השגת גבול גוי

הנידון:

"אני עובד בחברה. חברי רוצה להכנס לעבוד שם, אלא שלבעל הבית אין צורך בעוד עובדים. בחברה עובד גם גוי. אני יכול לספר כמה דברים לבעל הבית עליו [שאינם שקר], שבעל הבית יפטר את הגוי, ואז לחבירי יהיה פרנסה. האם מותר לעשות זאת על פי הלכה"

תשובה:

אסור מעיקר הדין לעשות זאת.

ביאור התשובה:

ובו יבואר: מזיק ממון הגוי, גרמא בנזיקין לגוי, השגת גבול הגוי, לצער גוי.

הקדמה

באמת לא היה ראוי לבאר כלל שאלה זו, דדבר מכוער הוא ביותר, ואין אלו דרכי ה', וכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ובמיוחד אם המטרה היא לשם פרנסה, דה' הוא המפרנס, ואין עלינו אלא להשתדל בפרנסה, ובודאי אסור להשתדל בדרכים פסולות כאלו. מכל מקום, אברר את הדבר מעיקר הדין, האם יש בזה איסור ממש, או רק מכוער הדבר. ונבאר בקצרה דיני מזיק ממון גוי, וגרמא בנזקי גוי, משיג גבול הגוי, ויורד לאומנותו, וצער הגוי, ובמקום שיש חילול ה' ויתבאר שיש בזה איסור גמור.

הטעמים שאסור להזיק ממון

פסק המחבר (חושן משפט סימן שעח, א) דאסור להזיק ממון חבירו. ובטעם איסור זה נאמרו כמה וכמה שיטות:

א. הטור כתב, שכשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו, כך אסור להזיק ממון שלו. ונראה מזה, שהוא בכלל איסור גניבה וגזלה, וכן כתב בהדיה רבינו יונה בפירושו בריש אבות.

ב. הלבוש (שם) כתב שני טעמים לאסור להזיק ממון חבירו: א) דילפינן מדחייבה תורה אדם המזיק לשלם, כמו שחייבה בגונב וגוזל ממון חבירו, שמע מינא, שכשם שאסור לגנוב ולגזול, אסור להזיק, אלא שבגונב וגוזל יש לאו. ב) דהא אסרה תורה בבל תשחית אפילו בממון שלו, קל וחומר בממון חבירו.

ג. בקומץ למנחה על המנחת חינוך (מצוה יא) כתב שטעם האיסור מכח שציותה תורה השבת אבדה, כל שכן שלא להזיק ממונו.

ד. בב"ח (חושן משפט סימן לד) כתב דהוא רשע. וז"ל

"וראיתי במרדכי הארוך בשם הרב רבינו יקיר, דהמזיק לחבירו במזיד אף על פי שדעתו בשעה שמזיק לשלם לו ההיזק, נקרא רשע דחמס, כדאשכחן בסוף פרק הכונס (ב"ק ס ב) במעשה דדוד שרצה להדליק גדישים של שעורים כדי לשלם גדישים של עדשים, קרי ליה (יחזקאל לג טו) חבול ישיב רשע גזילה ישלם, אלמא דרשע גמור הוא וראוי לפסלו לעדות ולשבועה, והוא הדין חובל בחבירו במזיד, ולפי זה אפילו היה טוען המזיק בברי שלא הזיק, אלא כך וכך, אין מוסרין לו שבועה להיות נשבע ונפטר, אלא דינו כדין מי שכנגדו חשוד על השבועה ע"כ.

ה. בשו"ת חתם סופר יורה דעה סימן רמא כתב שעיקר ענין נזיקין הוא גדר למצות עשה דונשמרתם לנפשותיכם, ולא תעמוד על דם רעך.

האם מותר להזיק ממון הגוי

ולפי זה נראה, דלטעם הטור אסור להזיק ממון גוי, כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון גוי. ולטעם הב' של הלבוש, דהוא איסור בל תשחית, באנו למחלוקת הפוסקים אם יש בל תשחית בממון הפקר, דבשולחן ערוך הרב (שמירת גוף ונפש סעיף יד) פוסק שבממון הפקר גם יש איסור בל תשחית, אבל בשו"ת מהר"י אסאד (חלק ב סימן קסד) הביא מחלוקת ראשונים אם יש בל תשחית בממון הפקר. ולפי זה לאוסרים בממון הפקר בל תשחית, קל וחומר בממון גוי, ולמתירים בל תשחית בממון הפקר, יש להסתפק מה הדין בבל תשחית בממון גוי. ולטעם קומץ המנחה דהוא מטעם השבת אבדה, אין איסור להזיק ממון גוי, וכן כתב שם בקומץ למנחה. ולשיטת הב"ח שנקרא רשע, נראה שגם לגוי אסור להזיק. ולשיטת החתם סופר לכאורה אין איסור להזיק.

והנה בחזון איש בבא קמא (סימן י ס"ק יד) מחדש, שמה שאמרו חז"ל ששור של ישראל שנגח של גוי פטור, אינו אלא מדין ממון המזיק, אבל אדם שהזיק ממון של גוי חייב לשלם, ומוכיח זאת מתשובות הרא"ש המובא בטור, ושולחן ערוך סימן שע"ח סעיף ט. העולה מכל הנ"ל שלהזיק ממון גוי, תלוי באשלי רברבי, ובודאי מספק אסור להזיק ממון הגוי.

איסור גרמא בנזקין

מקור האיסור להזיק ממון בגרמא, מובא בבבא בתרא (כב, ב – כג, א). ובביאור הגר"א הביא מכאן מקור לדברי הטור והמחבר בסימן שעח, שכתבו שאסור להזיק אפילו בגרמא. ובאיסור להזיק בגרמא כתב בשער משפט סימן לד ס"ק יג שאינו אלא מדרבנן, ובאמרי בינה עדות סימן לג כתב בשם ים של שלמה פרק י' דבבא קמא סימן כב שאסור מהתורה, משום ואהבת לרעך כמוך, וגם בשם הרמ"ה בפרק לא יחפור (שם) כתב שהוא מן התורה, או משום לפני עור לא תתן מכשול, או משום ואהבת לרעך, ועל פי זה מחדש האמרי בינה, שמי שמותר לשנאותו מותר לגרום לו נזק.

ובשו"ת בית יצחק יורה דעה (ח"א סימן מט) מחדש, שלפי זה, אם על ידי הגרמא גורם טובה לאחר, וכל שכן לעצמו, לא שייך מצות ואהבת לרעך, ומותר מהתורה לגרום נזק, ומשמע שמדרבנן על כל פנים אסור. ובמנחת פתים סימן שפ"ח כתב שהאיסור הוא משום לא תעמוד על דם רעך על פי דברי הרמב"ם שהרואה ממון חבירו הולך לאיבוד ואינו מצילו, עובר משום לא תעמוד על דם רעך, ולפי כל זה כתב פתחי חושן (נזיקין, פרק א, הערה ב) שאפשר שמותר לגרום גרמא בנזיקין לגוי שאין מצות ואהבת לרעך כמוך, ולא מצות לא תעמוד על דם רעיך, ואף לדעת הפוסקים שאסור מדרבנן נראה דדמי לגזל דרבנן שמותר בגוי. אומנם לדעת הרמ"ה שאסור מפני איסור לפני עור, ומשמע שמפרש הפסוק גם כפשוטו, כתב בפתחי חושן (שם) שגם לגוי אסור גרמא, שהרי גם בגוי עובר משום לפני עור, ונשאר בצריך עיון.

שיטת החתם סופר שאסור לרדת לאומנותו

ז"ל החתם סופר (שו"ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט) סימן עט)

"מתוך הדברים למדנו ג' מיני יורד לאומנות. ואחד, בר מתא אבר מתא אחריני, דלא שייך בכרגא, דמוציא בדיינים, כמבואר להדיה בתשובות משאת בנימין סימן כ"ז, ויורד לאומנות דדמי ליהבי סייארי, דאפילו בר מתא דידיה מוציא בדיינים. שני, יורד לאומנות כעין מערופיה של ישראל, דהוה רק רשע, ואפשר בשל נכרי נמי, והיינו הך דסוף פרק הנשרפים. מבר מבואה דידיה דמותר אפילו לכתחלה ומ"מ ממדת חסידות יש למנוע והיינו שלהי מכות בא דוד והעמידן על י"א לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חברו ומהתימה על הגאון חות יאיר סי' מ"ב שלא עמד בכל מקצת מה שכתבתי בבבא זו ונתקשה הרבה, הן בפי' התוס' דקידושין הן בהך דשלהי מכות ולק"מ" עכ"ל.

הנה מבואר בדברי החתם סופר דיורד לאומנות חבירו כעין מערופיה, והיינו שהיה רגיל לעשות עסקים עם גוי ומבקש מהגוי לעשות עמו, שאינו מוציא בדיינים, אבל נקרא רשע, ועל זה כתב דאפשר שאף בשל גוי אסור לעשות כן.

והנה בתשובות הרמ"א (סימן י) פוסק שגוי מצווה על הדינים, ואסור להשיג גבולו של ישראל. ולפי זה נראה דהוא הדין הישראל אסור להשיג גבולו של הגוי, דהנה כתב הרמב"ם הלכות נזקי ממון (פרק ח הלכה ה)

"שור של ישראל שנגח שור של נכרי, בין תם בין מועד פטור, לפי שאין הגוים מחייבין את האדם על בהמתו שהזיקה והרי אנו דנין להם כדיניה",

ומקורו בירושלמי בבא קמא פ"ד ה"ג. מבואר ברמב"ם שאם הגוי היה חייב, לא היינו פוטרים בהמת ישראל שמזיקה בהמת גוי, ולפי זה, כיון שפסק הרמ"א שגוי מצווה על השגת גבול גם הישראל, מצווה על השגת גבול של הגוי, ואף על פי שיש לבעל דין לחלקו בזה, דהרי האריכו מפרשי הרמב"ם בטעם הרמב"ם, והראב"ד דחה אותו, מכל מקום נראה שאין פשוט להתיר להשיג גבול הגוי, באופן שהגוי בעצמו אסור להשיג גבול הישראל.

דין היזק ממונו כשיש חילול ה'

והנה אפילו השבת אבדה מבואר בגמרא (בבא קמא קיג, ב) שאם יש חשש חילול ה' אבדתו אסורה, וכן פסק המחבר (חושן משפט רסו, א)

"ובמקום שיש חילול השם, אבידתו אסורה וחייב להחזירה",

אם כן כל שכן לרכל עליו שיאבד פרנסתו, שבודאי יש חשש שיתגלה לו שהישראל עשה זאת, אין לך חילול ה' גדול מזה.

דין גויים בזמנינו

והנה כתב בבאר הגולה (סימן רסו) ומובא באנציקלופדיה תלמודית כרך ה, גוי [טור רפו]

"וכתבו ראשונים שלא נאמרו דברים אלה אלא בגוים הקדומים שאינם גדורים בנימוסין ודת ועובדי עבודה זרה, שכל מציאה מקצת קנין הוא, וחזרתה אפילו לישראל דרך חסידות היא, ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת, אבל עמים הגדורים בדרכי הדת, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו הרי הם כישראל גמור להשבת אבדה בלא שום חילוק"

מחלוקת ראשונים האם מותר לצער גוי

כתב בשו"ת בצל החכמה (חלק ד סימן קכה יב), אגב אעיר כי מדברי רבינו יונה שהעתקתי (אות א') [וז"ל בספר היראה (דפוס ירושלים דף י"ט) כ' וז"ל, השמר מלצער בעלי חיים הן בהמה הן עוף, וכל שכן שלא לצער אדם שהוא עשוי בצלם המקום וכו' עכ"ל.] נלמוד שאסור במכש"כ לצער כל אדם שעשוי בצלם אלקים ואפילו עכו"ם, ברם מלשון רבינו הרבי יהודה חסיד (שם) שכ', גורם צער "לחבירו" וכן מלשון הרשב"א (שם) שכ', משום צערא "דישראל", נראה דישראל דוקא ולא עכו"ם.

העולה מזה

מי שעושה מעשים כדי שיפטר בעל הבית את הגוי ויכנס חבירו, עובר עבירה חמורה מאוד:

א. בזמנינו אנו מצויים על השבת אבדה של גוי, שגדורים בנימוסין.

ב. הדבר יכול להתגלות, ועובר משום חילול ה' נורא.

ג. לדברי החתם סופר אפשר שיש איסור מערופיה בגוי, וכל שכן איסור מקלקל פרנסתו.

ד. מתשובות הרמ"א שאוסר לגוי להשיג גבולו של ישראל, נראה שגם הישראל אסור להשיג גבולו של הגוי. דלהרבה ראשונים יש איסור מהתורה לצער גוי, מקל וחומר של איסור צער בעלי חיים.

ה. לטור שאיסור גרמא בנזיקין הוא משום לפני עיור, ולפיכך אסור להזיק בגרמא ממון הגוי, נראה שהוא הדין לקלקל פרנסתו בידים בדואי נכלל מהפסוק לפני עיור.

ו. ואולי זה כמזיק ממונו שלהרבה דעות אסור אף בשל גוי.

הערת קורא

לא הבנתי מדוע פסקתם לגבי אבידת גוי שיש חילוק בין גוי של פעם לגוי של היום כדעת המאירי הרי המחבר ורמ"א דחו סברת ראשונים אלה מדלא הביאו חילוק זה ולחלק בין גוי של המחבר לגוי שלנו אין אף אחד שמחלק.

תשובה

תודה על הערתך. כשאבדוק בעיון שוב אבדוק את הערה. אבל מקופיא אומר לכם:

א. לא תמכתי את פסק הדין רק בזה אלא רק כסניף לשיטות אלו.

ב. זה שלא הביאו המחבר ורמ"א סברה זו אין זה הכרח שחולקים על המאירי מאות ואלפי חידוש דינים שאינם מובאים במחבר ורמ"א שלא מפני שחולקים על זה אלא מפני שלא הביאו הכל. הלכה שמובאת בבית יוסף ולא מובאת בשו"ע מזה יש ללמוד אבל לא מחידושי הלכות שמובאים בראשונים. לכן גם מה ששאלתם על זמן המחבר וזמינו ברור שגם בזמן המחבר היו הרבה גויים שגם המאירי סובר שאבדתם מותרת. וכבר כתבנו שהמחבר לא ירד לזה