ירושה ברבנות

               כרך שמיני סימן לב עמוד תקיח

ירושת נכד את סבו – ברבנות

ראשי פרקים

א. מקור הדין

ב. אם רבנות והרבצת תורה בירושה

ג. כשיש בן שאינו ראוי, האם פקע דין ירושה

בקהילה בחו"ל נפטר רב הקהילה (למעשה בית כנסת שבו מתפללים יהודים שומרי תו"מ, וגם יהודים שומרי מסורת), ורב הקהילה השאיר בצוואתו שנכדו, בן בנו, יהיה רב במקומו. שני בניו של אותו רב עוסקים לפרנסתם, אולם נכדו נחשב לאברך ת"ח, ואף בחייו מסר במקום שעורי תורה ודרשות וכן בענינים שונים בקהילה, והיה רצוי לציבור. ויש בציבור שטוענים שאף שהנכד ראוי, יש עוד אברכים הראויים יותר, ומבקשים לקיים הליך של בחירות לתפקיד זה.

ובתחילת הדברים אומר שלא כתבתי תשובה הלכה למעשה לשואל, ורק לאחר זמן כתבתי את הדברים לעצמי לברור ההלכה, כיון שלא הכרתי השואל ומקומו, ולנגד עיני עמדה תשובת אב"ד שאוול, הגאון הרב יוסף זכריה שטרן, בתש' זכר יהוסף חאו"ח סי' יח (ד"ה ומ"מ), וז"ל: "ובפרט בדורינו אשר ירבו ההשתדלות בממוצעים שונים, ולבסוף יקבלו מי שירבה בהשתדלות יתירה מבית ומבחוץ, אף כי לא תהיה תפארתם בזה. ולכן מי שנשאל בכאלה לא ימהר להשיב הכרעתו, טרם היותו מבפנים במצב תכונות אנשי העיר לכל מפלגותיהם. אם יוכל לתקן לתועלת העיר בכלל שיבחרו לפי ערכם, באשר נוכחתי כי בכאלה יקר מאד למצוא גם בין המוחזקים ליראי ה', שישוו לעיניהם להגיד דעתם בלב שלם וטהור, ולשקול הדברים בפלס ומאזני צדק לטובת העיר, לבל יתחלקו לאגודות".

א. מקור הדין

תנן בתוספתא שקלים ב,טו, לענין גזברים ואמרכלים: מי שיש לו בן, בן קודם, אח - אח קודם. כל הקודם בנחלה קודם בשררות, ובלבד שינהג כמנהג אבותיו. ואיתא בכריתות ה,ב:

ואין מושחין מלך בן מלך. ואם תאמר מפני מה משחו את שלמה, מפני מחלוקת אדוניה, ואת יהואש מפני עתליה, ואת יהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול מאחיו שתי שנים ... אמר מר אין מושחין מלך בן מלך, מנלן, אמר רב אחא בר יעקב דכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו (כל הימים), ירושה היא, ומפני מה משחו את שלמה, מפני מחלוקת אדוניה. מנלן דכי אתי מחלוקת בעי משיחה, ולא כל דבעי מלכא מורית ליה מלכותא. אמר רב פפא, אמר קרא, בקרב ישראל, בזמן ששלום בישראל (הוי המלכות ירושה ולא בעי משיחה, אבל כי איכא מחלוקת לאו ירושה היא ובעי משיחה בתחלה – רש"י).

וכן הוא בהוריות יא,ב. ומבואר בגמ' דמלכי בית דוד מושחים ולא מלכי ישראל, דדוקא משניתנה המלכות לדוד ולזרעו עד עולם, משא"כ מלכות ישראל שאינה קיימת לדורות. ועיין יומא עב,ב: אמר רבי יוחנן, שלשה זרים הן, של מזבח ושל ארון ושל שלחן. של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח. שמא תאמר פחות הוא, תלמוד לומר; בי מלכים ימלכו. ועיי"ש ברש"י, שהכהונה נתנה לאהרן ברית מלח, וכן המלכות לדוד ולזרעו.

ועיין בערול"נ שם (כריתות ה,ב) שכתב, דאף שאדוניהו היה גדול בשנים משלמה, מ"מ המלך עצמו יכול לתת המלוכה לאיזה מבניו שירצה, ולאו דוקא לגדול, ולכן אין טענה מצד היותו גדול יותר, כיון שדוד נתן המלוכה לשלמה, ולכן נצרך טעם אחר, שהוא מחלוקת אדוניהו, משא"כ ביהואחז, שלא נתן לו אביו יאשיהו את המלוכה, לכן נצרך לטעם שהיה אחיו יהויקים גדול ממנו. ובמהרש"א בהוריות יא,ב כתב, דכיון שהיה ע"פ נתן הנביא ולא היה להם לחוש לגדול, לא היו צריכים למשוח, אי לאו משום מחלוקת של אדוניהו.

והגרי"ז שם בכריתות הקשה, דמלכות שלמה היתה ע"פ הדיבור, וא"כ פקע זכות אדוניהו ושוב הוי שלמה מלך מדין ירושה. וכתב לישב, דכיון דעכ"פ מדין עיקר ירושה היתה המלוכה שייכת לאדוניהו, ורק דעל פי הדיבור ניתנה לשלמה, זה מחייב משיחה, וצ"ע. ומבואר לכאורה מהגרי"ז, דבשלמה הוי לא מדין ירושה כלל, דאף שהיה ע"פ ציווי דוד וגם ע"פ הדיבור, וזה לכאורה לא כערול"נ. והקשה מהרמב"ם (הל' כלי המקדש א,יא), דמשמע שמדין ירושה ירש, ולא בטל לגמרי הדין ירושה, וצריך משיחה מפני המחלוקת. וביאר בדעת הרמב"ם, דמה שהותרה משיחה מפני המחלוקת;

"משום דמהך קרא דבקרב ישראל ידעינן דבזמן שאין שלום בישראל חסר עוד בעצם המלוכה, וע"כ שייך משיחה, כיון דעדיין לא נשלמה עצם המלכות".

ולפ"ז דברי הרמב"ם כרש"י, דכשיש מחלוקת יש חסרון בעצם הירושה. ולכאורה צ"ע, מדברי הרמב"ם במשניות (כריתות א,א) מבואר דיש כאן דין ירושה, ומה שמושחים בזמן המחלוקת: "כדי להפסיק הקטטה והמלחמה, ולסלק המחלוקת, וידעו ההמון שזה הוא משיח ה' שייראוהו". הרי שזה רק עבור העם שלא ירבו המחלוקת ותהיה יראתו עליהם, אך לא לדין ירושה, דמדין ירושה אף במחלוקת יורש.

ובגמ' כתובות קג,ב, בצוואתו של רבי:

שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא, חנינא בר חמא ישב בראש. ואיתא שם בגמ': שמעון בני חכם, מאי קאמר, הכי קאמר, אף על פי ששמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא. אמר לוי צריכא למימר (דר"ג דבכור הוי נשיאה). אמר רבי שמעון בר רבי צריכא לך ולמטלעתך (פיסח היה). מאי קשיא ליה, הא קרא קאמר, ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור. ההוא ממלא מקום אבותיו הוה, ורבן גמליאל אינו ממלא מקום אבותיו הוה (אין באחיו חשוב ממנו אבל כאן הרי אחיו חכם ממנו). ורבי מאי טעמא עבד הכי, נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה, ביראת חטא ממלא מקום אבותיו הוה.

ומה שהוריש לר"ג את הנשיאות, הוא מטעם מלכות, ודוקא נשיא, ולא את הרבנות והדיינות, וכמש"כ החתם סופר בתש' (חאו"ח סי' יב), דסלקא דעתך דמשום כתר תורה ירש כסא אביו, ובזה ודאי חכם עדיף ממי שאינו חכם כל כך, וא"כ היה ר"ש צריך להיות נשיא, קמ"ל רבי דמטעם רבנות התורה אין הנשיאות ירושה כלל, רק מטעם מלכות, וא"כ פשוט דלענין מלכות ירא שמים עדיף, כדכתיב בפרשת המלך; לבלתי סור ממצות ה' אלקיו ימין ושמאל.

והרמב"ם בהל' מלכים א,ז, כתב וז"ל:

"כשמעמידין המלך, מושחין אותו בשמן המשחה, שנאמר; ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו. ומאחר שמושחין המלך, הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה, שנאמר; למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. הניח בן קטן, משמרין לו המלוכה עד שיגדיל, כמו שעשה יהוידע ליואש. וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה. והבן הגדול קודם לקטן ממנו, ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם. והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה, מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו. וכל מי שאין בו יראת שמים, אע"פ שחכמתו מרובה, אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל. כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם, שנאמר; כסאך יהיה נכון עד עולם. ולא זכה אלא לכשרים, שנאמר; אם ישמרו בניך בריתי. אע"פ שלא זכה אלא לכשרים, לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם, הקב"ה הבטיחו בכך, שנאמר; אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון, ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וחסדי לא אפיר מעמו".

ומקור דברי הרמב"ם דכל השררות וכל המינויין שבישראל, ירושה הם לבנו ולבן בנו עד עולם, מדברי הספרי פרשת שופטים (פיסקא קסב): ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם, תלמוד לומר הוא ובניו בקרב ישראל, כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו. ובהגמ"י (רמב"ם מלכים א,ז) הביא גם את הת"כ, דאלעזר ואיתמר ירשו את נדב ואביהוא (שמיני פרשה א): רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' אלעזר בן עזריה, הרי הוא אומר וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה' ובנים לא היו להם, שאילו היה להם בנים, היו קודמים לאלעזר ואיתמר, שכל הקודם בנחלה הוא קודם בכבוד. הרי שהבנים קודמים לאחים, ובאין בנים, יורשים האחים. עוד הביא מהת"כ (פר' אחרי מות ה,ה): לכהן תחת אביו, מלמד שהבן קודם לכל אדם, יכול אע"פ שאין ממלא מקומו של אביו, תלמוד לומר; ואשר ימלא את ידו, בזמן שהוא ממלא מקומו של אביו הוא קודם לכל אדם, ואם אינו ממלא מקומו של אביו, יבוא אחר וישמש תחתיו. וכן הוא בספרי (פרשת קורח פיסקא קיט); אהרן זיכה לבנים צדיקים ורשעים ודוד זיכה לצדיקים ולא לרשעים. והיינו שהמלכות עוברת רק לכשרים ולא לשאינם כשרים, משא"כ כהונה. (ומה שיורשים האחים, והוא כסדר הנחלות, עיין אבני נזר חיור"ד שיב,נח, דברי מלכיאל ח"ד סי' פב, דברי חיים (צאנז) חיור"ד סי' נג, ויתבאר עוד להלן).

וכדברי הרמב"ם שכל השררות והמינויים, בנו ממלא מקומו ויורשו, ושהכל תלוי ביראת שמים, כן כתב גם הרא"ה בחינוך (מצוה תצז), וז"ל: "ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות שהם במעשה או בשם כבוד מן השמות הנכבדים, וכל המינויין שבישראל בירושה הם לו לאדם שזוכה בה בנו אחריו, ובן בנו, ובן בן בנו עד לעולם. והוא שיהא ממלא מקום אבותיו ביראת שמים, אבל כל שאין בו יראת שמים, אע"פ שחכמתו מרובה, אין צריך לומר שאין ממנין אותו במינוי מן המינויין שבישראל, אלא שראוי לשנאותם ולהרחיקם, ועליהם אמר דוד (תהלים ה,ו); שנאתי כל פועלי און". הרי שכל השררות והמינויים, בנו יורש תחתיו, וכמש"כ הרמב"ם.

ב. אם רבנות והרבצת תורה בירושה

הריב"ש בתש' (סי' רעא) האריך דאם בנו של הרב, אם ממלא מקום אבותיו ביראת חטא, הוא קודם לכל אדם, והביא ראיות מספרי, ת"כ, וגמ' כתובות קג,ב (הנ"ל):

"שאפילו לא החזיק בה מהר"ר יוחנן, אלא שעתה היה תחלת המנוי, היה ראוי למנות, להיות נוהג בשררה ההיא מהר"ר יוחנן. לפי שאביו, מהר"ר מתתיה נ"ע, נהג בה כבר ברצון הקהלות ובהורמנא דמלכא, וכי היה גדול בכל המלכות ההוא, בחכמה ובמנין. ומן הדין, בנו קם תחתיו ... ולזה, אם יאמר הר"ר ישעיה: אני גדול מהר"ר יוחנן בחכמה, אעפ"כ אין ממנין אותו, שכבר נודע ומפורסם לכל, שמהר"ר יוחנן ממלא מקום אבותיו ביראת חטא. וכן העידו עליו הקהלות ההם. אף כי חכמתו עמדה לו, ומצאה כביר ידו, וקבע ישיבות והרבה גבולו בתלמידים".

עוד הוסיף הריב"ש, שאף אם לא היה הבן בא בטענת אביו, והיה אחר יותר ראוי ממנו, כיון שכבר היה נוהג ברבנות מעצמו והחזיק בה, זכה בה. והביא ראיה מירושלמי הוריות ג,ה מעצי המשכן, שקרש שזכה לינתן בצפון, ינתן בצפון, זכה לינתן בדרום, ינתן בדרום. ועוד איתא שם בירושלמי, שתי משפחות היו בציפורי בלווטיא ופגניא, והיו משפחת בלווטיא נכנסים ראשונה להקביל פני הנשיא ויוצאין בראשונה, ומשפחת פגניא זכו להתגדל בתורה, והיו רוצים להקדים לפני הבלווטיא, ודרש רבי יוחנן, דאפי' ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. ומוכח מזה, שדוקא ת"ח קודם לעם הארץ, אבל אם המחזיק במצוה אינו עם הארץ, אף שאינו ת"ח כשני, ואף שהחזיקו מעצמם במצוה, אין נוטלין אותה ממנו לתתה לאחר גדול ממנו, מכיון שכבר זכה בה, אלא א"כ הוא עם הארץ והאחר ת"ח. אבל כל שהמחזיק בה ת"ח, אין מסלקין אותו, אף שהבא לנוטלה גדול ממנו. וכדבריו פסק הרמ"א בשו"ע יור"ד רמה,כב:

"ומי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו, אע"פ שבא לשם אחר גדול ממנו. אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת. ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב, או שמנהג לבחור במי שירצו, הרשות בידם, (כל בו). אבל כל שקבלו הקהל עליהם, וכל שכן אם עשו ברצון השררה, אין לשום גדול בעולם להשתרר עליו ולהורידו".

ולכאורה יש להקשות מדברי המדרש רבה (פרשת פינחס כא,יד):

"וידבר משה אל ה' לאמר יפקד ה' אלהי הרוחות, כל מי שמבקש צרכי צבור כאלו בא בזרוע, יפקד ה', מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות. אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהן, אמר משה הרי השעה שאתבע בה צרכי, אם הבנות יורשות, בדין הוא שירשו בני את כבודי. אמר לו הקב"ה; נוצר תאנה יאכל פריה. בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כחו, כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו, קח לך את יהושע בן נון, לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה".

ולכאורה בודאי סבר משה רבינו שבניו ראוים להנהיג את עם ישראל, ולא היתה מעלתו של יהושע אלא מפני ששימש את משה רבינו, ולמה לא ירשו בניו את ההנהגה. ועיין בחת"ס (חאו"ח סו"ס יב) שהוכיח מכאן שאין כתר תורה ירושה.

ולשיטת הפוסקים הנ"ל ולהלן, י"ל דאין למדים מן המדרשות דבר הכתוב מפורש בהלכה, וכמש"כ בתוס' יו"ט (ברכות ה,ד), שאין למדין הלכה ממדרש, שהרי במדרש מבואר שיש מצוה פריה ורביה גם על האשה, ואנן לא קי"ל הכי. וכן בירושלמי (פאה ב,ו) רבי זעירא בשם שמואל אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמ'. וכן כתב בשבות יעקב (ח"ב סי' קמט). וע"ע פת"ש אהע"ז קיט,ה, דהפר"ח (בספר מים חיים) כתב דהך כללא דאין למידין ממדרשות, הוא רק לענין פסק הלכה כדברי מי, היכא דלא מפורשת ההלכה בש"ס, משא"כ דין שאינו מפורש בש"ס, מצאנו כמה פעמים דלמדין ממדרשות. ובנדו"ד לפוסקים הנ"ל הדין מפורש.

עוד י"ל, לפמש"כ ההפלאה בפנים יפות (במדבר כז,טז), דלפי פשוטו יש לפרש אלקי הרוחות לכל בשר, שבידך להשרות רוח הקודש על כל בשר, שידע משה רבינו שאין בניו הגונים למלוך על ישראל, אלא כיון שאתה בכחך להשרות רוח הקודש על כל בשר, כמו כן יכול להשרות על בני, וע"ז השיב לו השי"ת; קח את יהושע איש אשר רוח בו, שכבר יש בו רוח קצת, וכענין שאמרו (ברכות נה,א) יהב חכמה לחכימין, וינוח עליו רוח הקודש למעלה. הרי שתפילת משה רבינו היתה ביודעו שבניו אינם ראויים להנהיג את ישראל, ורק ביקש שהי"ת יערה עליהם רוח ממרום, וא"כ אין ראיה במקום שראויים. ואפשר שכן יש לדייק, ממש"כ במדרש; "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה".

וכן מבואר לכאורה באבות דר"נ (פרק יז):

התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, כיצד, בשעה שראה משה רבינו [את בניו] שאין בהן תורה שיעמדו בנשיאות אחריו, נתעטף ועמד בתפלה. אמר לפניו, רבונו של עולם הודיעני את מי יכנס את מי יצא בראש כל העם הזה וכו',

הרי שלא היו בני משה רבינו ראויים לירש אותו בהנהגה של ישראל. ועיין במש"כ בזה האבני נזר (חיור"ד שיב,מ-מב), ובדברי מלכיאל (ח"ד סי' פב ד"ה והח"ס), שדחו הראיה ממדרש זה שאין לכאורה ירושה ברבנות. גם בפשטות י"ל כמש"כ השדי חמד (ח"ח מערכת חזקה במצות, ז,כח), דיהושע שאני, שהיה נוצר תאנה ומשמש רבו, ואין ללמוד לרב שלא עמל ולא פעל. ונראה דבכגון יהושע הוי ג"כ כעין ירושה מרבו, עיי"ש.

וברמ"א שם (יור"ד רמה,כב) הביא את תה"ד (ח"ב סי' קכח), דרב היושב בעירו ולומד לרבים, יכול חכם אחר לבא וללמוד גם כן שם, אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון, כגון שמקבל שכר על הרבצת תורה, יכול השני לבא לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר, כמו הראשון, אם הוא גדול וראוי לכך. ועיין בתה"ד ובש"ך רמה,טו, דדוקא שכר שאין היתר ברור ליקח, כמו שכר גיטין וחליצות וחופות, משא"כ בשכר שהוא בהיתר ברור. ועיין פ"ת יא מה שהביא מהחת"ס. גם הבית יצחק (חיור"ד ח"א סי' לד) כתב דכל דברי תה"ד והרמ"א הם לפי הנהוג בזמנם, שכל ת"ח היה מנהיג בקהילתו, ומסדר חו"ק וגיטין, שיכול גם אחר לבוא שם וללמד תורה ומצוות. אבל בזמנינו שממנים רבנים והקהילה קוצבת שכרם, ולעיתים באים ממקומות מרוחקים, יש בזה משום השגת גבול, וכמש"כ בחת"ס חחו"מ סי' כא. וכל היכא דשייך השגת גבול, שייך גם דין ירושה.

ובנדון תה"ד אינו מורידו מגדולתו, אלא שגם הוא בא ללמד תורה, ומי שרוצה ילמד מהראשון, ומי שרוצה, ילמד מזה החדש שבא לכאן, אבל אינו מורידו מכסאו במקום שהוא שם אלא יוצר תחרות בפתיחת מקום תורה חדש, והנידון הוא רק מצד יורד לאומנותו של חבירו, ובזה כתב תה"ד שאין איסור. אבל כאשר בא במקומו ממש ומורידו ממקומו, כשירושה לו מאבותיו, ע"ז כבר כתב הרמ"א שהבן קודם. שאם לא תאמר כן, יסתרו דברי רמ"א אהדדי, שפסק גם כתה"ד וגם כריב"ש. אלא י"ל שתה"ד מיירי שאינו בא במקומו ואינו מורידו ממקומו, אלא אף הוא מרביץ תורה. ועיין בתש' רע"א תנינא סו"ס יב, וכן בדברי מלכיאל ח"ד סי' פב ד"מ ומה שהביא, ורק כתב דאם קבלוהו בפירוש, אסור לאחר לבוא בגבולו, משא"כ אם הראשון התחיל להנהיג שם רבנות, ונתקבל עליהם ונתרצו בו ובאו אליו לשאול הוראות ודיני תורה ולסדר גיטין ןקדושין, אין זה כקבלה בפירוש, ויכול לבוא בגבולו, דלא קבלוהו כרב יחיד, עיי"ש.

וברשב"א בתש' (ח"א סי' ש) דן בש"ץ שביקש שבנו יבוא ויעזור לצידו, והשיב הרשב"א שבנו קודם לכל אדם, דכלל גדול אמרו חז"ל בכל עניני המנויין, שאם היה הבן ראוי הוא קודם לכל אדם. ואפילו כהן גדול, אם היה בנו ראוי, אף שיש אחרים גדולים כמוהו או גדולים ממנו, הבן קודם. וכל שכן כשאב קיים ומשמש בשמושו אלא שצריך עזר לקצת ימים, שהדין נותן שיהא בנו קודם לכל אדם. ומזה מוכח שאף בתפקיד ש"ץ, שאינו שררה כרב, ג"כ יש דין ירושה, וכן י"ל בדין שוחט ומוהל, עיין גינת ורדים חיור"ד ג,ח.

[וראיתי להביא כאן מש"כ הגר"מ פיינשטיין, באגרות משה חחו"מ ח"א סו"ס עה, בענין פיטורי פועל, ובתו"ד כתב דמשגיח כשרות הוא גם תפקיד של שררה, שלא גרעה מהשגחה על המדות שנחשבת שררה, כדאיתא בקדושין עו,ב, שריש כורי הוא שררה. והוא הדין לענין שאין יכולין לסלקו;

"וא"כ כל שכן שהשגחה על כשרות הוא שררות. שפירוש שררה הוא שמלאכתו הוא לשמור שלא יעשה בעה"ב רמיה, שמוכרח לעשות גם נגד רצון בעה"ב, נמצא שאינו עושה מלאכת בעה"ב, אלא מלאכת עצמו כשררה על בעה"ב".

ועיין באגרות משה חאו"ח ח"ג סי' יא, לענין מינוי נשיא לביכנ"ס.

ונשאלתי בזמנו לענין חבר בעמותה של צדקה שנפטר, אם צריך למנות בנו במקומו, כאשר העמותה מונתה ע"י רבני העיר. ולכאורה דינה כשררה, וכל שהבן ראוי ביושרו ובמעשיו וביראתו, הוא קודם. אולם אם כל העמותה הוקמה רק לצורך הניהול החוקי של קופת הצדקה, ובפועל מנהלים אותה רבני העיר, ממילא למינוי כחבר עמותה אין משמעות אלא פורמאלית וחוקית, ובמיתתו פקעה זכותו. ועיין בתש' תשובה מאהבה (לג"ר אליעזר פלקלס, מגדולי תלמידי הנו"ב, ח"א סי' רח), דכל העוסקים עם הציבור נקראים בשם פרנסים. ואף מלך נקרא בשם פרנס, כדאיתא ביומא כב,ב, משאול כיון שנתמנה פרנס על הצבור מתעשר. ואין לומר דהיינו דוקא בפרנס ת"ח מופלג בתורה, שכבר אמרו חכמים (ר"ה כה,ב) שאפילו קלין שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור, הרי הוא כאביר שבאבירים, ואפי' מצויים שם חכמים גדולים ממנו, צריכים לנהוג בו כבוד. ויש עוד להאריך בזה, ואכמ"ל.]

ומהרשד"ם בתש' (חיור"ד סי' פה) כתב דכל דברי הרשב"א הם באופן שיש איזה יחס בין הבן לאחר, אבל אם מדובר במי שנמצא בכלל במעמד אחד לגמרי, ואין כל יחס בין הבן לאחר, האחר קודם: "אמנם אם האחר גדול והבן אין לו יחס עמו, פשיטא דלכ"ע הגדול קודם, וכל שכן מי שאינו ראוי, כי המרביץ תורה ומנהיג קהל עם רב מישראל צריך שיהיה פקיע בד"ת, בין בדיני ממונות, שהדיין הנוטל פרוטה מזה ונותנה לזה חייב מיתה שנאמר וקבע וכו', ובין בגיטין וקדושין, שכל מי שאינו בקי בהם ומתעסק בהם, ראוי לו שלא בא לעולם, וכן בשאר איסורי תורה. עד שלבי אומר לי בלי ספק שלא דבר הרב בענין ת"ח, כי הרי כתיב; צדק צדק תרדוף, הלך אחר ב"ד יפה. ואמרו המעמיד דיין על הצבור וכו', ועל צדקו חז"ל במסכ' יומא שאמרו, ג' זרים הם, וכתר תורה אינה ירושה אלא כל הרוצה ליטול וכו', ואם אפי' שהיו נמנים ועומדים כלם במעמד לא היו יכולים הרוב לכוף את המיעוט ליקח לפ' זה ראובן לדרשן ופרשן, אחר שאלו הנפרשים יש להם אחר, והאחרים גדולים בלי יחס כלל עמו, וע"ז ודאי נאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות". ומבואר דאם מדובר בגדלות ללא יחס כלל, אין הבן קודם.

וכדברי מהרשד"ם, נמצא גם בגינת ורדים (חיור"ד ג,ז-ח), דדוקא כשההפרש בין הבן לאחר הוא דבר מועט קל ונקל, אולם אם האחר הוא מופלג הרבה מהבן, שהבן אין לו יחס והשואה עמו, מעבירין את הבן וממנים את האחר, שזה טובת הציבור במינוי האחר. ודייק כן מדברי הרשב"א (סי' ר, הנ"ל):

"אע"פ שיש אחרים גדולים כמוהו או גדולים ממנו, הבן קודם ...".

וממש"כ; גדולים כמוהו או גדולים ממנו, משמע דההפרש הוא דבר מועט, שיש לומר  שהיה האחר כמוהו או גדול ממנו, בקירוב וקרוב זה להיות כמוהו או יותר. אולם אם האחר מופלג וגדול הרבה מהבן, ידחה הבן ויפסיד זכותו וממנים את האחר. ושם בסי' ח, הביא תש' ר"י אריפול, דמהרשד"ם בא לחלוק על הפוסקים האחרים, דמסתימת דברי הפוסקים נראה דאפי' יהיה הבן פחות בהרבה מהאחר, מ"מ הבן קודם, דכן מוכח מדין מלך, דאם היה קטן, משמרים לו המלוכה, כדאשכחן ביהוידע דשמר המלוכה ליואש, ובן שבע שנים המליכו, ופשיטא ודאי דלא היה לו יחס עם יהוידע לפי שהיה קטן ורך בשנים, ובכל זאת הוא קדם. ושכן היה מעשה בצפת, שאחר שהסכימו כל בני הקהל למנות את מהר"מ אלשיך לרב, מנעם רבי שלמה אלקבץ, עד שיגדל בנו של הרב הקודם, והמתינו לבנו עד שהיה בר מצוה והמליכוהו במקום אביו, אף שברור שהבן היה פחות בהרבה ממהר"מ אלשיך, שהיה באותו הזמן כבן ששים.

ובשואל ומשיב (קמא ח"ב סי' יז) כתב דאם הבן ממלא קצת מקום אבותיו, גם מהרשד"ם מודה דהבן קודם, דסברת מהרשד"ם דבכתר תורה לא שייך שהבן ימלא מקום אביו, היא סברא נכונה, דבשאר מנויים של גדולה ושררה, שייך לומר שהתורה זכתה לו ולבניו אחריו, משא"כ כתר תורה, שעיקר התורה להורות חוקים ומשפטים ישרים עפ"י דרכי התורה, ובחכמה תליא רחמנא, ואיך ימלא הבן מקום אביו. ולכן כל שאינו חכם, פשיטא שאינו יכול למלא מקום אביו;

"ורק כל שהוא ממלא מקומו קצת בחכמה, וממלא מקום אביו עכ"פ ביראת חטא, א"כ כיון שהוא ירא שמים בודאי מן השמים יעזרוהו שיהיה ממלא אח"כ מקום אביו גם בתורה".

וממילא גם מה שחידש מהרשד"ם שיש הבדל בין מנויים של שאר שררות וגדולה למנויי התורה, שבשאר מנויים זכו בניו אחריו בין שיהיו הגונים לזה או לא, אבל כתר תורה צריך שיהיה עכ"פ ממלא מקום אביו ביראת חטא ובתורה עכ"פ קצת, ואז משמיא יסייעוהו שיהיה ממלא אח"כ גם בתורה. והביא ראיה לזה מספר חסידים (סי' תשנז). עוד הביא השו"מ ראיה, ממה שהבטיחה התורה לפינחס "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", והרי כהונה הינה ככל השררות, וכן בספרי למדו מהכהן המשיח תחתיו מבניו, וא"כ מה הוסיפה הבטחת התורה לפינחס. ותירץ, דכהונה בעינן שיהיה חכם ובקי בעסקי עבודה, וא"כ אין הבן ממלא מקומו, לכך הבטיחהו התורה שיהיו בניו אחריו ג"כ. ואף דבקידושין סו,א דרשו מלזרעו אחריו - אפילו פסול, פשטא דקרא לא משמע הכי. [ועיי"ש בשו"מ בסי' שאח"ז (יח – כ), וכן בשו"מ תליתא (ח"א סי' קנד) בדברים החריפים על שהורידו בן הרב. אולם כאשר בן הרב אינו ראוי, כתב שם (תליתאה ח"ב סי' קיז) שאין ממלא מקום אביו:

"אבל כאן שאינו ראוי, ומי יודע אם יהיה ראוי עוד, כי אחרי שכבר עסק במו"מ עשר שנים ולא למד ולא שנה, קשה מאד שאח"כ יהיה בקי בהוראה, פשיטא ופשיטא שאין להבן זכות".

ועיין תש' הרי בשמים ח"ב סי' טו, דאף אם ילמד אח"כ לא מהני, שאם בשעת מיתת אביו לא היה ראוי, אידחי מדין ירושה.]

ועיין במהר"י אדרבי בדברי ריבות (סי' סח) שכתב כרשב"א, כשלקח בנו לסייע לו בהרבצת תורה. ובסי' קטז כתב דיכול למנות אף אחר שאינו בנו, שענין מינוי ממלא מקום לסייעו, תלוי בשיקול דעת הרב, ודברים אלה העלה מדברי הרשב"א הנ"ל, דכיון שהקהל קבלוהו עליהם לרב להורות להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, סתמא דמילתא דעת הקהל ודעת החכם היה מעיקרא, שאם פעמים יהיה צריך לסיוע, שיעמיד אחר תחתיו, ואותו האחר הוא מי שירצה החכם.

ובנדו"ד אין מדובר בת"ח שאין בינם יחס לנכד הרב, אדרבא, נראה שנכד הרב הוא ת"ח וירא שמים לא פחות מכל מועמד שהוצע, ובזה י"ל כמש"כ מהרש"ך בתש' (ח"ג סי' נה), שנידון דידיה עדיף ממש"כ הריב"ש בתש' (הנ"ל) בההיא עובדא ממוהר"ר יוחנן ומוהר"ר ישעיה ז"ל, שהרי זה שבא בירושת אבותיו (בנדון מהרש"ך) הוא ראוי להתמנות על הצבור, להיותו מרביץ תורה ומורה הוראות, אפילו אם היו עתה באים למנותו מחדש, כל שכן התחיל ברבנותו ללמדם תורה ומצוות;

"מה מקום יש ח"ו לסבב הורדת או השפלת שררתו ח"ו, דהא קי"ל מעלין בקדש ואין מורידין ... כי כפי הנשמע בחיי הרב הגדול הנזכר, כבר נראו נצוצי החכמה והמדע בחכם נינו, עם היותו רך בשנים. וכיון שבקהל הנזכר החזיק בו הרב הגדול זקנו, והחכם החסיד אביו, אפילו למנותו מחדש היה מספיק טעם חזקת אבותיו בשררה במקום ההוא, אפילו שלא היה מוחזק כ"כ בחכמה כדי למנותו, כל שכן שהוחזק לחכם שלם. וגם יש ימים שכבר נתמנה והחזיק בשררתו מצד עצמו מלבד חזקת אבותיו, א"כ אין ראוי שיבא שום חכם, יהיה מי שיהיה, להסיג גבולו באותו ק"ק שנתמנה, וח"ו שיהיה סיבה להשפיל כבודו והודו".

וכן הוא בתש' המבי"ט (ח"ג סי' ר), ברב שמינה את בנו במקומו לפני יט' שנה, והיה המנוי במעמד ראשי הקהל ובהסכמת הקהל, ורוב הקהל חתמו לו שיהיה ממלא מקום אביו, ומאז ועד עתה הבן דורש להם ביום ובלילה, ואין פוצה פה ומצפצף על דבריו. והשיב המבי"ט, דאין כח לאף אדם מהקהל, אפי' מאותם שלא חתמו, להעבירו מתפקידו ולא לשתף ת"ח אחר עמו, דכיון שהסכימו ראשי הקהל למנותו, אפילו שלא היו מעמידים אותו מצד  אביו, אינם רשאי' להעבירו או למנות אחר עמו שלא מדעתו, שדין הוא שמי שעלה למעלה לא ירד, בפרט אחרי שנים רבות שעמד במנוי, מסתמא כלם נתרצו, שגדולה חזקה מן התורה בכל מקום, בפרט בדבר שררה של מצוה, ואפילו יש ראוי אחר יותר ממנו.

ודברי הרשב"א הביאו הרמ"א להלכה בשו"ע או"ח נג,כה, ועיי"ש במג"א ס"ק לג שהביא דברי מהרשד"ם הנ"ל, דבחכם הממונה להרביץ תורה או לדון דין תורה, לא אמרינן כן (עיין להלן). עוד הביא שם במג"א מספר עשרה מאמרות, דכל המינויין שהם כתר תורה אין בניהם קודמין, רק מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהם קודמין, דכיון שקלקלו עבדי חשמונאי בבית שני, ועמדו הורדס ובניו וחטפו להם על ישראל מלכות שאינה הוגנת, התקינו בית דין שיהיה כתר תורה משלים לכתר מלכות להושיב הבן על כסא אביו.

וכתבתי לעיל דמש"כ תה"ד (ח"ב סי' קכח) שאין כתר תורה ירושה וכו', ויכול אחר לבוא בגבולו, היינו מדין יורד לאומנותו של חבירו, כשכ"א עוסק בבית מדרשו, משא"כ כשמורידו ממקומו. ובמהרשד"ם בסוף התש' הנ"ל כתב, דאין טענת ירושה בהרבצת תורה, וסמך יתדותיו על תה"ד הנז'. ולכאורה תה"ד מיירי באופן שאינו בא במקומו אלא כמרביץ תורה נוסף בעיר, ואינו שאלה לירושת אבותיו בכתר תורה;

"שלא עלה על דעת הרשב"א ז"ל רק במנויים אחרים, אבל מנוי התורה נשאר ליודעים אותה ואינה ירושה".

גם מה שהביא מהרשד"ם ראיה מהירושלמי בהוריות ה,ג (עיין לעיל, והזכיר שהביאו הר"ן בשבת, לז,א מעמוה"ר); "ומשם ראיה ברורה שאין לך שום חזקה בענין כבוד התורה כלל, ואפ' ממזר ת"ח קודם לכהן ע"ה", ראיה זו כבר הביאה הריב"ש וכתב, דדוקא ת"ח וע"ה, אבל אם הבן גם ת"ח, אף ת"ח דזוטר מהאחר, מ"מ יש לו חזקה, ומוכח לכאורה דלא כמהרשד"ם.

[ולענין עצם הראיה דכתר תורה הפקר, עיין בדברי מלכיאל ח"ד סי' פב ד"ה והא דיומא, שכתב לבאר דאינו ענין כלל לדין ירושה בכתר תורה, אלא הכונה שהתורה נקנית בעמל, וע"כ יכול כאו"א לעמול בתורה ולזכות לכתר תורה, וללא עמל אין חלק בתורה;

"אבל חכמת התורה אין זה תלוי אם לא נתן לו הי"ת לב להבין, ורק קיי"ל יגעת ומצאת תאמין ... שהתורה מתקיימת במי שממית את עצמו עליה ומקיא חלב אמו, עיי"ש. ולזה כל הרוצה ליטול, יבוא ויטול, שיעסוק הרבה בתורה ויזכה לזה. ואין הכוונה שם על המינוי הבא מכח התורה".]

אמנם לדברי מהרשד"ם הנ"ל (שהביאם המג"א, עיין לעיל), הסכים בחתם סופר (חאו"ח סי' יב), דהרשב"א מודה בכל מינוי התורה והוראה ורבנות, שאינם בירושה, ודוקא במלך נצרכו לפסוק מיוחד, ומיעטו משוח מלחמה, ש"מ דוקא מינוי של שלטון ושררה בא במקום אבותיו, אבל של קדושה והוראת התורה אינה בירושה לבניהם כלל. וכן פשיטא ליה להרמ"ע בעשרה מאמרות, שהביא המג"א שם (עיין לעיל), דמעולם לא הורישו כתר תורה לבניהם אלא מהלל ואילך, ולא משום כתר תורה אלא להיות המלכות שבישראל מלכות הורדוס עבדא בישא, ראו חז"ל להשלים כתר המלכות ע"י נשיאי התורה שהיו אז מזרע דוד המלך ע"ה, והורישו כתרם לבניהם מטעם שלטונות מלוכה, ולא מטעם התורה וההוראה. ולכן הסיק החת"ס, דאם אין רוב הציבור מסכימים עליו להיות להם לרב ותופס ישיבה,  אין לו להשתרר עליהם מטעם נחלת אבותיו כלל, משא"כ אם הציבור הסכימו על הבן, אפילו יהיה טעמם שרוצים לעשות נחת רוח לרבם ומשום דאית ליה זכות אבות, זה הרוצה להיות רב במקומו שלא כדין עושה ומצער הציבור ועתיד ליתן את הדין, ואפילו יהיה גדול הרבה ממנו.

וכן פסק החת"ס בתש' שאח"ז (סי' יג), שאין קדימה לבן אם יש אחר טוב ממנו, וכל שכן כשהציבור חפצים באחר, ואף שהרמ"א (יור"ד סו"ס רמה) העתיק דברי הרמב"ם בהל' מלכים, ומשמע שאם אין מנהג או אין ציבור חפצים דוקא באחר, יש קדימה לבנו גם לרבנות, אך המג"א סו"ס נג הביא מתש' מהרשד"ם דברבנות אין קדימה. ובענין רבנות דמדינה, שצריך שיהיה הרב גדול מכל רבני המדינה, ושישאלו ממנו ועל פיו יצאו ויבואו, ואם איננו גדול מהם, בודאי לא תועיל ירושת אבותיו, ואם גדול מכל רבני המדינה, אף אם יש במדינה אחרת גדול ממנו, זכות אבותיו תעמוד לו להקדימו, אולם אם יש במדינה גדולים ממנו, אין לבן קדימה. ועיין בבית שלמה חאו"ח סי' יג, שדחה דברי החת"ס. אמנם מדברי גדולי תלמידי החת"ס, מבואר דלא כחת"ס. האמרי אש (חיור"ד סי' צה), מבואר דקיי"ל כריב"ש ולא כמג"א, וכל הדברים בטלים נגד דברי הריב"ש שיש ירושה אף ברבנות. וכן כתב מהר"מ שיק (חיור"ד סי' רכח), דקשה לדחות הלכה רווחת שיש ירושה גם ברבנות. ואף לחת"ס, דוקא בעדיף מיניה האחר, אבל בשוים, הבן קודם. וכן היא דעת הדברי חיים בתש' (חיור"ד ח"א סי' נג), דאין להשיג גבול היורש ברבנות. וכ"פ בתש' שאילת שלום ח"ב סי' רעו, ובאבני צדק (לאב"ד סיגעט, חיור"ד סי' ק וסי' קא).

עוד הביא במהר"מ שיק שם מהאברבנל (בהקדמתו לספר שופטים), דחלוק דין מלך משופט, דשופט אינו מוריש לבניו. והקשה מהספרי הנ"ל, ובפרט שדיין הוא לא רק כתר תורה אלא גם לוחם ומושל. וכתב דראיות האברבנל מכריעות שכך נהגו, שלא היו השופטים מורישים לבניהם, ומהטעם שמעיקרא כך הנהיגו, ואדעתא דהכי נתמנה השופט שלא יהיה מוריש לבניו. ואפשר משום כבוד משה רבינו הנהיגו כן, שהוא לא הוריש לבניו, ושלא יהיה בזה גנאי למשה רבינו ע"ה.

ואברבנל הנ"ל שהשופטים לא הורישו לבניהם, ראיתו ממה שהשיב גדעון לא אני אמשול בכם ולא בני ולא בן בני. ובאבני נזר (יור"ד שיב,נב בהגהה) הקשה, שהרי הוא כלל עצמו עמהם, והוא היה שופט ובאמת המליכו את אבימלך. אך לא מצאנו יותר בשופטים שהורישו לבניהם תחתיהם. וכתב שם בהגהה באבנ"ז, שלא היה המינוי שופטים חיוב אצלם שלא יהיו ללא שופט כעין מינוי המלך, רק כשהיו ישראל בעת צרה ואויביהם משלו בהם, העמיד להם הי"ת שופט, ואח"כ כשמת השופט, היו כמה שנים בלא שופט לפעמים יח שנה, ואח"כ כשחזרו לחטוא וחזרו ומשלו בהם שונאיהם, הזמין להם הקב"ה שופט שיושיעם מאויביהם. והיה מינוי כל שופט ענין בפני עצמו. וממילא בשופט כזה לא שייך דין ירושה. ובתחילת ספר שופטים (ב,טז) ויקם ד' שופטים ויושיעום מיד שוסיהם, פירש"י; תמיד מדור אל דור, עיי"ש פס' יד, ומפורש דהעמדת שופטים היה עיקר למלחמה. וכל עניני מינוי מלחמה אינם בירושה, כמו משוח מלחמה, עיי"ש.

וכדבריו בתש', פירש החת"ס (ב"ב יב,ב), על הא דאיתא שם בגמ', דמר בר רב אשי עיכב עשרה מחכמים לדרוש לפניהם, שלא ימנו את רב אחא מדיפתי, דמר בר רב אשי היה ממלא מקום אבותיו בחכמה ויראת חטא, והם רצו למנות רב אחא מדיפתי, שהיה גדול יותר, ומשמיא הסכימו להקים בן תחת אביו הממלא מקומו, אף שלדעת החת"ס אין ירושה בכתר תורה, רק כיון דעביד עובדא ועביד דינא לנפשיה ופתח בכלה, שוב לא היה כח בידם להורידו.

וכדברי החת"ס נמצא לעוד גדולי הפוסקים שפסקו שאין דין ירושה ברבנות. באבני נזר (חיור"ד סי' שיב,כ ולהלן), מביא בנו יחידו של האבני נזר – בעל השם משמואל, עובדא שדעת אביו האבני נזר, ועוד גדו"ת, הישועות ישראל והנפש חיה, שאין ירושה ברבנות, אא"כ יתמכו בבן רוב מנין או רוב בנין מבני הקהל, אף שמדבריו בתש' (קודם לכן ולאחר מכן, ובתש' שאח"כ), מבואר שיש ירושה ברבנות, וז"ל:

"זהו המהדו"ק שכתב כ"ק אאמו"ר זצללה"ה. אבל אחר זמן אמר לי בע"פ, כשדיבר עמי אודות דין ירושת הרבנות, שמחוורתא עפ"י מה דאיתא בספר כנסת יחזקאל סי' י, דאף דקי"ל דלחדש דבר צריך רוב מנין ורוב בנין יחד, מ"מ אם צד אחד מהם שהוא רוב מנין או רוב בנין לבד רוצים בש"ץ הראשון, יקום על משמרתו ... כן נמי הדין בירושת הרבנות, דאם היורש יש לו רוב מנין לבד או רוב בנין לבד, אין מפקיעין ממנו ירושתו אלא אם כן אין לו לא רוב בנין ולא רוב מנין, אז פקע ירושתו, וע"ז אמרו בזמן ששלום בישראל ולא בזמן שיש מחלוקת. ויותר לא הגיד לי איך יפרנס ע"י פסק זה סוגיית הגמ' והפוסקים, וגם בין הכתבים לא מצאתי. ובודאי היתה דעתו לכתוב עוד בזה אלא שלא הספיק [או כתב ונאבד] ונשאר בלתי נגמר, ונעתק מה שנמצא. נהירנא עוד כשהיינו בעיר לויביטש, עת פטירת הרה"ג כו' מוה' דוב ז"ל, והי' שם עוד הגאון האדיר כו' מו"ה ישראל יהושע זצללה"ה האבד"ק קוטנא, והגאון מוה' חיים אלעזר זצללה"ה האבד"ק קאליש. ובן הרב הנפטר ז"ל הוא הרב מוה' אפרים שלמה ז"ל, שהי' אבד"ק ליפנא, ובעת ההוא הי' אבד"ק פיעטריקאוו דקוא. תבע מהעיר את מקום אביו ז"ל מכח ירושת הבן. וישבו בי"ד לדון בזה, ושנים מהם היו הגאונים מקוטנא ומקאליש הנ"ל. וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה לא הי' מהבי"ד הלז, ופסקו הם ז"ל כדברים האלה, שאם יהיה לבן הרב הנ"ל רוב מנין או רוב בנין, אז זכה בהרבנות מכח ירושת אביו, ואם לא, אין לו שום טענה ע"ז. ובאתי וספרתי הדברים לפני כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, ואמר ב"ה ששם בפיהם דבר אמת שכוונו את ההלכה לאמיתה של תורה, ולא הגיד לי בפלפול הלכה זו מאומה".

הרי שדעתם שאין ירושה אא"כ יהיו רוב מנין או רוב בנין, וכנראה במי שאינו בן, צריך שניהם, גם רוב מנין וגם רוב בנין.

כל הנ"ל מדברי השם משמואל בדעת אביו, אולם באבני נזר עצמו שם האריך לחלוק על כל דברי הח"ס הנז', ודעתו דיש לפסוק כריב"ש והמבי"ט, שהבן יורש את אביו ברבנות. ושם אות נד הסיק דיש להעמיד הירושה ברבנות. דכל ראיות החת"ס סתורים ותמוהים, ומהרשד"ם והרמ"ע (בעשרה מאמרות) מיעוטא, נגד הריב"ש והמבי"ט ומהר"ש אלקבץ, בפרט שהריב"ש הוא מתקיפי קמאי. וגם מהרשד"ם מודה דנגד מי ששוה לו, הבן קודם, כמ"ש בתש' גינת וורדים לדעת מהרשד"ם (עיין לעיל). רק אם אחר גדול יותר, יש להקדימו משום צדק צדק תרדוף. כמו כן הרבנים בזמנינו יש להם דין מלך לענין ירושה, הואיל ואין סמוכין, וממילא כל רבנותם היא להנהגת המדינה;

"וכן נתפשטה הוראה בכל העולם, שהבן שהוא ראוי לאותה איצטלא, זכה בירושת אביו ברבנות. ותו לא מידי".

ושם בסי' שיד כתב, דאף במקום מחלוקת, אם רוצה את המגיע לו ע"פ דין, לא מצאנו שיהיה חייב לאבד את שלו, כנגד אלה הרוצים לאבד זכותו בירושה.

גם הדברי מלכיאל (ח"ד סי' פב) האריך לחלוק על החת"ס, וכתב דיש ירושה ברבנות, ואין ראיה מתה"ד לשיטת מהרשד"ם, וקם דינא שיש דין ירושה אף במינוי הבא מכח התורה, אם נתמנה בפירוש. ושכן כתב הריב"ש סי' רעא, והובא להלכה ברמ"א יור"ד סי' רמה, דאף במינוי הבא מכח התורה שייך דין זה. ומה שנדחק החת"ס שאז נהגו שהרבנים היו נוהגים שררה גם בשאר צרכי העיר, זה אינו, שהרי מקור הרמ"א הוא מהריב"ש, ושם איירי רק לענין הרבצת תורה וסידור גיטין וקדושין וחליצות. עוד הוסיף, שחייב להיות הרב בקי בפוסקים, ולא סגי במה שיהיה ממלא מקום אבותיו ביראת חטא:

"ובודאי צריך ג"כ שיחכם בחכמת התורה כפי הראוי למינוי זה. דודאי אין שייך שימנו לרב ומורה את איש שאינו בקי בפוסקים, ואף שהוא ירא חטא אחד בדור. וכן לא ימנו למלך את מי שאינו יודע טכסיסי מלוכה ואינו חכם להנהיג המלוכה, ואינו עלול להתלמד ולהרגיל את עצמו בזה. וכן לממונה על האוצר או על קופת צדקה וכדומה, לא ימנו איש שאינו יודע חכמת החשבון ואינו יודע לכתוב. וכדומה כל אחד לפי מינויו צריך להיות ראוי לכך. וכן במידותיו צריך להיות נוח לבריות, ולא יהי חרש או עור ועוד כאלה, שלא יוכל להנהיג הענין כראוי בשביל זה. והש"ס והרמב"ם נקטו רק יראת חטא, שזה צריך בכל המינויים שבישראל. אבל פשוט שצריך להיות ראוי לאותו המינוי שרוצה להתמנות. ודאיתא בסוף הוריות שכל ישראל ראוים למלוך, הכוונה אותם שהם בני דעת ויכולים להתלמד טכסיסי מלכות".

אמנם אם יש מחלוקת אם הוא ראוי או לא, ואם יצטרך לדעת רוב הציבור בכה"ג, א"כ לעולם הרוב יוכל לבטל את דין הירושה (וכן ראיתי שכתב בתש' שאילת שלום ח"ב סי' רעו, דלא מצאנו שתהיה ירושה תלויה בדעת אחר). לכן מציע הדברי מלכיאל, שיביאו מספר רבנים יראי ד' שאינם נוגעים בדבר, ואם יסכימו שיכול להורות כראוי, והוא ירא שמים ובעל מדות טובות, ימלא מקום אבותיו ברבנות.

[ואגב כאן אביא מש"כ הדברי מלכיאל שם, אף שאינו נוגע לנדו"ד, בנדון מה שנשאל שם (והוא נידון התש' שם), בעיר שהיו בה שני רבנים, אשכנזי וספרדי, ונפטר הרב הספרדי, והסכימו הקהל לקבל את הרב האשכנזי כרב יחיד בעיר, ומשפחת הרב הספרדי מערערת, עיי"ש. ובסוף דבריו כתב הדברי מלכיאל, וז"ל:

"וגם מצד טענת הרוב שרוצים שיהי רב אחד לכל העיר, הוא ג"כ תיקון גדול שלא יהי פירודי דיעות בעיר וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' לה, דבכה"ג שאומרים כהוגן שומעים אף למיעוט".]

גם בשדי חמד (ח"ח, מערכת חזקה במצות, ז,יז) כתב שסברת מהרשד"ם "עזובה היא מבעלי אסופות", הריב"ש, והר"ן שהביא דברי הירושלמי מקרשי המשכן, ראנ"ח סי' ע, מהרש"ך, הדברי ריבות (הובאו הנ"ל לעיל), וכמש"פ כנה"ג או"ח סו"ס נג, וכן פסק הזרע אברהם סי' נג, דחכם העומד על קהילה אחת, דמי למלך וכהן גדול, דדבר אחד בדור, ואין שני דברים בדור. ושם באות יח דחה את הראיה מתה"ד, דשם דן תה"ד מדין השגת גבול (וכנ"ל). ועיי"ש באות כו-כט שהאריך לחלוק על החת"ס. ומסקנתו שהבן קודם לכל אדם, אף אם יש גדולים ממנו. ואין הציבור יכולים לומר קים לי כמהרשד"ם, דהוי דעת יחיד, וגם מילתא דאיסורא, עיי"ש.

ודעת הגאון הרב יוסף זכריה שטרן, בתש' זכר יהוסף חאו"ח סי' יח, דמלכתחילה אין ירושה ברבנות וכדעת החת"ס, ודחה המשיגים עליו. ואף אם מינוי האב היה לזמן, המנהג לא להעבירו מכהונתו לכל ימי חייו משום חשדא, אין מנהג מבורר שבנו יהיה אחריו. אולם אם אין מצוי להם לפי ראות עיניהם רב אחר העדיף מהבן, ואף אם לא הגיע למעלת אביו וחכמתו, טוב שיעשו חסד עם הבן:

"בפרט להכרעת רוב האחרונים כמבי"ט, דאם ממלא מקומו קצת, קודם לזולתו". ושם מביא מעשה נורא הוד מבעל השאגת אריה, כשהיה רב במיץ, והיה כבר בעת זקנותו, שלחו אליו ראשי הקהל ביום הפורים משלוח מנות, ובו היה גם כתב רבנות לבנו, שימלא מקומו לאחר אריכות ימים ושנים, וקרע השאגת אריה את כתב הרבנות לגזרים, כי אם יהיה ראוי, גם אם לא יוכשר בעיני ראשי קהל מיץ, יקראוהו להיות רב בעיירות אחרות, ואם לא יהיה ראוי מצד עצמו; "איך תחשדו אותי שיהיה אלי לרצון להכיר פנים במשפט, להעמיד בראש מי שאינו ראוי לזה, רק לכבודי".

ועיין לעיל בתחילת הסי' בדברי הגרי"ז שטרן בדבר תשובה בענין.

לאמור לעיל דעת רוב הפוסקים כדעת הריב"ש והמבי"ט, שאם הבן ראוי, אף אם אינו ראוי כאבותיו, והאחרים אפי' גדולים ממנו בחכמה (אם לא מדובר בגדולים בהרבה, ללא יחס, וכנ"ל), הבן ימלא מקום אביו. ובדיקה זו אם הוא ראוי אם לאו, תעשה ע"י רבנים מובהקים שאינם נוגעים בדבר, וכמש"כ הדברי מלכיאל, אם מועלית טענה שאינו ראוי כלל, או שהאחרים גדולים בהרבה ללא כל יחס. (וכל זה ברבנויות וקהילות בחו"ל, שמלכתחילה היה המינוי מטעם הקהילה והכל נעשה לפי דין תורה. אבל באר"י, כאשר מינוי של רבני ערים ושכונות נעשה בהתאם לחוק, כבר האריכו הפוסקים ודנו אם שייך בזה דין ירושה, עיין פד"ר ח"י עמ' 35, ח"י עמ' 38, חי"א עמ' 97).

ג. כשיש בן שאינו ראוי, האם פקע דין ירושה

ובנדו"ד יש שני בנים העוסקים למחיתם בעסקים, ואינם יכולים למלא מקום אבותם, והשאלה אם בכה"ג כבר פקע דין ירושה, או כשיש קרוב אחר הראוי ליורשו, יש בזה דין ירושה. והנה דינים רבים בדין מינוי מלך, כתב במנחת חינוך (מצוה תצז, וחלקם אינם שייכים לנדו"ד, אולם לרוב חשיבותם שמהם נלמד לדברים אחרים, אביא בקצרה), וז"ל:

"ודוקא שהיורשים יראי שמים וממלאים מקום אבותם ביראה, אע"פ שאינו בחכמה, אבל אם אין בו יראת שמים, אין ממנין אותו וכו', והוא הדין שאינו יורש, וחוזרת הירושה כמו שאין לו בנים, דחוזרת לאחים ולמעלה עד יעקב אבינו, וכאן עד דוד המלך ע"ה דהוא זכה בכתר מלכות. ומבואר ברמב"ם ובהרב המחבר דאין מעמידין אשה במלכות, שנאמר; מלך ולא מלכה וכו'. ואפשר לומר דוקא בתחלת המינוי, אבל בירושה, אם הניח בת אפשר דאף הבת יורשת המלוכה, כמ"ש הגאון בעל נו"ב במהדורא קמא חחו"מ  סי' א לענין קהל גרים, דאף אם אמו גיורת, מ"מ כיון דנפקא לן משום תשים וגו' מקרב אחיך, והיינו תחלת השימה, אבל אם הוא בירושה שפיר דמי דלא הוי שימה. ובזה יישב על רחבעם שבא מנעמה העמוניות, ובס"ד יבואר לקמן, הכי נמי שום וגו', מלך ולא מלכה, אבל בירושה אפשר מלכה גם כן, וצ"ע. ואפשר כיון דילפינן הירושה דכתוב הוא ובניו וגו', בניו ולא בנותיו ואינם יורשים כלל המינוי שלו, רק זכרים. ונראה דבני בנים הזכרים הם ג"כ יורשים, אע"פ דבא מכח בת, ע' ביבמות, וצ"ע. והנה אם היה כן דבירושה אף מלכה ש"ד, א"כ כיון דקי"ל מי שיש לו בן מ"מ, אפי' ממזר הרי הוא כבנו לכל דבר, א"כ יורש המלוכה גם כן. אף שבתוספתא, והגהת מיימוני מביאו, מבואר דאין ממנין אלא מן הנשואין לכהונה, דכתיב שום וגו' מקרב וגו', ממובחר וגו', ג"כ לענין התחלה, אבל בירושה שפיר דמי, כיון דיורש מהתורה. ... יש לספק אם המלך יש לו רשות למנות מלך אחד מבניו קטן לפני הגדול. אפשר כמו בירושה, דקיי"ל כרבי יוחנן בן ברוקה דיכול להנחיל יורש בין יורשיו, הכי נמי. או אפשר שם עכ"פ הוי יורש, אבל כאן בן הקטן אינו יורש כלל במקום גדול. או מ"מ כיון דהוא יורש בכל נכסיו והו"ל יורש, ויכול להנחיל כרצונו. ומדוד המלך ע"ה ששלמה ירש המלוכה, אע"פ שהיו בנים גדולים ממנו, וכלאב היה צדיק גדול כמבואר בברכות (ד,א), שם היה על פי דיבור כמבואר בקרא, וצ"ע."

וכמה דינים למדנו מדברי המנ"ח, ולנדו"ד, בתחילה כתב שאם בנו אינו ראוי, חוזרת הירושה לאחים, והיינו כביכול אין לו בן. ולפ"ז אין הנכד יורש את סבו, דכשבן אינו ראוי חשיב כאין לו בן כלל, וממילא אחיו יורשים אותו. ובהמשך כתב להדיא דבני הבנים הזכרים יורשים. ומה שנשאר בצ"ע, נראה דמיירי בבני בנים הבאים מכח הבת, אבל בני בנים, נראה דיורשים כשאין האב ראוי, דחשיב כמת ובנו יורש אחריו. רק השאלה אם בכה"ג יש עדיפות לבן של הבן הגדול, והבן הגדול של הבן הגדול. וזה תלוי במש"כ בהמשך דבריו, אם יכול האב להנחיל לבן הקטן, והביא ראיה מדוד המלך, ודחאה, ששם היה ע"פ הדיבור, ונשאר בצ"ע. (ולמסקנת דבריו גם בת אינה יורשת, ואין חילוק בין שימה לכתחילה לבין באה מכח ירושה, מה גם דלא שייך בענין זה ירושת הבת. ועיין מש"כ האבני נזר חיור"ד שיב,עד, שהעמדת מלכות הוא למשפטים ולמלחמות, ואשה פסולה לדון, וגם לאו בת מלחמה היא כבריש קידושין, וע"כ כתב החינוך (מצוה תרג – תרד) שאין נשים מצוות במחיית וזכירת עמלק, וא"כ אין אפשרות  שתירש הבת המלכות רק אם ישראל יקבלו אותה, דקיבלו מהני בממון אפי' בפסולין, וכיון דתהיה מצד קבלתם, הרי זה שימה של מלכה, והוא בכלל תקים מלך ולא מלכה.)

ולכאורה בת"כ (פרשת צו, פ"ג פ"ה אות ב) מבואר שאם הבן אינו ראוי, יבוא אחר וישמש תחתיו:

"מבניו יעשה אותה, מלמד שיהא בן קודם לכל שבעולם, יכול אע"פ שאינו ממלא מקום אביו, תלמוד לומר אשר ימלא את ידו, בזמן שימלא את מקומו של אביו הוא קודם לכל אדם, ואם אינו ממלא מקום אביו, יבוא אחר וישמש תחתיו".

וראיה זו הביא בתש' עבודת הגרשוני (סי' מט):

"כי אין לבנות לירש גדולת ושררת אביהן, כי עיקר מוצא מקור דין זה שיוכל אדם להוריש גדולתו לבניו, הוא מהא דאיתא בת"כ פ' צו (והמעיין שם יראה באר היטב, שאין לבנות לירש גדולת אביהן)".

ולכאורה יש להקשות, מהא דתנן בתוספתא שקלים ב,טו, לענין גזברים ואמרכלים: מי שיש לו בן, בן קודם, אח - אח קודם. כל הקודם בנחלה קודם בשררות, ובלבד שינהג כמנהג אבותיו. ולכאורה זה לא כת"כ. ובפירוש הר"ש משאנץ על הת"כ פירש, שכוונת הת"כ שיבוא אחר, היינו קרוב אחר, והביא התוספתא (עיין אבני נזר חיור"ד שיב,סט), ומבואר שדברי הת"כ כתוספתא. וכן פסק הרמב"ם בהל' מלכים א,ז (הנ"ל);

"וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה, והבן הגדול קודם לקטן ממנו".

וכן בהל' כלי המקדש ד,כ:

"כשימות המלך או כהן גדול או אחד משאר הממונים מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו, וכל הקודם לנחלה קודם לשררות המת".

ובמרדכי (ב"ק סי' קח) מבואר שלמד בת"כ שאין קרובים אחרים יורשים, וז"ל: "ועוד השיב ר"מ על ראובן ושמעון שהיה להם ירושה, שאין שום אדם רשאי לבנות דבר בבית הכנסת זולתם, ועתה בא ראובן למכור חלק ירושתו לאחד מעשירי העיר. דנראה לאו כל כמיניה, שהרי לא השליטו הקהל על אותה מצוה אלא לאותו האיש ולזרעו, אבל לא למכור לאחרים. ודמיא לההיא דת"כ פרשת צו גבי ככהן גדול, תחתיו מבניו, שבנו קודם לכל אדם, יכול אע"פ שאינו ממלא מקום אבותיו, ת"ל ואשר ימלא ידו, בזמן שממלא מקום אבותיו – אין, ואם לאו, יבא אחר וישמש תחתיו. כל שכן שאינו רשאי למוכרו לאחר בלא רשות הקהל. וכן כל מיני שררה כהונה ולויה וכיוצא בהן, אין לו רשות למכור". ודברי המרדכי הובאו להלכה ברמ"א חו"מ קמט,לא, ובשו"ע או"ח קנג,יב. ומזה מוכח שהמרדכי פירש בת"כ דקרובים לא יורשים. ועיין באבני נזר חיור"ד שיב,נט.

והאבני נזר (חיור"ד שיב,סא-סג) כתב לבאר את דעת הרמב"ם, דדוקא כשאין לו בנים, עוברת הנחלה לקרובים, אבל אם יש לו בן שאינו ראוי לירש, אין הקרובים האחרים יורשים את האב, והתבטל דין ירושה בשררת האב. דתנן בב"ק קח,ב: הגוזל את אביו ונשבע לו ומת, הרי זה משלם קרן וחומש ואשם לבניו או לאחיו, ואם אינו רוצה או שאין לו, לוה ובעלי חוב באין ונפרעים. והראשונים שם (עיין ברש"י ועוד) פירשו, שמשלם קרן וחומש לבנים של אביו, דהיינו אחי הגזלן, ואם אין לו לגזלן אחים והוא בן יחיד, משלם לאחים של אביו. ואף שנפלה ירושה קמיה דהאיך, בעי למעבד השבה ואין מעכב אפילו כנגד חלקו. אולם הרמב"ם בפירוש המשניות כתב, דמיירי באחים או בנים של גזלן, שאם לא היה לו לגזלן לא אחים ולא בנים, או שלא רצה הוא ליתן אותה הגזלה לבניו, יפרענה בחובו או בכתובת אשתו או לצדקה. וכ"פ הרמב"ם בהל' גזילה ואבידה ח,ב-ג, וז"ל:

"הגוזל את אביו ונשבע לו ומת האב, אם אין הגזלה קיימת או נשתנית עושה חשבון עם אחיו על הקרן ועל החומש, ואם הגזלה קיימת חייב להוציא הגזלה עצמה מתחת ידו, לפיכך נותן את הגזלה ואת החומש לאחיו ועושה עמהן חשבון. אם אין לו אחין, שנמצא זה הגזלן לבדו הוא היורש, מוציא הגזלה מתחת ידו לבניו, ואם אין בנים לזה הבן הגזלן, נותנה לבעל חובו או בהלואתו או לצדקה".

ודעת הרמב"ם הובאה בשו"ע חו"מ שסז,ה, והרמ"א שם הביא דעת החולקין, והם הראשונים האחרים המפרשים דמיירי באחיו של האב הנגזל. ומבואר מהרמב"ם שאם הגזלן בן יחיד, אינו נותן לאחי אביו. ואף שהב"י כתב לדעת הרמב"ם, דמיירי אם אין לו בנים ואחים ואדם הראוי ליורשו, וכן נראה מפירוש המשניות, מ"מ לשון הרמב"ם מורה שלדעת הרמב"ם מיירי דאף ביש לו קרובים אחרים, אינם יורשים. ומזה למד האבני נזר, שדעת הרמב"ם דאם יש בן שאינו ראוי ליורשו, בטלה דין ירושה משררת האב. ולכן לשיטת הרמב"ם מתפרש דברי הת"כ, דיבא אחר וישמש תחתיו, דכיון שיש בן שאינו ממלא מקומו ואינו יורש בשררת האב, מ"מ מעכב על שאר קרובים מלירש. וכל זה לשיטת הרמב"ם.

לאמור לעיל מסיק האבני נזר חיור"ד שיב,עז, דיש ג שיטות בדבר, דעת הר"ש משאנץ דקרובים יורשים בין בכהונה בין במלכות בין ברבנות, ואפי' הניח בן שאינו ממלא מקומו, יורשים הקרובים האחרים. ולדעת הרמב"ם יורשים קרובים, אא"כ הניח בן שאינו ראוי למלא מקום אבותיו, דנתבטל דין ירושת שאר הקרובים. ולדעת המרדכי ועבודת הגרשוני, אין קרובים יורשים. וכל זה לתורת כהנים, אולם לתוספתא אפי' קרובים יורשים, בין בכהונה בין במלכות בין ברבנות. ומסקנת דברי האבנ"ז, דקרובים יורשים, דכן מצא גם בדברי חיים (עיין להלן), דאף שהרמ"א לא כתב אלא בנו ובן בנו, אין לחלק ואף שאר קרובים יורשים. וכן נראה להלכה גם למרדכי ועבוה"ג דקרובים יורשים מספק, וכל שכן דלר"ש משאנץ יורשים בודאי, ואין ספיקו שלהם מוציא מידי ודאי של הר"ש. ולפ"ז אף דלדעת הרמב"ם בנדו"ד לא ירש הנכד, מ"מ הסיק האבני נזר דלהלכה אף בזה יש דין ירושה.

והדברי חיים שהזכיר האבנ"ז, הוא ביור"ד סי' נג, שכתב דגם קרובים יורשים:

"הנה דבר זה מבואר בספרי (פרשת שופטים פי' קסב) וספרא (פר' שמיני) דכל הראוי ליורשו קודם לכל אדם בכל המנויים לפרנס הצבור, הגם שברמב"ם ושו"ע אינו כתוב רק בן בנו קודם, מ"מ המעיין בבירור יראה שלאו דוקא בן בנו, הוא הדין כל הראוי ליורשו, כמבואר בהדיא בתוספתא דשקלים (ב,טז) ומביאו הריב"ש סי' רעא בלא חולק. וגם ברמב"ם גופיה משמע כן, כמבואר למעיין בהל' מלכים א,ז, והרמ"א ז"ל אגב שיטפא נקיט בן בנו כלשון הרמב"ם ז"ל, אבל באמת כל הקודם לירושה קודם".

וכן מבואר בדברי מלכיאל (ח"ד סי' פב ד"ה וירושה), דירושה זו אינה דוקא לבנים אלא לכל הראוי ליורשו, והביא ראיה מתוספתא פ"ב דשקלים. ואע"ג דבקרא לא כתיב רק בניו, מ"מ כיון דאתינן עלה משום ירושה, יש בזה כל דין ירושה. ואפשר דילפינן לה מקרא ובניו אחריו. ובתחילה רצה הדברי מלכיאל לומר, שאם יש לו בנים שאינם ראויים, דבטלה דין ירושה מהאח. ואף דמצאנו גבי בנים שאם הבכור אינו ראוי, ניתנה הנשיאות להשני וכדמוכח בכתובות קג,ב. י"ל היינו רק בבנים שירושתם שוה, אבל לא לאח וכדומה. וכן נראה להוכיח מתו"כ (פרשת שמיני), שאילו היה לנדב ואביהוא בנים, היו הם ממלאים מקומם ולא אלעזר ואיתמר, שאילו היה להם בנים, בטלה הירושה מאחיו. והקשה הדברי מלכיאל, דשם אם לא היו להם בנים, הלא האב הוא יורש, דהאב קודם לכל יוצאי יריכו. וא"כ אהרן יורש אותם. ועכצ"ל דכיון שאהרן היה כהן גדול ולא שייכא ביה ירושת סגן כהונה, לזה חזרה הירושה לאחיהם אלעזר ואיתמר;

"הרי שאם היורש אינו ראוי. יורש אותו הראוי לנחלה אחריו. אך זה אינו, דשאני התם שלא היו אחרים שיעשו אותם לסגני כהונה. ויש לדון בזה עוד מהא דב"ק (דף קט) שאם נדר הנאה מנכסי אביו יטלו בניו או אחיו. הרי שכיון שנסתלק מנכסים הללו. יורשם הראוים לירושה אחריו, וע"ש בשטמ"ק ובתוי"ט בזה. ויש לדון בזה מהא דקיי"ל בחו"מ סי' רפג שמומר אינו יורש, ואין יורשים אותו יורשיו רק יורשי המוריש דהוי כאלו מת, ואם הוא קטן שאין שייך לקנוס אותו, אזי שייכת הירושה ליורשיו ע"ש. ולפ"ז י"ל דבנ"ד אם אין הבנים ראוים לירש את מינויו, יורש אחיו תחתיו".

ומצאנו באחרונים דאם הבן אינו ראוי, בני הבנים יורשים מקום הסבא, אף אם שאר קרובים אינם יורשים. כן נמצא ברש"ש ב"ב קנט,א, על הא דאיתא בגמ' שם; מכח אבוה דאבא קאתינא, דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך, תשיתמו לשרים בכל הארץ, כתב הרש"ש, וז"ל:

"אולי יכוון הש"ס בהביאו סוף הפסוק תשיתמו כו'. מפני דמפרש ליה ג"כ לענין ירושה, דקיי"ל דבכל עניני שררה בנו קודם אם ממלא מקומו. ואם בנו אינו ממלא מקומו ובן בנו ממלא, יירש הוא את השררה, וזהו תחת אבותיך כו' תשיתמו לשרים, ומוכח יותר דהירושה באה אליו מזקינו בלי אמצעית בנו, שהרי הוא איננו בירושת השררה".

מבואר מהרש"ש דבני הבנים יורשים ישירות מסבם, דאף שהאב אינו ראוי ואינו מוריש, בן הבן יורש את סבו.

והגר"מ אריק, בתש' אמרי יושר (ח"א סי' קכא), דאם הבן אינו ראוי, ויש לנפטר אחים או בני אחים, לא אמרינן מכח אבוה דאבא קאתינא רק בבני בנים ולא בשאר יורשים, דכן כתב בעה"ת, ואף שמתוס' משמע שגם בשאר יורשים י"ל מכח אבוה דאבא קאתינא (עיין ב"ב קיא,א ד"ה מקיש, ועיין מה שכתבתי כאן בסי' טו), מ"מ לענין חזקת שררה בשאר יורשים לא אמרינן כן, דאל"כ מי שמת והניח בנים שאינם ראויים, ואף האחים לא ראויים, תהיה הנחלה ממשמשת בכל השבט; "וזה דבר שלא ניתן להאמר כלל". והביא מהבית יצחק (חיור"ד סי' ע) דאם מת והניח בת, בן הבת יורש שררתו, והסכים לדבריו דמהני מכח אבוה דאבא קאתינא, עיי"ש. וע"ע בחקרי לב חאו"ח ר"ס יח, וסי' כד, ובשדי חמד ח"ח, מערכת חזקה במצוות ז,סה, ח,יז, מש"כ בזה.

המורם מהאמור לעיל דיש לנכד הנ"ל דין ירושה ברבנות, ובפרט שכבר החזיק בכהונה בחיי סבו. וגם שכתב כן הרב  בצוואתו, שהוא מעלה נוספת לעשות נחת רוח לנשמתו. ואף שבעצם השאלה אם יכול להנחיל למי שאינו ראוי ליורשו, נשאר המנ"ח בצ"ע, ודעת הערול"נ שיכול לתת למי שראוי ליורשו, לאחד מבניו, וכמו שדוד המלך ע"ה נתן המלוכה לשלמה, כמבואר לעיל בריש הדברים, כאן שהוא ראוי ליורשו מצד היותו בן בנו, די"ל מכח אבוה דאבא קאתינא, ודאי יש בזה טעם נוסף לשבח שלא למנות אחר, אלא לקיים את רצונו של הרב ולמנות נכדו תחתיו.