תביעת חלק מחוב חברו, שלא בשליחותו

סימן לז - תביעה על חלק מסכום החוב עבור אביו

התובע טען שהנתבע קרע לו את החולצה והנתבע הודה בכך וטען שמשך לו את הכפתור והחולצה נקרעה קצת והיה יכול לתפור ולתקן לו את החולצה, לטענת התובע החולצה עלתה 70 ₪ והוא איננו תובע רק 20 ₪ כי הוא מוותר על שאר הכסף, החולצה של אביו והוא לא קיבל יפוי כח לתבוע בשם אביו, לאחר הדיון חזר הנתבע וטען שהוא לא קרע את החולצה אלא החזיק אותה והנתבע כשניסה להשתחרר הוא הזיק את עצמו, הנתבע לא הכחיש שכך היה הסיפור אלא שהוא טען שלכה"פ הנזק נעשה במשותף.

ותחילה צריכים אנו לדון אם יכול אדם לתבוע בשם אביו ללא יפוי כח, שכן אם אינו יכול לתבוע אין מקום לדיון בכלל, והנה כתב בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' ריז):

"מה שנתפשט המנהג שאחד תובע את חבירו בשביל אחר ואין הרשאה בידו, רק שאומר שרוצה להתערב הרשאה וכופין את הנתבע לדון ע"י כך ... נראה דאין לתמוה על מנהג זה, ... דהא דאמרינן דלא מהני הרשאה לכוף את זה לדון, היינו היכא ... ואשירי מתרץ דחיישינן שמא ביטל זה ההרשאה ונמצא הנתבע מפסיד. משמע דכל היכא דליכא למיחש לפסידא דנתבע כופין אותו לדון דשלוחו ש"א כמותו. ולפ"ז יש ליישב המנהג שפיר, דכיון דקי"ל דזכייה מטעם שליחות אתרבאי, א"כ דזכין לאדם שלא בפניו, ה"נ נעשה שלוחו שלא בפניו לטובתו, וזמנין טובא דאתרמי דהתובע אינו בעיר והנתבע רוצה לילך למרחקים ושוב לא יוכל להכריחו לדין, או כגון אם אחד מחזיק בשל חבירו שלא בפניו שאין מוחין בידו, אם יש לו אוהב או קרוב שרוצה להתערב הרשאה שלא יפסיד הנתבע כמו שהוא דן עמו. נראה דמנהג יפה הוא לב"ד לתת יד לתובע להכריח הנתבע, ודין תורה הוא להציל העשוק מיד עושקו. ... אמנם הנ"מ דרואין ב"ד שהוא טובה וזכות לבע"ד שהוא אינו כאן ... ואכל כה"ג נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

ונפסקו הדברים להלכה ברמ"א (חו"מ סי' קכב ס"א):

"נוהגין האידנא שאם מעמיד לו ערב בעד הרשאה צריך לדון עמו, אף על פי שאינו שלוחו כלל, אם נראה לב"ד שהוא זכות למלוה, דזכין לאדם שלא בפניו".

וא"כ בנידו"ד שפשוט הדבר שאין מתאים לאב להזמין את חברו של בנו לדין תורה, ובפרט שאינו ברי בדין זה (משא"כ הבן שתובע בשמו הוא ברי – ולדידן אין נפק"מ כי הנתבע הודה אבל האב לא הו"ל לידע בזה) על כן מותר לבן לתבוע בשם אביו, והבן צריך לערוב עבור הנתבע שאם יפסיד בדין ויתבענו אביו שוב, יצטרך הוא לשלם במקום הנתבע, שזה הערבות שהרמ"א רוצה כמש"כ בשו"ת (חינוך בית יהודא סי' קד):

"שהנתבע אומר שאתה תדון עמי ותוציא ממנו מה שיפסקו הב"ד ואח"כ יבא הבע"ד ויתבעני פעם ב' ויאמר מה לו להדין שדן עמך זה שלא בא בידיעתי והוציא ממך, לך ובקשהו ואתה תסלקני מתביעתי, ועל זה מעמיד הערבות שזה נקרא שפיר ערב בשעת מתן מעות ומשתעבד".

והנה כל הנידון הוא רק שהוא לוקח אחריות שלא יתבעוהו פעם נוספת, וכאן, רגלים לדבר שאם יזכה בדין ויראה אביו שהתביעה נחלה הצלחה שאז יאמר לו אביו לתבוע את שאר הכסף, ואף שעל זה אי"צ לקחת אחריות כיון שאת הכסף הזה הוא חייב, אבל הנתבע יצטרך לעמוד בדין ב' פעמים ואין לחייבו בזה, וע"כ אם הוא מסרב לתבוע את כל הכסף לא יועיל שהוא לוקח אחריות שאם יתבעוהו הוא ישלם בפרט שיתכן שיהיה צער ועגמ"נ שאינם ברי תשלום.