בחירות בין רבני עיר וכפר שאוחדו

סימן י"ז - בחירות בין רבני עיר וכפר שהתאחדו

  המקרה

לכבוד הרב .... רב העיר ... שליט"א

שלו' רב!

מוגשת בזה לכת"ר חוות דעת הלכתית בנוגע לשאלה של מעמדו של רב נוסף בעיר.

חוות הדעת מתייחסת לעובדות כפי שהובאו לפני, ואלו הן:

בעיר גדולה בישראל נבחר רב. סמוך לעיר היה יישוב, שבו מונה רב במינוי זמני ומאז הוא מכהן כרב המקום. מינוי זה קדם לבחירות שנערכו לרב העיר. לימים, החליט משרד הפנים של מדינת ישראל לאחד את היישוב הנ"ל, עם העיר הסמוכה לו, במעמד של רובע עירוני המשוייך לעיר. לאחר האיחוד, שילמה העיריה לרב הנבחר שכר כרב העיר, ואילו רב הישוב, קיבל שכר כרב ישוב. שכרו של רב העיר אף עלה בשל הגידול בהיקף עבודתו כתוצאה מאיחוד הרשויות. שכרו של רב הישוב נותר ללא שינוי.

לאחר איחוד הרשויות, פורסמו תקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר) תשס"ז-2007. סעיף 21(ג) לתקנות אלו קבע, כי במקרה של איחוד בין שתי רשויות מקומיות, שכתוצאה ממנו יש שני רבנים מאותה עדה (אשכנזי או ספרדי), יש לערוך הליך בחירה פנימי בין שני הרבנים.

סעיף 21(ג) לתקנות מפנה להגדרה של איחוד רשויות מקומיות, שבסעיף 3(ג) לתקנות. שם מדובר על איחוד בין שתי מועצות מקומיות או שתי עיריות. התקנות אינן מתייחסות לצירוף של יישוב או מועצה מקומית לעיר קיימת.

נשאלת השאלה מה היא עמדת ההלכה במקרה זה.

פסק הדין

1. חוו"ד לצד אחד

נקדים ונאמר שאף שכתב הרמ"א (חו"מ סי' יז ס"ה) שאין לתת חוות דעת לצד אחד בלא לשמוע את הצד השני כבר כתבו הפוסקים שבמקום של אפרושי מאיסורא או דררא דמצוה מותר ומצוה לתת חוות דעת והארכנו בזה במקום אחר, וראה בשו"ת תהילת יצחק (ח"א סי' קי"א ע' ע"ז) בשם שו"ת באר עשק (סי' ד) הובאו דבריו בשו"ת חזון יבי"ע שבסוף ספר המאור הגדול (ע' י) שבמקום ויכוח על חזקת שררה ברבנות הרי יש בזה דין של אפרושי מאיסורא ומותר לתת חוות דעת.

 2. ד' סיבות הריב"ש שאין תוקף לפיטורי רב קהילה

א. בשו"ת הריב"ש דן במקרה שהובא לפניו בו אחד מגדולי הדור פיטר רב (מהר"ר יוחנן), ומינה תחתיו רב אחר (מהר"ר ישעיה), וכתב שאין לפיטורין תוקף על פי ההלכה מחמת ארבע סיבות, כך הם תמצית דבריו (סי' רע"א):

1. כיון שהרב ירש את אביו יש לו חזקת ירושה. ז"ל:

"שאפילו לא החזיק בה מהר"ר יוחנן, אלא שעתה היה תחלת המנוי, היה ראוי למנות, להיות נוהג בשררה ההיא, מהר"ר יוחנן. לפי שאביו, מהר"ר מתתיה נ"ע, נהג בה כבר ברצון הקהילות, ובהורמנא דמלכא, וכי היה גדול בכל המלכות ההוא, בחכמה ובמנין. ומן הדין, בנו קם תחתיו... ולזה, אם יאמר הר"ר ישעיה: אני גדול מהר"ר יוחנן בחכמה, אעפ"כ אין ממנין אותו. שכבר נודע ומפורסם לכל, שמהר"ר יוחנן ממלא מקום אבותיו ביראת חטא. וכן העידו עליו הקהילות ההם. אף כי חכמתו עמדה לו, ומצאה כביר ידו, וקבע ישיבות והרבה גבולו בתלמידים. ואם יאמר אליו מהר"ר ישעיה: בהדי דידי קא מנצית? דאי חס ושלום, נשתכחה תורה מישראל, מהדרנא לה מפילפולי. יוכל להשיב אליו, מהר"ר יוחנן: בהדי דידי קא מנצית? דאנא עבידנא דלא משתכחא תורה מישראל. וכבר שמעינן מההיא סוגיא, שהיה לו לרבי למנות לר' חייא בראש, אף על גב דרבי חנינא, חריף טפי. אי לאו משום דסבר: לא אפגריה..."

2. מחמת שהחזיק בשררה מצד עצמו. ז"ל:

"שאף אם לא היה מהר"ר יוחנן בא בטענת אביו, והיה ראוי מהר"ר ישעיה להיות קודם להתמנות, מ"מ כיון שכבר היה נוהג בשררה ההיא, שקבלה מעצמו, והחזיק בה, זכה בה. מדגרסי' בירושלמי דהוריות (פ"ג ה"ה): דבי הושעיא ודבי בר פזי הוי עלין ושאלין בשלמיה דנשיא כל יומא. והוה אלין דבי הושעיא עלין קדמאי, ונפקין קדמאי. אזלין אנון דבר פזי, ואתחתנון בנשיאותא. אתון, בעיין מיעל קדמאי. אתון, ושאלון לר' אמי. אמר להון ר' אמי: והקמות את המשכן כמשפטו. וכי יש משפט לעצים, אלא קרש שזכה לינתן בצפון, ינתן בצפון. בדרום, ינתן בדרום. ותו אמרינן: תרתין זרעייתא בצפרי: בולטייא וסגנייא. והוון בולטייא, אזלין ושאלין בשלמא דנשיא בכל יום. ועלין קדמאי. והוון סגניא, עיילין ונפקין בתריהון. אזלין סגניא, וזכון באוריי', ואתו למיעל קדמוי דבולטייא. אתשאל לרבנן. על רבי, ודרשה כבי מדרשא: אפי' ממזר ת"ח, קודם לכ"ג עם הארץ. שמעינן מיהא: שמי שהחזיק, אפי' מעצמו, באיזו שררה או דין קדימה, אין נוטלין אותה ממנו, לתתה לאחר גדול ממנו, מכיון שכבר זכה בה. אלא א"כ, הוא עם הארץ, והאחר ת"ח. אבל כל שהמחזיק בה ת"ח, אין מסלקין אותו, אף על פי שהבא לנוטלה, גדול ממנו. וכבר מנו רז"ל: את בן בתירא, בג' ענותנין, בפ' השוכר את הפועלי' (פ"ה), מפני מה שעשו להלל, שהושיבוהו בראש. ומנוהו נשיא עליהם, אף על פי שהיה גדול מהם בתורה, וקא אתי מזרעא דדוד. אלא כיון שזכה בן בתירא לישב בראש, ולהיות נשיא, לא היה לו להסלק, אלא מפני ענותנות גדולה שהיתה בו, ורצה להסתלק מעצמו. וכבר העיד רבינו הקדוש על עצמו: שכל דבר ענוה היה הוא עושה, אבל לא היה עושה: מה שעשו בני בתירא לזקנו, ליתן כבודם לאחר. כמוזכר בירושלמי דכתובות (פי"ב ה"ג). כי אף על פי שהחכמים, ראוי להם לברוח מן השררה, אבל כשנתמנו בה, היו מקפידין שלא להסתלק ממנה. כדאמרינן בפ' בתרא דמנחות (קט ע"ב): א"ר יהושע בן פרחיה: בתחילה כל האומר: עלה לה; אני כופתו ומניחו לפני ארי. עכשיו, האומר: לירד ממנה; אני מטיל עליו, קומקום של חמין".

3. מאחר שהסכימו הקהילות למנותו לרב. ז"ל:

"שלישית: שכבר נתמנה מהר"ר יוחנן בשררה זו, בהסכמת קהילות צרפת, וקבלוהו עליהם. ומעתה, אין מורידין אותו. דמעלין בקדש, ואין מורידין. כדאמרינן בפ' תפלת השחר (כח), בעובדא דרבן גמליאל עם רבי יהושע: כשרצו למנות רבי אליעזר בן עזריה, ונמלך באשתו. ואמרה ליה: קא מעברין לך. אמר לה: גמירי: מעלין בקדש, ולא מורידין. והתם נמי, לא העבירו את ר"ג, אף על פי שצער לרבי יהושע, שהיה גדול החכמים, עד שצערו שלש פעמים. כדאיתא התם: אמרי: עד כמה נצעריה וניזיל? בראש השנה אשתקד, צעריה. בבכורות, במעשה דרבי צדוק צעריה. הכא נמי צעריה. תא ונעבריה. ואעפ"כ, כשנתפייס ר' יהושע, החזירוהו. דמאן דלביש מדא. ומזה, בן מזה, יזה. מ"מ, כיון שראב"ע נתמנה בהסכמתם, לא הורידוהו לגמרי: דמעלין בקדש ולא מורידין; כדאיתא התם. וכן נמי בפ' בתרא דמנחות (קט ע"ב), בעובדא דחוניו ושמעי בני שמעון הצדיק. אמרין: שאין מורידין מגדולתו מי שנתמנה בה. כדאמרינן התם: וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: ומה זה, שלא ירד לה, כך; היורד לה, על אחת כמה וכמה! ופירש רש"י ז"ל, על אחת כמה וכמה שאין מורידין אותו: שלא יקלקל עצמו. וצא ולמד, מרבינו הקדוש: דמשום כבודו דרבה בר בר חנה, שירד ראשון לבבל, ונתן לו רשות אף להתיר בכורות. לא רצה לתת רשות לרב, להתיר בכורות. אלא אמר: יורה יורה, ידין ידין, יתיר בכורות אל יתיר. אף על גב דחכים טובא, ובקי במומי טובא. אלא כדי לחלוק כבוד לרבה בר בר חנה, שירד ראשון, שיהיה יתר מרב במעלה זו של התר בכורות, כדאיתא בפ"ק דסנהדרין ".

4. מאחר שנתמנה בהסכמת המלך, שאפילו החולקים וסוברים שבזמנינו לא שייך קבלת המלך אם קיבלוהו הקהילות בהסכמת המלך מועיל. ז"ל:

"רביעית: שנתמנה בהורמנא דמלכא, ודינא דמלכותא דינא. ואפי' שטרות העולות בערכאות של עובדי ככבים, הן כשרים מטעם: דינא דמלכותא. כ"ש שאם מנה המלך במלכותו: דיין ישראל שידין בין איש לחברו, והוא מומחה, ובקי בדינין, שדיניו דין. ויכול לכוף בעלי דינין, לדון לפניו. כדאמרינן בגמרא (סנהדרין שם ה): פשיטא, מהכא להתם מהני, דהכא: שבט; והתם: מחוקק? דתניא: לא יסור שבט מיהודה; אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט. ומחוקק מבין רגליו; אלו בני בניו של הלל, שמלמדין תורה ברבים. ופירש רש"י ז"ל שרודין; שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס, ע"כ. ואף על פי שנשיאי ארץ ישראל גדולים בתורה יותר. ועוד, שהם סמוכין, ובני בבל כייפי להו, במלתא דאסורא. ויש להם ללכת במנהגם, כחומרי מקום שיצא משם, כדאמרינן בפ' מקום שנהגו (דף נא). אבל מארץ ישראל לבבל, כיון דאנן כייפינן להו, עבדינן כוותייהו. אפ"ה, בענין נטילת רשות, דדבר של ממון הוא, ראש הגולה שבבבל עדיף מנשיא שבארץ ישראל. שהנשיא מצד התורה, אין לו לתת רשות, רק בארץ ישראל ובעיירות הסמוכות לה. וראש הגולה שבבבל, יש לו לתת רשות בבבל ובארץ ישראל. וזהו: מפני הכח שיש לראש גולה, ממלך פרס, שהיה מוליך בכל הארץ ההיא. ולזה, הוא שליט גם על הנשיא. כדאמרי' בפ' בתרא דהוריות (יא ע"ב): בעא מיניה רבי, מרבי חייא: כגון אני, מה אני בשעיר? כלומר: נשיאות דידי, מי הוה נשיאות מעליא? דאלו הוינא בזמן שבית המקדש קיים, מייתינא שעיר, או לא? אמר ליה: הרי צרתך בבבל. כדתניא: לא יסור שבט מיהודה: אלו ראשי גליות שבבבל. ופירש רש"י ז"ל: הרי ראש גולה שבבבל, דהוי על גבך. ובעינן: שאין על גביו, אלא ה' אלהיו. וכן הוא מלך צרפת היום במלכותו, ושאר המלכים במלכותם, כמו מלך פרס בימים ההם, בארצות ההם. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה: דכל שלטון, הממונה ומושל במקומו, דינו דין: והוא בעירו, בכלל: דינא דמלכותא; כל שעשה כחקי מקומו. ובודאי, מחקי המלוכה הוא, למלכי האומות למנות שופטים בארץ. ואיברא, שאין לאדם ליטול רשות מן המלך, שלא ברצון הקהילות. ומי שעושה כן, הוא מצער את הצבור, ועתיד ליתן את הדין וכל שכן, אם אינו ראוי לדון: מפני שאינו יודע, או מפני שאינו הגון. שזה, אין רשות מועלת לו כלום: ואפילו נתן לו רשות, הראש גולה או הנשיא. כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מסנהדרין) וז"ל: מי שאינו ראוי לדון: מפני שאינו יודע, או מפני שאינו הגון; ועבר ראש גלות, ונתן לו רשות, או שטעו ב"ד ונתנו לו רשות, אין הרשות מועלת לו כלום, עד שיהיה ראוי! שהמקדש בעל מום למזבח, אין קדושה חלה עליו, ע"כ. ועוד כתב הרמב"ם (שם פ"ו) וז"ל: אבל מי שאינו מומחה, ולא קבלו אותו בעלי דינין, אף על פי שנטל רשות, הרי זה בכלל בעלי זרוע, ואינו בכלל הדיינין. לפיכך, אין דינו דין: בין טעה, בין לא טעה. וכל אחד מבעלי דינין, אם רצה: חוזר ודן בפני ב"ד, ע"כ. וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין ז ע"ב): שהמעמיד על הצבור דיין שאינו הגון, כאלו נטע אשרה. וכן אם מעמיד דיין שאינו יודע ובקי בחכמת התורה, הרי זה עובר בלא תעשה. דדרשינן בספרי (סדר דברים סי' י"ז) לא תכירו פנים במשפט: זה הממונה להושיב דיינין. שמא תאמר: איש פלוני נאה, אושיבנו דיין. איש פלוני גבור, אושיבנו דיין. איש פלוני קרובי, אושיבנו דיין. איש פלוני יודע בכל לשון, אושיבנו דיין. איש פלוני הלוני ממון, אושיבנו דיין. נמצא מזכה את החייב, ומחייב את הזכאי. לא מפני שהוא רשע, אלא מפני שאינו יודע. ומעלה עליו הכתוב: כאלו הכיר פנים בדין. וכן אמרו בפרק קמא דסנהדרין (שם): אלהי כסף ואלהי זהב, לא תעשו לכם. אמר רב אשי: אלוה הבא בשביל כסף, ואלוה הבא בשביל זהב, לא תעשו. ופירש"י: דיין שהעמידוהו ע"י שנתן ממון למלך. והוי כההיא דאמרי' התם: דבי נשיאה, אוקימו בי דינא בתרקבא דדינרי, ולא גמיר. אמרו ליה, ליהודה בר נחמני, מתורגמניה דריש לקיש: קום עליה באמורא. גחין עליה, לא אמר ליה ולא מידי. פתח ואמר: הוי אומר: לעץ הקיצה וכו'. ואמרינן נמי התם: עתיד הקדוש ברוך הוא ליפרע ממעמידו, שנאמר: וה' בהיכל קדשו. והרמב"ם ז"ל פירש: אלוה הבא בשביל כסף וזהב: זה דיין שמנוהו בשביל עשרו בלבד. ובדבר זה, שמענו שמקילים בארצות ההם, שיש מן הרבנים, שנותנין רשות לדון ולהורות, לתלמיד שלא הגיע להוראה, לאחת מן הסבות הנזכרות. וסמכא ליה בשמא, לקרותו רב, משום דסביר, אף על גב דלא גמיר.

ומ"מ מהר"ר יוחנן, נתמנה מן המלך ברצון הקהילות, וכלם חפצים ושמחים בגדולתו, לפי שראינו מטופס הכתב, ששלחו למהר"ם הלוי. ובכגון זה, הורמנות' דמלכא, מלתא רבתי היא. ומש"כ בספר חושן משפט (סי' ג'): שעתה, בזמן הזה, שאין לנו ריש גלותא ולא נשיא, אין נטילת רשות מן המלך מועיל. דדוקא הנהו, דנפקי לן מקרא: דלא יסור שבט. אפשר, דהיינו דוקא למי שאינו מומחה, דהיינו: דגמיר ולא סביר. דריש גלותא או הנשיא, יכולין לתת לו רשות, כיון דגמיר, כמ"ש שם. ולא המלך, כיון דלא סביר, אבל במומחה, דגמיר וסביר, שמן הדין, יכול לדון ביחידי בלא רשות, כדמסיק בריש מכלתין מסכת סנהדרין (ה). רשות המלך מועיל לו, להפטר מן הטעות, ולא גרע מריש גלותא, דאתי מחמתיה ומ"מ בספר ההוא כתוב בסוף דבריו ומיהו אף על פי שאין מועיל רשות המלך כיון שמקבלין אותו הקהל על פי כתב המלך יכול לדון".

ב. דברי הריב"ש הובאו להלכה ברמ"א (יו"ד סי' רמה סכ"ב) וז"ל שם:

"אבל כל שקבלו הקהל עליהם, וכל שכן אם עשו ברצון השררה, אין לשום גדול בעולם להשתרר עליו ולהורידו".

אמנם ברישא לסעיף זה כתב הרמ"א:

"רב היושב בעירו ולומד לרבים, יכול חכם אחר לבא וללמוד גם כן שם, אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון, כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם על זה, אפילו הכי יכול השני לבא לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר, כמו הראשון, אם הוא גדול וראוי לכך".

ולכאורה דבריו סותרים זה את זה, אולם החילוק ברור. ברישא מדבר הרמ"א במקרה שהחזיק מעצמו, שאז מותר לרב אחר לבא גם לעיר ולהחזיק. בסיפא, לעומת כן, מדבר הרמ"א כשקיבלוהו עליהם - שאז אסור לשום גדול לבא ולהורידו.

ג. יתר על כן,  בשו"ת חתם סופר כתב, שכל מה שפסק הרמ"א ברישא לדבריו שמותר לגדול אחר לבא ולהורידו, זהו רק בזמנם שמינוי הרב לא היה כפועל, אלא תלמיד חכם שהיה דר בעירו היה מנהיג את העיר ושכרו היה בחופות וקידושין. אולם בזמנינו שרב העיר הינו גם כפועל, ולא זו בלבד אלא שהוא עוקר מעירו לבא לעיר ששכרוהו לרב עליהם, אסור לאחר לבא בגבולו וזה גזל גמור.

ואלו דבריו (יו"ד סי' ר"ל):

"מילתי כבר אמורה כי עין רואה בגוף דברי מהרי"א ומהרי"ו יראה כי אין אלו נאמרים אלא בימיהם שלא קבלו הרב כפועל אלא כל ת"ח הנהיג בני עירו שהיה דר שם וממילא היה לו פרס הקצוב מחופות וקידושין וכדומה אף על גב כי דין תורה הוא שת"ח הממונה פרנס על הציבור בני עירו עושין לו מלאכתו ומחויבים ליתן לו פרנסתו מ"מ כיון שלא שכרוהו כפועל אלא שבחא דאתיא ממילא א"כ אם יבוא לשם אחר וינהיג גם הוא רבנות מי ימחה בידו אבל בזה"ז שמקבלים רב ועוקר דירתו ממקומו ובא לכאן וקוצבים לו שכירתו כמו שמשכירים פועל ואלי' הוא נושא נפשו ונפשו' ביתו ובתוך אותו הקצבה הוא שכרו מחופות וקידושין וגטין וכדומה א"כ פשוט שהבא בגבולו לא טוב עושה בעמיו וגרע מיורד לאומנות חברו שהאומנות הוא הפקר אלא שזה בא ויושב בצידו אבל הכא כבר זכה זה הרב בכל רווחא דעבידי דאתי בגבולו ואסור ממש לשום אדם לפקוח פרנסתו בזה והרי זה כגוזל ממש ודבר זה פשוט מאוד ואין ראוי להאריך ומ"ש מהרי"א על שכר זה אנו בושים כמו שהעתיק הש"ך היינו כנ"ל שהיה הרב יושב בעירו ולא רצה ליתן קידושין וגיטין עד ששלמו לו כך וכך ובודאי ע"ז אנו בושים כי הוא מחויב לעשות בחנם והם מצווים לעשות לו מלאכתו ואפי' אם הם עוברים עליו הדרך ואינם עושים מלאכתו מ"מ הוא לא יעבור אורחת צדיקים ליטול פרס מעשיית מצוה ומלמוד תורה והלכות גיטין וקידושין וכדומה ע"כ כתב על פרס זה אנו בושים אבל לאחר ששכרוהו הקהל כפועל והביאוהו ממקומו לכאן והראו לו מקום לפרנסתו מגטין וקידושין א"כ הוא אינו נוטל פרס שלא כדין כלל אולי הקהילות פעלו און שהטילו פרנסת הרב על אלו היחידים אבל הוא אינו נוטל פרס מקידושין וגיטין כלל אלא שזה הוא שכרו על עיקור ישיבתו בכאן והראו לו מקום לגבות מבעלי חתנות וכדומה ואין בושה כאן על נטילת פרס זה אם יטלנו בדרך כבוד וכל המקפחו גוזל וחומס לפע"ד וזה פשוט בעיני".

דברים אלו הובאו להלכה גם בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' שיב) וביאר שם וכתב:

"שעתה בזמן הזה הוא כעין שירות ומשועבד לקהל ע"ש".

ד. לעניינינו: הריב"ש נוקט ארבעה טעמים והם :

א.   יורש.

ב.   החזיק מעצמו.

ג.   הסכמת הקהילות.

ד.   דינא דמלכותא.

חלוקים הטעמים ביניהם. שלושת הטעמים הראשונים הריב"ש פוסק להלכה כטעמי וודאי.

לעומת כן, בטעם הרביעי, שבו הביא הריב"ש מדברי הטור (חו"מ סי' ג) שכתב "ומיהו אף על פי שאין מועיל רשות המלך כיון שמקבלין אותו הקהל על פי כתב המלך יכול לדון", בטעם זה הריב"ש אינו מכריע האם צריך גם הסכמת הקהילות וגם רשות מן המלך.

טעמי הריב"ש השייכים לנידון שבפנינו הם טעמים ב' – ד', רב העיר התמנה גם בהסכמת הקהילות (מכרז על ידי העיריה) וגם על ידי דינא דמלכותא. רב הישוב לעומת כן, מונה רק על ידי דינא דמלכותא, וטעם זה כאמור, מוטל בספק אם מועיל בפני עצמו או רק בצירוף הסכמת הקהילות - קרי בחירות או הסכמת הגוף הנבחר.

3. טעם ד - דינא דמלכותא

הסכמת הקהילות מהי, ברור שמשאל של כל חברי הקהילה נחשב להסכמת הקהילות, אך יש מקום לדון שאין צורך להגיע לכך ודי בהחלטת מועצת העיריה שנבחרה על ידי כל הקהילה בכדי להחליט בענייני העיר. ואכן כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תריז) וז"ל: 

"ואקדים לך הקדמה כי שבעה טובי העיר המוזכרים בכל מקום אינם שבעה אנשים המובחרים בחכמה או בעושר וכבוד. אלא שבעה אנשים שהעמידו' הצבור פרנסים סתם על עניני העיר והרי הן כאפטרופס' עליהם. ואין צורך לפרנסין אלו אלא לדברים שיש להם קדושה בבית הכנסת ורחבה של עיר. וכאותם המוזכרין במגלה שאם מכרו הפרנסין במעמד אנשי העיר ואפילו למשתי ביה שכרא רשאין. ובתוספתא קורא אותם פרנסין דתניא התם רבי מנחם ברבי יוסי אומר בני העיר שמכרו בית הכנסת לא יקחו את רחבה. אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בזמן שלא התנו עמהם פרנסי העיר. אבל התנו עמהם פרנסי העיר רשאין לשנות לכל דבר שירצו. ואם תאמר אם פרנסי' ידועים הם למה לי שבעה זו בירושלמי שאלו אותו דגרסינן שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת שבעה מבני העיר בעיר ושאלו מה הן קיימין. אם כשקבלו עליהם אפילו אחד ואם כשלא קבלו עליהם אפילו כמה אלא הן הן קיימין בסתם. ופירוש ואם כשקבלו עליהם בני העיר כל מה שיעשו השבעה במכר זה אפילו אחד נמי. ואם בשלא קבלו עליהם מה שיעשו בדבר זה אפילו היו כמה אין ממכרן מכר. והעמידוה בסתם כלומר כשהעמידו עליהם הציבור שבעה פרנסים סתם לפקח על עסקי הציבור. לפיכך כשהן שבעה יש להם רשות לכל דבר כאלו עשו כן כל בני העיר. אף על פי שלא העמידו אותם על דבר זה בפי'. אבל פחות משבעה אין כחן שוה להיותם ככל בני העיר עד שיטלו רשות בפירוש מן בני העיר. זכר לדבר שבעה רואי פני המלך. מעתה מה שנחלקו אלו כנגד אלו אם היו טובים שבעה או בינוניים שבהם. מעתה איני רואה עיקר למחלוקתם שהנכבדים שבהם לבינוניים שוה כל זמן שלא נתנו להם הצבור רשות בפירוש בחליפין אלו שלא העמידו אותם פרנסים על הצבור".

והו"ד במהרשד"ם (יו"ד סי' קעה) ובמשנ"ב (סי' קנג ס"ק כט).

4. מה נחשב כהסכמת הקהילות

ה. אלא שיש לדון. האם יתכן לומר כי מינוי של ממשלה דמוקרטית, שנבחרת על ידי העם, נחשב כהסכמת הקהילות.

נראה פשוט שמאחר והמינוי לרב היישוב נעשה על ידי הממשלה ולא על ידי הסכמת הקהילה בישוב, אין זה נחשב כסכמת הקהילות אלא כמינוי מהמלך. שכן ראיית הממשלה היא ראיה כללית ולא ראיית צרכי העיר עצמה. לכן למרות שתושבי העיר הסכימו למעשי הממשלה, זהו רק כשהם בענייני המדינה ולא בענייני העיר. למה הדבר דומה? הדבר דומה במקצת לוועדה קרואה שאיננה נחשבת כעירייה הנבחרת על ידי הציבור וזאת אף שבפועל הציבור הוא שבחר את הממשלה שמינתה את הועדה הקרואה, ויש מקום לפקפק שיש הסכמה מכללא של הקהילה לכל מה שתעשה הממשלה.

אמנם בכל אופן שהוא, אין ספק שבחירה ישירה של הקהילה המסוימת או אנשי העיר גוברת על בחירה של כלל נציגי המדינה.

כך מבואר בפסק הדין של בית הדין הגדול לערעורים, (פורסם באתר בתי הדין הרבניים פס"ד מא) בו הוכרע כי בית הדין האזורי נחשב בית דין קבוע לאחר שהתמנה על ידי נציגי כל הציבור, אמנם אם חברי הקהילה מינו בית דין לעצמם הרי שהם יכולים לכפות את אנשי הקהילה להתדיין בפניהם ולא בפני בית הדין הרבני.

הרי שגם אם נאמר שמינוי של הממשלה או של הציבור במדינה לעניין מקום מסויים נחשב כהסכמת הקהילות עם זאת הסכמת אנשי אותו מקום גוברת על כך כשישנה והיא הקובעת. אלו דבריהם שם: 

"וכבר כתב כן הרב הראשי לישראל הגר"א שפירא שליט"א בפסק דינו [ערעור תשמ"ח /384]: ובהמשך כתב: והנה דייני בתי הדין האזוריים נבחרים ע"י הציבור כולו וע"י ועדות מינויים שכוללים את כל החוגים שמייצגים את אזרחי המדינה, והם בכלל קבלו עליהם הציבור להיות דיינים של כל מה שנפסק בשו"ע ונכלל בתקנות הדיון, ודינם כדין דיינים קבועים באותה עיר ובאותו פלך".

פסק דין ברוח זו נכתב כבר שנים רבות קודם לכן ע"י הדיינים הגאונים הגר"א גולדשמידט, הגר"ש ישראלי והגר"י קאפח זכר צדיקים לברכה. [ערעור תשל"ג/ 104, לא פורסם, והובא מקצתו בספר "סדר הדין" עמ' 164 הערה 15].

וכן ראיתי שכתב הרה"ג אברהם שרמן שליט"א במאמרו 'מעמד בתי הדין הרבניים לאור משפט התורה' [פורסם בספר הזכרון לגר"ש רפאל זצ"ל דף תקמד], וז"ל:

"על פי זה יש לראות את תהליך מינוי הדיינים לבתי הדין הרבניים כהגשמת המצוה המוטלת על הציבור והקהילות שיהיה להם בתי דין קבועים, וההליך שהמינוי נעשה בהסכמת הרבנים הראשיים וחברי מועצת הרבנות הראשית יש לראותו כהסכמה שנתנו הקהל והציבור למינוי בית הדין הקבוע ושהוא על דעת חכמי וראשי העיר. ובזה יש כח ביד ביה"ד הרבני לאכוף לדון בפניו, ואין אחד הצדדים רשאי לומר שהדין יהיה ע"י מומחים וגדולי תורה אחרים שלא נתמנו ע"י הקהל".

אמנם אין חולק כי כל קהילה יכולה לבחור מתוכה דיינים, והם יחשבו לבי"ד קבוע לגבי קהילה זו באופן שלא יוכל אחד מחבריה לדרוש להתדיין בבי"ד אחר, אולם ודאי שאין בכוחו של בי"ד שכזה לחייב מי שאינו מבני הקהילה שידונו בפניו כמו שכתב המהרי"ק [בשורש א'] וז"ל:

"ופשיטא שמעולם לא כוונו אותם הרבנים לפי הנראה לע"ד אלא לומר שיהיו דיינים בעירם למען לא יצטרך כל נושה בחברו להוציא מנה על מנה. אבל לומר שיהיה להם כח להזמין מי שאין בעירם לפניהם בעירם ובפרט בהיותו חוץ ממשלתם, ח"ו לא תהא כזאת בישראל שיטעו הרבנים בזה, שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים שאין הדין כן. ובאותה מידה גם חבר בקהילה זו לא יוכל לכפות את מי שאינו חבר בה לידון בפני ביה"ד של אותה קהילה ולא בביה"ד הרבני שמרותו על כלל הציבור".

הרי שאם שניהם חברים בקהילה לא נחשבת הסכמת כלל הצבור לגביהם כהסכמתם, ואף כאן מאחר שהרב נבחר על ידי אנשי העיר לא נחשב המינוי לגבי הסכמת הקהילות כהסכמתם מכללא.

ו. יתר על כן, מאחר ששכר רב העיר הועלה, ע"י הציבור, לאחר האיחוד, בכדי לגלם שכר ראוי לרב עיר גדולה הכוללת בתוכה את היישובים מסביב ואילו שכר רב הישוב נותר על כנו. הרי שהקהל קבע מנוי מחדש ואין כל ספק שישנה הסכמת הקהילות שרב העיר הוא הוא הרב הנבחר. וכן מבואר היטב, בבאר היטב (חו"מ סי' של"ג ס"ק ל) ופתחי תשובה שם שכתב שאם קצבו שכירות בשנה השנייה מחדש הוי כקבלה חדשה ע"ש.

5. רב שנבחר בסתמא מול רב באופן זמני

ז. עוד טעם יש לומר על פי מה שנכתב בספר חושן ואפוד, קונטרס מחזיק ברכה, עניין חזקת מינוי ציבור (דף יג ע"א אות ג). שמסיק שם לעניין שוחט ובודק שקיבלו אותו בסתמא שהדבר נחשב כמינוי קבוע מאחר ואין להורידו אם לא מצאו בו פסול, שכל זה דווקא שקיבלוהו בסתמא. אבל אם קיבלוהו לזמן אף שאין לפטרו בתום הזמן, מותר להביא שו"ב אחר ביחד עמו, ואף שברב אין הדין כן מאחר וצריך לכבדו וזה נחשב הורדה מכבודו אבל בשו"ב שדינו כפועל מותר. מבואר שמינוי בסתם עדיף על מינוי זמני.

ולענייננו הרב שנבחר בסתמא נחשב כמינוי קבוע ואילו הרב שקיבל מינוי זמני, אף שאין להורידו משום חשדא ומשום מעלין בקודש ומשום קיפוח פרנסתו, זהו דווקא בסתם אבל אם זה בא על חשבון הרב השני שנבחר בסתמא ודאי המינוי בסתמא שהוא מינוי קבוע גובר על המינוי הזמני ואסור לו להתמודד נגדו.

אע"פ שהיה מקום לדון, שאולי למרות שהרב נבחר בסתמא כפי שמבואר בכתב המינוי שלו, הרי מאחר והמדינה התקינה תקנות בהם נקבע שבאם ייווצר מצב בו יש איחוד רשויות, על הרבנים הנבחרים לעבור הליך בחירות מחדש בין שניהם. אם כן, אולי היה מקום לומר שאין המינוי בסתמא נהפך לקבוע אלא רק על דעת התקנות.

אך מאחר והתקנות הותקנו רק לאחר המינוי של רב העיר והישוב, אין בכוח התקנות לבטל למפרע את המינוי שניתן בזמנו שדינו בשעתו היה כקבוע ולא נשתנה דינו. ואין כוחן של התקנות יפה אלא מכאן ולהבא, ואף בזה יש לדון ואכמ"ל. 

ח. אמנם בשו"ת חתם סופר חידש שמינוי זמני לרב נחשב מינוי קבוע מאחר ומראש כל הסיבה שקוצבים את מינוי הרב לזמן, זהו רק בכדי שלא יעבור על איסור של עבודת עבד, שכן אסור לאדם להשכיר עצמו ליותר משלוש שנים וכך הם דבריו (ח"א או"ח סי' ר"ו):

"נוהגין ברוב תפוצות ישראל לכתוב שטר הרבנות על זמן, יש על ג' שנים ויש על חמשה שנים, ומ"מ מעולם לא נשמע שאחר כלות הזמן ההוא יצא נקי מרבנותו. וטעם המנהג הוא עפ"י מ"ש בש"ע ח"מ סי' של"ג ס"ג שאסור לפועל ומלמד לשכור עצמו יותר מג' שנים דא"כ יצא מכלל שכיר ונכנס לכלל עבד ואסור למכור עצמו בעבד עברי ע"ש, והנה זמן ג' שנים לשכיר נפקא להו מקרא בישעי' [ט"ז - י"ד] שלש שנים כשני שכיר, משמע דסתם שני שכיר הם ג' שנים שם ג' ובתורה כתיב [דברים ט"ו - י"ח] בעבד עברי כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים היינו פעמיים כשני שכיר וכנ"ל, ולפירוש זה אסור להשכיר עצמו ביותר משלש שנים, אך רש"י בחומש עפ"י ספרי פירש משנה שכר שכיר שעבד עברי עובד ביום ובלילה דמוסר לו שפחה כנענית, וגם התם בישעי' בפסוק שלש שנים כשני שכיר פירש ג"כ פירוש אחר ע"ש, א"כ אינו מוכח לאסור יותר מג' שנים רק שלא יהיה מושכר לשש שנים וע"כ יש כותבין שטר הרבנות על שלש שנים ויש על חמש שנים אבל סתם אין כותבין. וברמ"א יורה דעה סוף סי' רמ"ה בשם הכל בו, שאין לסלק שום רב חוץ אם המנהג בעיר להחליף ההתמניות א"כ גם הרב כשעבר זמנו יחליפנו וימירנו באחר, וצ"ע הא מבואר לעיל כל הרבנים מקבלים אותם על זמן ידוע וא"כ לעולם בעבור הזמן יחליפנו באחר ואיך כתב זה תלוי במנהג. והאמת דין זה נובע מספר כלבו, והמעיין שם יראה התם מיירי בקהלה שיש בה כמה הראויים לש"ץ או לרב ואינם נוטלים פרס אלא מכבדים לזה שיהיה ש"ץ או רב לזמן, אח"כ יתכבד אחר מהקהילה בכבוד זה כמו שנהגו עתה בהתמנויות קרו"ט, אמנם הרמ"א מיירי נמי ממקבלי פרס ונשכרים להקהל א"כ ע"כ נשכרים רק לזמן או לג' שנים או לה', וא"כ מה שכתב דתליא במנהגא צ"ע לכאורה. ועכצ"ל נהי דכותבין זמן בשטר הרבנות, היינו לטובת הרב המשכיר שיהיה יכול לחזור בו אחרי כלות הזמן ואינו כעבד עברי, אבל הקהל אין בידם לחזור אפילו ככלות הזמן אלא במקום שנהגו ועל כן כתב רמ"א דתליא במנהג. ולא נשמע ולא נראה מעולם במדינות הללו שהסירו הרב והורידוהו מכסא רבנות שלו וכן לא יעשה שהרי אפילו אב בית דין שסרח אין מעבירין אותו ואין מנדין אותו עיין ש"ע יו"ד סי' של"ד סעיף מ"ב והוא מתקנת אושא שבירושלמי, ומביאו בהג"א פרק אלו מגלחין [סי' ט"ז] ושם מבואר דאין מעבירין אותו ע"ש".

אלא שברור שכל זה בזמנם, שהחוזה היה דו צדדי, והרב מצדו התחייב להמשיך את עבודתו עד תום התקופה, על כן קצבו את התקופה בזמן בכדי שהרב יוכל לחזור בו. אמנם בזמנינו שהמינוי אינו מחייב את הרב להמשיך את עבודתו, וזכותו של כל עובד להתפטר בכל מועד שיבחר בהודעה של שבועיים מראש, המינוי הוא זמני ולא בכך דיבר החתם סופר.

6. איחוד עיר גדולה עם כפרים קטנים

ט. כל מה שכתבנו עד כה, זהו רק באם היה מדובר באיחוד בין שני ערים בעלות מעמד שווה, שאז יש מקום לדון, אך ברור שעיר גדולה שנספחו אליה מושבים או כפרים קטנים, הכפרים או המושבים הקטנים בטלים לעיר הגדולה כך משמע משאלת השואל בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קכה) שדן בעיר שהיה שו"ב והמלכות צירפה את הכפרים לעיר האם בטל חזקת השו"ב של הכפר, ונראה מדברי המהרש"ם בתשובתו שלמושכל זה הסכים.

לפיכך ברור שחזקת רב העיר נשארת על כנה.

י. יתר על כן בשו"ת המהרש"ם הנ"ל כתב שבכל דבר של דיני ממונות של בין אדם לחברו אף על פי שהמלכות קבעה שבטלה הזכות של השו"ב שבכפר אסור לבטל את חזקתו, ואפילו אם הפרנסים ומנהיגים יפסידו עקב כך כסף, אסור לאדם להציל את עצמו בממון חברו. וראה שם (ח"ב סי' קיח) שאם ימנו אותו לשו"ב במקום אחר כנגד יכולים להעבירו מחזקתו במקום של דינא דמלכותא שעליהם להעבירו.

יא. טעם נוסף כתב הגראי"ק שכיון שזכה אדם במעמד מסוים ונקרא שמו בישראל רב עיר פלונית אין להדיחו גם לא על ידי בחירות כי עצם הדבר שגדולתו ניטלת ממנו וניתנת לאדם אחר בחייו, היא פגיעה גדולה, ופשוט שדינו של העושה כן כגזלן. הובאו דבריו בתחומין (תשד"ם):

"לא נראה ולא נשמע דבר שכזה וכיוצא בזה במחנה ישראל, גם בנוגע לאיזה משרה קטנה ... ודבר ידוע שהדבר הזה שיראה אדם את גדולתו ניטלה ממנו לעיניו וניתנת לאחרים שהוא גדול ועצום מאוד ... הרי פשוט דינו כגזלן וכרשע הפוגע ברוחו ובנפשו של זה ... ונצח ישראל לא יעשה עולה".