזבל"א מוכרחין לילך בזבל"א דוקא" עכ"ל.
שיטת שבט הלוי שיש בית דין קבוע בזמנינו
אבל מרן הגאון הגדול רבי שמואל ואזנר
שליט"א בשבט הלוי חולק עליו, וז"ל (שו"ת שבט הלוי חלק ח סימן שב):
"הנה כבודך שאל אותי לנמק בכתב טעם סברתי שאם הנתבע רוצה לפני בית דין של שלושה תלמידי חכמים מקובלים על הבריות, והתובע רוצה דוקא בזבל"א דדעתי העניה שהדין עם הנתבע, אמנם יש מפקפקים מהא דמבואר ברמ"א חושן משפט סימן ג' דהיכא דיש בית דין קבוע אין לדון בזבל"א, ואם כן בזמן הזה שאין בית דין קבוע בפרט במדינתכם, אם כן יכוף התובע לנתבע לדון בזבל"א".
"הנה אין זמן להאריך וטעמי פשוט: חדא דלפי עניות דעתי גם בזמן הזה איכא בית דין קבוע דלא כאיזה מחברים [א.ה. כונתו לרבי משה פיינשטיין הנ"ל] שבטלו לגמרי ענין בית דין קבוע, וכתבתי במקום אחר דכל אדם השייך לאיזה קהלה בכל הענינים, ובקהלה הזאת איכא בית דין קבוע, דלדידיה נחשב בית דין קבוע ואין צריך לדון בזבל"א, וגם אם איכא בעיר בית דין מצורף מכמה קהלות והם דנים לפי דיני חושן משפט ונזהרים בכל הדברים אשר דיינים צריכים להזהר דינם כבית דין קבוע בעיר".
"ושנית בענין זבל"א הלא כבר כתב הרא"ש והטור סימן י"ג אסור לו להגזים ולשקר וכמו שכתב שם דאיזה חסרי דעת חושבים שהדיין (הנברר) יש לו להפוך בזכות מי שבררו ועומד במקומו להפוך דברים אשר לא כדין, ונהגו כמה אנשים לברור להם דיין בעל תחבולות וכו' והרא"ש והטור שפכו מרורות על זה דהרי זה בכלל מטה משפט. ובזמן הזה חושבים שעל ידי הזבל"א ניתן רשות לבעלי התחבולות להפוך דברי אלקים חיים, וכי על זה חשבו חז"ל בסנהדרין (כ"ג.) כשאמרו זבל"א וזבל"א".
"ושלישית הלא זקני הגאון פנים מאירות ח"ב סימן קנ"ט צווח על המנהג הרע שהדנים בזבל"א שכל אחד מבעלי הדינים מסדר טענותיו לפני הדיין שלו ונותנים לו שכר על זה וכל מעיינו אז איך להטעות את בעל דינו שכנגדו. אלא שבספר ערוך השולחן (ערוך השולחן חושן משפט הלכות דיינים סימן יג) למד זכות בענין סדור טענותיו לפני הדיין שכיון ששני הצדדים עושים כן אם כן על מנת כן נכנסו לדין וקבלו עליה".
"ולפי זה תינח אם שניהם מסכימים לזה, אבל אם צד אחד בשום אופן אינו רוצה להסכים לדרך קלוקל זה, ורוצה בבית דין שלא ישמע תחלה הטענות ולא יהיה משוחד משום צד, פשיטא דאי אפשר לכפות אדם על זה, ומה שמשמע ברמ"א דזבל"א עדיף מבית דין שאינו קבוע היינו זבל"א שאין לו פגם זה מה שאינו שכיח כלל, ומכל שכן דידוע שהזבל"א משנה ומטעה הרבה פעמים ביודעים" עכ"ל שבט הלוי.
תוכן דברי שבט הלוי
העולה מתוך דברי בעל שבט הלוי, שכשיש בית
דין קבוע אין יכול לדרוש זבל"א אפילו בזמנינו. ונימוקו עמו, דגם בזמנינו מי
שחי בתוך קהילה נפרדת ולקהילה יש בית דין, הרי זה כבית קבוע בעיר, לפיכך אין יכול
לדרוש זבל"א.
ומוסיף עוד טעם מדוע אין יכול לתבוע
זבל"א, שאפילו אם נימא שאין בזמנינו דין בית דין קבוע, מכל מקום גם
זבל"א אין בזמנינו, כי אין נוהגים בזבל"א כהלכה, וכל אחד בורר לו דיין
שנעשה כטוען ולא כדיין, ועוד שמסדרים הטענות לפני כן כל אחד אצל הדיין שלו, וכל זה
אינו זבל"א על פי הלכה, לפיכך אין יכול לכפות לדון בזבל"א כזו, שאין לזה
דין זבל"א כהלכה לכן רק בהסכמת הצדדים מותר לעשות כן, אבל בודאי אי אפשר
לכפות.
ונראה שסובר שבט הלוי, שאפילו אם מסכימים
הצדדים לעשות זבל"א אמיתית כהלכה, מכל מקום, ראוי לתקן שלא ידונו בזבל"א
בכפיה, כיון שעל הרוב אין הזבל"א כדין.
טעם חדש למנהג העיר בני ברק
והנה זה שנים רבות נוהגים בבתי הדין בני
ברק, לכפות לדון באחד מבית הדין שבעיר, ואם אחד הצדדים דורש לדון בזבל"א ואחד
הצדדים דורש לדון בבית דין קבוע בעיר, כופין לדון בבית דין קבוע בעיר כפסק
הרמ"א אף בזמנינו, ולאור פסק הדין של שבט הלוי.
והנה לכאורה מי שאינו חיי בקהילה נפרדת,
היה יכול לדרוש זבל"א אף לפי פסקו של מרן השבט הלוי, אבל לאור הפירצה הקיימת
בזבל"א, ראו רבותינו מייסדי העיר, שיהיה תקנה גדולה לתקן שדלא ידונו
בזבל"א אלא בבית דין קבוע בעיר. אבל בירושלים עיה"ק לא נהגו כן כידוע.
וכן בכל עיר ועיר חדשה, אם לא הנהיגו כן מותר לדרוש זבל"א.
שיטת הגר"מ שטרנבוך שליט"א –
מינוי ועד הקהילה רק על ידי שומרי תורה
והגר"מ שטרנבוך שליט"א בתשובות
והנהגות (כרך ב סימן תרצג) כתב וז"ל:
"שאלה: בעיר כאן הנתבע אינו רוצה ללכת לבית הדין קבוע אלא זבל"א. לכאורה הדין פשוט ומפורש ברמ"א (חו"מ ר"ס ג') שאם יש דיינים קבועים בעיר, לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר, וכן נוהגין בעירנו ע"ש, ובית דין קבוע היינו שהמחו רבים עליהם, אף דלא גמירי וכמבואר ברמ"א ס"ס כ"ב, ואף שהיום אין אנו מוחין באדם שאינו רוצה לדון בבית דין שבעיר, הלוא מפורש בעה"ש (סימן ק' ס"ק ב') דהיינו מפני שאין אנו יכולים להעמיד הדין על תילו, אבל מעיקר הדין ודאי בית דין קבוע שבעיר הם כופין לדון לפניהם דוקא ואינו יכול לתבוע זבל"א".
"אמנם כל זה אם מינוהו ציבור, (כמו שמבאר בעה"ש (סימן ג' סעיף ח') שאסור למנות שלא ברצון הציבור, ומפרש שציבור היינו בעלי הבתים ההולכים בדרך התורה והת"ח יראי אלקים, ולפ"ז בעיר שהבית דין נתמנו על ידי וועד העיר שרובם מחללי שבת ר"ל, א"כ אין זה ציבור הממנים אלא קשר בוגדים כמבואר בסנהדרין (כו א), ואין להם למנות ולקבוע בית דין קבוע לעיר, והקדישם לא חל אפילו אם הדיינים ראויים, ופשיטא שאין בכחם לכוף, וע"כ זכות ביד הנתבע לומר שאינו מכיר במינויים ודורש זבל"א, ואדרבה בזה מוכיח שאין להם דין ציבור, כיון שראשיהם ומנהליהם בכל אורח חייהם אינם מתנהלים בדרך התורה, אם הנתבע אינו רוצה להופיע בפניהם זהו זכותו ותע"ב (ועיין חזו"א סנהדרין סוף סימן ט"ו שאם לא הסכימו על מינויים הישרים שבעיר רק נתמנו באלמות אין להם דין בית דין קבוע, ועצם הדבר שבמינוי הדיינים אין משתפים את הרבנים ות"ח שבעיר חשיב אלמות ולא חל כה"ג המינוי כלל)".
העולה מדבריו דיש דין בית דין קבוע אם
נתמנו על ידי ועד הקהילה שהינם שומרי תורה, ואם אינם שומרי תורה לא הוי מינוי.
ומכל מקום אפילו נתמנו על ידי ועד קהילה שומרי תורה ין בכוחנו להעמיד הדת על תילה.
דין בית דין וזבל"א בענינים ציבוריים
למרות כל האמור, שמעתי ממרן הגאון הגדול
רבי מרדכי גרוס שליט"א גאב"ד חניכי הישיבות, שבענינים ציבוריים יש
לדון בזבל"א ולא בבית דין, ואפילו במקומות שנוהגים לדון דוקא בבית דין, הני
מילי בדין ודברים שבין אדם לחבירו, אבל בדין ודברים של ציבור ראוי לדון
בזבל"א, כדי שהצדדים יקבלו את פסק הדין, ויש בזה תועלת גדולה.
וראוי לציין שראוי שכל צד יברור לו דיין
שגדל בקהילה שהוא מייצג אותה, וכן הבורר האמצעי יהיה קרוב לצדדים בתרבות, דהנה כתב
באור החיים הקדוש (במדבר פרק כז, טז ד"ה יפקוד) וז"ל:
"וזה הוא גם כן טעם שצוה ה' עשות
שופטים לשבטיך וכו', לפי שהשבט יתקרב בתכונה לענפיו",
לכן אם הדיין האמצעי לא גדל בין הצדדים,
אינו יכול להיות דיין כראוי.
בנידון שיש חשש לדין שאינו צדק בבית דין
אין לכוף לדון בבית דין
ומלבד זאת מצאנו עוד אופן שאין לכפות על
הצדדים דוקא לדון בבית דין, באופן שאחד הצדדים טוען שהצד השני יש לו כח יותר בבית
הדין וכו'. וכן פסק בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן מז) וז"ל
"התובעים משיבים מענה, שאינם רוצין לדון עמהם בעירם וגבולם, באשר שהם תקיפין בעירם, ויש להם יד ושם אצל השררה יר"ה, יראים לדון שם, ומסתתמים טענותייהו, גם הבורר שלהם לבו נוקפו שם להוציא הדין לאמתו, הדין עם מיהו. זה תורף השאלה ובמלות מתחלפות קצת".
ומשיב, וז"ל:
"והנה לענ"ד פשוט וניכרים דברי אמת וצדק שיש חשש סיתום טענות בנדון הזה, וא"כ הוא הדין עם התובעים והנתבעים מחוייבים לציית עמהם לדין בב"ד הסמוך, או בזבל"א במקום הממוצע, כי היכא דלא יסתתמו טענות התובעים, ופוק חזי כמה שקדו חכמים וכמה חשו לסתימת טענות של א' מהם מבעלי דינין, עד שאמרו בפ' שבועות העדות (דף ל"א) תנו רבנן כו'".
"ואם כן בנידון דידן שנכרים דברי אמת, שיש לחוש לאימת הדיינים ולסתימת הטענות, פשוט הוא שמחויבים הנתבעים לירד לדין במקום הממוצע בזבל"א" עכ"ל.
הנה מצאנו אופן שאחד הצדדים טוען שיש לו
טענה שלא יצא דין צדק בבית הדין, ונכרים הדברים לפני הדיינים, באופן זה יש לדון
בזבל"א, וכן מצאתי שפסק הגאון הגדול רבי חיים שלמה שאנן שליט"א
אב"ד בתל אביב, בנידון שבא לפניו, ופסקו בספרו שו"ת עיונים במשפט סימן
ד, עיין שם ביאור נפלא בדין זה.
דינים העולים
א. גם המחבר סובר שכשיש בית דין קבוע אין
לדון בזבל"א.
ב. דין בית דין קבוע הינו רק כאשר בני העיר
קבעו את הבית דין, ולא כאשר ת"ח ודיין גדול פתח בית דין. וקל וחומר לא בעיר
שיש בה אגודות אגודות של אנשים. לפיכך, בזמנינו כמעט אין מקום שנחשב בית דין קבוע
לאסור זבל"א.
ג. ואף על פי שמעיקר הדין אין בזמנינו בית
דין קבוע, מכל מקום תקנו בהרבה בתי דין שלא יוכל בעלי הדין לבקש זבל"א, כי
בזבל"א יש הרבה מכשולות שהבורר נוהג שלא כדין והדיין אינו אלא כטוען עבור הצד
האחד.
ד. וכיון שהוא מטעם זה אף לסוברים שבעיר
שיש בית דין קבוע יכול התובע לבקש זבל"א מודים שאם תיקנו בעיר שכל דין ודברים
יהיה בבית דין אין לדרוש זבל"א - אלא אם כן הסכימו כל הצדדים לדון
בזבל"א.
ה. אבל בירושלים נוהגים שיכול לבקש
זבל"א. ומכל מקום, היינו רק באופן שהזבל"א כדין והדיינים לא מדברים עם
הצד שלהם, אבל באופן שכל אחד מדבר עם הצד שלו אין יכול לדרוש זבל"א כלל.
ו. בדין ודברים של ציבור, ראוי לדון תמיד
בזבל"א, כדי שהצדדין יקבלו עליהם את פסק הדין.
ז. באופן שטוען אחד הצדדים, שלא יצא הדין
אמת בבית הדין הקבוע בעיר, כי הצד השני ידו תקיפה על הדיינים. אם ניכרים דבריו
שאמת הן, יש לדון בזבל"א, ואין לכוף לדון דוקא בבית הדין.
