הזמין מוהל וחזר בו

הנידון

"אני מוהל בשכר. לפני כמה ימים הזמין אותי מישהו למול את בנו ביום ראשון בשעה תשע בבוקר, וקבלתי את ההזמנה. לא עשינו קנין ולא כתיבת שטר. למחרת התקשר אלי אדם נכבד מאוד, וביקש שאמול את בנו גם כן ביום ראשון בשעה תשע בבוקר, מכיון שעדיף היה לי למול את בנו של האיש הנכבד, התקשרתי למזמין הראשון וביטלתי את ההזמנה. ראוי לציין, שלא סיפרתי למזמין השני שבטלתי עבורו הזמנה אחרת. לאחר זמן מה פנה אלי שוב המזמין השני, ומסיבה מסויימת ביטל את הזמנתו, כך שנשארתי ללא עבודה ליום זה ולשעה זו. האם אני יכול לתבוע את המזמין השני שגרם לי הפסד כדין בעל הבית שהזמין פועל, והיה לפועל עבודה אחרת וביטלו, דקיי"ל בסימן שלג סעיף ב, שחייב בעל הבית, או דלמא אין הנידון דומה, כיון ששכר מילה הוא רק שכר בטלה, או מסיבה אחרת אינו דומה"

תשובה

יכול לתבוע את המזמין השני.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. חזר בעל הבית וגרם הפסד לפועלים. ב. הטעמים שחזר בעל הבית חייב. ג. דיני שבת בבהמה ובאדם. ד. חיוב ד' דברים בדינא דגרמי. ה. דיני שכרמוהל. דין חיוב למוהל מדין סיטומתא.

חזר בעל הבית משלם לפועל – מדינא דגרמי

המקור לשלם לפועל שכר, אם בעל הבית גרם לו נזק, אפילו שלא ביניהם קנין, הוא בדברי הרא"ש, דכתב על הא דגרסינן (בבא מציעא עו, ב) בדין בעל הבית ששכר פועלים, וז"ל הברייתא

"הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה - נותן להן שכרן משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל".

מבואר שאם שכר פועלים לקצור תבואתו, והלכו ולא מצאו תבואה, או ששכר פועלים להשקות שדהו, ומצאו שדה לחה, נותן שכר כפועל בטל, שאינו דומה מי שבא טעון לבא ריקן, כלומר מי שעובד למי שאינו עובד.

ומשמע דדוקא שהלכו, שהוא קנין שיעבוד בעל הבית לפועלים, אבל לא הלכו הפועלים, ושכר אותם רק בדיבור והפסידו יום עבודה פטור.

אבל הרא"ש מבאר, דבאמת אם על ידי בעל הבית הפסידו יום עבודה חייב לשלם להם שכרן, אפילו שלא היה ביניהם קנין, כיון שגרם להם הפסד, ואף על פי שגרמא בנזיקין פטור, הכא אינו גרמא אלא גרמי, וקי"ל כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי. וז"ל הרא"ש בפסקיו (בבא מציעא פרק ו סימן ב) וז"ל

"והוא הדין נמי אם לא הלכו, וכבר שכרו כל בעלי בתים פועלים, ואינן מוצאין עוד להשתכר, נותן להן שכרן כפועל בטל. דקיימא לן כרבי מאיר (ב"ק דף ק א) דדאין דינא דגרמי, ועל ידו נתבטלו היום" עכ"ל,

והביאו הטור בחושן משפט סימן שלג, וכן פסק המחבר חושן משפט סימן שלג סעיף ב, וכדברי הרא"ש מבואר בתוס' בסוגיא (שם, ד"ה אין) שהקשו מדוע בלא הלכו פטור, והרי גרם להם הפסד וקיימא לן כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי, ותירצו התוס' דבלא הלכו איירי שכשחוזר בעל הבית עוד ימצאו מקום להשתכר, מבואר שאם לא ימצאו חייב.

חזר בעל הבית משלם לפועל – כחזרה בדבר האבד

ומלבד טעם החיוב מדינא דגרמי, יש עוד טעם לחייב. דהנה מבואר בברייתא שם בבא מציעא, שאם חזרו הפועלים לפני שעשו קנין, אין לבעל הבית אלא תרעומת, ועל זה קתני דאם היה דבר האבד חייבים לשלם לבעל הבית, דתניא:

"השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן - אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים - שלא הלכו, כו'. במה דברים אמורים - בדבר שאין אבוד, אבל בדבר האבוד - שוכר עליהן או מטען",

הנה מבואר שאפילו בלא קנין, אם הפועלים גרמו נזק לבעל הבית חייבים לשלם.

וכן מבואר ברא"ש בפסקיו (בבא מציעא פרק ו סימן ב) בשם הראב"ד, שפועלים שחזרו בהם בדבר האבד אפילו בלא קנין חייבים. וז"ל הרא"ש

"במה דברים אמורים בדבר שאינו אבד, אבל בדבר האבד שוכר עליהן או מטען. כתב הראב"ד ז"ל אפילו לא התחילו במלאכה. ודקדק זה ממשנתנו, דתנן השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להן זה על זה אלא תרעומת, ואוקימנא בשלא הלכו, ועלה קתני שכר את החמר ואת הקדר וכל דבר האבד שוכר עליהן או מטען. כיצד מטען. אומר להן סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים ואין נותן להן אלא סלע" עכ"ל הרא"ש.

 ועל פי זה כתב בנימוקי יוסף (שם, מו, ב מדפי הרי"ף) שהוא הדין אם חזר בעל הבית, ועל ידי חזרתו הפסידו הפועלים, הוא כדין דבר האבד, שכשם שאם הפסידו הפועלים לבעל הבית חייבים הפועלים בדבר האבד, הוא הדין אם הפסיד בעל הבית לפועל, הוה כדבר האבד.

וז"ל הנימוקי יוסף:

"והא דנקט הלכו, [אי כשהיו פועלים מוצאים להשכיר עצמן מבערב עסקינן, בלא הלכו נמי], כל שעכבן והפסידן שכירות אותו יום, חייב בעה"ב, דהא דבר האבד הוה להם, דכי היכי דפועלים מחייבי ליה לבעה"ב בדבר האבד כדתנן במתני' [הכי נמי בעל הבית מיחייב להו לפועלים], אלא הכא מיירי כגון שלא היו מוצאין להשכיר את עצמן מתחלה, משום הכי דוקא כשהלכו, שהיא כהתחלת מלאכה, שכשם ששאר דברים נקנים בקנין, כך שכירות פועלים נקנה בהתחלת מלאכה, אבל כשלא הלכו, הא לא התחילו בה, וגם [בעה"ב] לא הפסידם כלום, הלכך אין להם עליו אלא תרעומת, וגם בעל הבית אין לו על הפועלים אלא תרעומת, דלא הפסידו ליה כלום, דלא איירינן הכא בדבר האבד" עכ"ל.

ביאור שיטות הראשונים – לפי קצות החושן

ויש לדקדק, הא הלכה פסוקה היא בירושלמי (בבא מציעא ה, ג) וברמב"ם (שולחין ושותפין ז, ו), דהמבטל כיסו של חבירו פטור דאינו אלא גרמא, אם כן מדוע בעל הבית שגרם ביטול מאכה לפועל חיב לשלם, כך הקשה בנו של קצות החושן (שלג, ב), ומבאר בקצות החושן, דמבואר בבא קמא בפרק החובל (פה, ב), דהמזיק אדם חייב בד' דברים, ואחד מהם הוא שבת, ואפילו אם לא הזיקו, כגון שהכניסו למקום סגור ולא יכל לעבוד חייב בשבת, אבל המזיק ממון חבירו אינו חייב אלא בנזק, ולא בשבת בהמתו, לפיכך המבטל כיסו של חבירו שהוא ממונו אינו חייב משום שבת, אבל המבטל גופו של פועל חייב משום שבת.

והנה בסימן שח ס"ק ב כתב בקצות החושן בשיטת הרמ"ה, דהמזיק בדינא דגרמי אינו חייב בד' דברים אלא בנזק בלבד, ולפי זה אין לחייב בשבת בבעל הבית שחזר בו, דאינו אלא גרמי ואינו חייב אלא בנזק ולא בשבת.

ועל פי זה מבאר בקצות החושן, דבזה נחלקו הראשונם הנ"ל, דהתוס' והרא"ש סוברים שהמזיק בגרמי חייב בד' דברים, לכן חייב הכא בשבת, אבל הנימוקי יוסף סובר כשיטת הרמ"ה שהמזיק בגרמי אינו חייב בד' דברים, לפיכך פטור מטעם שבת, ואין לחייבו אלא מטעם אחר מדין דבר האבד.

מהו שורש החיוב לפי שיטת קצות החושן

אלא דצריך ביאור, מה שורש המחייב בדבר האבד, הא לא נעשה קנין המחייב את הפועל, וכן מה הטעם שפועלים שחזרו בדבר האבד חייבים. ועוד קשה, הא להרבה ראשונים בדבר האבד אין לחייב בפועלים אלא שיכול לשכור פועלים, או להטעות אותם, אבל לא חייבים הפועלים על גרמא שניזוק בעל הבית, ומדוע הכא חייב בעל הבית, ומבאר בקצות החושן (שם, ג) וז"ל :

"אמנם נראה, דטעמא דפועלים שחזרו בבעל הבית ליתיה בתשלומין, היינו משום דפועלים לא קיבלו עליהם אלא לגמור המלאכה ונשתעבדו לגמור מלאכתן עד כדי שכרן, ומש"ה בדבר האבוד אפילו לא התחילו במלאכה כיון דקיבלו עליהם לעשות מלאכתן נשתעבדו עד כדי שכרן, והיינו כששוכר עליהן, אבל אם אינו שוכר עליהן לא בעי שלומי כיון דלא קיבלו עליהם תשלומין. אבל בעל הבית החוזר בפועלים עיקר חיובו דבעל הבית הוא לשלומי לפועלים וכיון דתנאו דבעל הבית הוא לשלומי מש"ה בדבר האבוד צריך לקיים תנאו ובעי שלומי, וכי היכי דפועלים בדבר האבוד מחויבין לקיים התנאי שהוא לגמור המלאכה ומש"ה שוכר עליהן, וא"כ בעל הבית בפועלים שהוא להיפך דעיקר תנאו לשלומי א"כ בדבר האבוד בעי שלומי" עכ"ל

הנה מבואר בדבריו, שהתנאי שבעל הבית התנה עמהם לשלם להם הוא המחייב, וכן הוא המחייב את הפועלים לגמור מלאכתן, אלא שהעיקר חסר בדבריו, מדוע באמת תנאי זה אינו כדברים בעלמא, ומהיכי תיתי לחייב בתנאי בעלמא, ונראה בהבנת דברי קצות החושן, דדברים אלו נקנים באמירה בעלמא לא בקנין, וכשם שאמרו בחיובי קידושין דנקנו באמירה משום דבההיא הנאה דמתחתני הדדי, גמרי ומשתעבדי (גידולי תרומות שער כו, חלק ג, ב), הוא הדין בפועלים, ובעל הבית באמירה בעלמא שמשתעבדים זה לזה גמרי ומקני אהדדי להיות משועבדים זה לזה, והוא דבר המסתבר מאוד, שכך הוא דרך העולם לשעבד זה לזה, [ואי אפשר לומר שכונת קצות החושן על פי שיטת המרדכי דלהלן, דלפי המרדכי חייב גם אם גרם הפסד לבהמתיו].

נמצינו למדים, שנחלקו הראשונים אם יש בדינא דגרמי חיוב ד' דברים, וזה שורש מחלוקתם בחיוב חזרת בעל הבית, דהרא"ש והתוס' סוברים שיש חיוב ד' דברים בדינא דגרמי, לכן מחייבים שבת מטעם גרמי, ונימוקי יוסף סובר שאין חיוב ד' דברים בדינא דגרמי, לכן מבאר שחייב מפני דבר האבד שנשתעבדו זה לזה בתנאי.

שיטת המרדכי שחייב מפני שקיבל עליו לשלם גרמא

ומצאנו שיטה חשובה מאוד בביאור דין זה, והיא שיטת המרדכי בריש פרק הגוזל קמא (בבא קמא, פרק הגוזל עצים, רמז קיד-קטו) ובדבריו יש הרבה מאוד יסודות בדינים הללו, והנני מביא לשונו. וז"ל:

"ותדע שיש חילוק בין נזקי גופו לנזקי ממונו בכה"ג, ומשום האי טעמא דפרישית, שהרי שבת דאדם אם סגרו בחדר וביטלו ממלאכתו חייב, שהרי ד' דברים שייכי באדם ושבת אחד מהם, ואם סגר בהמתו בבית ובטלה ממלאכתה פטור לד"ה, כי ההיא דגזל אפדנא דתורא וחרש בהן, קנסיה רב נחמן משום דגזלן עתיקא הוה, אבל מן הדין אינו חייב כלום, וכ"ש היכא דסגרה בבית דפטור, והיינו טעמא, משום דעל ידי ממון זה נפסד ממון אחר, ומש"ה פטור אפילו לר"מ, וכ"ש המטיל כיס חבירו דפטור. ואם תאמר מ"ש מהא דאמרינן פרק הרבית האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין דמשלם, יש לומר, דהתם כגון [רמז קטו] שקיבל עליו בפירוש אם לא אקנה לך אשלם ממיטב, תדע דפריך מהא (*דאוביר) [*דאמר אם אוביר] ולא אעביד אשלם במיטבא, ואי מיירי דלא קבליה עילויה מאי קושיא דאם אוביר, דהתם קיבל עילויה הלכך בדקבליה עליה לשלם איירי, ואי לא קביל עליה היה פטור לדברי הכל, ומכאן אתה למד לכל הגרמות, אם יקבל עליו בפירוש לשלם, אם יגרום לו הפסד שהוא חייב, והיינו טעמא נמי דמוכר שדה לחבירו והשביחה והוציא עליו הוצאות, הואיל וקיבל עליו חייב [*לשלם], והיינו טעמא דקאמר טול דינר והעבירני, אם הוא צד דגים וגורם להפסד הואיל וקיבל עליו לשלם דינר חייב, וכן השוכר חמריו ופועליו וגורם להפסיד שכרם במקום אחר (מ"מ), הואיל וקיבל עליו לשלם חייב, דכולם גרמות נינהו, ואי לאו שקיבל עליו היה פטור לד"ה" עכ"ל

הנה מבואר בדבריו, שהטעם שחייב הוא מפני שקיבל עליו לשלם לו הגרמא חייב, ולכן חייב אפילו גרם הפסד לחמריו, ולאו דוקא לפועל גופו, ובערך ש"י (חושן משפט ריש סימן שלג) הביא דבריו להלכה, ועל פי זה פסק לחייב גם אם גרם הפסד על חמוריו.

ביאור שיטת המהר"ם

הנה מצאנו למהר"ם מרוטנבורג שחולק על כל הראשונים הנ"ל, וסובר שבעל הבית שחזר בו והפסידו פועלים פטור. וז"ל בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ד (דפוס פראג) סימן תתכא

"הא דדייני' דינא דגרמי היינו במקום שמפסיד חבירו ע"י גרמתו אבל מקום שהי' יכול להרויח וגורם לו בגרמתו שאינו מרויח פטור, כדתנן (ב"מ ע"ה ע"ב) השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין עליהם אלא תערומות לעיל בסי' תש"ץ. [מובא] ירושלמי המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תערומות, פירוש, שנתן לו עיסקא ולא נשא ונתן בה פטור, שאין [השכר] בא מגוף העיסקא אלא [מעלמא], והא דאמר באיזהו נשך (ע"ג ע"ב) ופשע ולא [זבין] ליה דינא הוא דלשלם לי' ההוא דרב חמא מיירי בקנין" עכ"ל.

הנה מבואר בדבריו, שעל מניעת רווח של הפועל פטור בעל הבית.

והא דמביא ראיה ממבטל כיסו, אף על פי שיש לדחות דשאני מזיק גופו ממזיק ממונו כנראה לעיל, נראה דסובר מהר"ם שבדינא דגרמי פטור מד' דברים, לפיכך מביא רק ראיה שאין זה נחשב נזק אלא גרמא דפטור, ולא סבירא ליה למהר"ם שתנאי שהתנה בעל הבית ללא קנין הוא מחייב, ואף על פי שבדבר האבד פועלים חייבים, סובר מהר"ם שזה רק פועלים אבל לא מבואר בש"ס שגם תנאי של בעל הבית מחייב, לפיכך פוטר המהר"ם בעל הבית שחזר בו אפילו הפסיד הפועל, זה ביאור שיטת מהר"ם על פי קצות החושן שהביא את דבריו (שם). ולהלכה בקצות החושן פוסק שם בב' מקומות שמסתבר טעמיה של מהר"ם, ומספיקא אין להוציא ממון מבעל שחזר בו אפילו הפסיד הפועל.

ביאור שיטות הראשונים לפי נתיבות המשפט

ובנתיבות המשפט (סימן שלג, ג) גם הקשה מדוע בבעל הבית שחוזר בו חייב, ובפועלים שחזרו והפסיד בעל הבית פטורים, ואינם חייבים אלא לשלם אם שכר פעלים אחרים. ומבאר, דעל כורחך הכא אינו חייב מדין שבת, דהא בשבת אינו חייב אלא על הזמן שסגר את חבירו בחדר, ולא על הגרמא של שאר היום [וזה באמת לא קשיא, דכונת קצות החושן שבדינא דגרמי חייב על כל הגרמי, ומה שאמרו בשבת שחייב רק מה שסגרו, כיון שזה רק גדר דין שבת, אבל הגרמי אינו אינו חייב אלא למאן דדאין דינא דגרמי].

מכל מקום מבאר בנתיבות המשפט בב' דרכים: א. שהיא תקנת חכמים, ועל תקנת חכמים אין להקשות. [ובאמת הוא תמוה, דהרי חזרת בעל הבית לא מבואר בש"ס, והראשונים למדוהו מחזרת פועלים בדבר האבד, ומנן שיש תקנה גם בחזרת בעל הבית. וצ"ע]. ב. כדברי קצות החושן שאמדו חז"ל דעתן שהתחייבו בזה, והיינו כביאור קצות החושן מה שנראה שאמדו להתחייב זה לזה באמירה.

ובנתיבות המשפט פשיטא ליה שאי אפשר לחייב בדינא דגרמי משום שבת, לכן מפרש גם את דברי הרא"ש והתוס' שחייבו רק מטעם דבר האבד, ומה שאמרו דינא דגרמי וז"ל

"כונתם כיון שתיקנו חז"ל דבדבר האבד חייב כאילו מזיקו בידים, א"כ ה"נ כיון דגרם להם היזק והוא דבר האבד להם, אין לחלק בין פועל שחוזר בדבר האבד לבעה"ב החוזר, ולומר דפועל החוזר חשיב מזיק טפי ובעה"ב החוזר הוא רק גורם, דלר"מ גורם ומזיק שוה" עכ"ל

[ובאמת לא זכיתי להבין דבריו דכל מעיין בלשון התוס' והרא"ש יראה שלא זכרו דבר האבד, ומוכח כדברי קצות החושן, שהם סוברים לחייב מדינא דגרמי. מכל מקום מבואר בדברי נתיבות המשפט, דהלכה למעשה פשיטא ליה לפסוק כשיטות הראשונים לחייב את בעל הבית החוזר בו, דלא כקצות החושן.

שיטת הסמ"ע

אבל הסמ"ע נקט שיטה שלישית בביאור שיטות הראשונים דפשיטא ליה שאי אפשר לחייב ללא קנין ולא סבירא סברת קצות החושן והנתיבות דאמרינן שאומדין דעתם שנתחייבו זה לזה לפיכך כתב בקצות החושן שכולם מחיבים מטעם דינא דגרמי וגם הנימוקי יוסף שכתב לחייב בגלל דבר האבד כונתו בגלל דינא דגרמי דעל דברי המחבר (שם) שכתב "אבל אם היו נשכרים אמש, ועכשיו אינם נשכרים כלל, הרי זה כדבר האבוד להם" ע"כ פירש הסמ"ע וז"ל (ס"ק ח)

"הרי זה כדבר האבוד להן. פירוש, וחייב מדינא (דגרמא) [דגרמי]". עכ"ל

הנה מבואר דלשיטתו כולם מחייבים מטעם דינא דגרמי ולא נחית לחלק בין השיטות כדברי קצות החושן, ועוד מוכח שפוסק כדברי המחבר.

סיכום השיטות וההלכה

לאור זאת מצאנו ג' שיטות בביאור שיטות הראשונים:

א. קצות החשון סובר שהמחייבים סוברים שבמדינא דגרמי חייב ד' דברים, או מפני שהתנו זה בזה להתחייב.

ב. לנתיבות פטור מדינא דגרמי, ואינו חייב אלא מתקנת חכמים, או שהתנו להתחייב זה לזה.

ג. לסמ"ע כולם מחייבים מדינא דגרמי.

והנה יש נפקא מינה גדולה בין הטעמים לגבי שוכר בהמת חברו, והיה מוצא לשכור במקום אחר, ואחרי כן ביטל, שאם חיוב חזרת בעל הבית  מדינר דגרמי, ועל כורחך הוא מטעם שבת הוא חייב, אין שבת במזיק ממונו, כדחזינן במטל כיסו של חברו, אלא במזיק גופו כנראה לעיל, ופטור. אבל אם הטעם הוא מפני דבר האבד, אין לחלק בין גופו לממונו, ולשיטת המרדכי דלעיל שחייב מפני שקיבל על עצמו לשלם גרמות חייב לשלם אפילו גרם הפסד לבהמותיו.

ובדין חיוב בעל הבית כשגרם מניעת רווח לפועל, כתב בקצות החושן שיש לחשוש לשיטת מהר"ם, שפוטר, ופוסק למעשה שלא להוציא ממון, אבל רוב בנין ומנין של רבותינו הפוסקים סוברים שחייב. הלה המה: המחבר, הרמ"א, הש"ך, הסמ"ע, נתיבות המשפט, הגר"א. וכן רבותינו הראשונים הרא"ש, תוס', הרמב"ן, הנימוקי יוסף, הטור, ועוד.

ובספר תהלה לדוד כתב שדעת מהר"ם היא דעת יחיד ואפילו קים לי אינו יכול לטעון, וכן במלא הרועים ערך שכירות פועלים דחה דעת המהר"ם מרוטבורג, וכן נראה הלכה למעשה.

נידון דידן – בדין מוהל שהזמינו וביטלו ההזמנה

לאחר ביאור כל השיטות יש לעיין בנידון דידן האם חייב לשלם למוהל הגרמא שהפסיד המילה הראשונה שהיה לו. והנה, כבר נתבאר שיש כמה טעמים לחייב בעל הבית שחזר:

א. שקיבל על עצמו לשלם הפסד שיבוא על ידו לפועל (שיטת המרדכי ריש הגוזל עצים).

ב. מדינא דגרמי בדין שבת.

ג. שבההיא הנאה השתעבדו לשלם הפסד שיגרם על ידם.

ד. תקנת חז"ל.

והנה כל הטעמים הללו שייכים בנידון דידן, שהרי היה לו כבר הזמנה אצל המילה הראשונה, שאף על פי שאין זה ודאי, שהרי לפעמים התינוק צהוב, מכל מקום מוהל שבודק את התינוק יודע אם יש חשש צהוב, ואין דרך סתם לבטל מוהל, ואין זה שכיח כלל לפיכך הרי זה כודאות מוחלטת שהיה נשכר, ויש כאן גרמי לחייב שבת. גם טעם הנתיבות שהוא תקנת חז"ל יש כאן, גם שייך לומר כאן שהתנו להשתעבד זה לזה, שהרי אבי הבן רוצה להיות במוהל זה ורוצה שישתעבד לו, גם מה שכתב המרדכי שקבל על עצמו להתחייב בגרמא, גם כאן התחייב, שהרי יודע אבי הבן שהמוהל יקבל הזמנות כל הזמן, ומעת שהזמינו לא יקבל הזמנות אחרות, לפיכך אפילו שלא ידע כלל שהיה למוהל הזמנה לברית אצל הראשון, מכל מקום התחייב לשלם לו כל הפסד שיגרם על ידי הזמנה זו.

דין שכר בטלה של מוהל בזמנינו

אבל יש לדקדק בזה, דכיון ששכר מוהל אנו אלא שכר בטלה, ואסור ליטול שכר, כמבואר בתשובות הראשב"א (חלק א סימן תעב) וברמ"א יורה דעה סימן רס"א, א ומה שנוטלים אינו אלא שכר בטלה, ובשו"ת עשה לך רב (חלק ב סימן נה) אסף מקורות להיתר שכר בטלה של מילה, עיין שם, אם כן בשכר בטלה לכאורה אין טעם שהפסידו, שהרי בסוף לא עבד, אם כן היה פנוי למלאכתו, ומה שייך לומר שהפסידו שכר בטלה, הרי לא היה בטל, בשלמא אם מנע ממנו לעבוד יש לדון שחייב לשלם שכר בטלה, אבל כיון שלא מנע ממנו ילך ויעבוד, ואם תאמר שאין לו עבודה, אם כן אסור בכלל ליטול שכר מילה, שהרי אין לו עבודה אחרת.

אבל באמת כבר כתב בערוך השולחן (יורה דעה רסא, ו) וז"ל

"ושמעתי מעיר אחת גדולה, שישראל מרובים ומוהלים מועטים, והמוהלים מסרבים מפני שיש להם בזה ביטול פרנסה, ששכרו טובי העיר מוהל אחד שלא יעשה שום פרנסה, ויקבל מכל מילה כך וכך, והוא כמושכר לאנשי העיר למול בניהם, ונכון הוא מאד, ובפרט בעיתים הללו ד' ירחם" עכ"ל.

ונראה שגם בזמנינו אין אדם שיכול לעבוד לפרנסתו ולהיות פנוי למילה כל כך, שהרי בזמנינו יש לחץ בעבודה בכל מקום, ומי שצריך לבטל עבודה וללכת מזמן לזמן למול, לא יוכל להיות בשום עבודה מסודרת, לכן המנהג שכתב הערוך השולחן הוא גם בזמנינו, שמי שנוטל על עצמו מצות מילה מותר ליטול שכר, והוא שכר בטלה, אפילו שאין לו עבודה מסויימת, כיון שעצם הדבר שהוא בטל ממלאכה להיות פנוי למצות מילה שרי, ואף על פי שיש הרבה מוהלים, מכל מקום קשה מאוד לבדוק בהם, ובזמנינו שיש קושי בפרנסה ויש לחץ לעבוד כל היום יש להתיר ליטול שכר.

דין סיטומתא

ומלבד הטעם הנראה לעיל, יש עוד טעם לחייב את מבטל ההזמנה. דהנה כבר פסק המחבר (שלג, א) שלאחר שנעשה קנין התחייבות בין בעל הבית לפועל, אין בעל הבית יכול לחזור בו. ומבואר בסמ"ע (ס"ק ו) דאין זה מחמת גרם נזק, אלא שכיון שעשו קנין, חייב לשלם לו. והנה בימינו יש לומר שהזמנה היא קנין סיטומתא.

ויש להביא ראיה לזה מדברי המרדכי (שבת סימן תעב – תעג) שדן במי שנדר לחבירו שיהיה מוהל, ופסק שאם היא מעוברת לא מועיל לחייבו מדין סיטומתא, כי הוא דבר שלא בא לעולם, מוכח, שאם כבר נולד התינוק חייב מדין סיטומתא. והדברי חיים (שו"ת חושן משםט חלק ב סימן כו) סובר, שאם המנהג להבטיח להיות מוהל כשהיא מעוברת, מהני אפילו לדבר שלא בא לעולם. ואף על פי שיש מחלוקת גדולה בדין זה האם מהני קנין סיטומתא לדבר שלא בא לעולם, שקצות החושן (רא, א) ונתיבות המשפט (רא, א) ורע"א (שו"ת קמא, סימן קלד) סוברים שלא מהני סיטומתא לדבר שלא בא לעולם, לעומת זאת הדברי חיים הנ"ל והחתם סופר (חושן משפט סימן סו, סוף אות ב) ועוד, סוברים שמהני, ואסף כגורן שיטתם וביארם בספר עמק המשפט (שכירות בתים סימן מא ו-ז), מכל מקום, בנידון דידן שכבר נולד התינוק, הוא סיטומתא לכל הדעות, וכיון ששכר את המוהל בקנין סיטומתא, הרי שבעל הבית אינו יכול לחזור, וחייב לשלם אפילו לא הזיקו, כמבואר בחושן משפט (סימן שלג, א).  

האם חייב לשלם רק כשכר פועל בטל

וכבר שנתבאר שחייב לשלם, יש לדון האם משלם רק כשכר פועל בטל, או שכר מלא. דבחושן משפט (שלג, א) מבואר שמשלם לפועל שלא עבד רק כשכר פועל בטל. אלא שיש לומר, שמוהל שהוא דבר מצוה, ולזכות יחשב, עדיף למוהל למול, מאשר לישב בטל, ודומה למלמד שנתבאר בסימן שלד סעיף ד שחייב שכר מלא, וכך נראה למעשה, שהרי היא מצוה גדולה, והמוהלים רוצים לזכות במצוה זו.