הליכה לערכאות ע"פ כתב סירוב ישן

סימן לב - הליכה לערכאות

אשר שאלת:

שיש אנשים מבני משפחתך, שהלכו נגדך לערכאות לבטל פסק דין של בית הדין בענין ירושת בכורה, וירושת הבת, ולאחר שהערכאות כפו אותם לחזור לגמור את הענין שוב בבית הדין כשהערכאות יאשרו את פסק הדין הסופי של בית הדין נאלצת בפחדך מן הערכאות להסכים לותר על חלקך בירושה, ולתת חלק לבת, וגם לותר על ירושת בכורה, ובמהלך המו"מ איתם גם קיבלת כתב סירוב נגדם מבית הדין, ועד היום לא החזירו לך את הכסף שהם הוציאו ממך שלא כדין על ידי הערכאות, וכעת יש לך דו"ד איתם, ואתה סבור שהם גונבים מכספי עמותה כסף, וראייתך שהם מסרבים להראות לך את מסמכים העמותה בה גם אתה חבר, והינך רוצה לתבוע אותם בערכאות להראות לך את המסמכים כדי שתוכל לראות אם הם אכן גונבים כסף מהעמותה ואז תשקול את צעדיך, ורצונך לדעת אם הינך חייב לתבוע אותם קודם כל בדי"ת, או שאפשר ללכת נגדם ישר לערכאות.

תשובה:

הנה כתב בשו"ע (חו"מ סי' כו ס"ב):

"היתה יד עובדי כוכבים תקיפה, ובעל דינו אלם, ואינו יכול להציל ממנו בדייני ישראל, יתבענו לדייני ישראל תחלה; אם לא רצה לבא, נוטל רשות מבית דין ומציל בדייני עובד כוכבים מיד בעל דינו. הגה: ויש רשות לבית דין לילך לפני עובדי כוכבים ולהעיד שזה חייב לזה. וכל זה דווקא כשאינו רוצה להיות ציית דין, אבל בלאו הכי אסור לבית דין להרשות לדון לפני עובדי כוכבים".

הרי שהרשות לפנות לערכאות היא רק כשבית דין נותנים רשות לדון ואי לאו הכי אסור ללכת לדון בערכאות.

והטעם שצריך דווקא רשות מב"ד מבואר בשו"ת חת"ס (חו"מ סי' ג):

"[כשהולך] ברשות ב"ד, [מותר] אפילו לשפוט בפניהם. משום דאז לא מיקרי הפלילים על שמם, אלא על שם ב"ד שנתנו לו רשות. אלא ב"ד לא יתנו רשות אלא על אלם שאין ב"ד ישראל יכולי' לכופו".

והיינו משום שבזה, אין זה פלילים, ומבואר בדבריו שאם בית דין נתנו רשות ללכת לערכאות אפילו שלא כדין, שוב אין עובר הבעל דין איסור כשהלך לערכאות, כיון שהוא הלך ברשות בית דין ואינו מייקר את שם הערכאות אין נקראים הדברים על שמו אלא על שמם, אלא שבית דין לא יתנו רשות רק במקום שאין יכולים לכופו.

אמנם הכסף קדשים (חו"מ סי' כו) כתב שמי שידוע עליו שהוא לא ציית דינא אין צריך לתובעו לבית דין קודם ודי בכך שיש ג' שיודעים את האומדנא הזו שהוא לא ציית דינא, ואז מפורסם הדבר ואינו נחשב שהולך לערכאות.

הרי לדעתו, אין הטעם משום שנחשב שהאיסור הוא על שם הבית דין, כיון שלדעתו אין צריך בכלל לשאול את בית הדין, אלא הוא עניין פרקטי מאחר ופלוני לא ציית דין, ואי אפשר לדון אותו אלא בערכאות אינו צריך להפסיד ויכול ללכת לערכאות.

וכ"כ המאסף בזכרון משה (חו"מ סי' יד ס"ה) בשם גור אריה שהמסרב לבא לדין יכול להביאו בערכאות ולהוציא את שלו מידו בלא רשות בי"ד.

ונבא לענין דידן, באדם שהלך לערכאות שלא כדין וביטל פסק דין של בית דין ואף שחזרו והתפשרו בבית הדין, הרי נפסק בשו"ע (חו"מ סי' יב סי"א):

"אם ראובן הפחיד את שמעון למסרו לאנס אם לא יתן לו ממון שהיו דנין עליו ואין לו בו זכות כפי הדין, ועשו פשרה בקנין וביטול מודעא, יכול לחזור בו".

וכאן השואל, עומד וצווח שנעשה לו עוול שהוציאו ממנו ממון שלא כדין בירושת הבת, וביטול ירושת בכורה, והוא דין דאורייתא שכל ישראל יודעים אותו ובזה מותר לדיין לשמוע אף שלא בפני בעל דין חברו כמו שכתב הרמ"א (שו"ת הרמ"א סימן קיב):

"אף כי נאמר שמוע בין אחיכם ואסור לדיין לשמוע טענת אחד קודם שישמע טענת חבירו והרי הוא בכלל לא תשא, מ"מ שאני כאן כי אין זה תלוי בטענה שבין איש לחבירו רק בדיני נחלות אשר ממשמשים ובאים, ואין חילוק בזה בענין טענה עד שצריך הדיין לשומען".

אם כן ודאי אין לזה תוקף פסק דין, אלא תוקף הערכאות שאיימו שיבחנו את פסק הדין של בית הדין, וזה הכריח אותו להתפשר שלא כדין, ואין צריך לזה מודעה, כמבואר בשו"ע, אם כן בעל דינו הוא לא ציית דינא, ומעולם לא החזיר את הגזילה אשר גזל, ובאופן כזה, אף אם כעת היה נראה שרוצה לבא לדין תורה, כיון שאם יפסיד ילך לערכאות לבטל את פסק הדין כפי שעשה בפעם הקודמת, נראה שעל זה וכיוצא בזה דיבר ה'כסף קדשים' שאמר שאם יש אומדנא שלא יציית דין והיינו כמובן אם יפסיד, דאם ירוויח לא דינא ולא דיינא שיציית דין ולא על זה מדבר, אין צריך לילך לבית דין לבקש היתר ויכול ללכת לערכאות ישר.

ואפילו לדעת החת"ס שלפי טעמו אין להתיר בשום אופן ללא היתר מבית דין, כי ההיתר הוא שאינו מייקר את הערכאות בכך שפונה קודם לדין תורה, פשוט שאם בא לשאול והתירו לו על פי הכסף קדשים, שאף החת"ס יודה שמותר כיון שלמעשה אינו מייקר את הערכאות אלא פנה לשאול דין תורה קודם לכך.

ועוד שכאן עדיף הדבר ממה שכתב ה'כסף קדשים' כיון שהוחזקו בכך שאינם צייתי דינא שעברו על דין דאורייתא וגזלו ממנו את ירושתו על ידי שהלכו לערכאות לבטל דין תורה, ועד היום לא חזרו בהם מכך ולא השיבו לו את כסף הירושה, הרי הם מוחזקים ועומדים כמה שנים שאינם צייתי דין, ועד שלא יצייתו לדין תורה ויחזירו לו את כסף ירושתו הם בגדר לא צייתי דינא, ואין מבטלים להם את כתב הסירוב עד שישובו בתשובה, כמבואר במהרי"ק (פסקי מהרי"ק סי' רצה ד"ה אם כבר) לגבי נידוי:

"אם כבר נתנדה המבזה את החכם בטרם יאמר להיותו ציית דינא, כיון שחל עליו הנדוי שעה אחת תו לא פקע ולא פטר נפשיה למימר ציית דינא אנא וחל עליו הנדוי או החרם עד שיעשה פיוס נכון על פי ב"ד הראוי לדון ביניהם".

ואף כתב סירוב כן הוא שלא יואיל להורידו לכל הפחות עד שיעשה תשובה שלימה ותשובה קיימא לן במשנה (פ"ח מ"ט):

"עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו".

 ואם כן קודם שירצו אותו, יש כתב סירוב נגדם, ואין זה מייקר את הערכאות, ולרווחא דמילתא יציין בכתב התביעה שאינו פונה לערכאות אלא לאחר שבעבר פנה נגדם לדין תורה, וקיבל היתר ערכאות.

וראה עוד מה שכתב בשו"ת דברי חיים (חו"מ ח"א סי' מו):

"מעודי אני מצטער אשר בעוה"ר אנשי בליעל פורקי עול ועושים עוולות ולא רצו לקבל עליהם עול תורה וכשיש להם דבר אשר להם זכות בדין תורה הקדושה ואין בידם להוציא באלמות בוא יבואו ברינה לדין תורה הקדושה ומעולם נצטערתי על זה אך אין בידינו לעשות להם כגמול ידם דא"כ נתת תורת כל אחד בידו וכל אחד יבנה במה לעצמו ויאמר שחבירו הוא פושע וח"ו יפלו התקנות בכללם ולזה אין בידינו רק לפסוק הדין שוה בשוה כטוב כחוטא".

ואם כן במקרה כזה אשר יש לו כבר כתב סירוב כנגדם, ועד היום לא שבו מדרכם הרעה, אין זה נותן תורת כל אחד בידו, שבית דין כבר פסקו עליהם כן, ובמקום זה אפשר לסמוך על ה'דברי חיים' וללכת לערכאות.

וגם יש לצרף לזה, שהרי אינו רוצה ללכת לערכאות כדי להוציא ממון מהם, אלא כדי לראות את החומר שהם מסתירים בפניו ואין זה לא לזכות ולא לחובה שהרי בדין זה אינו יכול להוציא מהם ממון שלא כדין, הרי כתב החת"ס (חו"מ סי' ג) שאם אינו לא לזכות ולא לחובה מותר ללכת לערכאות, בלא רשות של בית דין.

ועל כל פנים אם ירצו להחזיר לו אבידתו, ולשלם לו ירושתו, ודאי צריך ללכת להתדיין איתם בזבל"א וזבל"א כמש"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' קמג):

"ומה"ט ראיתי בהרבה קהלות אף שיש להם דיינים קבועין מ"מ בדבר גדול מתפשרים ע"פ הרוב לדון בזה בורר כדי שיצא הדין לאמתו לכן נ"ל פשוט שאין לשנות מנהג בזה שהוא מנהג וותיקין מיוסד ע"פ שורת הדין וההלכה וכהא דאמרינן ביבמות דף ק"ב ע"א דאמר רב כהנא א"ר אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל והכי אמרינן בפ' הקומץ גבי נהגו העם בסתומ' ... וכ"ש שיש לקיים המנהג הזה שהוא ע"פ הדין ההלכה וכל המשנה ידו על התחתונה".

ועל כל פנים צריך להזהר לאחר שילך לערכאות שלא יוציא מה שלא היה מגיע לו על פי דין תורה, כמו שכתב בכסף הקדשים (חו"מ סי' מה ס"ב):

"ועל פסק צריך להיות זהירות שלמה שלתועלת בערכאות של גוים, לא ימשיך נטיה מכפי שמסובב בכך על פי דין תורתינו הקדושה".

ואף שכאן אין זה משפט להוציא ממון, כיון שהדברים יכולים להגיע לכך מצאתי צורך להזהירך, ודע עוד שכל זה שהתרתי הוא רק במקום שלא יהיה חילול ה' על ידי הדבר הזה, אבל אם חלילה יהיה חילול ה' מכך שהולכים לערכאות או אפילו ספק חילול ה' הרי כבר כתב המהר"ם שיק (אבה"ע סי' פו) שאף שמותר לילך לערכאות במקרה של ממון גזול, הרי שאם הדבר מביא לחילול ה' אסור, שצריך האדם להפסיד כל ממונו ולא לבא לידי לאו דאורייתא או ספק לאו דאורייתא.

נ.ב. כידוע, הדין בדיני ממונות משתנה על כל פרט קטן, על כן התשובה היא לפי השאלה בלבד.

באעה"ח ביום טו לחודש טבת ה'תשע"ו