קבלת עדות בסקייפ

הנידון

"אנו בית דין צדק בארץ ישראל. בא לפנינו דין תורה, שהעדים דרים בחוצה לארץ, ואינם רוצים לבוא לארץ ישראל להעיד בפנינו ובפני בעלי הדין. נפשינו בשאלתינו, כיון שצריכים העדים להעיד בפני בעלי הדין, ובפני בית דין, האם קבלת עדות על ידי טלפון בתוכנה הנקראת "סקייפ", הוי כמו עדות בפני בעל הדין ובפני בית דין, שהרי בשעת הגדת העדות בחוצה לארץ נראים פני העדים לבית הדין ולבעלי הדין, וכן העדים רואים את פני בעל הדין, ואת הבית דין, והוא ממש כמו שעומדים בפני בית דין ובפני העדים. או דלמא בעינן שיעמדו ממש בפני בית דין ובפני בעלי הדין".

תשובה

לשיטת הסוברים, ששמיעה על ידי מכשירים, כגון הקורא במגילה ברמקול, לא הוי שמיעה של קול על פי תורה, הוא הדין שמיעת עדים על ידי סקייפ אינה שמיעה, ולא הוי עדות בפני בעלי הדין ולא בפני בית דין.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. מה הן הטעמים שצריך להעיד בפני בעלי דין. ב. האם כתיבת עדות, הוי כעדות בפני בעלי הדין. ג. עדות בפני בית דין ברמקול, האם הוי כשמיעת קול העדים. ד. עדות בסקייפ, האם הוי כעדות בפני בעלי הדין, ובפני בית דין.

 הקדמה

לפני שנברר ביאור התשובה, יש להדגיש, שלא באנו לברר אלא האם עדות על ידי סקייפ הוא כהגדת עדות בפני בית דין ממש, ובפני בעלי הדין, אבל לא באנו לברר האם אפשר לקבל עדות שלא בפני בעלי הדין, שלפעמים בכמה וכמה אופנים מקבלים עדים שלא בפני בעלי הדין, כגון שהיו חולים, או שהלכו למדינת הים וכדו', כמבואר בחושן משפט סימן כח סעיף טז, אבל באנו לברר רק האם הגדת עדות במכשיר סקייפ, הוא כהגדת עדות בפני בעלי הדין ובפני בית דין ממש, או שאינה כהגדת עדות בפני בעלי הדין, ולא בפני בית דין. ונברר שלושה ענינים ועל ידי זה רווחא שמעעתא: א. מה הן הטעמים שצריך להעיד בפני בעלי דין. ב. האם כתיבת עדות, הוי כעדות בפני בעלי הדין. ג. עדות בפני בית דין ברמקול, האם הוי כשמיעת קול העדים.

א) הטעמים שצריך להעיד בני בעלי הדין – לשיטת הסמ"ע

המקור שצריך להעיד בפני בעלי הדין, מבואר בגמ' בבא קמא (קיב, ב), וכן פסק המחבר (חושן משפט כח, טו), וז"ל

"אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין" ע"כ.

והטעם כתב הסמ"ע וז"ל (שם, ס"ק מז)

"אין מקבלין עדות שלא בפני בעלי הדין. משום שנאמר [שמות כ"א כ"ט] והועד בבעליו, ודרשינן [ב"ק קי"ב ע"ב] יבוא בעל השור ויעמוד על שורו". עכ"ל.

ועל מה שכתב המחבר (שם), שאם העידו שלא בפני בית דין בחרם, ולאחר מכן העידו בפני בית דין, ושינו ממה שהעידו שלא בפני בית דין בראשונה, הולכים על פי מה שהעידו בפעם השניה בבית דין, הקשה הסמ"ע, פשיטא הוא, דהרי לפי שיטת המחבר אפילו בדיעבד אין הגדת עדות שלא בפני בעלי הדין, ולא הוי עדות, ובודאי אין ללכת אחר העדות הראשונה. ומיישב, דכונת המחבר, דהוה אמינא, שכיון שהעידו בחרם ושינו בעדות השניה, אם כן נעשו חשודים על השבועה, שנשבעו והגידו שלא כדין ויפסלו לעדות, ולא נוכל לקבל עדותם השניה בבית דין, קא משמע לן, דאין נעשים חשוד, שכיון שהעידו בראשונה שלא בפני בית דין, אינם מדקדין כל כך.

וזה לשונו (שם)

"אף על פי שהגידו בראשונה על פי החרם. פירוש, והוה אמינא, השתא דמשנין בעדות, נמצא דנשבעו לשקר ופסולים הן לעדות, קא משמע לן דלא, שכל שלא בפניו, אין מדקדקין כל כך בעדותן. הוא הדין אם הגידו בראשונה על פי השבועה" עכ"ל.

הנה מבואר בדבריו, דהוא גזירת הכתוב, אלא שנתן טעם לזה, שכשמעיד שלא בפני בעל הדין, אין מדקדק כל כך, ויכול לשנות בטעות ולא במזיד, לכן אינו נפסל לשבועה.

העולה מזה: שיטת הסמ"ע, שהגדת עדים בפני בעלי הדין היא גזירת הכתוב, ויש טעם בזה, כשמעידין בפני בעלי הדין, מדקדקין בדבריהם.

הטעמים שצריך להעיד בני בעלי הדין - לשיטת אבני נזר

ובשו"ת אבני נזר (אבן העזר סימן רלח אות ז) כתב שני טעמים מדוע אין מקבלים עדות שלא בפני בעל הדין. וז"ל "דהנה בהא דאין מקבלין שלא בפני בעל דין, יש לומר שני טעמים, האחד דכשהבעל דין כאן, ידע לטעון להכחיש העדים או להזימם, וכמו שכתב הרשב"ם פרק חזקת [כח ע"ב], והב' מגזירת הכתוב, כמו קרובים". והאריך להוכיח זאת.

הנה מבואר מדברי האבני נזר, דהטעם שצריך להעיד בפני בעל דין הוא משני טעמים: הא' שאם מעיד בפני בעל הדין, יכול הבעל דין לטעון ולהכחישן. וטעם ב' מפני גזירת הכתוב. וכן כתב רש"י בבבא בתרא (כח, ב ד"ה התם)

"ולהעמיד שורו בחזקת מועד בעינן בפני בעלים, שידעו לטעון ולהכחיש העדים, ולהביא אחרים להזימן" עכ"ל.

העולה מזה: שיטת האבני נזר, דהטעם שצריך להיות בפני בעל דין הוא משני טעמים: הא' שאם מעיד בפני בעל הדין, יכול הבעל דין לטעון ולהכחישן. וטעם ב' מפני גזירת הכתוב. והיא שיטת רש"י.

הטעם שצריך להעיד בני בעלי הדין – לשיטת הלבוש ושבות יעקב

ובלבוש (חושן משפט סימן כח סעיף טו) כתב טעם אחר, וז"ל

"אמרה תורה [שמות כא, כט] והועד בבעליו, ופירשוהו [ב"ק קיב ע"א] יבא בעל השור ויעמוד על שורו, פירוש כשמעידין עליו, מכאן אמרו חז"ל [שם] שלא יקבלו עדות שלא בפני בעל דין, ואם קבלוהו שלא בפניו אין דנין על פיו. וטעמא דמסתברא הוא, מפני שבפניו לא יוכל להעיז, וישים על לבו אמתת הדברים להגיד האמת, מה שאין כן כשמעיד שלא בפניו" עכ"ל.

הנה מבואר דסובר הלבוש שהטעם הוא כדי שלא יעיז פניו לשקר אם מעיד בפני בעלי הדין.

ובשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קמח) דן בדין עדים שאין מכירים את בעל הדין, האם נחשב שעומד בפני בעלי הדין, וז"ל:

"הא דאין מקבלין עדות אלא בפניו, טעמא אחרינא אית ביה, דאם מעיד בפניו אולי יזכור לו בעל דבר שלא נעשה הדבר כך, וכהאי גוונא, ואם כן, אף שאין העד מכירו, מכל מקום, כיון שהבעל דבר שומע דברי העד ושותק, תו ליכא למיחש אף שאין העד מכירו, לכן נראה לי פשוט מילתא בטעמא, דלענין קבלות עדות הוי כקבלה בפניו" עכ"ל.

הנה מבואר טעם אחר בדבריו, שעל ידי זה בעל הדין יוכל להזכיר לו אם היה באמת כך, ולכן פוסק שאפילו אין מכיר את בעלי הדין נחשב בפניו.

העולה מזה: לשיטת הלבוש, הטעם שצריך להעיד בפני בעלי הדין כדי שלא יעיז פניו לשקר. ולשבות יעקב, כדי שבעל הדין יוכל להזכירו אם היה כך או כך.

סיכום הטעמים

הנה נתבאר, שבאמת גזירת הכתוב הוא להעיד דוקא בפני בעלי הדין, אבל הרבה טעמים נאמרו בזה:

א. לסמ"ע - שכשמעידין בפני בעלי הדין מדקדקין יותר.

ב. לרש"י והאבני נזר - כדי שבעל הדין יוכל לטעון כנגדם ולהכחישם.

ג. ללבוש - כדי שלא יעיז פניו בפני בעל הדין.

ד. לשבות יעקב - כדי שבעל הדין יוכל להזכירו איך היה, כך או כך.

ב) הגדת עדות בכתב

והנה בדין הגדת עדות, בעינן מפיהם ולא מכתבם, אבל רבינו תם מתיר בעדות בכתב, דסבירא ליה, שלא אסרה תורה עדות בכתב אלא באופן שאין יכול לדבר והוא אילם, אבל העד שיכול לדבר, אינו מוכרח להעיד בפה, אלא יכול גם לכתוב עדותו ולשלוח לבית הדין. ואין הלכה כדבריו, וכן פסק המחבר והרמ"א, וז"ל (חושן משפט כח, יא):

"העדים ששלחו עדותן בכתב לבית דין, אינו עדות, דכתיב: על פי שנים עדים (דברים יז, ו) מפיהם, ולא מפי כתבם. הגה: וכן נוהגין; ודלא כיש מכשירין אם העדים ראויין להעיד ואינם אלמים (טור בשם ר"ת)" עכ"ל.

אבל הסמ"ע (שם, ס"ק מב) מיקל כרבינו תם, וז"ל:

"אבל התוס' [יבמות ל"א ע"ב ד"ה דחזו] והרא"ש [שם פ"ג סי' ז'] והמרדכי [שם סי' י"ז] והטור [סעיף ט"ו] כתבו בשם ר"ת, דמותר לשלוח עדותו בכתב, כל שזוכר העדות ויכול להעיד בפיו [לאפוקי אילם דאין ראוי לקיים בו על פי שנים עדים כו'] אם רצה, ומשום כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו, ומשמע דהכי ס"ל. וראיתי נוהגין ממורי הוראה שלא רצו (לטרוח) [להטריח] הת"ח, ושלחו לו לכתוב עדותו בכתב ידו ולשלחו לב"ד. וכן נראה לי, מאחר דלר"ת וסיעתו אפילו בלא ת"ח מותר לעשות כן:" עכ"ל הסמ"ע.

מבואר דסובר הסמ"ע, שיש להקל כרבינו לתלמיד חכם שישלח עדותו בכתב, כיון שרבינו תן מיקל בכל אדם, יש להקל לפחות בתלמיד חכם כרבינו תם.

העולה מזה: העדים צריכים להעיד בפיהם ולא על ידי כתיבה. ורבינו תם מתיר עדות על ידי כתיבה, אם אינם אלמים, ואין כן הלכה. ומ"מ הסמ"ע מיקל לתלמיד חכם שיכתוב עדותו ושילח לבית דין.

עדות בכתב, האם הוי כבפני בעלי הדין – שיטת התומים

אבל יש לדקדק על שיטת רבינו תם, דמה בכך דכתיבה הוי כעדות מפיהם, מכל מקום, הא בעינן עדות לפני בעלי הדין. וכבר נתקשה בזה התומים, וסובר, שלא התירו הראשונים עדות בכתב אלא באופנים שמותר להעיד שלא בפני בעל הדינים, כמבואר בחושן משפט, סימן כח, סעיף טז.

וז"ל התומים (חושן משפט כח, ס"ק יא):

"אלא נראה, דבלאו הכי קשה, כיון דקיימא לן (ב"ק קיב א) אין מקבלין עדות אלא בפני בעלי הדין, מה יועיל כתבו ששלח לבית דין, לו יהיה דהוי הגדה, הא שלא בפני בעל דין הוא, ודוחק לומר הואיל וקוראין הכתב בפני בעל דין הוי כמעיד לפניו, דזה דוחק, ואינו דומה ראיית פנים דאינו מעיז, לכתיבה שלא בפניו דמעיז ומעיז, דאם לא כן למה בשעדים רדופים לילך למדינת הים מקבלין שלא בפני בעל דין, יכתבו העדים עדותן וילכו ואחר כך יקראו הבית דין באזני בעל דין כתיבתם, ויהיה כמעידין בפניהם, אלא ברור דר"ת מיירי באופן דאין צריך לקבל עדות בפני בע"ד, כמבואר סעיף ט"ז ושם אופנים טובא, ובזו מכשיר ר"ת להעיד על פי כתב, אבל במקום דצריך להעיד בפני בעל דין לא יועיל כתב יד עדים כלל, ובגמרא דאמרינן האי צורבא דרבנן לא ליזול, איירי בכהאי גוונא דצריך להעיד בפני בעל דין ולא מועיל כתב, ולא קשה מידי. ואם כן דברי הסמ"ע קצרים במקום שיש בו לבאר, דכי נהגו לקבל עדות בכתב מתלמידי חכמים, היינו באופן שאין צריך להעיד בפני בעלי הדין, אבל במקום שצריך, לא" עכ"ל התומים.

הנה מבואר, דכיון שטעם הגדת עדות בפני בעלי הדין, הוא, כדי שלא יעיז, לפיכך בודאי הגדה בכתב לא מהני, דיעיז פניו, ועל כורחך דלא התיר רבינו תם אלא במקום שאין צריך עדות בפני בעלי הדין.

העולה מזה: לשיטת התומים, הגדת עדות בכתיבה אינה כהגדת עדות בפני בעלי הדין. לפיכך, אף לרבינו תם, דעדות בכתיבה שרי למי שאינו אילם, מכל מקום, יש בזה חסרון של עדות שלא בפני בעלי הדין, ולא התיר רבינו תם אלא באופן שאין צריך עדות בפני בעלי הדין.

עדות בכתב האם הוי כבפני בעלי הדין – שיטת הנתיבות

אבל בנתיבות המשפט חולק על התומים, וסובר שעדות על ידי כתב העדות לפי רבינו תם, הוא כמו שמעיד בפני בעלי הדין, דמבאר, שעד שלא יקראו בפני הבית דין את הכתב עוד לא חלה העדות, ויכולים לחזור בהם, וקריאת הכתב בפני בית דין היא כהגדת עדות בפני הבית דין. וז"ל נתיבות המשפט (ביאורים סימן כח ס"ק ו):

"ודלא כיש מכשירין וכו'. עיין סמ"ע ס"ק מ"ב דהתוס' [כתובות כ' ע"א ד"ה ורבי יוחנן] והרא"ש [יבמות פ"ג סי' ז'] סבירא להו דמותר לשלוח עדותו בכתב וכו'. ודע דאף לר"ת [יבמות ל"א ע"ב תוס' ד"ה דחזו] דכשר מפי כתבם, מכל מקום, לא הוי כהגדה בבית דין עד שבא הכתב לבית דין, ויכול לחזור ולהגיד קודם שבא הכתב לבית דין, כמו שכתב הרמ"א בתשובה סימן י"ב, ע"ש. ואם כן, אם מת או נשתתק או שכח עדותו קודם שבא הכתב לבית דין, אף לר"ת פסול, דדוקא שטר הוי כנחקרה עדותו בבית דין משעת חתימה, אבל עדות בכתב לא הוי עדות עד שבא הכתב לבית דין, ואין העדים עוברין על לאו דלא תענה עד שבא הכתב לבית דין. ואף שבמסירת הכתב לבית דין לא עשו העדים שום מעשה, דהא השליח הביא הכתב לבית דין, מכל מקום, כיון דעשה מעשה מתחילה ולא חזר בו עד שבא הכתב לבית דין ונגמר המעשה שלו, חייב, דהא כל עד, אפילו הגיד בפה יכול לחזור תוך כדי דיבור, וכשלא חזר בו חייב". "ולפי זה נראה, דאף במקום שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין, יכול לשלוח כתבו לבית דין לדעת ר"ת, וכן בתלמיד חכם אפילו לדידן, כיון דקריאת הכתב בבית דין חשיב אז להגדה, ושם הוא בפני בעל דין. ובאו"ת [תומים סקט"ו] חולק על זה. ולי נראה כמו שכתבתי מדסתמו הפוסקים. ומה שהקשה בתומים [שם] דאינו דומה ראיית פניו דאינו מעיז, לכתיבה שלא בפניו דמעיז. לא קשה מידי, דהא דבעינן בפני בעל דין לאו משום דלא מעיז הוא, רק גזירת הכתוב [שיעידו ששמעו מבעל דין], דהא אפילו בשור הנסקל בעינן בפני השור [ב"ק מ"ה ע"א]. ועוד, דהבעל דין יכול לילך ולהיות שם בשעת כתיבה. וגם כשהעד יודע שיקראו הכתב בבית דין בפניו אינו מעיז." עכ"ל.

הנה מבואר בדבריו, שלפי רבינו תם קריאת כתב העדים בפני בית דין הוי כהגדת עדות בפני הבית דין ובפני בעלי הדינים, מדסתמו הפוסקים ולא אמרו שכתיבת עדות היא רק במקום שאין צריך עדות בפני בעלי הדין. ומבאר, דכל זמן שלא קראו בפני הבית דין את עדותן בכתב לא חלה העדות. ואף על פי שיעיז, מכל מקום, אין טעם הגדת עדות בפני בעלי הדין מטעם שלא יעיז, אלא גזרת הכתוב, וכיון שלפי רבינו תם הגדת הכתב בפני בית דין הוא כאמירת עדות עכשיו לבית דין, ממילא הוי ממש כהגדת עדות בפני בית דין.

העולה מזה: הטעם שצריך להעיד בפני בעלי הדין, אינו מפני שלא יעיז, אלא גזירת הכתוב היא, וכיון שלפי רבינו תם הגדה בכתב הוי עדות בשעה שקוראים לפני בית דין את הכתב, הרי זה עדות בפני בעלי הדין.

ג) הגדת עדות בפני בעלי הדין ובפני בית דין ברמקול – שיטת החכמת שלמה

ויש לחקור, באופן שקשה לבעלי הדין לשמוע, או לבית הדין, או שקשה לעדים לדבר בקול, האם מותר לדבר בפני בעלי הדין ברמקול. וצדדי הספק, האם דיבור ברמקול הוא כדיבור ממש שמעביר את הקול על ידי מכשיר, כמו שמעביר בפיו על ידי גלי קול את הקול, או דלמא צריך שתהיה העברה של הקול בלא מכשיר.

והנה נחלקו גדולי ישראל בשמיעת המגילה על ידי רמקול, האם אמרינן שהקול הנשמע על ידי הרמקול הוא קול הקורא, או קול הברה. והגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל במנחת שלמה קמא, סימן ט, מבאר, שאין זה אלא קול הברה. וכתב שם גם לענין הגדת עדות, דיש לחשוש שאין זה הגדה בפני בית דין.

וז"ל (שם)

"ואפילו לענין עדות יש להסתפק, כיון שגזירת הכתוב הוא, דבעינן דוקא "מפיהם", אפשר שאם שמעו בית דין את העדות על ידי מכשיר כזה שהופך בתחלה גלי הקול לגלי חשמל, וחוזר תיכף ומהפך אותם שוב לגלי קול על ידי תנודות ממברנה, דאפשר, שאף אם העד עומד ממש לפני הדיינים, והם רואים אותו בפניו איך שהוא עומד ומדבר בפיו, דאפילו הכי, אמרינן שהדיינים אינם שומעים כלל את העדות מפי עד כי אם מפי ממברנה, ואף על גב דמה שאין שומעין עדות מפי מתורגמן הוא רק משום חשש שהוא משנה את דברי העדים, מה שאין כן הכא, שאני התם שהדיינים שומעים ממש את העדות מפי העדים, רק אינם מבינים ולכן שפיר מהני מתורגמן".

העולה מזה: מרן רבי שלמה זלמן אוייערבך סובר, שקול על ידי רמקול אינו כקול האדם ממש, ויש לחשוש שקול המעובר על ידי מכשיר אינו קול לענין מגילה, וכן לענין הגדת עדות. אבל מביא שהחזון איש אמר לו שיתכן שזה נקרא קול.

הגדת עדות בפני בעלי הדין ובפני בית דין ברמקול – שיטת המנחת אלעזר והחזון איש

אבל המנחת אלעזר (חלק ב סימן עב) מתיר לכתחלה לקרוא מגילה על יד רמקול, דסבור שכל מועבר על ידי גלי קול, ומאי נפקא מינא אם מועבר על ידי מכשיר או על ידי האדם.

וכן כתב בחכמת שלמה בהערה (שם):

"לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזו"א זצ"ל, ואמר לי, שלדעתו אין זה כל כך פשוט שלא יוצאים ברמקול, ויתכן, דכיון שהקול הנשמע נוצר על ידי המדבר, וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים, אפשר דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע, וכמדומה לי שצריכים לומר לפי זה, דמה שאמרו בגמ' אם קול הברה שמע לא יצא, היינו מפני שקול הברה נשמע קצת לאחר קול האדם, מה שאין כן בטלפון ורמקול. ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד, ואין אני מבין אותו".

העולה מזה: לפי המנחת אלעזר והחזון איש, קול המועבר על ידי רמקול, הוא כקול האדם, ואפשר לשמוע מגילה על ידי רמקול, וכן לקבל עדות עדים בפני בית דין על ידי רמקול.

ד) האם עדות על ידי הסקייפ – כמעיד בבית דין

והנה הדיבור על ידי תוכנת סקייפ היא אמינות מוחלטת, ולא ניתן לזייף בה. שאפשר לבית הדין לבקש מהמדבר שיציג את מכשיר הטלפון ממנו קיבל את השיחה עם המספר המזהה, וכן הרבה דברים שמראים באמינות מוחלטת שהוא האדם שאליו התקשרו, והם העדים ולא אחרים. ואם תחשוש שהתחפשו למישהו אחר, גם בבית דין יש לחוש לזה. סוף דבר, הדיבור על ידי הסקייפ מבחינת אמינות הוא ממש כמדבר בבית דין.

כמו כן יכולים הצדדים לחקור ולשאול את העדים ממש כעומדים בבית דין. ולכאורה, כל הטעמים המובאים לעיל בדין הגדת עדות בפני בעלי הדין, יש כאן, שכיון שהעדים רואים ממש כמו שהם בבית הדין, הרי הם מדקדקין ביותר, וכן בעל הדין יוכל לטעון כנגדם ולהכחישם, וכן לא יעיז פניו בפני בעל הדין, וכן בעל הדין יוכל להזכירו איך היה, כך או כך.

אבל מכל מקום אני חוכך בזה מאוד, דכבר נתבאר שהוא גזרת הכתוב להעיד בבעליו, ורבותינו נתנו טעם למפורש בקרא, ורחוק מאוד לומר שאם מתקיים כל הטעמים שציותה תורה להעיד בבעליו, נתיר להעיד שלא בפני בעלי הדין במקום שצריך עדות בפני בעלי הדין, שהרי בודאי אין העדים עומדים בפני בעלי הדין, ולא קרינן ביה "והועד בבעליו", אלא בפני הסקייפ. לפיכך נראה, שאין עדות בסקייפ כמעיד בפני בעלי הדין, ולא כמעיד בבית דין.

העולה מזה: אף על פי שהמעיד בסקייפ היא אמינות מוחלטת, ויש בה לכאורה את כל הטעמים שיש כשמעיד בפני בית דין, אבל גזירת הכתוב היא שיעיד בבעליו, ובודאי אינו מעיד בבעליו, אלא בסקייפ.

האם הקול המועבר לבית דין בפני בעלי הדין כמעיד בפניהם – לפי שיטת התומים

אבל מצד אחר יש לדון כאן, דאולי הקול הנקלט בסקייפ ומועבר לבית הדין בפני בעלי הדין, הוא הוא העדות. דהיינו, שהעדים מוציאים קול העדות, והוא מועבר לפני בית דין, ובפני בעלי הדין, ומתקיים בקול זה "והועד בבעליו", דהקול הוא העדות, והוי כמעיד בפני בעלי הדין בבית דין.

והנה כבר נתבאר לעיל, דלפי שיטת התומים, כתיבה לא מהני להיות כעומד בפני בעל הדין, אם כן נראה שגם המעיד על ידי סקייפ אינו כעומד בגופו ממש בפני בעלי הדין, שהרי אין זה אלא חזותו.

אבל כשתדקדק בדברי התומים תראה שאין הדברים פשוטים כלל וכלל. דהנה זה לשונו:

"אלא נראה, דבלאו הכי קשה, כיון דקיימא לן (ב"ק קיב א) אין מקבלין עדות אלא בפני בעלי הדין, מה יועיל כתבו ששלח לבית דין, לו יהיה דהוי הגדה, הא שלא בפני בעל דין הוא, ודוחק לומר הואיל וקוראין הכתב בפני בעל דין הוי כמעיד לפניו, דזה דוחק, ואינו דומה ראיית פנים דאינו מעיז, לכתיבה שלא בפניו דמעיז ומעיז" עכ"ל

הנה פתח והקשה דשלא בפני בעל דין הוא, משמע שסובר שקריאת הכתב הפני בית דין אינו כהגדה לפני בית דין. דאף על פי שכתיבה היא כהגדת עדות, סובר התומים דההגדה היא זה שכתב, ובשעת הכתיבה מקיים הגדה, כמו בפה, דלא גרע זה שכתב, כיון שיכול להעיד בפה, אבל הגדה זו אינה בבית דין ולא לפני הדיינים, אלא שאין זה חסרון במקום שלא צריך להעיד בפני בעלי הדין, וכיון שכתיבה הוא דבר נאמן הוי כעדות נאמנת בבית דין, אבל אין זה הגדה בפני בעלי הדין, ולא בפני דין.

ולאחר מכן שוב כותב, שאם נדחוק שהקריאה בבית דין של כתב העדות היא היא העדות, והרי זה עדות בבית דין בפני בעלי הדין, מכל מקום לא מהני כי מעיז פניו.

והשתא לפי מאי דסבירא ליה בתחלה, שקריאת העדות לפני בית דין אינה הגדת עדות בפני בית דין, אם כן בסקייפ גם כן אין העדים עומדים בבית דין, והקול הנשמע בבית דין אינו כהגדת עדות בפני בית דין. ולפי מאי דסובר שאולי הקריאה היא הגדת העדות, עדות בסקייפ מהני, דכל זה שפוסל בכתב הוא מפני שסובר דיכול להעיז, אבל בסקייפ שהכל מוקלט ונשמע ונראה חזותי, יתכן שעדיף טפי מעדות בפני בית דין בלא הקלטה, שהמעיד בסקייפ, יודע שכל תמונה וכל דיבור מולקט לעולם, ובודאי לא יעיז פניו לשקר.

ועוד יותר נראה, שאפילו על הצד שסובר שכתיבה היא כעדות שלא בפני בית דין, אפשר, דאפילו לפי התומים מהני עדות בסקייפ, דכשם שכתיבה היא הגדת עדות בשעת כתיבה ואינה בפני בית דין, מטעם זה המעיד בסקייפ שבשעה שמעיד הקול מועבר לבית דין הרי הוא מעיד עכשיו בבית דין, והרי זה ככותב בפני דין, דמודה התומים דמהני לפי רבינו תם, גם כאן הרי הוא כמביא את קולו לבית דין ומעיד בפני בעלי הדין ובפני בית דין.

העולה מזה: התומים סובר, שעדות בכתב הוי שעת הגדת העדות בשעת כתיבה, לכן סובר שאינו כמעיד בפני בית דין. ואף על פי כן יש לומר דבסקייפ מהני, כיון שבשעה שמדבר מעביר קולו לבית דין. ובסוף כתב, דאולי קריאת הכתב היא כעדות בפני בית דין, ולפי זה גם בסקייפ מהני, דדוקא בכתב סובר התומים דלא מהני כיון דיעיז, וזה אינו שייך בסקייפ.

האם הקול המועבר לבית דין בפני בעלי הדין כמעיד בפניהם – לפי שיטת הנתיבות

והנה בנתיבות המשפט נתבאר לעיל, דחולק על התומים, ולכן פתח בראש דבריו וכתב דחלות הגדת העדות לא חלה אלא כשקוראים בבית דין את העדות בכתב, דלא כתומים דפשיטא ליה שהגדת העדות היא בשעת כתיבה, ואפילו בסוף דבריו שסובר התומים שאולי הוא כהגדה בבית דין, סובר התומים שהקריאה הוא כמעיד בפני בעל דין, דהיינו, העדים העידו בתחלה בשעת כתיבה, ולאחר מכן יש פעולה אחרת שהיא לפני בעלי הדין.

אבל לנתיבות, חלות העדות הוא אך ורק בשעה שקוראים לפני הבית דין את העדות, ולכן הוי כמעיד בפני בעלי הדינים.

והנה, לפי זה, גם עדות בסקייפ הוא כמעביר את הקול לבית דין, ואז הוא חלות העדות, ככתיבה בפני הבית דין.

העולה מזה: לשיטת הנתיבות, שחלות העדות הוא בשעה שקוראים לפני בית דין את הכתב, הוא הדין בעדות בסקייפ, חלות העדות כשבית דין שומעים, והרי הוא בפני בעלי הדינין.

האם גם לשיטת החולקים על רבינו תם מהני

והנה כל המבואר, הוא לפי שיטת רבינו תם דכתיבה הוי כהגדה בפיהם, אבל לחולקים על רבינו תם, דבעינן עדות ממש בפה ולא בכתיבה, יתכן דלא מהני גם בסקייפ.

אבל באמת נראה דעדות בסקייפ אינה שייכת למחלוקת רבינו תם והראשונים, דגם הסוברים שכתיבה אינה עדות, הוא מטעם דאינו מפיהם, שהבית דין לא שומעים קול העדים, אבל בעדות בסקייפ הרי שומעים קול העדים, והוי עדות מפיהם לכל הדעות, ולפי המבואר לעיל בשיטת התומים והנתיבות.

העולה מזה: אפילו החולקים על רבינו תם הוא רק מטעם שאין הבית דין שומע את קול העדים, אבל בסקייפ, ששומעים קולות העדים, הוי כמעיד בפיהם לכל הדעות - לכאורה.

לסוברים שקול המועבר במכשיר אינו קול לא מהני מידי לכל הדעות

אבל באמת, כל המבואר אינו נכון אלא אם נסבור שהשומע את גלי קול אדם המועבר אלו על ידי מכשירים, דינו על פי תורה ממש כשומע מפה האדם, ולא גרע שהעברת גלי הקול היא על ידי מכשירים, שעיקר דין שמיעה היא של גלי הקול, ואין נפקא מינה איך הם מועברים לשמיעת האדם, ונתבאר לעיל שהיא שיטת החזון איש שדעתו נוטה לזה, וכן פסק המנחת אלעזר (חלק ב, סימן עב). אבל המנחת שלמה וסיעתו דפוסקים ששמיעה על ידי קול שאינו מועבר טבעי, לא הוי שמיעה, אם כן בית דין ששומעים קול הסקייפ, אינם שומעים קול העדים, וכן בעלי הדין אינם שומעים קול העדים, והרי זה עדות בשוק, ושלא בפני בעלי הדין, ולאו מידי היא.

ואפילו לרבינו תם דסבירא ליה דעדות בכתיבה הוי עדות, שאני התם, דכתיבה היא דבר ממשי, ומביאים הכתב לבית דין, אבל בסקייפ אינו מביא דבר עדות ממשית, והקול המועבר אינו כקול העדים, אם כן לאו מידי הוא, דאינה עדות כלל, ואפילו לא לשיטת נתיבות המשפט.

וכיון דעמא דבר שלא לשמוע מגילה ברמקול, כמו כן עמא דבר דשמיעת עדות בסקייפ לאו עדות היא. ונראה, שאפילו כסניף אסור לצרף ספק זה, כיון שיכולים לבוא לידי טעות, שיטעו שסקייפ דינו כעדות בפני בעלי העדים.

העולה מזה: למעשה אין לסמוך להתיר עדות בסקייפ אלא לשיטת המנחת אלעזר והחזון איש, ששמיעת קול המועבר על ידי מכשירים היא כשמיעת קול טבעי, אבל למנחת שלמה וסיעתו, וכן עמא דבר ששמיעת קול על ידי מכשירים לאו שמיעה על פי תורה, לא הוי כלל הגדת עדות בבית דין, ולא בפני בעלי הדין.

קבלת עדות על ידי סקייפ האם הוי כמושב בית דין

והנה כתב המחבר (חושן משפט, סימן כח סעיף טז), שיש אופנים שאין צריך לקבל עדות בפני בעלי דינים, אבל מכל מקום, חייב לעולם להיות קבלת עדות בפני בית דין, כמבואר (שם, סעיף ו). והשתא יש עוד לברר, במקום שמקבלים עדים שלא בפני בעלי הדין, האם מותר לבית דין לקבל עדות על ידי סקייפ, האם הוי כקבלת עדות בבית דין.

וגם בזה נראה, דהכל תלוי בדין שמיעת קול על ידי העברת קול לא טבעית. דלמנחת שלמה גם הכא אינה כקבלת עדות בבית דין, דאינם שומעים קול על פי תורה. אבל למנחת אלעזר אפשר דהוי כקבלת עדות בפני בית דין.

ומכל מקום גם למנחת אלעזר, יש לעיין, לפי שיטת החולקים על רבינו תם דכתיבה אינה עדות, אין ראיה שלא צריך גוף העדים ממש שיעמדו לפני הבית דין. ומכל מקום, כיון שלא נחלקו על רבינו תם אלא מטעם דכתיבה אינה כהגדה, שמע מינא דלענין ועמדו העדים לפני בית דין, אין צריך את גוף העדים ממש, ולפיכך לפי המנחת אלעזר אפשר דמהני. וכבר כתבנו דעמא דבר דלא הוי כשמיעה. וכן עדות המנחת שלמה בשם החזון איש אינה ברורה, שלא פסקה החזון איש בספרו, אבל אמרה דרך לימוד בעלמא.

העולה מזה: קבלת עדות על ידי סקייפ, לסוברים ששמיעה על ידי מכשיר אינה שמיעה, לא הוי קבלת עדות בבית דין.

דינים העולים

שיטת הסמ"ע, שהגדת עדים בפני בעלי הדין היא גזירת הכתוב, ויש טעם בזה, כשמעידין בפני בעלי הדין, מדקדקין בדבריהם.

שיטת האבני נזר, דהטעם שצריך להיות בפני בעל דין הוא משני טעמים: הא' שאם מעיד בפני בעל הדין, יכול הבעל דין לטעון ולהכחישן. וטעם ב' מפני גזירת הכתוב. והיא שיטת רש"י.

לשיטת הלבוש, הטעם שצריך להעיד בפני בעלי הדין כדי שלא יעיז פניו לשקר. ולשבות יעקב, כדי שבעל הדין יוכל להזכירו אם היה כך או כך.

העדים צריכים להעיד בפיהם ולא על ידי כתיבה. ורבינו תם מתיר עדות על ידי כתיבה, אם אינם אלמים, ואין כן הלכה. ומ"מ הסמ"ע מיקל לתלמיד חכם שיכתוב עדותו וישלח לבית דין.

לשיטת התומים, הגדת עדות בכתיבה אינה כהגדת עדות בפני בעלי הדין. לפיכך, אף לרבינו תם, דעדות בכתיבה שרי למי שאינו אילם, מכל מקום, יש בזה חסרון של עדות שלא בפני בעלי הדין, ולא התיר רבינו תם אלא באופן שאין צריך עדות בפני בעלי הדין.

הטעם שצריך להעיד בפני בעלי הדין, אינו מפני שלא יעיז, אלא גזירת הכתוב היא, וכיון שלפי רבינו תם הגדה בכתב הוי עדות בשעה שקוראים לפני בית דין את הכתב, הרי זה עדות בפני בעלי הדין.

מרן רבי שלמה זלמן אוייערבך סובר, שקול על ידי רמקול אינו כקול האדם ממש, ויש לחשוש שקול המעובר על ידי מכשיר אינו קול לענין מגילה, וכן לענין הגדת עדות. אבל מביא שהחזון איש אמר לו שיתכן שזה נקרא קול.

לפי המנחת אלעזר והחזון איש, קול המועבר על ידי רמקול, הוא כקול האדם, ואפשר לשמוע מגילה על ידי רמקול, וכן לקבל עדות עדים בפני בית דין על ידי רמקול.

אף על פי שהמעיד בסקייפ היא אמינות מוחלטת, ויש בה לכאורה את כל הטעמים שיש כשמעיד בפני בית דין, אבל גזירת הכתוב היא שיעיד בבעליו, ובודאי אינו מעיד בבעליו, אלא בסקייפ.

התומים סובר, שעדות בכתב הוי שעת הגדת העדות בשעת כתיבה, לכן סובר שאינו כמעיד בפני בית דין. ואף על פי כן יש לומר דבסקייפ מהני, כיון שבשעה שמדבר מעביר קולו לבית דין. ובסוף כתב, דאולי קריאת הכתב היא כעדות בפני בית דין, ולפי זה גם בסקייפ מהני, דדוקא בכתב סובר התומים דלא מהני כיון דיעיז, וזה אינו שייך בסקייפ.

לשיטת הנתיבות, שחלות העדות הוא בשעה שקוראים לפני בית דין את הכתב, הוא הדין בעדות בסקייפ, חלות העדות כשבית דין שומעים, והרי הוא בפני בעלי הדינין.

אפילו החולקים על רבינו תם הוא רק מטעם שאין הבית דין שומע את קול העדים, אבל בסקייפ, ששומעים קולות העדים, הוי כמעיד בפיהם לכל הדעות – לכאורה.

למעשה אין לסמוך להתיר עדות בסקייפ אלא לשיטת המנחת אלעזר והחזון איש, ששמיעת קול המועבר על ידי מכשירים היא כשמיעת קול טבעי, אבל למנחת שלמה וסיעתו, וכן עמא דבר ששמיעת קול על ידי מכשירים לאו שמיעה על פי תורה, לא הוי כלל הגדת עדות בבית דין, ולא בפני בעלי הדין.

קבלת עדות על ידי סקייפ, לסוברים ששמיעה על ידי מכשיר אינה שמיעה, לא הוי קבלת עדות בבית דין.