שוכר שמשכיר דירתו לאחרים

               כרך שמיני סימן לו עמוד תקצב

         שוכר שמשכיר דירתו לאחרים

ראשי פרקים

א. להשכיר בית לאחר

ב. כשכבר שילם למשכיר

שוכר דירה, שבחוזה השכירות אין מגבלה שלא יכול להשכיר את הדירה לאחרים. וכעת רוצה בתקופת "בין הזמנים", ובפרט בתקופת החגים, להשכיר את הדירה המושכרת לתקופת קצרות, כשכל נזק שיארע בדירה הוא יהיה אחראי לכך. כיון שמדובר בהשכרה לתקופה קצרה של שבוע או כמה ימים, לכל שוכר ושוכר, הרי ששכר הדירה בתקופה זו גבוה פי כמה, כך שבמשך שבוע, הוא מקבל שכ"ד של חודש (ברוטו, אולם בניכוי הוצאות חשמל, נקיון וארנונה, מדובר בריוח יותר קטן). שאלתו: האם עליו להודיע לבעה"ב המשכיר? האם בעה"ב המשכיר יכול להתנגד להשכרה זו? האם בעה"ב המשכיר יוכל לדרוש חלק מהשכ"ד?

א. להשכיר בית לאחר

איתא בב"מ עט,ב:

תנו רבנן, השוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך, נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואין לו עליו אלא תרעומת. היכי דמי, אילימא דקא משכח לאגורה (להשכירה לאחרים – רש"י), אמאי אית ליה תרעומת, ואי דלא קא משכח לאגורה, כוליה אגרה בעי שלומי. לעולם דקא משכח לאגורה, אלא אמאי אית ליה תרעומת, משום רפסתא דספינתא (ריעוע הספינה, שמתרועעת בהוצאת חבילות והכנסת חבילות).

מכאן פסק הרמב"ם בהל' שכירות ה,ד, שהשוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך, נותן לו שכר כל הדרך, ואם מצא השוכר מי שישכיר אותה לו עד המקום שפסק – שוכר, ויש לבעל הספינה עליו תרעומת. ובהלכה שאח"ז (ה"ה),

פסק הרמב"ם, וז"ל:

"מכאן אני אומר שהמשכיר בית לחבירו עד זמן קצוב, ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר עד סוף זמנו, משכיר לאחרים אם יש בני בית כמנין בני ביתו, אבל אם היו ארבעה לא ישכור לחמשה. שלא אמרו חכמים אין השוכר רשאי להשכיר אלא מטלטלין, שהרי אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, אבל בקרקע או בספינה שהרי בעלה עמה, אין אומר כן ... ויש מי שהורה שאינו יכול להשכירו לאחר כלל, ויתן שכרו עד סוף זמנו, ולא יראה לי שדין זה אמת".

והראב"ד השיגו, דיש בדורינו אומרים כן, שיש בני אדם שמחריבים הבית בדירתם.

וברב המגיד כתב בהסבר דעת הראב"ד, דהראב"ד מחלק בין ספינה לבית, שספינה שהבעלים נמצאים בספינה, ישמרו הבעלים מפני נזק, משא"כ בבית. אך כתב דטענת הראב"ד ודעימיה טענה חלושה מאד, שהרי השוכר השני אם הזיק ישלם. וגם אין מצוי היזק בקרקע שיאמר בו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. עוד נראה להוסיף ולומר, דלכאורה באופן שהשוכר הראשון התחייב להחזיר את הבית למצבו הקודם, הרי אין לבעה"ב המשכיר חשש שאם יוזק הבית שלא יהיה לו ממי לגבות, דלא גרע נזק השני מנזק הראשון.

וגירסת הריטב"א בגמ' ב"מ עט,ב: היכי דמי אי דמשכח בעל הספינה לאגורי ולית ליה פסידא, אמאי אית ליה תרעומת. הרי שגירסת הריטב"א, בניגוד לגירסא שלפנינו, ובודאי בניגוד לגירסת הרמב"ם, שהמשכיר בעל הספינה, מצא שוכרים אחרים, ולא כגירסת הרמב"ם שהשוכר השכירה לאחרים. ולכן כתב הריטב"א, הובאו דבריו בשטמ"ק שם, על ראית הרמב"ם מספינה:

"ואין מכאן ראיה של כלום, כי בכאן בעל הספינה חזר והשכירה לשני".

ומ"מ הסכים לדינו של הרמב"ם מסברא ולא מדין הספינה, אך בתנאי שמדובר באנשים השוים לשוכר הראשון;

"שאין כל דירות בני אדם בבתים שוים".

ולא התבאר אם מיירי בשוים בכמות או באיכות, ובפשטות בעינן לשני הדברים לשמירת הבתים, שלא יהיה מקום לקפידא מצד בעה"ב. ועיין במאירי שם שהביא דברי הרמב"ם והראב"ד.

וכדעת הרמב"ם מבואר בתש' הרשב"א (ח"א סי' אלף קמה), דמחלק בין קרקע למטלטלין, דלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר ואין השואל רשאי להשאיל אלא במטלטלין, דכיון שאין דרך להשכירם עם הבעלים ויכול השוכר להבריחם, יש לבעלים קפידא בזה. אבל מטלטלין שאין עשויים להבריח, שדרכם של בעלים להשתכר ולהשאיל עמהם, יכול השוכר להשכיר לאחרים. והביא ראיה מדין הספינה (ב"מ עט,ב). וכמו שהדין בשכירות, כן הדין בשאלה, שלא תאמר מי שהשאיל לא היה בדעתו להשאיל ולעשות חסד אלא לזה, אלא ודאי כל שאין טעם לקפידא, יכול להשאיל לאחרים. והביא ראיה מגיטין לז,א: השאילו מקום לתנור וכירה כותבין עליו פרוזבול. ואם איתא דכל משאיל בין במטלטלין בין בקרקע לא השאיל אלא לזה, בלבד היאך כותבין עליו פרוזבול, והלא זה כמו שהתנה בפירוש שלא יהא רשאי להשאילו ולהשכירו וליתנו לאחר, וכל שאינו ראוי לגבותו בחובו אין כותבין עליו פרוזבול. אלא בהכרח שיכול להשאילו לאחר כשאין קפידא. ומוכח שדעת הרשב"א כרמב"ם שיכול שוכר קרקע וספינה להשכירו לאחר.

וכדבריו נמצא לתלמיד הרשב"א (ב"מ עט,א, שהקשה איך יכול להשכיר הספינה לאחר, הרי קיי"ל שאין השוכר רשאי להשכיר. ותירץ;

"שאין הדברים אמורים אלא במטלטלין שאפשר להצניען מן העין, אבל ספינה או כיוצא בה שהם מטלטלין כבדים ביותר ויש להם קול, השואל רשאי להשאיל והשוכר רשאי להשכיר. וכל שכן שאתה אומר כן בקרקע. ובלבד שלא ישכירנו לסיעה גדולה יותר מסיעתו, כלומר שאם שכר מחבירו והוא וסיעתו עשרה בני אדם, אינו רשאי להשכירו לסיעה של אחד עשר בני אדם. אבל לסיעה שכמותו או למטה הימנה יכול להשכירו".

הרי להדיא כדעת הרמב"ם שיכול להשכיר בקרקע או במטלטלין דומיא דספינה, שאין מקום לקפידא.

וכן הוא במרדכי (ב"מ שנז) בשם תש' מהר"מ, עיין בתש' מהר"מ מרוטנבורג ד"פ סי' תרפ. אך שם מבואר שיכול להרבות בדיורים אפי' יותר מבני ביתו של ראשון:

"שאם רצה לוי למלאות כל הבית דיורין, הרשות בידו לרבות לגרי בית מלמד סופרים ושכירים ותושבים, כדרך כל שוכרי הבית, שאין לדבר קצבה כמה בני אדם יכניס".

ועיין בדרכי משה חו"מ ריש סי' שטז. וכן כתב במהרי"ו סי' י. אולם במרדכי עצמו הביא מספר המצות בשם הרמב"ם דאסור למי שבני ביתו מרובים.

וכן נראה גם מדעת הרא"ש בתש' א,ב. הרא"ש דן שם במציאות שונה, של שנים ששכרו בית בשותפות, דבזה יש מקום לקפידא עם מי ידור עימו, דאין השותף יכול להושיב אחר במקומו, אפילו יש לו דיורין פחותים ממנו, שיכול השותף לומר, אותך אני יכול לקבל ולא אחר;

"כי הדבר ידוע שאין הדירה מקובלת עם כל אדם בשוה. יש מפני חשיבותו, שאדם בוש ממנו, ויש מפני גריעותו, שאדם בוש לדור עמו, ויש שהוא בעל קטטה, ויש שאינו נאמן. הלכך, אדם הרוצה לדור בשותפות, מדקדק עם מי שהוא חפץ לדור, ולא יוכל אותו שקבל לדור עמו להושיב אחר במקומו".

וכתב לחלק בין ספינה שיכול להשכיר לאחר לנדון בית בשותפות, דדוקא ספן שספינתו עשויה להשכירה לאחרים, דיש טוב ויש רע, ואינו נמנע בשביל זה להשכיר ספינתו, משא"כ לדור בבית בשותפות, אדם מדקדק בדבר ונמנע מלדור עם אדם שאינו מקובל עליו. ולפ"ז במשכיר דירה, יהיה דינו כדין הספינה, כל שאינו דר בעה"ב עם השוכר, כיון שהדירה עומדת לשכירות, יכול להשכירה לאחר.

ודין זה פסק המחבר בשו"ע חו"מ שטז,א, והרמ"א פסק כן בסי' שיב,ז, לענין שוכר שרוצה לצאת קודם זמנו, דיכול השוכר להעמיד אחר במקומו ובלבד שיהיה הגון, שאל"כ אין המשכיר חייב לקבלו. ובסמ"ע שטז,א כתב בטעם דברי הרמב"ם והמחבר, דמשכיר בית דיכול להראות לו כל פרטי עניני ביתו, ויתנה עמו שיחזירנו כן בשלימותו, ולכן אין מקום לקפידא להשכירו לאחר, וכמו שהובא לעיל מדברי הראשונים. וכן כתב בשו"ע הרב (שאלה ושכירות סע' ב):

"לפי שהקרקע בחזקת ורשות בעליה עומדת, ואי אפשר להבריחה ולא שייך בה נאמנות כלל".

ומבואר שלא שייך קפידא וחשש שמא יבריח וכד'. אולם ודאי אין מדובר באנשים שאינם הגונים או אלימים וכד', וכן כתב בערוה"ש חו"מ שטז,ב, דעל מש"כ הראב"ד דיש בני אדם המחריבים הבית בדירתם, כתב ערוה"ש דבזה ודאי גם הרמב"ם מודה, שאם ידוע שזה האיש שרצונו להשכירו הוא מחריב דירות, או שהוא אלם או בעל מריבות או אינו מתנהג בנקיות וכיוצא בזה, ודאי שהמשכיר מוחה בו מלהשכיר לו.

ולענין שדה, הסמ"ע ריב,טז (וע"ע בסמ"ע שטו,ה), הביא את דברי הטור שם לחלק בין קונה שדה זו לפירותיה לשוכר שדה, דקונה לפירותיה יכול להשכיר לאחר, משא"כ בשוכר. וכתב הסמ"ע דהב"י השמיטו, דס"ל כרמב"ם דיכול השוכר להשכיר לאחר. ועיין בב"י. וכתב לחלק בין בית לשדה, דבבית צריך להחזירו ליד בעה"ב כמו שמסר לו וקלקולו ניכר, משא"כ בשדה דיכול להכחישה בזריעה תמידית, או שיזרע בה דברים המכחישים הקרקע ולא יהא נראה ונודע שהכחישה. ובדרכ"מ ריב,ג כתב לחלק בין מה שכתב הטור הנ"ל לאסור להשכיר לאחר, דהטור מיירי להשכירה למי שבני ביתו מרובים, ובזה גם הרמב"ם מודה, משא"כ אם קונה שדה זו לפירותיה, יכול להשכירה למי שבני ביתו מרובים. וכחילוק זה נמצא בב"ח שם (ריב,ז) דאף בשכירות קרקע הדין כן דלא ישכיר למי שבני ביתו מרובים, משא"כ בקונה שדה זו לפירותיה. וכן הוא בט"ז ריב,ו.

והרמב"ם בהל' שכנים ה,ט, כתב וז"ל:

"... וכן המשכיר ביתו לבעל בית אחד ואח"כ הביא עמו קרוביו או מיודעיו לשכון עמו כאחד בבית זה, הרי המשכיר מעכב עליו".

והרב המגיד כתב שם, דהראב"ד מודה בזה לרמב"ם שאינו יכול השוכר להביא עימו לבית קרובים נוספים. וכתב באור שמח שם, דהרמב"ם לשיטתו שאינו יכול להרבות דיורים, שהרי אינו יכול להשכיר ביתו למי שבני ביתו מרובים משלו, וכמש"כ בהל' שכירות ה,ה. והקשה האור שמח על מש"כ המגיד:

"זה נראה שאפילו הר"א ז"ל יודה בו",

דהרי בראב"ד שכירות ה,ה מפורש שאינו יכול להשכיר למי שבני ביתו כמוהו, וא"כ כל שכן שלא יכול להוסיף בדיורים. וכתב לחלק, דכאן השוכר דר עם הדיורים המתוספים, ולכן ישגיח עליהם, והוה אמינא דבזה ס"ל לראב"ד להתיר, קמ"ל דמודה לרמב"ם, ולכן לא יכל להביא ראיה מהראב"ד שכירות ה,ה.  [וכל זה כשהשוכר דר עימו, אבל כשהבעלים דרים שם, אדרבא, יש קפידא לבעה"ב לדור עם אחרים, משא"כ בספינה שהוא ענין להקל שהבעלים שם, עיין לעיל, ועיין עוד בב"ח שטז,א ובט"ז שם.]

מכל האמור עולה שיכול להשכירו לאחרים, אם השוכר הראשון אחראי לכל הפגמים והנזקים, יכול להשכיר. אולם להשכיר למי שמרובים ממנו או שונים ואינם הגונים כמוהו, יש לאסור אפי' אם השוכר הראשון אחראי לכל הנזקים, בפרט אם השכיר לו בעה"ב דירה מרוהטת, הרי שלענין הרהוט יש טענה אפי' אם השוכר אחראי, מפני שהבלאי עלול להיות שלא בדרך הטבע, וע"כ יש להזהר, ורק בבני ביתו כמוהו יכול להשכיר מבלי לקבל את רשות בעה"ב להשכיר לאחר.

ב. כשכבר שילם למשכיר

מהר"א ששון בתש' (תורת אמת סי' רח) כתב, דאפי' לדעת הרמב"ם שהשוכר יכול להשכיר, היינו כשהשוכר לא שילם עדיין למשכיר את שכר הדירה, אולם אם כבר שילם את השכר דירה, יכול המשכיר לומר לשוכר שהוא מתנגד להכניס בו אחרים, וכתב דאף הרמב"ם מודה לזה, אלא שהוא מיירי שעדיין לא שילם השכירות. ובמל"מ מכירה כג,ח כתב דבעיקר דברי מהר"א ששון יש לו גמגום.

ומדברי המרדכי ב"מ (סי' שמה) מבואר לכאורה דלא כמהר"א ששון. המרדכי הביא תש' מהר"מ שדן במי ששכרה ביתה לשנה ומתה תוך כדי זמן השכירות, ודן שם אם חייבים היורשים לשלם למשכיר מה שלא דרה עדיין, ואם פרעה שכירות עד סוף הזמן, אם חייב המשכיר להחזיר ליורשים, והשיב דאם לא פרעה, אין היורשים חייבים לשלם מה שלא דרה, אולם אם כבר שילמה שכר הדירה, יכולים היורשים להושיב דיורים אחרים:

"ואם נתנה כל השכירות, יש כח ביד היורשים להושיב בתוכה דיורים דכוותה אבל לא לדקשה הימנה, כדאמרינן התם, האי מאן דאגר איגורי ושלים עבידתא בפלגא דיומא, אי אית ליה עבידתא דניחא או דכוותיה, מפקיד להו גבייהו אבל לא דקשה מינה. ואם לא ימצאו יחזרו ליורשים כפי חשבון, כמה אדם רוצה ליקח פחות כשלא היתה דרה בו".

מבואר שאפי' פרעו השכירות, יכולים להשכיר לאחרים. (ומה שהזכיר מהר"א ששון דעת המרדכי, הוא ענין אחר, שאין דעת המרדכי כראב"ד אלא כרמב"ם).  ובפת"ש חו"מ ריב,ו הוכיח מתרוץ האחרונים, הסמ"ע (ס"ק טז), הט"ז הנ"ל, שלא תירצו דברי הטור לענין שדה בין אם קבל שכר או לא, ובחרו בחילוקים אחרים, דלא ס"ל כמהר"א ששון.

והנה הרמ"א חו"מ שטז,א, הביא מדברי המרדכי ב"ב (סי' תקכט), דאם השוכר רוצה לצאת מן הבית ולהניחו כך בלא דיורין ורוצה לשלם למשכיר, יכול המשכיר להשכירו לאחרים, דביתא מיתבא יתיב ושאייה יוכת שער. והמרדכי שם דן בראובן שהשכיר ביתו ללוי לעשר שנים, ונתן לו לוי מראש דמי השכירות של כל העשר שנים, ולוי נשאר בבית שנתיים, ואח"כ קנה דירה ועזב את המושכר והשכירו לשמעון, וראובן תובע ששמעון יפנה את הדירה. ולמד המרדכי שראובן יכול לפנות את שמעון, ולמד מהא דאיתא בב"ב ל,א:

ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא, א"ל מפלניא זבנית דזבנה מינך, א"ל לאו את מודה דדידי היה ומינאי לא זבנית, וא"כ זיל את, לאו בעל דברים דידי את, ואמר רבא דינא קאמר ליה. הכי נמי דינא קאמר ליה ראובן.

ואם יטען ראובן שיחזיר לו לוי השכ"ד ששילם ולא דר, יכול להשיב ראובן;

"הא ביתא קמך קום ודר ביה, אבל איני רוצה שתכניס בו אחרים. ואפי' אם לא נתן כל השכירות מעיקרא, היה חייב ליתן עתה, שמשעה שהחזיק לוי בבית נתחייב בכל השכירות וקנה לראובן ... והוא שאינו מוצא להשכיר ביתו, אבל מוצא להשכיר ביתו באותו שכר עצמו, לא יתן לו לוי שכר אלא ב שנים שדר בו, מכאן ואילך ישכירנו לאחרים ויטול שכרו",

והביא ראיה מדין הספינה שיכול להשכירה לאחרים (ומוכח שהמרדכי גרס אי משכח לאגורי, היינו המשכיר, וכגירסת הריטב"א לעיל). משא"כ בלא יכול ראובן להשכירו לאחרים. אבל שלוי פרע כבר כל השכירות, אינו יכול לדרוש חזרה דמי השכירות של הזמן שלא דר בו ולדרוש שראובן ישכירו לאחר, שכבר זכה ראובן בשכירות הבית, ויכול להשכירו לאחר ושכר הדירה שיקבל מאחר הוא שלו;

"ואין לוי יכול לומר כיון שנתתי השכירות כל ימי השכירות, תהא בדודה [פירוש, בדודה, בלא דירה, מלשון בדד] שלא על מנת כן השכירה שתהא שאייה אלא ע"מ ביתא מיתב יתיב".

מדברי המרדכי מבואר לכאורה דלא כמרדכי בשם תש' מהר"מ (ב"מ שמה הנ"ל), דבמרדכי הנ"ל בב"ב מבואר שאינו יכול להשכיר לאחרים, ואף חייב לשלם השכירות, אא"כ מוצא המשכיר להשכירו לאחר, דאין השוכר צריך לשלם, משא"כ כשכבר שילם, יכול המשכיר להשכיר לאחר והשכר שלו – של המשכיר, וזה לכאורה סותר לכל המבואר במרדכי ב"מ סי' שמה הנ"ל בשם מהר"מ. ומשמע גם במרדכי שאם הקדים לו שכרו, אף אם המשכיר ישכירו לאחרים, אין צריך המשכיר להחזיר לשוכר הראשון שכרו. וכן למד הסמ"ע שטז,ג.

אולם בקצוה"ח שטז,ב הקשה על הבנת הסמ"ע במרדכי, דאיך יעשה המשכיר סחורה בפרתו של חבירו, כיון שגוף הבית לשכירות קנוי לשוכר, ואף דס"ל למרדכי שבהקדים שכרו אין השוכר יכול להשכירו לאחרים וצריך לשלם כל השכירות, וביד המשכיר הברירה שלא להשכירו לאחרים, אבל אם הלך המשכיר והשכירו לאחרים, מדוע ירויח בכפל השכירות, וראוי להחזיר השכירות לראשון. לכן פירש קצוה"ח במרדכי, דהמרדכי לא אמר אלא דבהקדים שכרו אין השוכר יכול להשכירו לאחר, וגם אינו יכול לדרוש להניח הדירה ריקם (בדודה), משום דביתא מיתבא יתיב, ולזה הוא בחזקת המשכיר שלא יהא יכול לומר תהא בדודה. אולם הברירה ביד המשכיר אם רוצה שתהא בדודה, ואם רוצה להניח לאיש אחר לדור בחנם נמי יכול. אולם אם משכירו לאחר בשכר, מודה המרדכי דהשכר לראשון כיון דקניה ליה להשכירות.

וקצוה"ח העיר שדברי המרדכי שאין השוכר יכול להשכירו לאחרים, סותר למש"כ בב"מ סי' שמה בשם מהר"מ. וכתב קצוה"ח דלדינא כיון דדעת מהר"מ דאפילו בהקדים שכרו יכול להשכירו לאחר, כוותיה נקטינן. וכן פסק הב"י חו"מ שיב,כב:

"כתב המרדכי פרק חזקת הבתים מצאתי ראובן השכיר ביתו ללוי וכו', ורוב אותם הדברים הם דחויים למתבונן בהם".

וגם בדרכ"מ שטז,א הסכים בזה לב"י, כדעת הרמב"ם שכירות ה,ה ומהר"מ. וכתב קצוה"ח, דכן נראה מהשמטת הרמ"א את דברי המרדכי במש"כ לחלק בין הקדים שכרו, זולת סוף דברי המרדכי  דיוכל המשכיר להשכירו לאחרים ומשום שאיה, וסובר הרמ"א כדעת הב"י. ולכן על הסמ"ע שהביא דברי המרדכי לחלק בהקדים שכרו שאין מנכה ומחזיר לראשון, כיון דכבר הכריעו הב"י והד"מ דאין לחלק בזה וכדברי מוהר"מ. עוד הוסיף קצוה"ח, שאין לחלק כחילוק מהר"א ששון, שאם הקדים לו שכרו, שאינו יכול להשכירו לאחרים, דאנו אין לנו אלא דברי הב"י והרמ"א שכתבו דלא כמרדכי, ולא חילקו בין הקדים שכרו או לא.

גם בנתיבות שטז,ב הקשה על דברי הסמ"ע, דשם במרדכי ניחא מה שאינו מחזיר לו השכירות שמקבל מאחרים, כיון דהשוכר לא היה יכול להשכירו לאחרים, מה לו ולשכירות שמקבל המשכיר, ודמי למש"כ הרמ"א חו"מ שסג,י, דאם אין לו רשות להשכירו, שהמותר הוא של בעה"ב. אבל מזה שהסמ"ע לא הביא דין זה דבקיבל מעות שוב אינו יכול להשכיר, משמע דס"ל כתירוץ הראשון, וכ"כ בסמ"ע שסג,ח, דגם במשכון שכבר נתן המעות יכול להשכירו לאחרים, וכיון דיכול להשכירו לאחרים ויכול לומר אני אשכירנו לאחרים, ודאי דהשכירות דידיה הוא, וצריך המשכיר להחזיר לשוכר מה שמקבל מאחרים. והביא הנתיבות לישב סתירת דברי המרדכי, ע"פ מה שתירץ בספר אגודת אזוב, ובחידושי אנשי שם (שם במרדכי), דבב"ב מיירי במשכיר שדר עם השוכר עם המשכיר, ולכן לא יכול להשכירו לאחרים, משא"כ באין המשכיר דר עם השוכר. ולפ"ז מסיק הנתיבות, דבמקום שלא היה השוכר יכול להשכיר לאחרים כגון בדר עמו, השכירות שמקבל המשכיר מאחרים הוא של המשכיר, אפילו לא נתן המעות, כיון דאין לשוכר שייכות בגוויה. ובמקום שיכול להשכיר לאחרים, השכירות לשוכר ואפילו נתן לו המעות.

גם בתש' ברית אברהם (אב"ד פילץ ופיעטרקוב, חחו"מ סי' לד, הובא גם בפת"ש חו"מ שטז,ב), האריך לחלוק על דברי הסמ"ע, שגוף החילוק דבהקדים שכרו אינו יכול להשכיר לאחר אינו ברור, וגם לפי סברא זו דבכה"ג אין יכול השוכר להשכיר, מ"מ אינו ברור דאם המשכיר השכירו שיהיה השכירות שייך למשכיר. והעלה לדינא, דהגם דאין יכול השוכר להשכיר לאחר, מ"מ אם המשכיר השכירו ולא קפיד, אזי השכירות שייך לראשון, ומנכה המשכיר לשוכר מה שמקבל מהשני, אא"כ בהקדים לו שכרו מטעם דנתרצה. ובפת"ש שם כתב על דבריו, דהראיה מהרמ"א שסג,י שכתב דאם לא היה לו רשות להשכיר, מותר השכירות לבעלים, דמשמע דנגד דמי השכירות שייך להראשון. לכאורה יש לחלק, די"ל דזהו דוקא באם השכיר למי שבני ביתו מרובים או למי שאינו הגון, דבאמת יש לו לשוכר תפיסת יד בהבית להשכירו למי שהוא הגון ואין בני ביתו מרובים, רק שהוא השכירו ביותר למי שבני ביתו מרובים ואינו הגון, ע"ז כתב הרמ"א דרק המותר לבעלים. משא"כ בדר עמו שאין לו רשות להשכיר לשום אדם בעולם, י"ל דהנכון עם הנתיבות דאם המשכיר השכירו, שייך כל השכירות למשכיר, רק שינכה לו דומיא דפועל בטל.

ובדברי משפט שטז,א, הקשה מדברי המחבר שטז,ג, במי שמשכן ביתו לזמן, והתנה שאחר הזמן יהיה רשות בידו להשכיר למי שירצה, דפסק המחבר, דיש מי שאומר שאפילו בלא תנאי רשאי להשכיר או למשכן למי שבני ביתו אינם מרובים, ומפני התנאי רשאי להשכיר ולמשכן אפילו למי שיש סיעה גדולה מסיעתו. והקשה, דהרי שם כבר הקדים השכר, דמיירי במשכנתא בנכייתא, וא"כ מדוע בלא התנאי יכול להשכיר למי שאין בני ביתו מרובים, הרי כבר הקדים שכרו. ומכאן הוכיח דברי משפט דלא כמהר"א ששון, דלמהר"א ששון אינו יכול להשכיר גם למי שבני ביתו, וא"כ מחמת התנאי לא יכול להשכיר אלא למי שבני ביתו כמוהו. ומדפסק המחבר שיכול להשכיר אפי' לבני ביתו מרובים, כיון שבלא התנאי יכול להשכיר לשווים, מוכח דלא כמהר"א ששון.

לאור האמור נראה שיכול השוכר להשכיר המושכר בלא ידיעת בעה"ב, אך במספר הגבלות: אם הותנה מפורש בחוזה שלא ישכיר, ודאי שאינו יכול להשכיר לאחר בלא רשות מפורשת של בעה"ב. כמו כן לענין להשכיר לבני בית מרובים, נראה דאין לעשות כן, אלא בהסכמה מפורשת של  בעה"ב. במיוחד יש להחמיר לא להשכיר לבני בית מרובים, כאשר שכר דירה מרוהטת, שבזה הנסיון מוכיח שהבלאי גדול מהרגיל, כאשר שוכרים מרובים שוכרים לתקופות קצרות. לכן לא יועיל רק קבלת אחריות של השוכר הראשון, שדין הריהוט בענין זה כדין מטלטלין. ולכן ככל שמותר לו להשכיר, אין השוכר צריך להודיע לבעה"ב, ואין בעה"ב יכול להתנגד, וכן השכר שיקבל שייך כולו לשוכר.