אחריות מנהל גמ"ח על פקדונות שבידו

הנידון

אני מנהל גמ"ח לשם שמים ללא רווח ממון. קבלתי מהרבה אנשים פקדונות בסכומים שונים להלוות. לא אמרתי להם בשעת ההפקדה שאינני מקבל על עצמי דין שומר על הכסף. כמו כן יש לציין שכאשר הייתי זקוק לכסף הייתי לווה מהפקדונות. בביתי אין דלת רב בריח, אלא דלת רגילה. לימים פרצו גנבים וגנבו מדמי הפקדונות עשרים אלף שקלים. מלבד זאת גנבו גם תכשיטים ודברים יקרי ערך.

נפשי בשאלתי: א. האם אחריותי על הפקדונות כשואל שחייב אפילו באונסין, או הנני משועבד כלווה שחייב לעולם להחזיר המעות, או שאחריותי רק כשומר בלבד. ב. אם אחריותי כשומר בלבד, האם אחריותי כשומר שכר שחייב בגניבה, או רק כשומר חינם שפטור בגניבה וחייב רק בפשיעה. ג. אם אחריותי כשומר חינם בלבד, האם הנחת הכספים בבית ללא דלת מנעול רב בריח נחשבת כפשיעה ששומר חינם חייב, או אינה כפשיעה.

תשובה

אינך שואל, ולא לווה, ואחריותך היא רק שומר חינם שחייב רק בפשיעה. לפיכך אם זה גמ"ח ידוע וגדול, יש להניח את הכספים בכספת, לפיכך הוי פשיעה, ואם זה גמ"ח קטן, או שהמנהל עושה טובה לאחד, לא הוי פשיעה. והכל כפי ראות עיני הדיין.

ביאור התשובה:

ובו יתבאר: א. האם דינו כשומר חנם או שומר שכר. ב. באיזה מקם יש לשמור את הכספים. ג. מה הדין אם השתמש בכספים.

שומר שהשתמש בכספים דינו כשואל או לווה

פסק המחבר (חושן משפט, רצב, ז)

"היה הנפקד שולחני או חנוני והופקד אצלו מעות, אם אינם חתומים ולא קשורים קשר משונה, אף על פי שהם צרורים, מותר לו להשתמש בהם; לפיכך נעשה עליהם שומר שכר, וחייב בגניבה ואבידה אפילו קודם שנשתמש בהם; ואם כבר נשתמש בהם, חייב גם באונסים אפילו אחר שהחזירם למקומם, עד שיחזירם לבעליהם" ע"כ.

הנה מבואר, ששומר כספים שמותר להשתמש בהם דינו כשומר שכר בשכר ההנאה שיכול להשתמש בכספים. ואם השתמש בכספים חייב אפילו באונסין כשואל, אפילו אם החזיר את הכספים למקומם. והקשה הסמ"ע (שם, ס"ק יז) מדוע חייב השומר שהחזיר את הכספים באונס, והרי שואל שלא מדעת, דהיינו שומר שהשתמש בפקדון ללא רשות, והחזיר את הפקדון למקומו, פקע ממנו שם שואל כשהחזיר את הפקדון למקומו, וחזר להיות רק שומר ופטור מאונסין, אם כן קל וחומר שומר כספים שמותר להשתמש בכספים, והחזירם למקומם ראוי להפטר מחיוב אונסים.

ומתרץ הסמ"ע, דשאני מעות שעומד להשתמש בהם בכל שעה כשיבוא לידו ריוח, ועוד, שכבר השתמש בהם, ואינם אותם מעות שנטל. [והפוסקים דנו האם חייב באונס מדין שואל, או כלוה ואין כאן המקום להאריך בזה]. ולכאורה לפי זה המקבל פקדונות לגמ"ח והשתמש בהם, חייב באונס הפקדון, כדין שומר שהשתמש בכספים.

מנהל פקדונות גמ"ח – דינו כשומר

אבל לאחר העיון נראה דאין אחריות פקדונות שמקבל מנהל גמ"ח, כדין נפקד שקיבל כספים. דהנה, ידוע ומפורסם גודל שכר המצוה למי שיש בידו מעות ומלוה לאחרים ללא ריבית, ומקיים בכל עת מצוה בדמיו. ולפי זה, אם יפקיד אדם מעותיו ביד נאמן, וישלם לו שכר על הלוואת מעותיו לאחרים, בודאי למנהל הגמ"ח אין אחריות כשואל או כדין לווה על הכסף, אלא הוא פועל של בעל הבית, וידו כיד בעל הבית, ואם אחד הלווים לא החזיר הלואתו, אינו אחראי עליהם, שאינו אלא פועל של בעל הבית. וכן אם אחד הלווים החזיר את ההלואה, בודאי אין המנהל שואל או לווה עליהם, אלא דינו כשומר שכר עבור תשלום שכר עבודתו. ואפילו אם הוא בעצמו לווה מהכספים, הרי גם זו זכות לבעל הכספים, שהפועל בעצמו לווה, ואם לאחר החזרתם נאנסו, פטור.

לאור זאת, מדוע יגרע חלקו של העושה מלאכת שמים ללא שכר, ומזכה את בעלי הפקדונות בשכר מצוה גדול מאוד של הלואות כספיהם לנזקקים ונצרכים, וכי יגרע חלקו מפני שאינו נוטל שכר, והרי עבודת ניהול גמ"ח קשה מאוד, והוא מנהל את הגמ"ח ללא שכר פעולה, בודאי פשיטא ופשיטא שאינו אלא פועל של בעלי הפקדונות, ואחריותו היא פחות מפועל שנוטל שכר. לכן נראה לעניות דעתי ברור, שמנהל גמ"ח אפילו שלא אמר לבעלי הפקדונות שאינו נוטל אחריות, אינו אלא כפועל בחנם של בעלי הפקדונות, והוא שליח שלהם בלבד.

מנהל פקדונות גמ"ח - כשומר חינם אפילו שלא קיבל שמירה

וכיון שנתבאר שאין למנהל הגמ"ח דין לווה או שואל, יש לבאר האם דינו כשומר חינם. דהנה מבואר בחושן משפט (סימן רצ"א, ב), ששומר צריך לקבל על עצמו להיות שומר. ואם אינו מקבל בפירוש להיות שומר, אינו נעשה שומר. ומבואר שם הרבה חילוקי לשון באיזה אופן נחשב שקיבל על עצמו קבלת שמירה. ולפי זה לכאורה אם לא קיבל על עצמו להיות שומר, אין דינו כשומר כלל.

אבל מכל מקום נראה דדינו כשומר חינם. דהנה פסק המחבר (סימן רצא, ב) בשם תשובות הרא"ש (כלל צ"ד, ב-ד), שאם נותן חפץ לשליח להוליך, והמפקיד אינו נמצא עמו, בודאי קיבל השומר שמירה. והטעם בזה, דאנן סהדי שאין אדם מאבד חפציו, וכשמבקש משליח להוליך חפציו, בודאי כונת המפקיד שהשליח יקבל על עצמו שמירה, דאם לא כן לא היה נותן לו חפציו, וכיון שבודאי זו כונת המפקיד, על כורחך גם הנפקד קיבל על עצמו לשמור, שאם לא – היה לו לומר למפקיד שאינו מקבל על עצמו לשמור.

למה הדבר דומה, לנותן לחבירו חפץ, ואומר לו בפירוש, אם אינך מקבל על עצמך שמירה, אל תקבלו ממני, פשוט שבאופן זה, אם הנפקד מקבל את החפץ, הרי הוא כמודה שקיבל שמירה, שהרי אמר לו המפקיד בפירוש 'איני נותן לך את החפץ רק אם תקבל שמירה', כמו כן הנותן לחבירו להוליך חפציו ואינו הולך עמו, בודאי אין דעתו לאבד חפציו, וכונתו שאינו נותן לו את חפציו אלא אם יקבל על עצמו להיות שומר, וכיון שקיבל את החפץ, בודאי קיבל להיות שומר.

אבל הרמ"א כתב דיש חולקים על הרא"ש, וסוברים שאפילו באופן זה, אם לא קיבל בפירוש שמירה אינו נעשה שומר.

וז"ל השולחן ערוך (שם)

"מי שהיה מהלך בדרך, ואמר לו חבירו: הולך עמך אלו המנעלים, ואמר לו: הניחם כאן על החמור, והניחם שם ולא קבלם הנפקד בידו, אלא כמו שהניחם המפקיד על החמור כך הוליכם, ולא קשרם, והלך לו מן הצד להסך רגליו, והניח החמור על אם הדרך, ונאבדו המנעלים, הוי שומר חנם, והוה ליה פושע, וחייב לשלם. הגה: דלא אמרינן דאם אמר: הנח, סתם, לא הוי שומר חנם, אלא במקום המשתמר, אבל בדרך וכיוצא בו, ודאי קבל עליו שמירה (טור בשם תשובת הרא"ש). ויש חולקין, וסבירא להו דאפילו במקום שאינו משתמר לא הוי שומר חנם, עד שיאמר: הנח לפני." ע"כ.

אבל הסמ"ע (שם, ס"ק ה) חולק על הרמ"א, וסובר שהכל מודים לשיטת הרא"ש. וכן נראה מדברי הש"ך (ס"ק ז) ונתיבות המשפט (חידושים ס"ק ח), וכן כתב בערוך השולחן (חושן משפט סימן רצא, כה). לפיכך למעשה יש לפסוק כדברי המחבר.

מכל מקום כל זה דוקא אם הפקיד במקום שאין משתמר, כמבואר בלשון הרמ"א לעיל, אבל אם נתן לנפקד בביתו לשמור חפציו, מודה הרא"ש שאפילו אין המפקיד נמצא שם, לא הוי שומר עד שיקבל על עצמו להיות שומר. לפי זה בנידון דידן, לכאורה כיון שנתן לו הכספים ביתו לא הוי שומר. אבל באמת נראה, שאם לא יקבל מנהל הגמ"ח על עצמו דין שומר על הכספים, לא היה אדם מפקיד בידו את מעותיו, והטעם בזה, דכיון שהוא מלווה את הכספים לאחרים, וצריך לטרוח לקבל בחזרה, ולחזור ולהלוות, אין אדם שיתן מעותיו לאבדם. ואינו דומה לחפץ המונח ביתו של הנפקד. דשאני כספים הללו שכל הזמן מלווה  ומקבלם, לפיכך אנן סהדי שלפי שיטת הרא"ש - שמטעם שאין אדם נותן חפציו לאבדם - בודאי קיבל שמירה, הוא הדין בנידון דידן. ואולי אפילו הרמ"א מודה בנידון דידן. מכל מקום, כיון דלהלכה עמודי ההוראה פוסקים כמחבר, ואולי גם הרמ"א מודה בזה, בודאי למנהל הגמ"ח דין של שומר חינם.

הנחת כספים עם כספיו בבית שאין דלת רב בריח - לא הוי פשיעה

וכיון שלמנהל הגמ"ח יש דין שומר חינם, יש לדון האם פשע ששמר הכספים בבית ללא דלת עם מנעול רב בריח, וידוע שדלת עם מנעול שאינה רב בריח נפרצת בקלות. והנה כבר כתב הש"ך (חושן משפט רצא, ס"ק כו) בשם הגאון הגדול רבי שמואל בן משה די מדינה (המהרשד"ם), [מגדולי החכמים הספרדיים בשאלוניקי, בשנת ה"א רס"ו] בשו"ת מהרשד"ם, (חלק חושן משפט סימן מז), על נידון שליח שהניח מעות הפקדון במקום שמניח מעותיו, דלא הוי פשיעה כיון שהניחם יחד עם מעותיו. ואם כן הוא הדין בנידון דידן.

ואין לומר דדוקא לשליח בדרך הקלו, אבל בביתו צריך לשמור כראוי, ואפילו אם מניח עם מעותיו חייב, דלשון מהרשד"ם משמע שבכל אופן אם מניח עם מעותיו לא הוי פשיעה.

וז"ל (שם)

"כאשר ישים האדם הפקדון במקום המשתמר, ובמקום שישים את שלו, יצא, כי הכל כפי המקום וכפי הזמן, כו' ודאי שדעת הנותן שיעשה המקבל בממון ההוא, כמו שיעשה בשלו, כי אין דרך להביא המעות בידו ולא בתוך חיקו כי צריך לישן ולפשוט את בגדיו, ועל דעת כן נתנם לו שישימם במקום שישים את שלו, כו' בודאי שכל שדרך בני אדם לשום במקום ההוא, אם הוא בעיר ואם הוא בדרך, כמו כן פשיטא שדעת הנותן והמקבל להתנהג כפי המנהג והסדר שיש לנותנים ומקבלים בעיר ההיא, ובזמן ההוא כפי העת ההיא וכפי הבנת המקבל" עכ"ל.

הנה מבואר, שכיון שהניח עם מעותיו בכל מקום פטור.

לאור זאת בנידון דידן, לכאורה, כיון שהניחם בביתו שמניח בו מעותיו, ועוד הרבה דברים יקרי ערך, לא הוי פשיעה. מלבד זאת, יש להוסיף עוד טעם מדוע לא הוי פשיעה, שהרי המפקיד לא דרש שיחליף דלת ביתו, ולא בירר מה היא דלת ביתו, אם כן על דעת כן נתן לו המעות. ועוד יש לומר, שהמניח מעות בדלת ללא מנעול רב בריח אינה פשיעה, כיון שהרבה בני אדם אין להם בביתם דלת עם מנעול רב בריח, ואף דלת רב בריח ניתן לפרוץ, אלא שבקושי יותר, לפיכך אין זה פשיעה לשמור בביתו אפילו שאין מנעול רב בריח בדלת ביתו, לפיכך שומר חינם פטור. כך היה נראה לי בתחלה.

הכל כפי ראות עיני הדיין

מכל מקום לאחר העיון נראה, שאם הגמ"ח ידוע ומפורסם, הרי פרצה קוראה לגנב, וכל המפקיד בידי מנהל הגמ"ח את הכסף סומך עליו שלפחות ישמרם בכספת, ואפילו דלת עם מנעול רב בריח אינה מספקת, אבל בגמ"ח קטן ואינו ידוע לא הוי פשיעה מה שאינו מניח בכספת. אבל יתכן שבכל זאת דעת המפקיד שיניח בבית שיש מנעול רב בריח, וחייב.

הערת הגאון רבי זליג ברוורמן ראש ישיבת רוז'ין

"אלא שיש מקום לדון, דהא כל לווה שהחזיר ההלואה, ואח"כ נגנב מבעל הגמ"ח, ודאי שאינו חייב, שזה היה תנאי ההלואה שיחזיר לבעל הגמ"ח, ואיפטר אפילו אם אין בעל הגמ"ח פועל של בעל המעות, שכך היה תנאי ההלואה, ומ"ש בעל הגמ"ח עצמו דמשעה שהחזירם כהחזיר לבע"ה וחזר להיות נפקד, אלא צ"ע למה בנפקד בציור הגמ' לא נימא הכי, ומיהו התם מה שנותן לו רשות להשתמש אומר לו או תהא נפקד, או תהא לווה, אבל הכא שהמעות עומדים להלוות אחרים גם כשההוא לוה והחזיר, מעתה עומד להלואה לאחרים, ופשיטא שאם ילוה לאחרים לאחר שהחזיר, לא יישאר לווה שהרי הלוה בפקודת בעה"ב א"כ הוא משמש לבעה"ב, וא"כ אף קודם שהלוה לאחרים משעה שהחזירם לקופת הגמ"ח חזר להיות נפקד"

תשובה

א. אפילו אם הוא לווה. התכונתי לומר שהני מילי בסתם נפקד. אבל כשמאן דהו נותן לפועל שלו להלוות, אז הכל מודים שאינו לווה שלו אלא פועלו, וידו כיד בעל הבית.

ב. הנידון היה שבשעה שהוא שומר אולי חייב באונס כדין שולחני, כיון שיש לו רשות להשתמש בעצמו, וכשהמעות בידו חייב באונסין, ואינו דומה ללוה שפרע חובו, שבנידון הוא נשאר שומר על הכספים.