אונאה במכירת רכב

           כרך שמיני סימן ל עמוד תקה

ראשי פרקים

א. צביעת ישן שיראה חדש

ב. שכירת פועל ישראל, על פני פועל נכרי

נשאלתי במי שרוצה למכור רכב שיש בו נזילת שמן, ולצורך המכירה יעשה שטיפה חיצונית בקיטור למנוע, כך שגם אם יראו שיש נזילה (ובכל מקרה הוא יאמר שיש נזילה, ובודאי גם יראו), יסברו כי מדובר בנזילה פחות חמורה. שאם יראו את המנוע בהיותו מלוכלך בשמן, ספק רב אם יקנו, ובודאי במחיר נמוך יותר, משא"כ גם אם יגלו את הנזילה, היא לא תראה במצב שימנעו מלקנות את הרכב.

א. צביעת ישן שיראה חדש 

תנן בב"מ ס,א:

אין מפרכסין לא את האדם (עבד כנעני העומד לימכר – רש"י) ולא את הבהמה ולא את הכלים. ובגמ' שם בע"ב: תנו רבנן, אין משרבטין את הבהמה (שזוקף שער הבהמה כשרביט, שתראה שמינה), ואין נופחין בקרביים (בני מעיים הנמכרים בבית הטבח, שיראו רחבים וגדולים), ואין שורין את הבשר במים (שמלבין, והכחוש נראה שמן). מאי אין משרבטין. הכא תרגמו מיא דחיזרא (משקין אותה מי סובין, והם נופחין מעיה ושערה נזקף). זעירי אמר רב כהנא – מזקפתא (לסרק, לקרצף עור בהמה). שמואל שרא למרמא תומי לסרבלא (גדילים שבקצה הבגד, לייפותו עושין לו תלאי מחוטי משי סביב). רבי יהודה שרא לכסכוסי קרמי (לרחוץ, לכבס במי סובין, בדים רקומים ומקושטים). רבא שרא למידק צרדי (להדק בגדי קנבוס במקבות עץ, שיראה חוטן דק). רבא שרא לצלומי גירי (לצייר חיצים). רב פפא בר שמואל שרא לצלומי דיקולי (סלים). והא אנן תנן אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים. לא קשיא, הא בחדתי הא בעתיקי (בחדתי מותר, שאינו אלא ליפות, והרוצה להוסיף על דמיהם בשביל יופיים, מוחל הוא. בעתיקי אסור, שגונב את העין שנראים כחדשים). פרכוס דאדם מאי היא, כי הא דההוא עבדא סבא, דאזל צבעיה לרישיה ולדיקניה (שהיה זקנו לבן וצבעו שחור, ונראה כבחור), אתא לקמיה דרבא, אמר ליה זיבנן (קנה אותי לעבד, ונכרי היה, דעבד עברי אסור לאחר חורבן, שאין היובל נוהג). אמר ליה יהיו עניים בני ביתך (טוב לי לפרנס עניי ישראל וישמשוני). אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל, זבניה. יומא חד אמר ליה אשקיין מיא. אזל חווריה לרישיה ולדיקניה. אמר ליה חזי דאנא קשיש מאבוך. קרי אנפשיה צדיק מצרה נחלץ (זה רבא) ויבא אחר תחתיו.

והרי"ף (ב"מ לג,ב מעמוה"ר) הביא להלכה את חילוק הגמ' בין עתיקי לחדתי. וכן פסק הרא"ש שם ב"מ ד,כד, וכן פסק הרמב"ם בהל' מכירה יח,ב-ג:

"אין מפרכסין את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים הישנים כדי שיראו כחדשים, אבל מפרכסין החדשים כגון שישוף ויגהץ וייפה כל צרכיו. אין משרבטין את האדם במים של חזרין וכיוצא בהן, כדי שיתפח ויראו פניו שמנים, ולא צובעין את הפנים בשרק וכיוצא בו, ולא נופחין את הקרביים ולא שורין את הבשר במים, וכן כל כיוצא בדברים אלו אסורין".

וכן פסק בשו"ע חו"מ רכח,ט.

ובחילוק בין חדתי לעתיקי, פירש רש"י שאינו אלא ליפות, והיינו שלא בא להסתיר מומים אלא ליפות את היפה, וזה אינו אסור. ורבינו ברוך בסוגיא (הובא בשיטת הקדמונים) כתב לחלק:

"בעתיקי שעושין אותן כחדשים ומטעין בני אדם. כי קא שרו אינהו הני עובדי בחדתי, דדרכן הוא".

והיינו שגם יפוי חדשים יש בו לכאורה משום הטעיה, שאף שהם חדשים, עושה אותם יפים יותר, וכמו בישנים שמטעה שחושבים שהם חדשים, כך בישנים חושב אותם ליפים יותר. וע"כ הוסיף לבאר דבחדשים דרכם בכך, ולכן אין בזה איסור, משא"כ בישנים אין דרכם בכך, ולכן בחדשים אין בזה משום הטעיה. ואם לא היה דרכם בכך בחדשים, לכאורה גם בזה היה משום הטעיה. ואם יהיה דרכם בכך בישנים, לכאורה אין בזה משום הטעיה ושרי. וכן יש לפרש בדברי הרי"ד בפסקיו שם:

"חדתי דרכם בכך ואין זו אונאה, ולא נאסר הפירכוס כי אם בכלים ישנים",

דכל שדרכו בכך, אין בזה משום אונאה.

וברש"י הנז' הוסיף:

"והרוצה להוסיף על דמיהם בשביל יופיים, מוחל הוא".

וכן הוא במאירי שם, דבכלים חדשים מותר לעשות בו ציורים ומיני יפויים כדי שיקפצו עליהם לוקחים, דאין כאן העלמת מקח אלא השבחתו כדי שיקפצו קונים, וכיון שאין בזה הסתרת מומים ורק קפצי זביני, אין בזה איסור. ואף שבעבור יפוי הכלים, מוסיפים בדמיהם, אין בזה אונאה:

"וכן כל יפוי שבכלים חדשים, ואע"פ שמרבה בדמיהם על כך, אין אנו מקפידים, יודע הוא ומוחל, וכן הלכה".

וכן מבואר בשו"ע הרב הל' אונאה סע' יח. ועיין בטור חו"מ רכח,ח, וז"ל:

"אבל חדשים מותר לצבעם כדי ליפותם, שבלאו הכי הם חדשים וטובים".

ונראה בבאור החילוק לדבריהם בין יפוי חדש ליפוי כלי ישן, דיפוי כלי חדש אין בזה הסתרת מומים או אונאה, רק יפוי כדי שיקפצו הקונים ויהיו יותר קונים, ויש בזה רק חזות חיצונית ולא שינוי מהותי בעצם דרגת החפץ, רק יראה יותר מפתה לקניה, וכל שאין בו הסתרת מומים או נסיון לשנות את מדרגתו, מישן לחדש וכד', ואין ביפוי החדש הטעיה, דבלאו הכי הם חדשים וטובים, בזה אין איסור. ומה שמרבים בדמים, יודע הקונה שהשינוי החיצוני אין בעל ערך כ"כ, ויודע ומוחל, אבל בישן ומיפה לחדש וכד', הרי יש בזה הטעיה, וע"כ אסור לעשותו. והסבר זה נמצא בדברי מלכיאל (ח"ג סי' נד), וז"ל:

"ונראה הכוונה, כי טבע כלים ישנים שמתהוה בהם בהמשך הזמן מגרעות ופחתים במקומות שונים, וע"י מה שצובעם ומפרכסם, מכסה את המגרעות ואין ניכר. ומ"ש שנראים כחדשים, הכוונה שמעלים עי"ז את המומים שבהם הניכרים מבחוץ ונראים כחדשים, אבל ודאי יודע הקונה שהם ישינים, וקמ"ל דמ"מ אסור לפרכס. ומוכח מזה דאסור אף בכה"ג שיודע שהם ישנים ופרכסם. וה"ה לענין שריית בשר ונפיחת קרביים."

מבואר מהנ"ל דכל פעולה שנועדה להסתרת המומים, הרי היא אסורה, משא"כ פעולה שנועדה רק למשוך את עינו וליבו של הקונה. וכן יש לפרש מה שכתב תלמיד הרשב"א בסוגיא:

"אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים, מפני שהוא גונב את העין".

אין הכוונה שמטה ליבו ועינו לקנותו, דא"כ מדוע שרי בחדשים. אלא שמטעה את עינו לחשוב שאין כאן מום או שאין הוא ישן או זקן. ולפ"ז בנדו"ד יש לאסור את פעולת הרחיצה של המנוע, כשהכונה להסתיר את מום נזילת השמן, משא"כ במקום שאין נזילה ורק רוצה למשוך עינו של הקונה, אין לאסור.

אלא שיש לדון להתיר, ע"פ מש"כ הפרישה רכח,ח, הובא בסמ"ע רכח,טז, דדוקא במקום שאין המנהג כן להשרות הבשר וכד', אולם אם מנהג הקצבים לשרותו כדי שיראה לבן, מותר לעשות כן, דאין מאנה בו, דהכל יודעים דדרך הקצבים לשרותו. והביא ראיה מחולין קיג,א, שהיו בי טבחא רוחצים הבשר, וכיון שנהגו כן, אין בזה אונאה. וכן הביא בנתיבות שם בחידושים ס"ק ו. גם שו"ע הרב (אונאה סע' יט) הביא להתיר אם מנהג כל הקצבים לעשות כן והכל יודעים ממנהגם, אך  לא כתב כן להלכה פסוקה אלא;

"יש מי שמתיר, לפי שאין כאן אונאה, כיון שהכל יודעים ממנהגם. (ושומר נפשו ירחק מזה, כי אף על פי כן יש לחוש שיסבור הקונה שהוא שמן באמת, שהרי יש הרבה שמנים בעולם, ובשביל כך עושים כן כל הקצבים)".

הרי שלמעשה כתב ששומר נפשו ירחק גם מזה. ומ"מ כיון שהכל יודעים שכך נוהגים לרחוץ את המנוע בקיטור, לכאורה אין לאסור בנדו"ד, ובתנאי שלא יעלים את המום של נזילת השמן, ויאמר למוכר שהיתה נזילת שמן, ורחץ המנוע בקיטור.

עוד נראה להתיר, ע"פ מש"כ הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה חיור"ד ח"א סי' לא), דדוקא כשע"י מעשה היפוי הקונה לא יתעורר לשאלות ולספקות שמא יש כאן מום, ועקב מראהו החיצוני כלל לא יבוא לידי ספק ובירור אם יש כאן מום, כמו שרית בשר במים שנראה כשמן ולא יסתפק הקונה כלל. וכן במפרכסין האדם וכלים, לצבוע שער לבן של עבד זקן לשחור, שהלוקח לא יבוא לכלל ספק, ויהיה אצלו בבחינת ודאי שהבשר שמן והכלים חדשים והעבד צעיר, שהרי רואה בברור שהוא כן. אולם כשבמעשיו עשה רק שלא יוכר בברור שהוא ישן, אך גם אחרי מעשיו עדין יש לכל אדם להסתפק שמא הוא ישן, מפני שמראה כזה נמצא גם בישנים, אין לאסור, דכיון דהיה יכול לדרוש ולחקור ולבדוק, כל שלא עשה כן אינו מקפיד ושרי. ואם לא שאל מחמת שטעה לחשוב שמסתמא הם חדשים, איהו הוא דקא מטעי נפשיה, דאין המוכר מחוייב לגלות כל זמן שהלוקח אינו שואל כשצריך לשאול, ולכן יכול גם לסלק מה שנתגלה, אף שיגרום ע"י זה שיטעו בעצמם. והביא ראיה מחולין צד,ב, לענין מה שמכריזים שהבשר טרף ואינו כשר: אמר רב יצחק בר יוסף, נפל בישרא לבני חילא. והיינו שמכריזין זהו בשר שראוי לעכו"ם. והקשתה הגמ', ולימא נפל טריפתא לבני חילא. ותירצה, לא זבני. דגנאי הוא לעכו"ם לקנות בשר שאינו ראוי לאכילה לישראל. והקשתה הגמ', והא קמטעי להו. ותירצה, דאינהו הוא דקמטעו נפשייהו. וברש"י שם, שלא שאלו אם כשרה אם טריפה. וא"כ כיון שהמקפיד היה יכול לאסוקי אדעתיה שמא הוא טרפה, מותר משום דהוא רק גרם בעלמא שיטעו בעצמם, ולכן אין בו איסור אונאה. ועיי"ש בתש' הקודמת (סי' ל), לענין קצבים המשקיעים את הכבד בדם כדי שיראו יפים, ודן שם להתיר מצד איסור והיתר, אך כתב לאסור מצד דיני אונאה; "אם אין יודע הלוקח מזה ולא ידוע שעושין כן המוכרין".

הרי שאם כך הוא מנהג המוכרים ויודע מזה, אין לאסור. והיינו, דשם לא היה מתעורר אצל הקונה ספק, וכמש"כ בסי' לא, וע"כ בעינן לדרך המוכרים וידיעת הלוקח. אולם במקום שצריך להתעורר אצלו שאלות וכמש"כ בסי' לא, לא צריכים להגיע לדרך המוכרים וידיעת הלוקח. ועיין בתש' עמק הלכה (ח"ב סי' ד-ה) מה שחלק בזה על הגר"מ. ולפ"ז בנדו"ד כיון שיביא מומחה לבדוק אם היתה נזילת שמן, דבר שקורה בדר"כ במכוניות ישנות, אין לאסור, בפרט אם דרך המוכרים בכך, והכל יודעים, וכמש"כ לעיל.

לאור האמור לעיל אין לאסור לרחוץ את המנוע בקיטור, כיון שזהו דרך המוכרים, ויכול הקונה וצריך להעלות בדעתו לדרוש ולחקור אם היתה כאן נזילת שמן.

ב. שכירת פועל ישראל, על פני פועל נכרי

וכיון דאתי לידן סוגיא זו, אכתוב מה שהעליתי במה שנשאלתי, אם עדיף לשכור עובד יהודי לכח עזר סעודי ע"פ עובד זר, דלכאורה מהסוגיא דלעיל מבואר דרבא העדיף לשכור עובד יהודי, והביא מהמשנה באבות א,ה, ויהיו עניים בני ביתך. דהנה על המשנה שם אבות א,ה, פירש רש"י:

"אל תרבה עבדים ושפחות לשרתך, אלא הבא עניים במקומם וישרתוך ותקבל עליהם שכר".

ואין זה דוקא לענין יהודי ונכרי, אלא שישכור עניים לתת להם שכר. וכן פירש ברמב"ם שם בפירה"ש:

"שראוי שיהיו משמשיך הדלים והעניים, והוא יותר טוב מקניית העבדים. וכך החכמים יגנו קניית העבדים, וישבחו ההשתמשות בדלים, והיותם ממשרתיו של אדם ומהחוסים בצילו".

וכן הוא ברבינו יונה שם, וכן פירש הרשב"ץ שם במגן אבות, שיהיו שמשיו עניי ישראל ולא יקנה עבדים. והביא ראיה מדברי רבא הנ"ל, שטוב לתת לחמו לעניים והם ישרתוהו, ולא שיוציא ממונו לקנות עבדים אשר לא מבני ישראל המה. וכן פירש הרע"ב שם. וכן הוא במאירי בפירוש המשנה: "שתרגיל העניים בביתך, ולא סוף דבר להאכילם ולהשקותם, שזו לא הוצרכה, אלא אף כשתצטרך לעשות מלאכות שכור מהם, ונוח לך שתהנה אותם להיות להם שכר טוב בעמלם, משתקנה עבדים כנענים להיות מלאכתך על ידם". וכן פירש בט"ז יור"ד רנא,ד, על דברי המחבר שיהיו ענים בני ביתך, וכ"כ הש"ך שם בס"ק י. ועיין בערוך השולחן יור"ד רנא,יח, דאף שיש עוד פירושים שונים, פירוש זה עיקר, דכן מבואר בס"פ הזהב.

והלכה זו פסקה הרמב"ם בהל' מתנות ענים י,יז, וז"ל:

"צוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים במקום העבדים, מוטב לו להשתמש באלו ויהנו בני אברהם יצחק ויעקב מנכסיו ולא יהנו בהם זרע חם, שכל המרבה עבדים בכל יום ויום מוסיף חטא ועון בעולם, ואם יהיו עניים בני ביתו, בכל שעה ושעה מוסיף זכיות ומצות".

ועיין במש"כ הגר"ח קניבסקי שליט"א בדרך אמונה ס"ק סג, דאף שהיא מצוה גדולה, אין יכול לשלם השכירות ממעות צדקה. ומקורו מהשבו"י ח"ב סי' פה. וכתב דאפשר שאם שוכר פועל עני, בשכר גבוה יותר מהמחיר שלוקחים שאר בנ"א כדי להנותו, יכול לחשוב היתרון על חשבון צדקה. וציין לתש' מהרי"ל דיסקין (פסקים סי' כג) אם פועל עובד אצל עני בחנם, אם יכול הפועל לנכותו ממעות מעשר.

אולם נראה דכל זה אם הפועל ישראל נותן את אותה תוצאה כמו פועל נכרי, אולם אם הפועל ישראל יסרב לעשות עבודות שונות, כמו שלא ירצה להשאר את כל שעות היום והלילה בהן יש צורך בטיפול הסיעודי, או כשנראה בעליל עקב אופי העבודה, שהעובד הנכרי יהיה מסור יותר לעבודה, נראה דבזה לא דברו חכמים, וכמו שמצאנו בתקנות של ועשית הישר והטוב, דלא תיקנו היכא שהיא רעה למוכר, עיין ב"מ קח,א, ואין בזה ישר וטוב אם רעה למוכר. והוא הדין בזה, אם יהיה בזה אופנים שיגיע נזק למטופל, דאין להעדיף דוקא פועל ישראל. אולם כשמדובר בעבודה של שעות ספורות ביום, שודאי לא יהיה נפק"מ ונזק אם יקח פועל ישראל, עדיף לקחת פועל ישראל.