שמע צד אחד לפני הדיון האם נפסל מלדון

דיין ששמע צד אחד לפני ששמע צד השני - האם נפסל להיות דיין

הנידון

צדדים שפנו לבי"ד, ולאחר פסק הדין נודע לאחד הצדדים, כי דיין אחד שמע טענות שכנגדו שלא בפניו, האם יכול לפסול את פסק הדין בטענה כי אחד הדיינים נפסל לדון אחר ששמע את הצד שכנגדו לבדו.

תשובה

אפשר לפסול את פסק הדין, בטענה, שאם היה יודע שהדיין שמע את האחד לבדו לפני כן, לא היה מקבלו עליו לדיין, אף על פי שמעיקר הדין הדיין לא נפסל אם שמע צד אחד לפני שידע שיהיה דיין בדבר.

ביאור התשובה:

מקור הדין מהגמרא שאסור לשמוע צד אחד

והנה מקור הלכה זו בסנהדרין (ז:) דגרסינן

"(דברים א) 'שמע בין אחיכם ושפטתם' - אמר רבי חנינא: אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו, קרי ביה נמי שמע בין אחיכם. רב כהנא אמר מהכא: (שמות כ"ג) מלא תשא - לא תשיא" עכ"ל.

וכן פסק המחבר חושן משפט סימן י"ז סעיף ה.

שמע צד אחד לפני שידע שיהיה דיין בנידון

ויש לחקור בדיין ששמע בעל דין שלא בפני חבירו, כשלא ידע שיהיה דיין בדבר, האם יכול להיות דיין בדין זה. ומצאנו למהרי"ל (סי' קצ"ה) שדן בעניין זה, ומביאו בקצרה הרמ"א בדרכי משה (סי' יז), ובהגה (סימן יז, ה).

וז"ל מהרי"ל (שו"ת מהרי"ל סימן קצה):

"ומה שנוהגין לשמוע דברי בעל דין שלא בפני חבירו, לא ראיתי נוהגין [א.ה. פירוש, כשבאים להיות דיינים בדבר, לא ראה שנוהגים לשמוע בעל דין שלא בפני חבירו, אלא שראה לרבותיו שנהגו לשמוע טענות בעל דין, כאשר לא ידעו שיהיו דיינים בדבר, כפי שמבאר והולך], אך שרבותינו גדולי הדור נוהגין לשמוע קבלת [פירוש, טענות ראובן] ראובן, היינו משום דלאו דייני נינהו, ואינם יכולים לכוף את שמעון לדון לפניו ולקבל דינו, אלא לכופו לדין על פי בית דין השוה. ואין שומעין בדרך דין, אלא בדרך קבלה ועצה, ונותנין עצה לראות מה לעשות, ושולחין אחר שמעון שליח להזמינו לבית דין, על פי טענות ומורה השוה".

"וממקצת רבותינו ראיתי שאינם פוסקים [פירוש, אם שמעו דברי האחד לבדו, אפילו אם יתרצה שמעון לדון לפניהם, היו פוסלין עצמן לדון, אלא אם כן יקבל עליו שמעון קנין שמקבלן לדון אפילו שהם פסולין, כדין קבלת רועי בקר שצריכה קנין], אלא שמקבלין קניין לקיים דבריו, והוי כמו נאמן עלי רועי בקר. ואפילו אם יתרצה שמעון אחר כך לקיים דינו של הרב הנשאל כבר ושמע דברי חבירו, מכל מקום, לא עבר הרב ששמע דברי בעל דין, כיון שבשעה ששמע לא שמע דרך דיינות לדון עליו, אלא בשמיעה בעלמא, גם למחר יַרְצֶה שמעון את דבריו - אם ירצה שמורה זה ידון על דבריהם, וכבר המורה הסיח דעתו מדברי ראובן, ולא נכנס שום זכות ודין של ראובן בלבו, אלא ישמיענו שנית במעמד חבירו וידון".

"ודאי אם קבלו שניהם לקיים דין של הרב, והלך אחד מהן והגיד דבריו להרב, והרב ידע שידין להם, שקבלו הם עליהם, הא לא יתכן. אך חס וחלילה לרבותינו שיחיו, ושהיו קלים לעשות כזה, ושארית ישראל [לא יעשו עולה] וגו'. וברייתא דקתני מניין לדיין שלא ישמע כו' מוכח כדפירשתי" עכ"ל.

הנה כתב מהרי"ל, שאם שמע הדיין לפני שידע שיהיה דיין בדבר, יכול להיות אח"כ דיין ביניהם, אלא שכדי שלא תקשה מה בכך ששמע לפני שידע שיהיה דיין בדבר, מכל מקום עכשיו שנעשה דיין ימשך לבו אחר הזכות ששמע כשהאחד אמר לפניו טענותיו שלא בפני חבירו, ואם יסכים להיות דיין בדבר יעבור עכשיו למפרע על מה שמסכים להיות דיין בדבר ששמע את האחד שלא בפני השני, ועל זה מבאר, שלא עובר על איסור אפילו אם אח"כ נעשה דיין בדבר, כיון שלא שמע דרך דיינות, "וכבר המורה הסיח דעתו מדברי ראובן, ולא נכנס שום זכות ודין של ראובן בלבו", רק כשמיעה בעלמא, וכן מבאר הטורי זהב (סימן יז, סעיף ה).

אלא שהמהרי"ל דן באופן שלא ידע שיהיה דיין בדבר, האם מספיק ריצוי של השני שמסכים שיהיה דיין - אפילו ששמע את האחד, או שכבר נפסל הדיין לגמרי, וצריך לעשות קנין לקבלו כקרוב ופסול. ועל זה כתב, שמקצת רבותיו נוהגים, שאם שמעו צד אחד אינם מסכימים להיות דיינים בנידון, רק אם יקבל קנין לקבלו כקרוב ופסול.

העולה מזה, לפי מהרי"ל, אם שמע צד אחד לחוד לפני כן, והשני מסכים לדון לפניו, למקצת רבותיו נפסל הדיין וצריך קנין ממש, ולשאר רבותיו אין צריך קנין ומספיק הסכמה. והטעם, שרק כאשר שומע להיות דיין בדבר אז נכנס בלבו זכות או חובה, אבל כששומע לא כדיין, אלא כשיחה בעלמא לא נכנס בלבו לא זכות ולא חובה בדבר, לפיכך יכול להיות דיין בדבר. ואל תקשה, הרי מכל מקום ידע שיהיה דיין בדבר כיון שבא לקבול על חבירו, וחייב לכוף את חבירו לדין אליו, על זה מבאר דאין יכול לכוף את חבירו לדון לפניו אלא לכוף שיבוא לבי"ד שוה אבל לאו דוקא לפניו, לפיכך מה ששמע היה שמיעה בעלמא ולא כדי להיות דיין בדבר, זה תוכן דברי המהרי"ל.

האם צריך להודיע לבעל דין ששמע דברי האחד קודם שקבלו לדיין

ויש לברר, באופן שמסכים שמעון לדון לפניו, האם צריך הדיין להודיעו ששמע את דברי ראובן לפני כן, או אינו צריך להודיעו. דיש סברא לומר שאין צריך להודיעו כי כבר נתבאר שכיון ששמע שלא כדי לדון, לא נכנס ללבו זכות של האחד ולא נפסל להיות דיין, או דלמא כיון ששמעון אינו מוכרח לקבל את הדיין לדון, ומרצונו מקבלו לדון, לפיכך צריך להודיעו כדי שלא תהיה קבלת שמעון קבלה בטעות, ויאמר אח"כ אם הייתי יודע שראובן קבל לפני הדיין לא הייתי מתרצה לקבלו להיות דיין.

והנה היה אפשר להוכיח מדברי מהרי"ל גופיה דאין צריך להודיעו, דאם צריך להודיעו ואעפ"כ הוא מסכים מדוע הוצרך מהרי"ל לחלק בין שמיעה לפני שנעשה דיין ובין שמיעה לאחר שנעשה דיין, הא כיון ששמעון מתרצה ומקבלו על דעת כן בודאי מותר להיות דיין בדבר, אלא על כורחך שמהרי"ל איירי באופן שאינו מודיע לשמעון ששמע את ראובן לפני כן לחוד, ואף על פי כן מכשיר מהרי"ל את הדיין לדון בנידון, אם קבלו שמעון.

ואפשר לומר, שבאמת מהרי"ל איירי באופן שהודיע לשמעון ששמע מראובן לפני כן לחוד, ואף על פי כן הוצרך המהרי"ל לבאר שלא נפסל הדיין לדון, שאם היה הדיין נפסל לדון, והיינו אומרים שיש נטייה בלב הדיין אם שמע צד אחד אפילו שלא ידע שיהיה דיין בדבר, לא היה מועיל מה שנתרצה שמעון, שריצוי שמעון לא מכשיר להיות דיין, אלא אם יקבל שמעון קנין ממש שמקבלו לדון כדיין קרוב או פסול לדון, אבל בהסכמה בלבד לא מהני, ולא מתכשר הדיין לדון. ולפי זה אפשר לומר, שאם מקבל שמעון קנין, אבל לא ידע שהדיין שמע צד אחד לפני כן לחוד, יכול לטעון, שאם הייתי יודע ששמע הדיין את בעל הדין האחר לפני כן, לא הייתי מקבלו לדון, וקנין טעות הוא.

ראייה משיטת התומים

והנה בתומים כתב על דברי הרמ"א (שם) שכתב - ודוקא שיודע הדיין שיהיה דיין בדבר, אבל אם שמע טענת האחד ואחר כך נתרצה השני לדון לפניו, מותר להיות דיין בדבר - וז"ל

"היינו כשמודיע לשני כבר הייתי שומע טענת חברך, ומכל מקום נתרצה לדון לפניו. אבל אם אין מודיע, יכול חבירו לחזור ולמר אדעתא דהכי לא נתרציתי לדון לפניו, וע"ש במהרי"ל דכתב דמקצת רבותיו החמירו בכך לקבל קניין על ריצוי, דהוי כנאמנים עלי רועי בקר ע"ש כו'".

[ואם שמע טענת בעל דין אחד וכתב עליו פסק ודעתו, דעת רוב מחברים בתשובותיהם דפסול לדון באותו דין, דנוגע, לסתור דברי עצמו, וצריך לומר דהיינו אעפ"י שנתרצה חבירו לדון בפניו, מכל מקום הוי כפסול גמור וצריך קניין, דאל"כ אפילו בשמיעה לבד יכול בעל דין לומר איני דן לפניו, כמו שכתבתי בשם מהרי"ל וסמ"ע" עכ"ל.]

הנה דברי התומים ברור מללו, שאסור להיות דיין אלא אם כן אומר לצד השני שכבר דיבר עם הבעל דין, ומבואר בדבריו דאפילו בדיעבד יכול הבעל דין לטעון על דעת כן לא קבלתי אותו, וממילא דינו אינו מחייבו, שהרי כתב "אבל אם אין מודיע יכול חבירו לחזור ולמר אדעתא דהכי לא נתרציתי לדון לפניו".

קצת ראיה מדברי מהרי"ל והסמ"ע

ויש להביא קצת ראיה לזה גם מדברי המהרי"ל. ממה שכתב מהרי"ל (שם) "ושולחין אחר שמעון שליח להזמינו לבית דין על פי טענות ומורה השוה. וממקצת רבותינו ראיתי שאינם פוסקים אלא כשמקבלין קניין לקיים דבריו והוי כמו נאמן עלי רועי בקר", ולכאורה מה עניין קניין להכא, אלא שרצונו לומר דבאופן ששמע צד אחד, היו מרבותיו מחמירים לומר שנפסל להיות דיין עד שיקבל קניין שמקבל עליו אותו לדיין אע"פ ששמע צד אחד לחוד, ולפי זה שאר רבותיו שלא החמירו להצריך קניין, מכל מקום הצריכו שיסכים בעל פה על זה, דהרי על הסכמה זו נראה שכתב שיש שהחמירו שצריך גם קניין.

וכן יש להביא קצת ראיה מדברי הסמ"ע, שז"ל (שם, ס"ק יא)

"ודוקא שיודע הדיין כו'. פירוש, ויודע גם כן שבעל דין השני יצטרך לעמוד לפניו, וכן כתב בהדיא שם [המהרי"ל המובא בציונים אות ה']. ואז לא ישמע לכתחילה שמא לא יהא ניחא להשני שידון בדבר שכבר שמע טענה של שכנגדו, וגם כשיודע שיהיה דיין בדבר נכנסו דבריו באזניו. משא"כ כשאינו יודע שיהיה דיין בדבר מותר לו לשמוע, ואח"כ לא ידון אא"כ נתרצה גם השני לדון לפניו אף שכבר שמע. והשתא אתי שפיר מה שכתב מור"ם ז"ל, אבל אם שמע טענות האחד ואח"כ כו', דקשה דאין לשון זה דבר והיפוכו עם מה שכתב לפני זה, והוה ליה למימר אבל אם אינו יודע שיהיה דיין מותר לשמוע. אלא ודאי השמיעה מצד עצמה לית בה איסור, אלא במה שהוא דיין ויצטרך הלה לעמוד לפניו הוא דאסור, וע"ש בתשובת מהרי"ל" עכ"ל.

הנה מה שכתב "ואח"כ לא ידון אא"כ נתרצה גם השני לדון לפניו אף שכבר שמע" לכאורה הם דברים מיותרים, שהיה לו לכתוב רק שכשאינו יודע שיהיה דיין בדבר מותר לו לשמוע וסגי בזה, ומה זה שהאריך ואח"כ כו' אלא רצונו לומר שאם לא ידע שיהיה דיין בדבר, מותר לו להיות דיין אם נתרצה השני לדון לפניו, אע"פ שנודע לו שכבר שמע את דברי האחד. סוף דבר, התומים פוסק דאפילו אם שמע לפני שחשב שיהיה דיין אסור להיות דיין, רק אם יאמר לצד השני ויתרצה לקבלו לדיין אע"פ כן, שאם לא - יכול לטעון לא קבלתי אותך על דעת זה, ואפילו בדיעבד פסול. ועל פי זה מבאר התומים, שמה שכתבו הפוסקים שאם כתב פסק בכתב פסול אא"כ היה קניין, היינו שאפילו נתרצה צריך גם קניין.

אם ידע שיהיה דיין צריך קנין

וצריך לדעת, שכל דברי התומים הינם ששמע לפני שידע שיהיה דיין, ועל זה בלבד אמרו שמספיק ריצוי ללא קניין, אבל אם כבר ידע שיהיה דיין, הרי עבר על לאו ופסול מעיקר הדין, לפיכך פשיטא דאינו מועיל אם מתרצה הבעל דין רק אם יעשה קניין. וגם מדברי ערוך השולחן מבואר דפסול בדיעבד, שכתב (שם)

"ואם אירע שאחד סיפר טענותיו לפני חכם שלא ידע שיהיה דיין בדבר ואח"כ בקשוהו לדון בזה, צריך החכם להגיד להשני שכבר שמע טענות הראשון, ואם על כל זה נתרצה השני רשאי להיות דיין בדבר, דכיון שזה קיבל עליו לא גרע מקבלת קרוב או פסול, ועוד דמאחר שלא ידע שיהיה דיין בדבר לא נקבעו הדברים בלבו שיטה אחריהם" עכ"ל.

הנה כתב שאם לא יאמר, אינו רשאי להיות דיין והיינו דפסול בדיעבד.

העולה מזה, דאם שמע צד אחד לפני שידע שיהיה דיין, לא נפסל להיות דיין אבל צריך לאמר להשני ששמע צד אחד, ושיתרצה ואין צריך קניין, ואם לא הודיעו ודן יכול הצד השני לפסול ולומר על דעת כן לא קבלתי אותו לדיין, ויש שהחמירו שלא מספיק שמתרצה בעל פה, אלא שצריך קניין, ואם כתב את דעתו בכתב אינו יכול להיות דיין רק אם הצד השני יסכים ויקבל קניין, והביא את דבריו להלכה נתיבות המשפט בחידושים (שם, ס"ק ט), ואם כבר ידע שיהיה דיין בדבר, קל וחומר שפסול, ואינו כשר אא"כ יתרצה השני בזה, ויעשה קניין.

שיטת מהרשד"ם שמכשיר הדיין ששמע אפילו כשידע שיהיה דיין

אבל המהרשד"ם סובר דדיין ששמע צד אחד אפילו אחר שנודע לו שיהיה דיין בדבר, אע"פ שעשה שלא כראוי, מכל מקום לא נפסל בעבור זה, ומוכח שם, שאפילו אם הודיע לצד השני ואין הצד השני מסכים יכול לפסול את הדיין בעבור זה, וטעמו, כיון שרק לכתחלה אמרו כן ולא בדיעבד, ועוד, שכיון שלמדו דברים הללו מדבר שקר תרחק, והרבה הלכות למדו מפסוק זה ואינם אלא לכתחלה, הוא הדין הלכה זו אינה אלא לכתחלה.

וז"ל (שו"ת מהרשד"ם חלק חושן משפט סימן ב)

"אין הדיין פסול מפני שני טעמים: א. שכפי פשט הדברים נראה שאינו אומר כן אלא לכתחלה, אחר שידע שיש כאן שני בעלי דינים שיבואו לפניו לדון, אין לו לשמוע דברי האחד שלא בפני חברו. אבל אם הוא לא ידע שעתידים לבא לפניו לדון, אלא שקודם לכן שאל השואל ממנו, ירצה לדעת דין זה לצאת ידי חובתו, אלא שאח"כ בהמשך הזמן נמשך שבאו לפניו לדון, אין מכאן ראיה שפסול לדון".

"ועוד, שאפילו אם ידע שעתידין לבא ולדון לפניו, אפשר דאיסור עבד ששמע בעל דין אחד קודם חברו, אבל אינו מבורר שיהיה פסול, דאי לא תימא הכי, אלא שהוא פסול, לא לשתמיט חד דלֵימא הכי, ואם שמע פסול לדון ביניהם, אם כן נראה דאפילו דשמע לא נפסל לדון".

"ועוד אני אומר, דאפשר, דכיון שכל אלו הדרשות נפקי מקרא דמדבר שקר תרחק כו', הכא נמי אני אומר, שכיון שכלם נדרשו ממקרא אחד, מקרא דמדבר שקר תרחק, שלא יהיה לבוש סמרטוטין ושלא ישמע כו', שכשם שנתבטל זה, נתבטל זה, ואפי' שלכתחלה צריך הדיין ליזהר מזה, מ"מ, צורך שעה, ובדיעבד, שכבר שמע לא נפסל הדיין" עכ"ל. והביאו להלכה הש"ך (שם, ס"ק ט). וכן פסק בשו"ת מהר"י בן לב חלק ג סימן צז. וכן בפתחי תשובה הביא את כנה"ג, וכדבריהם פסק הש"ך.

מחדש שאין מחלוקת בין הפוסקים

והנה לכאורה יש ב' שיטות באופן ששמע צד אחד לחוד, ואחרי כן נתרצה השני לדון לפניו ולא קיבל קנין, האם כשר הדיין, דלתומים הנתיבות וערוך השולחן פסול בדיעבד ואפילו שמע לפני שידע שיהיה דיין בדבר אלא אם כן קיבל קנין. ולפי מהרשד"ם, מהר"י בן לב וכנה"ג והש"ך, מותר בדיעבד. והוא פלא גדול איך לא הביא בנתיבות את דברי הש"ך, והביא רק את דברי התומים.

אבל באמת כשנעיין בדבר נראה, שהם שני ענינים שונים לחלוטין, דמהרשד"ם וסיעתו דנים לפסול הדיין על עצם האיסור שעבר ושמע צד אחד, ובזה אמרו שבדיעבד אין לפסול דיין ששמע צד אחד, והם איירי בעצם מהות הדיין ואיירי כשדן בעל כורחם ולא מחמת שקבלו אותו הצדדים, והיינו באופן שיש בי"ד קבוע ואינו יכול ללכת לבי"ד אחר, או שכבר קיבלו לפני כן שכל סכסוך יכריע דיין פלוני וכדו'. או באופן שהדיין חייב את מי ששמע ראשון, וזיכה לשני שלא שמע ראשון וזה שזכה אינו רוצה לפסול את הדיין, לכן אין לדון על עצם הקבלה של הדיין אלא על עצם הדבר אם פסול מחמת ששמע את הראשון שלא בפני חבירו, כי אם שמיעה של צד אחד פוסלתו אין לחלק בין אם חייב או זיכה את מי ששמע, כשם שדיין שנטל שוחד נפסל אפילו אם חייב את זה שקיבל ממנו שוחד.

אבל התומים וסיעתו איירי מעניין אחר לגמרי, ואיירי בדיין שאין יכול לכוף לדון לפניו, וכל הסיבה שחייבים לקבל דינו הוא רק מחמת שקבלוהו עליהם, ועל עניין קבלה זו דן התומים שיכול בעל הדין לטעון לא קבלתי אותו על דעת ששמע הצד האחר, לפיכך קבלתי היא קבלה בטעות, וכן מדוקדק מלשונותם, ובזה מבואר שאין מחלוקת כלל בין הפוסקים, שהכל מודים שאין לפסול הדיין בדיעבד, אבל הכל מודים שיכול לטעון שקבלתו הייתה קבלה בטעות, לכן לא הביא הנתיבות את דברי הש"ך, כי הוא בעניין הקבלה.

ולאחר חיפוש מצאתי את שאהבה נפשי, שכבר קדמני בזה בספר ישועות ישראל (חו"מ שם ס"ק ב) שכתב וז"ל

"אסור לדיין לשמוע. נראה מדברי הפוסקים דהוא דאורייתא, ובכנה"ג צידד אם בדיעבד דינו דין. ונראה מדברי הפוסקים דאינו אלא לכתחלה. ומכל מקום יראה, אם קבלו עליו, ואפילו כתבו שטרי ברורין וטענו לפניו כשלא ידע שמע טענות מבעל דין חבירו, יכול לחזור בו, כיון דאיסורא קעביד, אין כופין לעמוד לפניו לדין שיעשה הדיין איסור, וכן אפילו בדיין קבוע, יכול לומר אין רצוני לדון לפניו, כיון דחזינן דקפיד קרא שלא ישמע דבריו, יכול לומר איני רוצה לעמוד לפניו שיעשה איסור, וזה פשוט, ובאמת קרוב הדבר דאפילו אחר גמר דין יכול לבטל הדין כשלא ידע ששמע, ועל דעת זה לא נתרצה לדון לפניו כו' עכ"ל.

הנה מבואר כדברינו, דמה שדנו הפוסקים היינו האם הדיין פסול בגלל האיסור שעשה, אבל כאשר כל כח הדיין הוא מחמת הקבלה, יכול לפסול הקבלה, ומהרשד"ם איירי שאינו יכול לפסול מחמת הקבלה, אלא רק מחמת מהות הפסול ששמע האחד קודם.

הנידון

לאור המבואר, אינו יכול לפסול בטענה שהדיין פסול אבל יכול לפסול בטענה, שאם היה יודע לא היה מקבלו לדיין.

דינים העולים

1. אסור לדיין לשמוע צד אחד, כיון שכאשר אין צד שני נקל לשקר, וכשנקבע בלבו של הדיין לזכותו, אינו מהפך לחייבו כי נמשך אחר ליבו.

2. איסור זה הוא בין אם בעל הדין לא בא, ואפילו שבא לבית דין רק יצא מעט החוצה. ואפילו לשמוע קצת גם אסור כשאינו בפנינו.

3. דיין שלא ידע שיהיה דיין בדבר, מותר לו להיות אח"כ דיין, כי כששמע לא התיישב הדבר בלבו, כיון ששמע דברים בעלמא.

4. ומכל מקום חייב להודיע להצד השני ששמע כבר הצד הראשון, שאם לא כן יכול השני לפוסלו בטענה שאם היה יודע ששמע את הראשון שלא בפניו לא היה מקבל אותו.

5. וכשמתרצה הצד השני לקבלו, אין צריך קניין וסגי בקבלה בלבד, אבל אם כתב כבר פסק דין בכתב, לא מהני ריצוי בעל פה וצריך לקבלו בקניין.

6. לאחר שידע הדיין שיהיה דיין בדבר אסור לשמוע צד אחד, ואם שמע אסור לדון אלא אם כן קבל הצד השני אותו בקניין.

7. אע"פ שדיין ששמע צד אחד כשנעשה דיין עבר איסור חמור, ויש אומרים מהתורה, מכל מקום לא נפסל בדיעבד לדון בדין זה, אלא אם כן היה הדיון תלוי בקבלת הצד האחר, וטוען השני שאם היה יודע ששמע את הראשון לפני כן, לא היה מקבלו.