אריזה כחלק ממחיר המוצר

          כרך שמיני סימן כט עמוד תצא

ראשי פרקים

א. איסור תערובת פסולת באוכל

ב. אונאה במשקל

ג. יכול לראותו ולטעמו

ד. כיצד יחזיר מה שכבר נטל

בעל מאפיה אורז את מוצריו באריזת קרטון וכד', שמשקלה 80 גר'. כשמדובר במוצרי מאפה שעלותם בין 25-80 שקלים. עלות מוצר האריזה לצרכן סיטונאי כמוהו הוא עשרות אג' בלבד, וכוונתו לגבות מחיר של שקל אחד עבור האריזה. אולם בפועל הוא גובה בין 2 שקלים ל- 6.5 שקלים עבור האריזה, כיון שהצרכן משלם לפי משקל ברוטו. כך קורה כשהוא עצמו אורז את המוצרים, וכן כשהצרכן מתפתה למלא את המוצרים בקרטון ולא בשקית. ונשאלתי אם מותר לו לעשות כן, כיון שהצרכן רואה שהוא קונה מוצר ארוז, ומבין שמשלם מחיר גם עבור האריזה, בפרט אם הצרכן עצמו ממלא ושוקל. ובמידה ולא, כיצד יחזיר ללקוחותיו מה שכבר לקח מהם.

א. איסור תערובת פסולת באוכל

מה שאמרה התורה (ויקרא יט,לה-לו):

"לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם".

וכן בדברים (כה,יג-טו):

"לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך איפה שלמה וצדק יהיה לך",

אינם ענין לנדו"ד. דאיסור ועונש המשקולות הוא באופן שמרמה במידת המשקל, שהאבן בה הוא שוקל היא חסרה או יתירה, אולם כשכולל משקל ברוטו, והמשקל נכון אלא שהוא כולל גם את הפסולת, הוא בכלל אונאה. דמשמעות הפסוק, וכפרש"י עה"ת, דמדה היינו מידת הארץ, ומשורה, היא מדת הלח והיבש, אבני צדק, הם המשקולות ששוקלין כנגדן. איפה, היא מדת היבש, והין, זו היא מדת הלח. ומשקלות גדולה וקטנה, גדולה שמכחשת את הקטנה, שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה. ומקור דברי רש"י מהגמ' ב"ב פט,א, עיי"ש. וכ"פ הרמב"ם בהל' גניבה ז,א:

"השוקל לחבירו במשקלות חסרות מן המשקל שהסכימו עליו בני אותה המדינה, או המודד במדה חסרה מן המדה שהסכימו עליה, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר; לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה".

וכן בשו"ע חו"מ סי' רלא. וע"כ נדו"ד אינו בכלל איסור זה, כיון שלא שקל במידה חסרה.

תנן במשנה ב"ב צג,ב:

המוכר פירות לחבירו, הרי זה מקבל עליו רובע טנופת (הקב של טנופת לכל סאה, דסתם תבואה דרכה להיות בה רובע טנופת, אבל יותר מרובע לא – רשב"ם). לסאה תאנים, מקבל עליו עשר מתולעות למאה. מרתף של יין, מקבל עליו עשר קוססות (יין רע, כלומר עשר חביות של יין רע, דסתם מאה חביות אורחייהו בעשר קוססות ומחיל איניש) למאה קנקנים. בשרון מקבל עליו עשר פיטסות (כדים רעים) למאה.

ומסקנת הגמ' שם (צד,א) דאף עפרורית מקבל הן בחיטים ושעורים, והם בקטנית ועדשים. ופרטי הדינים, איזה פסולת מקבל הלוקח ואיזה לא, התבארו שם בסוגיות הגמ' בהמשך, ובשו"ע חו"מ רכט - רל. והרמב"ם בהל' מכירה יח,יב-יג (וכן הוא בשו"ע חו"מ רכט,ב) פסק וז"ל:

"ואין כל אלו הדברים אמורים אלא במקום שאין להם מנהג, אבל במקום שיש להם מנהג, הכל כמנהג המדינה. יש מקומות שנהגו שיהיו כל פירות מנוקים וברורים מכל דבר, ושיהיו היינות והשמנים צלולין, ולא ימכרו השמרים כלל, ויש מקומות שנהגו אפילו היו בהן מחצה שמרים, או שהיו בפירות מחצה עפר או תבן או מין אחר ימכר כמות שהוא."

ומקורו מדברי הרי"ף (ב"ב מז,א מעמוה"ר), דשעורים אלו באתרא דליכא מנהגא, אבל באתרא דאיכא מנהגא, עבדינן כמנהגא, דקיימא לן בכל כהאי גוונא הכל כמנהג המדינה. וכן הוא ברא"ש ב"ב ו,ה, וברמ"ה (צד,א), ועוד ראשונים. ועיין מהר"מ שיק בתש' (חחו"מ סי' לט) במקום שמנהג למדוד במידה גדולה, ואח"כ מוסיפים על המשקל. ובנדו"ד קשה לומר שיש מנהג למכור בקופסאות ושהלוקח ישלם עבור האריזה כמחיר תוכנה, דבדברים מסחריים ותעשייתיים הדבר אסור בהחלט, ושם המשקל הוא נטו התכולה, וגם במוצרי מאפה פתוחים, הלוקחים בדר"כ לא מודעים אם מדובר במשקל נטו או כולל אריזה. ומה שנהגו לקחת את האריזה ולמלא סחורה, אין להם מודעות למשקל האריזה, והדבר נראה להם קל ובודאי אינו שוקל אלא מועט, ומפני הבושה אינם טורחים לשקול ולברר. גם לא נראה לדמות לחיטים לא מבוררים עם טינופת, ששם כך הם באים אא"כ בוררים את האוכל מהפסולת, כאן בידיים מוסיפים למשקל באמצעות האריזה, ומאידך ניכר לעיניים שיש כאן אריזה, אך לא מעלים בדעתם שזה חלק מהמשקל, או לא מעלים בדעתם עד כמה שוקלת הקופסא.

ויש מקום לדמות למערב יין קשה ברך או מים ביין, דאיתא בב"מ ס,א:

באמת אמרו ביין התירו לערב קשה ברך מפני שהוא משביחו. אמר רבי אלעזר עדא אמרה, כל באמת אמרו הלכה היא. אמר רב נחמן, ובין הגיתות שנו. והאידנא דקא מערבי שלא בין הגיתות. אמר רב פפא דידעי וקא מחלי (הכל יודעים שהוחזקו לערב – רש"י). רב אחא בריה דרב איקא אמר הא מני רבי אחא היא, דתניא רבי אחא מתיר בדבר הנטעם (שאדם טועם קודם שלקחו, ויכול להבחין שנתערב בו).

ושם בגמ':

מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו וכו'. תנא למחצה לשליש ולרביע. אמר רב ובין הגיתות שנו (הכל כמנהג המדינה יטיל מים, אם מחצה - מחצה, אם שליש - שליש). ובגמ' שם ס,ב מתיר רב אחא לערב גם בדבר הנראה: ולא יבור את הגריסין דברי אבא שאול, וחכמים מתירין וכו'. מאן חכמים, רבי אחא, דתניא רבי אחא מתיר בדבר הנראה (הלא יכול הלוקח לראות ולהבין מה דמי הפסולת הנברר מאלו, שישנו באחרים, וטוב לו להעלות בדמיהן של אלו יתר על כן מפני הטורח).

ומש"כ רש"י דהכל יודעים שהוחזק לערב, כן הביא גם בשטמ"ק מהראב"ד דמנהג ידוע הוא, אי נמי דמודעי להו. ובזה האופן יש לומר שהוא בבחינת ידעי.  ולדברי רב אחא בריה דרב איקא, כל שאפשר לטועמו, חשיב כידעי. ולכאורה גם אם הוא דבר הניכר לעיניים, שרואים שיש קופסא ושוקלים בפניהם את המאפים והקופסא. משא"כ כשהמאפים ארוזים מעיקרא, יש לטעות ולומר שהמשקל נטו. ואף שיכולים בקל לשקול ולבחון, אין זה מקובל ולא חשיב "אפשר לטועמו", דכל דבר שאין דרך לטעמו, לכאורה אינו בכלל של ידעי ומחלי.

ב. אונאה במשקל

ולכאורה הרי זה כאונאה במשקל, שהרי הלוקח מתכוין לקנות לדוגמא 500 גר' מאפים, ומקבל בפועל כ 400 גר', והרי זו אונאה במשקל המבוארת בשו"ע חו"מ רלב,א. ובזה לא הוי אונאה של מחיר אלא של משקל, דאפי' בכל שהו בטל.

איתא בב"מ נו,ב:

בעי רבא, חטין וזרען בקרקע מהו, יש להם אונאה או אין להם אונאה, כמאן דשדיין בכדא דמיין ויש להם אונאה, או דלמא בטלינהו על גב ארעא. היכי דמי, אילימא דאמר איהו שדאי בה שיתא, ואתו סהדי ואמרי דלא שדא בה אלא חמשה, והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ...

מבואר בגמ' שכשאמר שזורע שש וזרע חמש, הוי דבר שבמידה וחוזר.

ודין זה הובא גם בגמ' קדושין מב,ב:

אמר רב נחמן, האחין שחלקו הרי הן כלקוחות, פחות משתות נקנה מקח, יתר על שתות בטל מקח, שתות קנה ומחזיר אונאה ... והא דאמרן שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא במטלטלי, אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. ובמקרקעי לא אמרן אלא דפלוג בעילויא, אבל פלוג במשחתא לא, כדרבה דאמר רבה כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה נמי חוזר.

מבואר שאם מדדו מדויק וטעו, חוזר אפילו בכל שהוא. וברש"י ב"מ נו,ב פירש בטעם הדין של דבר שבמידה, וז"ל:

"דמקח טעות הוא, דהא בהדיא פירש בחזקת כן, ואינו כן, וכיון שהמקח טעות הוא, אפילו בטיל להו אגב ארעא חוזר, דנהי דאימעיט קרקעות מדין אונאה, מדין מקח טעות לא אימעיט, שהרי אין זה מכר, דאדעתא דהכי לא זבן."

דכיון שקנה על דעת שיזרע שש, אם לא זרע כפי שסיכמו, יש כאן מקח טעות ולא אונאה, דקנה שש סאין של חיטין זרועים ולא פחות, על דעת זריעת חמש לא קנה, וזה מקח טעות. וכן ברש"י בקדושין שם, דהוי טעות, ולא דמי לאונאת דמים, שאין אדם יכול לצמצם, משא"כ בטעות במדידה, אדעתא דהכי לא עביד. ועיין ביד רמ"ה ב"ב צ,א (אות קמו) דלא הוי מחילה אפילו בפחות משתות, והוה ליה כמאן דאית גביה חבריה כור חיטים, שאם מחזיר לו פחות משהו, יכול לתובעו ולא שייך בזה מחילה. גם צ"ל דמה שנפסק ברמב"ם ובשו"ע רלב,ה דמום נחשב ע"פ מה שנהגו בני המדינה שהוא מום, לא שייך בדבר שבמידה ומשקל, שזה מום בעצם ולא שייך אף אם בני המדינה ינהגו שאינו מום. ונפק"מ לכאורה גם לנדו"ד, וצ"ע.

ומ"מ מבואר מדברי רש"י שהמקח בטל לגמרי כדין מקח טעות, ואפילו ירצה להחזיר לו הפרש דמים, יכול הקונה לומר שעל דעת כן לא קנה. וכן מבואר בדברי התוס' ב"מ נו,ב ד"ה כל, שהוכיחו מהסוגיא בב"מ ובקדושין שדין זה הוא אף בקרקעות, וביאר את דברי הרשב"ם ב"ב צ,א (ד"ה כל דבר) בדרך זו (ועין בפני יהושע על התוס'), ובתוך דבריהם כתבו התוס' בדברי רבא: "היינו שהמקח בטל לגמרי".

אמנם יש שיטות שונות בראשונים בבאור דברי רבא. הרשב"א בקדושין מב,ב הביא בתחילה את דברי רש"י שבטעות בדבר שבמידה הוי ביטול מקח, וחלק עליו:

"ומסתברא דרבא לאו חוזר מקח קאמר אלא חוזר אותו פחת קאמר, דאלו מקח חוזר הו"ל למימר אפילו פחות מכדי אונאה בטל מקח, ועוד מכר לו בית מכר לו שדה במשחתא ונמצא מקצתו יוצא מתחת ידו מחמת חוב או מחמת גזלנות ליבטול מקח, וליתא, דבהדיא אמרי' בפרק בית כור שני אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים רב אמר בטלה מחלוקת יורשין הוו ושמואל אמר מקמצין לקוחות הוו, אלמא בלקוחות דעלמא כ"ע מודו דקם דינא ומשלם ליה מאי דמפיק מיניה ומשום אחריות. וההיא דהמוכר את הספינה דמשמע לכאורה דרבא לבטול מקח קאמר, לא היא אלא רבא לעולם הוא חוזר קאמר בין פחות משתות בין יתר משתות, והתם ה"ק אילימא כי היכי דלא ליהוו ביטול מקח, והאמר רבא כל דבר שבמדה חוזר, והכל דין אחד יש להן, פחות משתות ושתות ויתר משתות, א"כ אמאי אין מוסיפין כמה שירצו. והרב ר' יוסף הלוי מיגאש ז"ל כן פירש שם ויהיב טעמא שלא אמרו מחילה וביטול מקח אלא כשהאונאה בדמים דהוי כטעותא בעיקר זביני, והלכך כשהוא יתר משתות בטל מקח, כיון דאיכא טעותא רבתי בעיקר זביני, וכשהוא דבר מועט בפחות משתות, אינו נחשב וניתן למחילה, אבל היכא דליכא טעותא בדמים ומדה ידועה זבין ליה, אי בתר דגמרי וזבני אשתכח דטעו במדה או במנין או במשקל, שקיל ליה לההוא טעותא ואזיל, דהו"ל כמאן דאית ליה כור חטים גבי חבריה ואהדר ליה כור פחות כל שהוא, דהדר עליה ושקיל מיניה ההוא כל דהוא דאשתייר ליה גביה ואזיל, וטעם נכון הוא."

מבואר מדברי הר"י מיגאש והרשב"א, דאם באונאה יש גדרים של שתות או יותר משתות, אם ניתן למחילה או לא, בדבר שבמידה בכל ענין אינו מוחל, ומחזיר מה שחסר או יתר, כמי שהפקיד אצל חבירו כור חיטים והחזיר לו פחות, שחייב להחזיר לו מה שהחסיר ולא אמרינן שמחל. והוכיח מאחים שחלקו ובא אח ממדינת הים, דאי הוו לקוחות, קם דינא ומשלם מה דמפיק מיניה. והר"ן בקדושין (יז,ב בעמוה"ר) שהביא את דברי הרשב"א, כתב דאין חילוק בין דבר שאפשר להשלים לדבר שאי אפשר להשלים, דאפילו בדבר שאי אפשר להשלים כבית או שדה, קנה ומחזיר אונאה. וא"כ בנדו"ד לא בטל המקח אלא מחזיר העודף כמשקל האריזה.

ומדברי הרשב"ם ב"ב קג,ב (ד"ה פיחת) נראה שנקט כשיטת רש"י במטלטלין דהוי מקח טעות, אבל בקרקעות המקח קיים ומחזיר מה שחיסר, וז"ל:

"שלא היה באותו שדה בית כור שלם, ינכה המוכר כפי הפחת והמקח קיים, ואע"ג דאמר רבא בפ' המוכר את הספינה כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר, ומוכח התם דמקח טעות הוי, הני מילי במטלטלין, אבל בקרקע לא שייך בהו חזרה, דקים להו לרבנן דניחא ליה ללוקח לקנות מה שימצא לפי המדה הן חסר והן יתר, ומוכר נמי הכי קא"ל בית כור עפר אני מוכר לך לפי מדת החבל ואם יחסר אנכה ואם יותר תחזיר לי. ואע"ג דאין אונאה לקרקעות, ה"מ כשימכור לו ביוקר יותר משתות, אבל היכא דמטעין זה את זה במדה, צריך לנכות מן הדמים."

ומבואר שדברי רבא הם במטלטלין שבהם יש מקח טעות לגמרי (וכ"כ הרשב"ם ב"ב צ,א ד"ה כל דבר), אבל בקרקעות, אמדו חכמים שרצונו בקיום המקח, ויחזיר לו מה שחיסר או ינכה מדמי המכירה, בין יותר משתות ובין פחות משתות. משא"כ במטלטלין, אמדו שאין רצונו בקיום המקח, וע"כ בטל אפילו בכלשהו.

ומדברי הרמב"ן ב"ב קג,ב מבואר דאם יכול להשלים מה שקנה ולא דמים, המקח קיים, משא"כ כשאינו יכול להשלים, כנדון חיטין זרועים, שאם זרע פחות, אינו יכול להשלים מה שקנה, אף שיכול להשיב דמים, המקח בטל, וכן פירש בדברי הר"י מיגאש, וז"ל הרמב"ן:

"והוי יודע דההיא גופה דאמר רבה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר אין אנו מודים שפירושה בטל מקח דוקא, אלא פעמים בטל פעמים קנה ומשלים, אי אפשר להשלים, כגון שדאי בה שיתא ולא שדא, וכגון מכר לו בית ונמצא חסר מן המדה בטל מקח, וכן בכלים ומטלטלין וכיוצא בהן, אפשר להשלים כגון שמכר לו פירות הללו מסאה בסלע ומדד לו ונמצאת מדה חסרה משלים, נמצאת יתירה מחזיר, ושתות ויתר משתות ופחות משתות כולן שוין בדבר, וכן דעת הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל בפרק הספינה. ואחרים הכריעו כן מההיא דאתמר בפ"ק דביצה (ז' א') גבי ביעי דפחיא למאן יהבו ליה דשחוטה אתא לקמיה דרבי אמי א"ל מקח טעות הוא והדר פשיטא מהו דתימא האי לאכילה קבעי להו והאי דקאמר דפחיא משום דצריבן למאי נפקא מינה למיתבא ליה דביני ביני. והא ודאי כיון דאמר דפחיא וחשיבו טפי משום דצריבן לא גרעי מדבר שבמשקל ואפילו הכי באהדורי דביני ביני סגי, משום דהוה ליה כפירות שיכול להחזיר לו ביצה אחת להשלים מה שביניהם, וגם זו ראיה."

וכדברי הרמב"ן נמצא בר"ן קדושין (יז,ב בעמוה"ר), וז"ל:

"ומיהו נהי דאמרינן דכל דבר שבמידה ומשקל בטל מקח, דוקא כגון שאי אפשר להשלים, הא אפשר להשלים משלים ואינו בטל. כיצד, מכר לו סאה פירות ונמצאה חסרה משלים, אבל בשאי אפשר להשלים כגון בקרקעות, בטל מקח לגמרי. וכן כתב הרמב"ם פט"ו ממכירה ... ומ"מ אע"פ שאין הראיה ראיה, הדין דין אמת, שכל שאפשר להשלים כגון מידה חסירה של פירות משלים, ואם אי אפשר להשלים כגון בקרקעות, בטל מקח. ומתני' היינו טעמא מפני שכתב לו מידה בחבל. ולפ"ז המוכר שדה לחבירו ונמצא שגזל מוכר מקצתו והרי אותו מקצת יוצא מתחת ידו, מכיון שבטל מקצתו בטל כולו."

הרי שאם אפשר להשלים מה שקנה, המקח קיים, ואם אי אפשר להשלים, אפילו אפשר להשלים דמים, המקח בטל. (ועיין בבית אהרן לגר,א וולקין, ב"מ נו,ב על תוס' ד"ה כל, מה שכתב בבאור שיטות הראשונים). וברמב"ם הל' מכירה טו,א-ב, כתב וז"ל:

"המוכר לחבירו במדה במשקל או במניין וטעה בכל שהוא חוזר לעולם, שאין הונייה אלא בדמים אבל בחשבון חוזר. כיצד מכר לו מאה אגוזים בדינר ונמצאו מאה ואחד או תשעים ותשעה, נקנה המקח ומחזיר את הטעות ואפילו לאחר כמה שנים, וכן אם נמצאו המעות חסר או יתר מן המנין שפסקו חוזר ואפילו לאחר שקנו מידו שלא נשאר לו אצל חבירו כלום חוזר, שקניין בטעות הוא וכן כל כיוצא בזה.  (הראב"ד) אינו מחוור, פעמים שאין המקח נקנה, שאם רצה לחזור עד שלא השלים חוזר, כגון שהיה תופס לפניו שק של אגוזים ואמר לו הילך שק זה שיש בו סאה של אגוזים בדינר, ונטלו והלך לו ומדדו ולא מצא מדתו, הרי זה חוזר ואע"פ שרצה זה להשלים, אבל אם היה לפניו שק של אגוזים וזה יודע שאין בו אלא כדי שיעור מדה ואמר לו הנה שק של אגוזים לפניך, ונטל השק ומדד ולא מצא בו מדתו, ה"ז קנה וישלים, שהרי היה מכיר שלא היה בו סאה ועל דעת השלמה נטל ושורש דבר זה בקדושין."

מדברי הרמב"ם מבואר דחייב להחזיר מה שחסר מהמידה, ומלשונו אפשר שמחזיר אף דמים ולא דוקא מה שהחסיר. ושיטת הראב"ד דהוי מקח טעות, אא"כ היה יודע שהוא חסר, אבל בלאו הכי הוי מקח טעות וחוזר כל עוד לא השלים המוכר. וברב המגיד כתב דדעת הרמב"ם כדעת הר"י מיגאש, ושכן דעת הרשב"א. והראב"ד דימה מכירה למקדש אשה במנה ונמצא חסר דינר, והמגיד כתב דיש לחלק בין מקח וממכר לקדושין.

וראיתי לגרי"י פישר זצ"ל (אבן ישראל מכירה טו,א) שכתב במחלוקת הראשונים הנ"ל, דיש שני דרכים בבאור דין טעות במידה ובמשקל, האם יש כאן טעות בכל המקח, דכיון שנתן לו צט ולא ק, הרי הטעות עוברת בכל המקח, וממילא המקח בטל. או שהטעות מתיחסת רק למה שהחסיר, וממילא מה שנתן קיים, רק יש עליו חוב להחזיר את מה שהחסיר, שבו טעה. ובזה נחלקו הראשונים, דרשב"ם ס"ל דטעות במידה ומשקל הוה אונאה בכל המקח, ולכן חוזר כדין מקח טעות. משא"כ הר"י מיגאש והרמב"ם ס"ל דאין כאן אונאה אלא במה שהחסיר לו מהמקח, ולכן ס"ל דהא דבדבר שבמדה חוזר, היינו דצריך להחזיר. ולכן מה שבפחות משתות צריך להחזיר ולא הוה מחילה, דכיון נתאנה במה שלא נתן, אין מקום לחישובי שתות אלא הכל החסיר, והוה כלוקח ממנו שוה פרוטה אחר שלקח ממנו חפץ, דבכה"ג בודאי לא נקרא אונאה בפחות משתות. ולכן גם ביותר משתות אין ביטול מקח, דאין מה שהחסיר קשור לכל המקח שכבר נתן ונקנה.

ובסברת הדין נראה שהתורה לא הכלילה את הטעות שבמידה ומשקל בכלל אונאה, ואינה בכלל לא תונו איש את אחיו, והוי ככל מקח טעות וככל מום במקח שחוזר, אך אינה בכלל אונאה, וכמו דבמום במקח אינו תלוי בפחות משתות או יותר, כך הדין גם בטעות במידה ומשקל. הגר"ח מכירה טו,א כתב בענין מחלוקת הרמב"ם והראב"ד במוכר לו מאה אגוזים בדינר, ונמצאו רק תשעים ותשע, דדעת הרמב"ם דנקנה המקח ומחזיר את הטעות ואפילו לאחר כמה שנים, ודעת הראב"ד דפעמים שאין המקח נקנה שאם רצה לחזור עד שלא השלים חוזר. והביא את הרשב"ם ב"ב קג,ב דבטעה במדה ובמשקל עצם המקח בטל, מהא דאיתא בב"ב צ,א; אמר שמואל אין מוסיפין על המדות יותר משתות וכו' אלא משום אונאה דלא ליהוי ביטול מקח. והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, הרי להדיא דפירושא דחוזר היינו ביטול מקח, ולפי זה קשה על הרמב"ם שפסק דהמקח קיים אלא שצריך להחזיר הטעות. וכתב לישב:

"והנראה לומר בזה, דעד כאן לא קאמר הרמב"ם דהמקח קיים, רק כשהיתה דעת שניהם שוה בפסיקת המדה, ורק דאח"כ חיסר לו מהמדה שפסק עמו, וכגון בגוונא שהזכיר הרמב"ם שמכר לו מאה אגוזים בדינר ונמצאו תשעים ותשעה, ובזה הוא דס"ל להרמב"ם דעצם המקח אינו מתבטל ע"י טעותו במנין, אלא שיחזיר לו מה שפסק עמו, משא"כ התם בב"ב דאיירינן לענין הוספה על המדות, דהטעות התם הוא בגוונא שהלוקח יהיה סבור על המדה הגדולה והמוכר תהיה דעתו על המדה הקטנה, ונמצא דהם מחולקין בעצם פסיקת המכר, א"כ הרי לא שייך הכא לומר שיחזיר לו טעותו ויתקיים המקח, דהרי אם יחזיר הטעות הרי יהדר אז הדין טעות אצל חברו שנתכוין על המדה האחרת, וממילא דהמקח בטל, כיון דעצם הפסיקה נעשה בטעות."

היסוד של הגר"ח, דקיום המקח וביטולו תלוי אם היתה דעת הקונה והמוכר שוה, שניהם לדבר אחד התכוונו, רק למעשה ארעה טעות וקיבל פחות או יותר, בזה המקח קיים, ומשלים או מחסיר למה שהתכוונו. אבל בנידון המידה בחבל, הקונה והמוכר התכוונו לדבר אחר, כ"א הבין את המידה באופן שונה, בזה לא שייך להשלים, מפני שאם תשלים לאחד, הרי המקח יתקיים בניגוד להבנת וכוונת האחר. וא"כ שואל הגר"ח, למה בשתות קנה ומחזיר האונאה, הרי הקונה התכוין לקנות בפחות משתות, ואיך יתקיים המקח במחיר ששילם בתוספת שתות, הרי לא רצה במקח במחיר כזה. וע"ז השיב הגר"ח:

"ואשר יראה מוכרח בזה, משום דבכל אונאת שתות, אי משום דין טעות הלא שתות שוה לפחות משתות דהיה צריך להיות המקח קיים כמו שפסקו זה עם זה, והא דבשתות מחזיר אונאה, הוא רק מגזירת הכתוב בפני עצמו הנאמר באונאה דשתות קנה ומחזיר אונאה, וא"כ הא נמצא דמשום עצם מעשה המקח לא היה צריך להחזיר כלל אונאה, ורק דדין תורה הוא שיחזיר, מדין החזרת אונאה שהוא זה דין וגזירת הכתוב בפני עצמו כמו החזרת גזילה. אשר ע"כ שפיר המקח מתקיים ולא דיינינן ביה דין טעות לגבי המאנה וביטול הפסיקה, כיון דמדין תורה הוא שמחזיר ולא משום עצם מעשה המקח, ע"כ לא דיינינן ביה דין טעות על ידי זה בהמקח. אכן כל זה הוא באונאה, דדין החזרתו הוא מגזירת הכתוב, משא"כ בטעות במדה ובמשקל ובמנין, דדין החזרתו לאו משום דין אונאה קאתינן עליה, כי אם דהוי טעות מעיקרא, א"כ ממילא דכשמחזיר את הטעות הא נמצא דבטלה הפסיקה לגבי המחזיר שנתכוין על המדה האחרת, וא"כ ממילא דבטל המקח, כיון דלא נתקיימה הפסיקה מעולם, וכמו שנתבאר."

דהחזר האונאה הוא מגזירת הכתוב. לא שהמחיר הוא מה ששולם בתוספת השתות שמחזיר. המחיר הוא מה ששילם ומה שהיה דעתו לקנות, והתורה גזרה שיתן למוכר עוד שתות, וע"כ אינו חלק מהמחיר. משא"כ בדבר שבמידה, מה שמחזיר אינו מחמת גזה"כ אלא מחמת הקציצה הקודמת, ע"כ אם יחזיר יהיה זה בניגוד לכוונתו הראשונית של הקונה או המוכר, ע"כ המקח בטל.

ולאמור לעיל שדין הוא הוא הגדר לביטול מקח, לא שייך דין של יראנו לתגר האמור באונאה, שהוא מדין מחילה, אבל כאן או שלא היה מקח כלל, או שהיה מקח אך על מה שהחזיר לא היה מקח. ומזה הטעם כתבו הרמב"ם (מכירה טו,ב) והמחבר (שו"ע חו"מ רלב,א) דחוזר לעולם, דלשיטת הרמב"ם אין כאן טעות במקח אלא במה שלא נתן ולא בכל המקח, והרי זה כתביעה חדשה, וכמו שביאר הסמ"ע רלב,ג, דלא דמי לאונאה שנתנו שיעור להלוקח בכדי שיראה לתגר או לקרובו ולמוכר עד שיזדמן לו מכר כזה ולא יותר;

"דשאני הכא דטעותו ידועה, ודומה לחזרת הגזילה דאין לה זמן".

והיינו כמש"כ לעיל, דמפרידים את שני הענינים, המקח שנתן, ומה שהחסיר, שהוא דבר בפני עצמו, וכתשלום חוב וגזילה.

ג. יכול לראותו ולטעמו

לאמור לעיל כיון דמדין אונאה אתינן עלה, ולמש"כ לעיל יש חיוב להחזיר האונאה לעולם, כיון שנדו"ד הוא כטעות במשקל, ואף שניתן לפרש את המשקל הרשום כמשקל ברוטו, מ"מ לא מקובל לפרש כך, וכיון שמכח מנהג אתינן לה וכאמור, הרי במנהג בני המדינה יש כאן שינוי במשקל. ואמנם כשהאנשים עצמם נוטלים את האריזה וממלאים ושוקלים, הם מטעים את עצמם בכך, בסוברם כי האריזה כמעט ואינה שוקלת, ובודאי אילו ידעו שהאריזה שוקלת 80 גר' לא היו נוטלים ושוקלים. ובודאי מכאן ולהבא על בעל המאפיה למכור את המוצרים הסגורים לפי משקל נטו, או לציין על הקופסא שהמשקל כולל את האריזה ששוקלת כו"כ, וכן לפרסם שלט לידע את המשתמשים באריזה כי משקל הקרטון הוא 80 גר', וכדי למנוע דו"ד עם הלקוחות, עדיף שהמוכרים יורידו מהמשקל של המאפים עם האריזה את מידת משקל האריזה, ויגבילו את השימוש באריזה לכמות מסוימת, או יחייבו בעלות האריזה. אך עיקר הבעיה היא במוצרים הסגורים, ויש לפעול כנ"ל, ולהוריד מהמשקל את משקל האריזה, ושיהיה המשקל הנקוב והמחייב, משקל נטו של המאפים. ואף שבכל אלו יש צדדים להקל, שהרי הקונים רואים ושוקלים בעצמם עם הקופסא, וגם יכולים לשקול את הקופסאות הארוזות ולראות שהשקל כולל את האריזה, לענ"ד אין בזה היתר וכמש"כ, הגם שיהיו שיורו להיתר בכגון זה, ודאי אין זה מדרך הישר.

ומצאנו שינוי לשון בהלכה זו בין מש"כ הרמב"ם למש"כ הטור. הרמב"ם בהל' מכירה יח,ה כתב: "ביין הוא שהתירו לערב קשה ברך בין הגתות בלבד מפני שמשביחו, ואם היה טעמו ניכר מותר לערב בכל מקום, שכל דבר הניכר טעמו מרגיש הלוקח, ולפיכך מותר לערב אותו". מלשון הרמב"ם נראה שאפי' לא טעמו הלוקח בפועל, אלא כיון שטעמו ניכר "מרגיש הלוקח". ואפי' אין מנהג במקום לטעום. וגם צ"ל לרמב"ם שצריך טעמו ניכר באופן כזה שירגיש גם בלא טעמו, או שיהיה ניכר מאד בטעמו. והכס"מ הקשה על הרמב"ם על כפילות הלשון, מדוע חזר וכתב "לפיכך מותר לערב אותו", הרי כבר כתב לעיל מינה, ונשאר בצ"ע. ולכאורה י"ל, דכיון שטעמו נרגש, לכן מותר לערב אותו, והו"א דדוקא כשטועמו הלוקח בפועל, וע"ז בא הרמב"ם לומר שאפי' לא טעמנו ולא יטעם, כיון שהרוב לא טועמים, כבר מותר לערב. ועיין בלח"מ שכתב בהסבר דברי הרמב"ם:

"טעמא דמלתא, כשהטעם נרגש היה לו ללוקח לטועמו, ומדלא טעמו מחיל, ולכך אפילו שלא בין הגתות מותר".

הרי שהחידוש ברמב"ם שכיון שיכול לטעמו, ואפשר להוסיף גם שיש לו סיבה לטעמו כיון שמרגיש הלוקח, ולא טעמו, הרי מחל, והחידוש ברמב"ם שאפי' לא טעם בפועל, ואפי' יודע שלא יטעם בפועל, מותר לערב. ואח"כ מצאתי כן בקרית מלך רב (לבנו של בעל המחנ"א, מכירה יח,ה).

והטור חו"מ רכח,יב כתב:

"ובמקום שנהגו שכל מי שקונה דבר טועמו תחילה, מותר לערב בו לעולם, אבל אם אין הכל טועמין לא".

וכ"כ הטור בקצור פסקי הרא"ש (ב"מ ד,כג). הרי שהגביל הטור את ההיתר לערב מחמת הטעימה דוקא אם הכל טועמים. ובב"י שם ציין לשינוי הלשון, דלטור צריך שהכל טועמים, ולרמב"ם – שטעמו ניכר. ובב"ח שם ביאר דהכל ענין אחד, דאם טעמו ניכר וגם נוהגים הכל לטעמו, בזה שרי לערב. וממילא אין מחלוקת בין הרמב"ם לטור. ולכן בשו"ע רכח,יא נקט המחבר כלשון הרמב"ם, ובשו"ע רכח,יד נקט כלשון הטור, דבמקום שנהגו שכל מי שקונה דבר טועמו תחלה, מותר לערב בו לעולם. אבל אם אין הכל טועמים, לא יערב. ועיין באולם המשפט שהעיר בזה. וצ"ל דצריך שני תנאים לשו"ע, גם טעמו ניכר וגם הכל טועמים.

וכדברי הטור, נמצא גם בלבוש חו"מ רכח,יד:

"במקום שנהגו שכל מי שקונה דבר טועמו תחלה, מותר לערב בו לעולם דודאי הלוקח טועמו תחלה, אבל אם אין הכל טועמין לא, דשמא יקחנו אחד ולא יטעמנו".

וכן מבואר בתוס' יו"ט (ב"מ ד,יא) דבעינן שהכל טועמים;

"דמקום שהכל טועמים קודם שיקנו שרי. שהרי יטעימנו תחלה".

ועיין בסמ"ע רל,כא דנראה מדבריו דבדו"ד בין הלוקח למוכר, כשהמוכר טוען שטעמו הלוקח קודם קניה והלוקח מכחיש, דהמוכר נאמן, דמן הסתם טעמו הלוקח, דזה ההיתר לערב בדבר הנטעם. ומוכח שכך היא הרגילות, וצריך להיות דבר הנטעם. וצ"ל דאזיל בשיטת הטור הנ"ל, דההיתר הוא מפני שהכל טועמים. וכדברי הרמב"ם שאין צריך שיהיו הכל טועמים, כן נראה מדברי תלמיד הרשב"א בב"מ ס,א, דכל שהערכת הטעמים ניכר, מותר לערב. וכן נראה מדברי המאירי:

"ואם היה הדבר מורגש בטעמו – מותר, שכל הנטעם ומורגש בטעמו אין כאן אונאה".

הרי שסגי בניכר טעמו, ואין צריך שיהיו כל או רוב הלוקחים טועמים.

ונראה לבאר בדעת השו"ע, וכמש"כ לעיל בדעת הרמב"ם, שכאשר מערב צריך שהדבר יהיה נרגש לא רק בחוש הטעם אלא גם במראה או בריח, שעקב כך יהיה טועם את היין. ולכן נקט הרמב"ם "שכל דבר הניכר טעמו מרגיש הלוקח", שהם ההרגשות שמחוץ לחוש הטעם, שיגרכמרגיש מו ללוקח לטעום. וכאשר מרגיש בשינוי, ע"י ראיה או ריח, אם הכל נוהגים בכגון זה לטעום, שרי לערב. ומצאתי אח"כ מעין זה בערוה"ש חו"מ רכח,ז-ח שכתב לדינא וגם בבאור לשון הרמב"ם, וז"ל:

"ודוקא שנרגש גם בראייתו, דאל"כ מאין ידע הלוקח שנתערב בו הקשה שיצטרך לטעום אותו, דהרי לא בכל מקום טועמין, כמו שיתבאר. והרמב"ם ז"ל שכתב שם לשון זה שכל הניכר טעמו מרגיש בו הלוקח, ר"ל מרגיש בראייתו ... וזה שאמרנו שאסור לערב מים ביין אפי' כשהוא ניכר בטעמו, כיון שאין המנהג לטעום ובמראיתו אינו ניכר – אסור. אבל במקום שנהגו שכל מי שקונה דבר טועמו תחלה, מותר לערב בו לעולם אפי' שלא בין הגיתות, כשיש בו מים כל כך שיהא ניכר בטעמו [ב"ח]. וכשאין הכל טועמים, אע"פ שהרבה טועמים, אסור למכור אלא בתנאי שכשיראה שהלוקח אינו טועם יאמר לו."

ולכאורה מהנ"ל נראה דכל שניכר ע"י חוש הראיה שצריך לחוש לשינוי, מותר למוכר לשנות. ולפ"ז יש צד להקל, כיון שהמוכר רואה שינוי וניכר, והיה צריך לבדוק את השינוי ע"י שקילה במאזניים הנמצאות בחנות, ומדלא עשה כן, הרי מחל. ועדיין יש לחלק, דביין ניכר בטעמו ובריחו ומראיתו, אבל בחבילות ארוזות, כיון שיודע שבדר"כ מקובל שהמשקל נטו, לא הו"ל לאסוקי אדעתיה. וגם אם הוא עצמו ממלא באריזה, אינו מעלה בדעתו שהאריזה שוקלת משמעותית, ומשנה את מחיר המוצר. ובעיקר, מפני שיש מקום לחלק בין נדו"ד לתערובת יין, דבתערובת יין מוכל לו יין מעורב, והשאלה אם מותר לו לערב מים ביין, כאן השאלה היא אונאה במשקל, דיין מעורב נותן לו מוצר רק שונה באיכותו, כאן לא נותן לו כלל מוצר אלא חומר אריזה, וממילא יש בזה אונאה במשקל.

ורצה אחד לטעון, דכמו שמפעל מיצר מוצר חדש, שבסכ"ה מדובר במוצר ישן בתוספת מסוימת, הוא גובה מחיר אחר, שהוא ללא כל קנה מידה לעלות חומר הגלם הנוסף, כך גם בזה יכול לקבוע שיש מחיר יותר גבוה למאפים בקופסא מאשר למאפים בשקית ניר. וכמובן אין הנידון דומה לראיה, בין מוצר חדש לאריזה שונה, ואין מקום לדמות ולהתיר לכתחילה, אף שבדיעבד אפשר לסמוך על סברא זו.

ד. כיצד יחזיר מה שכבר נטל

לאמור לעיל שנדו"ד הוא בבחינת אונאה במשקל, וא"כ יש עליו חיוב כלפי כאו"א שקנה במשקל כולל האריזה, להחזיר לו את המאפים כמשקל האריזה. אולם אפשר דכיון דיש בזה ספק מחילה, שהרי כאמור ידעו הלקוחות, ויתכן והיתה כוונתם למחילה בזה שלא שקלו ובדקו מראש, ואף שלכתחילה אסור למוכר לנהוג כן וכמש"כ, מ"מ בדיעבד שכבר נעשה, הרי כלפי כאו"א יש בזה ספק מחילה. ואם יבוא לוקח ויטען שלא מחל, לכאורה על הלוקח הראיה, ואולי לפנים משורת הדין יתן לו המוכר, אבל בלא"ה הוי ספק מחילה וא"צ להחזיר.

ואף שמצאנו בנתיבות רכז,ד, דחייב המאנה להחזיר אונאה שספק אם מחל. דאיתא ברמ"א חו"מ רכז,ז בשם המרדכי:

"היה יודע הלוקח בשעה שלקחו שנתאנה ושתק, ומיד אחר הלקיחה, קודם (זמן) שיראה לתגר או לקרובו, תובע אונאתו, לא אמרינן דמחל הואיל וידע".

וכתב הנתיבות שם בס"ק ד, דאף שזה ספק מחילה, אינו יכול הלה להחזיק המעות דמי אונאה, שחייב להחזיר מספק, דדמי לאיני יודע אם פרעתיך.

ונראה לחלק בין נדון אונאת מחיר לנדו"ד. דבאונאת מחיר יודעים הלוקח  והמוכר את מחיר המוצר, ואסור למוכר למכור ביותר, והלוקח ידע שהוא מוכר ביותר משתות, אין בהנהגתו דבר שמוכיח על מחילה, שיכול לטעון שרצה לקנות ואח"כ לתבוע האונאה, והוי ספק מחילה, וכיון שהוא ספק בעצם הפרעון, דחוב המוכר ברור, שחייב למכור רק במחיר הידוע, ורק מחילת הלוקח גורמת להפטר, הוי כאיני יודע אם פרעתיך. משא"כ בנדו"ד שאין חוב ברור, שהרי יכול המוכר בעקרון לקבוע מחיר למוצר עם אריזה כזו, ומחיר אחר למוצר עם אריזה אחרת, וכמו שקובעים מחירים שונים למוצר באריזה גדולה, יחסית למוצר באריזה קטנה. לכן על הצד שיכל לעשות זאת, אף שלכתחילה אסור לעשות בלי להודיע, הרי שעל צד זה לא היה כאן חוב מעיקרא, והיתה הסכמה לאופן המכירה הזו, והוי כאיני יודע אם נתחייבתי. ועיין מש"כ בח"ז כב/ב לענין ספק אם עבר זמן של יראנו לתגר. (וכעת ראיתי שגם בעל הישמח משה, בתש' השיב משה סי' קב, דן בזה, עיי"ש). ואינו דומה לנדו"ד, דשם כבר נוצר החיוב והוי ספק במחילה, משא"כ בנדו"ד הספק אם מלכתחילה כך הסכימו שיהיה המקח. דגם מה שכתבתי דהוי גדר של אונאה במשקל, אינו דבר מוחלט, ויש להסתפק בזה וכמש"כ, והדעת נוטה לכתחילה לאסור מהטעמים שכתבתי, אבל בדיעבד שכבר נעשה, אין לחייב. ואם לחייב בדיני שמים, אם נאמר שהאיסור הוא מחמת אונאה במשקל וספק אונאה וכמש"כ, והוי איני יודע אם נתחייבתי, חייב בדיני שמים כדאיתא בב"ק קיח,א ובשו"ע חו"מ עה,ט, אא"כ נאמר שכל האיסור הוא מחמת מידות והנהגת האדם, שאין זה בגדר מסחר ישר לנהוג כך, שאף שהלוקחים רואים ומסכימים, אין זו הנהגה ישרה, ובזה אין לחייבו גם בדיני שמים.

ולכאורה אם נדון בו דין אונאה, הרי זה כדין גזילת רבים (ולא דמי למש"כ הרמב"ם בהל' גניבה ז,יב, ובשו"ע חו"מ רלא,יט לענין עונש מידות ומשקלות, דכאן אינו עונש מידות ומשקלות), דאיתא בב"ק צד,ב: ת"ש הרועים והגבאין והמוכסין תשובתן קשה (שגזלו הרבים ואין יודעים למי להחזיר – רש"י), ומחזירין למכירין (למי שמכיר שלו שגזלוהו). אמרי מחזירין ואין מקבלין מהם. ואלא למה מחזירין. לצאת ידי שמים. אי הכי אמאי תשובתן קשה, ועוד, אימא סיפא, ושאין מכירין יעשה בהן צרכי ציבור, ואמר רב חסדא בורות שיחין ומערות (להכניס בהן מים לשתות, דהוי דבר הצריך לכל, ויהנו מהן הנגזלים, אלמא אהדורי בעי). אלא לא קשיא, כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה. וגמ' זו לא הביאוה הרי"ף והרמב"ם להלכה, ועיין בתש' שיבת ציון סי' קיב שתמה בזה. אולם בשו"ע חו"מ שסו,ב הביאה להלכה, דיעשו צרכי רבים. ובחכמת שלמה שם הקשה, דמשמעות הגמ' דזו תשובתם, והא קיי"ל שאין מקבלים מהם, דשם בגמ'

ת"ר,הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן, והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. אמר רבי יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו.

ובגמ' מבואר דמה שחייב להחזיר, זה קודם התקנה, א"כ גם לצאת ידי שמים אינו חייב אחר התקנה ואין מקבלים הימנו. והחכמש"ל נשאר בצ"ע, וכתב דלדינא אין צריך להחזיר. וכתב דאין לחלק בין שהם מחזירים אבל אין מקבלים מהם, ולא דמי לריבית, עיי"ש. ולפ"ז אפשר דלכן הרי"ף והרמב"ם השמיטו הלכה זו, כיון שלאחר התקנה אינו חייב לצאת ידי שמים.

ומ"מ לשו"ע שצריך לעשות צרכי ציבור, מבואר בגמ' דהיינו בורות שיחין ומערות, ולא הזכיר צדקה, דצדקה היא לעניים דוקא ולא לכלל, וממילא יתכן ולא יגיע לנגזלים, משא"כ צרכי ציבור שהם דברים שכל הציבור נהנה מהם. ובפרטי הדינים עיין בתש' אור שמח (ח"ב סי' מז), על האופן שיעשה צרכי רבים, שיהנו מהם הנגזלים או יורשיהם. ועיין באגרות משה (חחו"מ ח"א סי' פח ד"ה ומה ששאלת באות יב) שאם אינו יכול לדעת הסכום שגזל, יתן לצרכי רבים בכמות כזו, עד אשר יצא הספק מליבו. ומ"מ בנדו"ד מספקות האמורים לעיל אין להורות לבעל המאפיה לעשות צרכי רבים, ודיינו בכך שמכאן ולהבא ינהג בדרך הישרה.

דרך המוצעת לתקן מכאן ולהבא, לכתוב שלט במקום בולט שיהיה לעיני כל, שמשקל האריזה מקרטון הוא כו"כ גרם, לענ"ד אינו מספיק, שהרי לא ברור לצרכן שהוא משלם על משקל האריזה כמשקל המוצר. ולהוסיף שהלקוח משלם על משקל האריזה כמשקל המוצר, אף שבתוספת זו יבינו כאמור, קשה להניח שבעל המאפיה יכתוב הודעה כזו, שתוציא לו שם רע. אולם למוצרים ארוזים, לכאורה אפשר לכתוב באותיות בולטות שהמשקל הוא ברוטו, כולל האריזה. אבל עדיין לא ברור מספיק ללקוח אם הוא משלם גם עבור האריזה כמחיר המוצר, אף שיכול לעשות חשבון, אין דרך לעשות כן, ועלולים להכשל, ולכן לא ראוי להסתפק בכיתוב זה. מה עוד שכאמור, אין זו הנהגה ישרה שישלם על משקל האריזה כמחיר המוצר, בפרט כשמדובר לעיתים בסכומים משמעותיים. ובכלל אם מועילה מודעה, עיין בכסף הקדשים חו"מ רלא שהסתפק בזה, ועיין במנחת יצחק ח"י סי' קמט מש"כ בזה. אך שם החסרון מצד מידות ומשקולות האסורים, שמחזיק מידה חסירה או יתירה, אבל כשעצם המשקל נכון, רק השאלה אם כולל נטו, בזה סגי במודעה.

לאור האמור לעיל, לכתחילה על בעל המאפיה להוריד ממשקל המאפים את משקל האריזה, וכך יש לנהוג בדרך הישר. ובדיעבד אם תלה מודעה באופן בולט ביותר לעיני כל, שהלקוח משלם על משקל האריזה שהיא כו"כ גרם, כמשקל המוצר, סגי בהכי, אף שאין זה מדרך הישר. ולענין מה שנטל בעבר מהלקוחות, אין להורות לו להשיב או לעשות צרכי רבים.