שליח שקנה - מתי זכה המשלח

שליח שקנה תפילין – מתי זוכה בהם המשלח

הנידון

"בני יהיה בר מצוה בעוד שנה. הזמנתי אצל סופר סת"ם מומחה פרשיות עבורו. חבר שלי מחו"ל ביקש ממני שאזמין עבור בנו פרשיות, הוא ביקש שאשלם מכספי, והוא ישלח לי כסף לאחר מכן. קבלתי את הפרשיות של בני ומסרתי למגיה, הם היו טובות מאוד כדרכו של סופר זה. לאחר מכן התחיל הסופר לכתוב עבור חברי מחו"ל. הוא ידע שזה עבור חברי מחו"ל. כשסיים את הכתיבה הבאתי למגיה, ואמר לי שמעולם לא ראה פרשיות יפות כאלה, כידוע שלפעמים סופר מוציא תחת ידו פרשיות הרבה הרבה יותר איכותיות מדרכו. שילמתי מכספי עבור פרשיות אלו כפי שביקש ממני חברי, ואני צריך לשלוח אותם לחברי בחו"ל. נפשי בשאלתי, האם אני יכול לשלוח לחברי את הפרשיות של בני, שהם ברמת הידור שרגיל סופר זה לעשות, וחברי לא ביקש יותר מזה, ואני אטול לעצמי את הפרשיות המיוחדות, שהרי לא שילמתי במעות שלו, אלא במעות שלי. ואולי זה שכרי מהשמים כדמי תיווך"

תשובה:

המשלח זכה בתפילין, ואסור להחליפן.

ביאור התשובה

ובה יבואר: א. שליח שקנה עבור חבירו, מתי חבירו זכה בדבר. ב. שלח שליח לקנות עבורו במעות שלו, או במעות של שליח, מתי זוכה המשלח. ג. מתי השליח יכול לחזור ולזכות לעצמו.

שיטת הרמ"ה

צדדי הספק הם, שליח שקונה עבור משלח סחורה מסויימת במעות של עצמו, האם יכול השליח לאחר שקנה ומשך את הסחורה, לחזור בו, וליטול לעצמו את מה שקנה, ולהחליף לסחורה אחרת.

והנה שורש הלכה זו בבבא קמא (קב, ב) בסוגיא ד'מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות'. ודין זה מבואר בטור חושן משפט, דז"ל (קפג, ד)

"כתב הרמ"ה, ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי, וזבין ליה מסתמא, קנייה ראובן משעת משיכה, דכיון דאמר לו זבין לי, לזבינא מעליא קא מכוין, וכמו דאמר לו זכה לי דמי, ואפילו שחזר שמעון אחר משיכה ואמר לעצמי כיוונתי לקנות אינו נאמן, אף על גב דיהיב שמעון דמים שלו, קנייה ראובן ויהיב לשמעון זוזי, דכמאן דאוזפינהו דמי. ודוקא שלא חזר שמעון קודם משיכה, אבל אי חזר בו קודם משיכה ואומר שקונה לעצמו, אפילו אם חזר בין מתן מעות למשיכה קנה, כיון שמעות אינן קונות, נמצא שעדיין לא קנה ראובן, ובשעת משיכה זוכה לעצמו" עכ"ל.

הנה מבואר דהאומר לחבירו קנה לי, כמו שאמר לו זכה לי, ועשה אותו שליח לזכות לו מיד שמושך את הסחורה [אבל אם אומר לו בפירוש שאל תזכה לי, לא עשה אותו שליח לזכות לו, ולא זכה המשלח בסחורה רק לאחר שבאה לידו], לפיכך, כשמשך השליח את הסחורה, אמרינן שעשה קנין משיכה עבור המשלח, וזכה המשלח בסחורה, ואינו נאמן לומר שהתכון לזכות לעצמו. ודוקא אם עשה משיכה, אבל אם רק נתן מעות יכול לחזור בו ולא לזכות עבור המשלח, כיון שמעות אינם קונות. ומחדש הרמ"ה, שאפילו אם נתן השליח מעות משל עצמו, זוכה המשלח, שהיה סברא לומר שכיון שנתן מעות משל עצמו לא התכון לזכות למשלח, ועוד היה סברא לומר שאינו יכול להקנות למשלח במעו שלו, כשיטת רבינו ירוחם להלן, קמ"ל דקני המשלח.

שיטת רבינו ירוחם

אבל רבינו ירוחם (מישרים נתיב כח חלק א דף עט טור ב) כתב, וז"ל

"ואם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו, לא קנה חבירו אפילו אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי, אלא אם כן הודיעו למוכר, בפרק ט' דקמא (קמא קב, ב)" עכ"ל.

הנה מבואר שרבינו ירוחם לכאורה חולק על הרמ"ה, וסובר שאם קונה השליח במעות של עצמו, לא קנה חבירו.

והבית יוסף הביאו (חושן משפט סימן שפ"ג מחודש ג) והראה מקור לדבריו מהא דמבואר בסוגיא (שם) דבני מערבא סוברים שאין השליח קונה עבור המשלח, אלא אם המוכר יודע שקונה עבורו, ואז מקנה למשלח, אבל כשאינו יודע אין המוכר מקנה למשלח ולא זוכה המשלח.

המחבר ורמ"א פוסקים דלא כרבינו ירוחם

ותמה הבית יוסף על רבינו ירוחם, דהרי הרא"ש בסוגיא שם (פסקים ס"ק יח) פוסק דלא כבני מערבא, ולהלכה אפילו אין המוכר יודע שקונה השליח למשלח זכה המשלח. וכתב הבית יוסף דהיה סברא לומר שאפילו ש"ס דידן מודה לבני מערבא באופן שהשליח נותן מעות שלו, ולא נחלקו על בני מערבא אלא אם נותן השליח מעות של המשלח, דאז אמרינן שאפילו אין המוכר מתכון להקנות למשלח זוכה המשלח ממילא עבור מעותיו, אבל אם השליח נותן מעות עצמו מודים שאין המשלח זוכה, דאיך יקנה, מכל מקום תמה הבית יוסף על לשון רבינו ירוחם, שכתב שהוא מפורש בבא קמא וזה אינו מפורש, וכיון שאין מקור מהגמרא לחלק בין אם נתן מעות שלו או מעות של המשלח, לפיכך פסק הבית יוסף השולחנו (חושן משפט סימן קפג, ד) הטהור כדברי הרמ"ה שבטור, שאפילו במעות השליח זוכה המשלח. והנה גם בדרכי משה (שם, ב) כתב על דברי הטור שהביא את שיטת הרמ"ה -

"וזה שלא כדברי רבינו ירוחם נתיב כ"ח חלק א' דכתב אם קנה במעותיו וכו'" עכ"ל.

מכל מקום להלכה לא הגיה הרמ"א מידי בדברי המחבר, והסכים עמו לשיטת הרמ"ה, שאפילו במעות השליח זכה המשלח. וכן מוכח בדברי הרמ"א (שם, ב) לפני כן שכתב

"קנאה בא' מדרכי הקנאה בלא מעות, זכה המשלח, ואפי' מכרם השליח אינו כלום (ב"י בשם תשובת הרשב"א)" עכ"ל.

[ועיין בפתחי חושן סג מה שמחדש בביאור שיטת הרשב"א].

שיטת הש"ך

והש"ך (שם, ס"ק ב) מבאר ששיטת רבינו ירוחם מבוארת ברא"ש המובא בבית יוסף, והוא מוכח בגמרא, שאם נותן השליח מעות עצמו, גם גמרא דידן מודה שאין המשלח זוכה, אלא אם כן הודיעו למוכר שקונה בשבילו.

ביאור שיטת רבינו ירוחם לפי הדרישה, קצות החושן ונתיבות המשפט, ומחנה אפרים

אבל הדרישה (סימן קפג, ס"ק ג), נראה לו נכון להלכה מה שמחלק הבית יוסף, בין קונה במעות של משלח, לקונה במעות שלו, וכתב שללא ספק זו היא שיטת רבינו ירוחם, לפיכך פוסק להלכה את דברי רבינו ירוחם, שבמעות של שליח אינו יכול להקנות למשלח, אלא אם המוכר יודע שקונה למשלח. ומיישב את שיטת הרמ"ה שאינו חולק על רבינו ירוחם, דהרמ"ה איירי באופן שהמשלח שלח שליח לקנות לו, אז אומרים שהמעות שהוציא הם מלוה למשלח, ובשיעבוד ההלואה הוא מזכה למשלח, אבל רבינו ירוחם איירי שאינו משלחו, אלא מעצמו רוצה לקנות לחבירו במעות שלו.

וז"ל הדרישה:

"ואני אומר, דודאי דברי רבינו ירוחם כנים ואמתיים הם, והיינו טעמא דאין אדם יכול להקנות לחבירו מה שבידו כי אם על ידי אחר, וכיון שקונה משלו ואינו מודיע להמוכר שעל שם חבירו קונהו, והמוכר דעתו להקנותו לבעל המעות, נמצא דהוי כאילו המקח כבר היה בידו, ואמר זה יהיה של חבירי ואני מזכהו לו דלא זכה בו חבירו, ויכול לחזור בו. ולא דמי להא דכתב הרא"ש דלא בעינן דעת המוכר, דהתם חבירו נותן לו מעות לקנות לו בהן, ונעשה לו שליח וידו כידו, וידו של אדם יכול להקנות לנפשו במשיכה או בהגבהה כל אחד לפי דינו, וזה שדייק הרא"ש וכתב שהוא זוכה לבעל המעות, אבל כשמודיע למוכר, אזי המוכר אומר לו להאי לוקח: 'קח זה, וזכהו לחבירך', והוה ליה כזכה בו על ידי אחר.

ומה שכתב רבינו ירוחם בפרק ט' דקמא, היינו, משום דשם כתב האי סברא דכשמודיעים להמוכר, אזי הוא מקנה להלוקח. ואף שהרא"ש כתב דשם לא צריכין להודיעו, היינו טעמא, משום דהוא שליח, הא בעלמא פשיטא דנשארת אותה סברא הפשוטה דהוה להו לבני מערבא, וגם גמרא שלנו שקיל וטרי בה טובא. ובדרכי משה (ארוך ס"ד) כתב דליתא לדברי רבינו ירוחם מטעמא שכתב בית יוסף, גם ממה שכתב בסמוך (ס"ד) הרמ"ה "דכמאן דאוזפינהו" דמי כו' מוכח דלא כוותיה ע"כ.

ואני אומר דגם מדברי הרמ"ה לא קשה מידי, דשאני התם שהמשלח אמר לו 'זיל זבין לי האי מידי', ולהכי כי אזיל וקני סתם ומשך ליה, ודאי בשליחותיה זבניה, ואוזיף הוא דמוזיף ליה, ולהכי שוב אינו יכול לחזור בו אפילו לא הודיע למוכר, אבל כי הא דמיירי ביה רבינו ירוחם, שלא שלחו אדם מעולם, אלא הוא מעצמו אמר אני קונה זה לחבירי, ודאי כי ליכא ידיעת המוכר במה יזכה הלה. וראיה לזה מסוף דברי הרמ"ה, דכתב כשקנה במעות המשלח ורצה לחזור צריך להודיע למוכר, שמע מינא דיש נפקותא בהודעה למוכר, על כן נראים לי דברי רבינו ירוחם שרירין וקיימין ודוק" עכ"ל הדרישה.

וכן נראה שסובר בקצות החושן (סימן קפ"ג ס"ק ד), עיין שם שהאריך בזה. והסכים עמו בנתיבות המשפט (שם, ס"ק ב). וכן נראה שיטת המחנה אפרים (שלוחין סימן יח. ועיין סי' יב). ועיין בפתחי חושן חלק ג' פרק יב הערה סג.

דינים העולים

א. מי שלא עשהו אדם שליח לקנות לו, ומעצמו רוצה לקנות עבור חבירו במעות של עצמו, אינו יכול לזכות לחבירו, אלא אם כן אומר למוכר שקונה בשביל חבירו, ואז המוכר מזכה לחבירו.  

ב. אם עשהו שליח לקנות לו, אפילו המוכר אינו יודע, זכה המשלח. ולא מיבעיא אם קונה במעות של משלח, אלא אפילו אם קונה במעות של עצמו.

נידון דידן

והנה בנידון דידן שידע הסופר שקונה עבור חבירו, הרי שזכה חבירו בפרשיות לכל הדעות, שאפילו לבני מערבא, אם מודיע למוכר שקונה עבור המשלח, זוכה המשלח במקח. ואם לא ידע הסופר שהקונה קונה עבור חבירו, ושילם השליח במעות המשלח, גם כן זכה המשלח לכל הדעות בפרשיות. ואם לא ידע הסופר שהשליח קונה עבור המשלח, ושילם השליח במעות שלו. אם אמר לו המשלח לקנות לו, לפי פסק הלכה של הדרישה, קצות החושן נתיבות המשפט ומחנה אפרים, קנה המשלח. לפיכך אין ספק שזכה המשלח בפרשיות, ויכול אפילו להוציא מיד השליח. וכל זה רק באופן שמודה השליח שלא ביטל שליחותו, אבל אם ביטל שליחותו, בזה יש נידון ארוך בחו"מ סימן שפ"ג, ואין כאן  מקומו.