מתן חוות דעת לצד אחד

סימן כו - נתינת חוות דעת לצד אחד

שאלה:

האם מותר לתת חוות דעת לצד אחד,

והאם מותר לענות לצד אחד בלא לתת לו חוות דעת כתובה,

והאם מותר לגלות לצד את הטענות ההלכתיות, שיכול לטעון שמא הדיינים שישבו בדין לא יחשבו על הטענות הללו ואם יטען להם אותם יעזור להם שלא יטעו בדין.

תשובה

הנה רבים האוסרים בזה. וזה יצא ראשונה מה שכתב הרשב"א (ח"ג סי' צח) שיש חשש שמתוך דבריו ילמדו לשקר וז"ל:

"ואיני רוצה לכתוב כאן במה יתחייב ובמה יפטר, שמא מתוך מה שאכתוב, ילמדו לשקר".

ועי' בשו"ת ברך משה (גלאנטי – סי' ה) שכתב תשובה מפני שלא יכל לעמוד מפני השואל וכתב שהיא לא להלכה ונראה שלא חשש שמא מתוך דבריו ילמדו לשקר.

וכן כתב הריב"ש (סי' קעט \ ה) לאסור והוסיף בזה טעם שיש זילותא לחכם אם יתברר שהמציאות היא לא כפי שכתב בתשובתו, אך הוא מסייג את האיסור ומתיר במקרה שהשואל ישמור את חוות הדעת אצלו, כשחוות הדעת לא תהיה באופן פרטי למקרה הנשאל בכדי שלא ילמד מתוכה לשקר. וז"ל:

"דע לך כי אין מדרך בעלי הוראה להורות בריב שנפל בין שני כתות, אם לא בהיותו נשאל מן הדיין או משני הכתות יחד, פן יטעים הא' דבריו לחכם וצדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו וצריך לסתור הדין ואיכא זילותא לחכם. גם כי יש לחוש שמתוך תשובת החכם ילמוד לשקר. אמנם להיות הדרך רחוק בינינו למען לא אשיבך ריקם אשיבך מעט בקצרה מבלי שאעתיק תורף השאלה למען לא תלקח ראיה גמורה מדעתי רק שתהי' לך לבדך".

בתשובה אחרת (סי' קעה) כתב הריב"ש שהוא החזיר את המכתב ע"ש.

ונפסקו הדברים להלכה ברמ"א שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים (סי' יז ס"ה) וז"ל:

"ולא יכתוב שום חכם פסק לאחד מבעלי הדינין בדרך אם כן, או שיכתוב לו דעתו בלא פסק, כל זמן שלא שמע דברי שניהם, שמא מתוך דבריו ילמדו לשקר, גם משום שאח"כ יטעון השני בדרך אחר ויצטרך לכתוב להיפך, ואיכא זילותא לחכם". (רשב"א וריב"ש).

והו"ד להלכה גם בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' כ) הובאה בשו"ת חוות יאיר (סי' רטז), ומטעם זה לא רצה הנצי"ב להתערב בשאלה שהובאה לפניו כשבורר אמצעי הוציא פסק דין לבדו, וכך כתב בשו"ת משיב דבר (ח"ג סי' י).

והנה היה מקום להקשות על דברי הרמ"א ממה שכתבה הגמרא (ב"ב לא ע"ב, לב ע"א) שלזילותא דבי דינא לא חיישינן ואם כן איך זה כתב הרמ"א שחוששין לזילותא של חכם? אמנם המעיין בסוגיית הגמרא יראה שאין כאן כלל גדול, שנאמר בכל מקום, אלא כוונת דברי הגמרא שבמקרה שנידון בסוגיא שם אין חשש לזילותא, אבל אין ספק שצריך לחשוש לזילותא במקום שיש לחשוש לכך, וכ"כ הר"ח שם (נדפס בשיטות קדמונים), וכ"כ להלכה בשו"ת צמח צדק (ליובביטש – אה"ע סי' רלט). ועי' בשו"ת שאגת אריה וקול שחל (סי' יג). ובעיקרי הד"ט (יו"ד דף צד ע"א) שמשמע שאוסר.

טעם נוסף לאיסור מצאנו בתשובת שבות יעקב (ח"א סו"ס סד) שבימינו יש חשש שמא אם ידע את הדין ישתמט מלבוא לדין תורה וז"ל:

"אכן דעתו [של הכנסת הגדולה] לאסור וכן העליתי בספרי משפטי יעקב שכן עיק' וכ"ש בדורות הללו שאין ידינו תקיפה לכוף לדון בדיני ישראל יש לחוש דאם יאמר לו הדין אפי' בעל פה ויראה שלא יזכה בדינינו ישמט עצמו מד"ת לכן הירא וחרד ימנע עצמו שלא להשיב כלל לשואל לבדו ודומיה לו תהלה כנ"ל".

ולפי זה יוצא שאם בא אליו אדם שאין שומר תורה ומצוות ויודע שיזכה בדין, אדרבה מצוה לומר לו שיזכה בדין כי על ידי זה אולי ימנע מהליכה לערכאות.

עוד טעם לאיסור מצאנו בספר זכרונות אליהו (מני – מערכת התי"ו אות פט) שהיום שבכל דין יש מחלוקת יתכן שנותן חוות הדעת יפסוק כצד אחד, והדיין שידון בדין יפסוק כצד שני, ותהיה התורה כשתי תורות. וז"ל:

"נראה שעכשיו שלא יש דין בלא מחלוקת איסור גמור להיות שאפשר יפסוק כסברה אחת והדיין יפסוק כדעתי שני ותהיה כשתי תורות".

וכעי"ז כתב בשו"ת מים רבים (מילדולה – יו"ד סי' לה) שאינו רוצה להשיב במקרה שנידון בערכאות שכן יש חשש שהצד השני יביא חוות דעת הפוכה ויש בזה חילול השם שתהיה התורה כשתי תורות.

וראה בשפת אמת (טירני – הו"ד אמת דף קכא), שכן היה לפניו שלאחר שנתן פסק דין הביא מי שיצא חייב בדין פסק דין מליוורנו שבו זיכו אותו שלשה דיינים, ולאחר שבדקו את לשון השאלה התברר שהשואל שאל בלשון המשתמעת לשתי פנים ועל ידי זה טעו דייני ליוורנו.

וכע"ז כתב בשו"ת עדות ביהוסף (אלמשונינו – ח"א סי' מא) שאסור בכדי שלא תהיה התורה כשתי תורות, ומעשה בא לידו שארעה קלקלה לאחר שהשואל הראשון העלים פרטים מן השאלה.

ובשו"ת כליל תפארת (סי' מט - נדפס בס' מנחת משה ירושלימסקי ח"ב) הובאה תשובת הגאון ר' שלמה הכהן מוילנא שכתב שמנסיונו האישי אין תועלת בכך כי למעשה זה מעצים את הסכסוך וגם הצד השני הולך לקבל חוות דעת שכנגד. וז"ל:

"הנה מלבד זה נתוודע לי מכבר על ידי כמה מעשיות כי התשובה בזה לצד אחד, לא לבד שאינו מגיע לאותו צד תועלת וטובה מזה אלא אדרבה שנצמח מזה רעה גדולה לאותו צד שעל ידי זה נתגדל הנצחון של צד השני, וגם הצד השני מבקש תחבולות ועצות להביא ראיות ודעות מרבני הזמן לדעתם, ועל ידי זה מתעורר מדורה גדולה ותבערה להגדיל המחלוקת עד לשמים".

אם כי יש שנתנו טעם לאיסור איפכא שלאחר שצד אחד יחזיק בידו חוות דעת לטובתו שוב לא יוכל הצד השני למצוא מי שיפסוק לטובתו. כן כתב בספר ויקרא אברהם (אדאדי – חו"מ סי' לט).

ראה עוד בשו"ת תנא דבי אליהו (מני – סו"ס עט) שכתב שאף אם אין איסור, אסור על כל פנים מצד מידת חסידות וכן הביא שמשמע מלשון הזוהר שאסור.

הטעם של שמא ילמדו לשקר, וזילותא של החכם המשיב שיצטרך לחזור בו, קיבל תוקף לדינא בתקנה מיוחדת של המהר"ח או"ז עם גדולי הארץ, והו"ד במרדכי (לא נמצא במרדכי שלנו) ובשו"ת הרד"ך (בית כב חדר ה) וז"ל:

"אכן אינו כן לא ראיתי תשובתך כלל ואינו מן הנכון ומן הראוי להשיב אם לא אשמע דברי שניכם ובפרט בדברים גדולים כאלה כי אפילו לכתוב הנראה בעיני לאחד מבעלי הדינין אף על פי שאיני פוסק מכל מקום כתב המרדכי ז"ל וזה לשונו תקנת קהלות שתקן ר"ח ממינא עם גדולי הארץ כל רב שיפסוק דין בלי שמיעת שני בעלי דינין אלא כשיבא אחד אצלו ויאמר תשמע דברי וכתוב לי הנראה בעיניך ויכתוב הדיין ההוא לא ידון שום דין עד כאן לשונו".

וכ"כ לאיסור בשו"ת דרכי נועם (הלוי – חו"מ סי' כד) אולם במקום רחוק שאין דרך לשלוח שוב את השאלה בשם שתי צדדים, יש מקום להתיר לשלוח את התשובה לרב המקום, והוא יפסוק לאחר שמיעת שתי הצדדים. וכן הכריע בשו"ת דבר משה (אמרליאו – ח"ב סו"ס ג).

ונפסקה תקנה זו בדרכי משה (חו"מ סי' יז אות ד), ובשו"ת הרמ"א (סימן נז) וז"ל:

"מנעתי את עצמי מחוות דעי אף אני דהא לית ביה צרוך, וביחוד בעסק שכבר דשו ביה רבים זה להתיר וזה לאסור, ומי יכניס ראשו בסלע המחלוקת. ואיתא נמי במרדכי, וז"ל: תקנות קהלות שתיקן מהר"ר חיים מווי"ן זצ"ל עם גדולי הארץ, כל רב שיפסוק דין בלי שמיעת שני בעלי דינים אלא כשיבוא אחד אצלו ויאמר תשמע דברי וכתוב הנראה בעיניך וכתב לו הדיין ההוא, לא ידון עוד שום דין עכ"ל. ומשום הני טעמי מסתפינא שלא אשגה הרבה מאוד. אמנם בראותי כל גדולי איטליא יצ"ו נכנסו בעובי הקורה לתבוע עלבון הגאון כמהר"ר מן יצ"ו, ולית דמשגח בהני תלתא מטילי מו"ם בקוד"ש, מו"ם ר"ת מ'ענדל ו'לק מ'רדכי, בקודש הוא הגאון הנזכר דהוא בן הקדוש זצ"ל, עם שיש בידו חבילות עדות. גם אני אבחרה דרכם ואלך בעקביהם בראיות נכוחות. וכן הוזכרה תקנה לאיסור בעניין זה בשו"ת מכתם לדוד (פארדו – חו"מ סי' ח) ע"ש".

וכן כתב בשו"ת בנימין זאב (סימן קכו) אלא שהוא מסייג שבמקרה שכותב בדרך אם כן יש להתיר, אך כשתקנו לאסור אסרו אף בדרך אם כן. וז"ל:

"ונחזור לענייננו דקשה עלי לכתוב בנדון זה כאשר לא שמעתי כת החולק והתורה אמרה שמוע בין אחיכם ואמ' ר' יוחנן פ"ק דסנהדרין אזהרה לדיין שלא לשמוע בעל הדין קודם שיבוא בעל דין חבירו וכן בשבועות פרק שבועות העדות מניין לדיין כו' ת"ל מדבר שקר תרחק מכל מקו' בשקליא וטריא ובאם כן הוא כתבתי מה שכתבתי ואף על גב דמצאתי משם אחד הגדולים שכתב דתקנה קדמונית שכל רב שפוסק דין באם כן הוא שאותו הרב לא יורה עוד מכל מקום כיון שראיתי רבנים אחרים גדולים ונכבדים שכתבו על הנדון אמר לי לבי לכתוב גם אני ואלכה אחרי מאהבי".

נראה אם כן מדברי הבנימין זאב והרמ"א הנ"ל שלמרות האיסור, ולמרות התקנה, במקרה שכבר דנו בשאלה זו רבנים אחרים אין כאן מקום לחשש ומותר. וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' קנג) ע"ש.

וכ"כ בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' עה) שמחמת שכבר הורה בה חכם אחד מותר. וז"ל:

"תשובה הנה אף גם שאין דרכי להשיב בדיני ממונות אם לא שנפשי יודעת מאד שהשואל הוא דיין בדבר ומזקני' אתבונן שהיו נזהרים בזה כמו שכתבו בתשובותיהם אך ורק באשר שראיתי שקדמני חכם א' והשיב בנדון דידן ... ע"כ אמרתי להשיב לשואלי דבר כאשר יורוני מן השמים בגמרא וסברא אכן בדרך קצרה".

ועי' בשמע אברהם (פאלאג'י – סי' סז אות יא) שבמקרה של חכם אחד שמשיב, אין להסתמך על כך שכבר השיב בה חכם רק לאחר שיבדוק שאותו החכם אינו בעל הדין בעצמו.

תקנה זו או דומה לה התקבלה גם באיטליה כמו שכתב בשו"ת שמש צדקה (מורפורגו - חו"מ סי' ח) ע"ש. וכ"כ בשו"ת דבר שמואל (אבוהב – סי' רמג, רסג).

עם זאת בשו"ת אבקת רוכל (סי' קנח) נראה כי לא התקבלה בימיו או במקומו תקנה זו שכן הוא כותב שמן הראוי לתקן תקנה שכזו. וז"ל:

"ועתה אני אומר שיש להפלא על מה שנהגו מקרוב להשיב לכל שואל על דרך ראובן ושמעון כאילו היו הבעלי דינים בעיר שאין בה ב"ד כאלו שתי הכתות בררו להחכם ההוא לדיין וכבר ידוע מ"ש ע"ז הרא"ש והריב"ש שלא להשיב כי אם ליושב על המשפט כאשר יסתפק בדבר וכן ראוי לצאת בעקבותיהם ולתקן גם אנחנו בהסכמת כולנו כן ובזה כל העם הזה על מקומו יבא בשלום".

אמנם הרשב"ש (סי' רל) חולק על כל הנ"ל ומתיר לכתוב בדרך אם כן, וכותב שכן היה המנהג תמיד, והעושה כן מקיים מצוה להורות את ישראל, והמעלים עיניו הוא בכלל אוטם אזנו מזעקת דל. וז"ל:

"עמדתי על כל מה שהעתקת לנו מלשון ספר המצות הגדול בסי' ר"ח במצות לא תעשה שאסור לדיין לשמוע דברי בעל דין וכו', זו בידינו היא ובפרק שבועת העדות ובפ"ק דסנהדרין היא. ואנחנו לא עברנו על דברי רז"ל שכבר ידענו אזהרתם ראינוה חשבנוה ועטרות לראשינו ענדנוה ואינה ענין לזה שהאזהרה אינה אלא לדיין. אבל א"א הרשב"ץ ז"ל וזולתו מהרבנים ז"ל אשר קדמוהו במקום הזה ובזולתו כלם נדרשים לשואל להשיבו כפי שאלתו, והם אינם גוזרים שהדין כך הוא, אבל אומרים אם הענין כך הדין הוא כך וכך, ודייני המקום יראו אם השאלה אמת ידינו כפי התשובה אי לא משכחי בה פרכא, ואי משכחי בה פרכא חוזרים ושואלים עד שיצא הדין לאמתו, כך נהגו דייני ישראל הכשרים שכוונתם להוציא הדין לאמתו, וכדאמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסקא בדינא דידי קמייכו וחזיתו ביה פרכא לא תקרעוניה עד דאתיתו קמאי אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי וכו' כדאיתא בפרק יש נוחלין, וודאי דקאי פסק דינא דרך שאלה ותשובה, ואי איהו הוה דיינא למה ליה למימר להו הכי, אלא ודאי הם היו דיינים והוא בעל הוראה ושואלים ממנו ומשיב להם והולכים בתשובתו אל הדיינים לדון. ואי אפשר לפרשה שהוא היה דיין ובאו לפניו לדין וכתב להם פסק דין ובא דן כמו זה לפני תלמידיו ורוצים להתלמד מפסק דינו במקום אחר לפיכך צום כך, שהרי אמר להו לא תקרעוניה, ואם על הדיין שעבר היה מאי דהוה הוה, אלא ודאי משמע שעל העתיד הוא. ובפרק חזקת אמר רב כהנא לרב יהודה דהוה דאין ליה כר' שמעון בן אלעזר אזילנא ומייתינא אגרתא ממערבא דאין הלכה כר' שמעון בן אלעזר אמר ליה לכי תיתי, וכן בפרק כל הנשבעין אמר ההוא צורבא מרבנן לרב פפא מייתינא אגרתא ממערבא דלית הלכתא כר"ש ב"ר אלעזר אמר ליה לכי תיתי, משמע דהוו אזלי ושיילי כדבעו כנגד דייניהם והם משיבין להם ואין בכך כלום, ואינו בכלל אזהרה שלא לשמוע דבריהם. ואלו עמדת על תשובת הרמב"ם ז"ל לר' פנחס הדיין שהיה בנוא אמון, היה מתברר לך איך היו היחידים שואלים לו והוא משיב להם, ומי לנו גדול ממנו. וכן נהגו גאוני עולם ורבנים וחכמים ז"ל. והמעלים עיניו מהם הוא מכלל אוטם אזנו מזעקת דל כדאיתא בפרק במה אשה, והמשיב להם קיים מצות ולהורות את בני ישראל".

ועמש"כ בזה בשמע אברהם (פאלאג'י – סי' סז אות יג).

בשו"ת חוות יאיר (סימן מה) התיר להשיב ובתנאי שהתשובה אינה לגופו של מקרה אלא לגופו של עניין כלומר שהתשובה לא תהיה יורדת לפרטי המקרה הנידון אלא תהיה כללית. וז"ל:

"אם הנשאל אינו משיב בפרטות הנדון והטענות רק בכלל דבר המשפט כגון בנדון הנ"ל שכותב מה שנ"ל בדיני דגרמא וגרמי נ"ל דמותר".

וראה מה שציין לזה בשמע אברהם (פאלאג'י – סי' סז סט"ו) לשו"ת הריב"ש הנ"ל שכתב שמשיב בלי להעתיק את תורף השאלה.

ובתשובה נוספת (סי' תקכט) כתב הרשב"ש להתיר משום שהשבת אבידה שכן יש הרבה דיינים שאינם ראוים. וז"ל:

"אפילו אם הדבר כמו שעלה בדעתך, בזמן הזה איני אומר שהוא רשות אלא שהוא מצוה וחובה משום השבת אבדה, ששמועות יבהלונו על דייני אותן מקומות דייני בור ודייני דחצצתא ודייני דמ"ג, בכסף ישפוטו, והנכוחה יעבטו, וראוי ליודעים להשיב לשואל כדי שלא יספה בלא משפט, ולא ארצה להאריך רסן הקולמוס, אבל במתג ורסן עדיו לבלום כדי שיצאו דברינו בשלום".

וכן הכריע להלכה בברכ"י (חו"מ סי' י"ז אות ט) וז"ל:

"לכתוב החכם על שאלה שנשאל אין בזה איסור".

וכן כתב להתיר בשו"ת באר עשק (סי' עב) בדעת הרא"ש משום משיב אבידה וז"ל:

"קל אלוקים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע, כמה קשה ורחוק בעיני להשיב על עניין שבין אדם לחבירו, אם לא יבואו יחד או למגדר מילתא, ולשום שלום בעולם, מחמת החששות שכתבו הפוסקים בטח"מ (סי' יז), אך בזה לא עצרתי כח מלהגיד את הרשום, מה שנראה בעיני כי נסמכתי על היותי כמשיב אבידה כמ"כ הרא"ש (כלל צט סי' ז) הביאו הטור (ח"מ סי' קנד) ז"ל: "ומצוה לומר לשמעון שאינו מחויב להרחיק דהשבת אבידה היא וטעו בדבר משנה וחזר הדין", ומשמע מדבריו דאפילו בלא שאלה מצוה על היודע לומר לניזק דינו בכדי להצילו, ואפילו דנו הדינים נגד שמעון, השבת אבידה היא ואף על פי שיוכל עדיין הבעל דין לחלוק עלינו ולהקשות עלינו דברים אשר לא כן, מכל מקום מאי דמיבעי לן למיעבד נעביד, וה' הטוב יכפר בעד, ואף על גב ששאר הפוסקים חולקים על הרא"ש ז"ל כגון הרשב"א והרנב"ר מכל מקום לעניין לומר הדין לנעשה שלא כדין הוי כמשיב אבידה וכולי עלמא לא פליגי דשריא, ומצוה קא עביד".

על דברי הרא"ש הללו סמך בשו"ת שער אפרים (סי' קמא), וכן הוא במהרשד"ם (חו"מ סי' רסז) שלא להשיב פני השואל ריקם.

האם דיין שטוענים עליו יש לו נגיעות אישיות מותר לו להתערב ולתת חוות דעת מטעם משיב אבידה ראה בשו"ת מהרשד"ם שהביא מהרב מרדכי מטלון (שם סי' מ) שיש בזה משום משיב אבידה ואף על פי כן לא רצה לענות מטעם שאחד מבעלי הדין יאמר שהוא נגדו, אך לאחר שנפסק הדין, והיו רבנים אחרים שכבר התערבו אמר עתה חובה עליו לענות ולא להעלים את האמת. וז"ל:

"שוב כתב והדפיס פסקו וז"ל מי שיודע תעלומות רוצה אני לגלות ולהודיע לבריות כי ידעתי אני ידעתי ראובן ושמעון הנז' מי הם וכבר בא אלי מקודם ראובן ובקש ממני להודיע דעתי ואמרתי שאין רצוני בכך אם מפני ששמעון אין לבו שלם עמי ואיני רוצה יחשדו שאני רודף אחריו גם שמאחר שיש להם לעמוד לדין בפני חכם אחר אינו צריך כי חשבתי אני שהדין היה ברור ולא היה צריך לפנים ואחר שיצא מחוייב מן הדין שעמדו לפני חזר אלי ואמרתי לו כ"ש שאיני רוצה ליטפל עם שכפי האמת הכרח הזמן היה עושה לי לדבר כן כי מן הדין על הדין ועל האמת אין ראוי להשגיח ולחוש לשום דבר שכבר כתב הרא"ש והביאו בנו הטור בח"מ סי' קנ"ד שמצוה להודיע למי שחושב היותו מחוייב בדבר אחד להודיעו הדבר שהוא פטור ונכנס זה במצות השבת אבדה ועם כ"ז דחיתי אותו מן הטעם הנז' עד שעת' ראיתי כבר מי שקדמני במצוה הזאת ונתפרסם הדבר ראיתי גם אני שראוי לי שאענ' חלקי שמכאן ואילך כבר אסור להעלים האמת".

אבל המהרשד"ם דחה את עיקר תשובתו ועל כן כתב:

"דבריו מוכיחים עליו שלא היה לו לדבר ולפצ' פה ולצפצ' בנ"ד כיון שהוא עצמו אומר שהתובע לבו לא נכון עמו וגם המצוה שרצה לעשו' מהשבת אבד' נהפכה לו כקשת רמיה שנתחזקה יד העובר עברה שלעשוק אהב כמו שכבר כתבתי".

ובסוף דבריו מסיק וכותב כך:

"ותשובתו של זה הדיין טעו' ומי שאמר והיה העולם ידין אותי אם לא הטב חרה לי להוציא דברים שהוצאתי מפי שלא מדרכי אלא שהכריחני הענין להשיב ע"פ דבריו כי בדברי תורה צריך האדם שלא לשתוק אלא לענות ובדרך שהאדם הולך מוליכין אותו וה' יכפר בעד".

וכן כתב בשו"ת נאמן שמואל (מודליאנו – סי' קד דף קנ ע"ד), ושיבח את הדיין שחיוה דעתו על פסק דין של דיינים אחרים שהוא טעות, ודן בדין תורה אף שלא בא לפניו דין זה. וז"ל:

"וזה נראה לעניות דעתי שהוא דין אמת לאמיתו שנעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית דכמו שהקדוש ברוך הוא ברא עולמו ברצונו מבלי שום תובע כן זה דיין דן דין זה בלי תובע, אלא דנו מפני שידע שהאמת כן".

ועי' בשו"ת הרשב"א (ח"ב סי' תד) שכתב שיש מצוה לחזק את טענותיו של מי שכבר טען, כשנראה שהוא צודק בדין.

אמנם יש מקום לדון בראיה מדעת הרא"ש והטור מאחר ששם יש לומר שהוא אומר לו בעל פה ואין כאן חשש זילותא דחכם, אבל למעשה ברור שדעת הבאר עשק שמותר אף בכתב, שכן תשובה זו שעליה ניתן ההיתר ניתנה בכתב.

טעם נוסף כעין משיב אבידה כתב בשו"ת תקפו של יוסף (אלמליח - ח"ב סו"ס קד) שהיודע זכות בדין לצד מן הצדדים חייב להשיב משום מדבר שקר תרחק שכן הדין של מדבר שקר תרחק אינו רק במשקר במעשה אלא אף בשב ואל תעשה.

וראייתו מגמרא (שבועות לא ע"א)

"מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר, מנין שלא ישתוק תלמוד לומר מדבר שקר תרחק",

ועל כן השיב במקרה של יתום משום שיש פה איסור של מדבר שקר תרחק.

אמנם קשה ממש"כ בשו"ע (סי' רצ ס"א) ברמ"א:

"ואם הבית דין בעצמן רוצים להתעסק בצרכי היתומים, הרשות בידו (רשב"א סימן תתקע"ד). מיהו אם צריכים לחלוק או לטעון עם אחרים מחמת היתומים, י"א דצריכין להעמיד אפוטרופוס שלא יהיו נראין כעורכי הדיינים".

מדבריו משמע שיש איסור על בית הדין לטעון לטובת יתומים וזה דלא כמו שכתבנו בכמה מקומות כאן שהדיין מותר לו לתת חוות דעת לטובת יתומים שהרי מה ההבדל בין נתינת חוות דעת לטובת צד אחד לבין לטעון ליתומים לדברי הרמ"א.

אלא שהמעיין במקור דינו של הרמ"א שהם דברי הר"ן (קידושין יז ע"א מדפי הרי"ף) יראה שלא מדובר בטענות של בירור הדין אלא בטיעונים דחוקים שאין זה מכבוד בית הדין לטעון אותם. אולם זוהי חובתו של האפטרופוס שלהם. וז"ל:

"שאף על פי שבית דין אביהן של יתומים אפילו הכי מוקמינן אפוטרופוס כי היכי דנהפך בזכותייהו בכל מה שאפשר מה שאין ראוי לבית דין לעשות כן שלא יהו נראין כעורכי הדיינין ומיהו ברשות בית דין ובהסכמתן הוא בורר ואף הן בוררים עמו".

וכן כתב הרא"ש הו"ד בב"י (ח"מ סי' רצ) וז"ל:

"כתב הרא"ש בתחלת כלל פ"ו דהא דטענינן ליורש כל מידי דמצי אבוהון למיטען הני מילי מידי דשכיח אבל מידי דלא שכיח לא טענינן להו וכל שכן בדבר הניכר לדיינים שהוא שקר דלא טענינן להו אלא מצוה לדיינים לרדוף צדק ולחקור ולדרוש ולהוציא הדין לאמתו שלא יהא דין מרומה כמו בדין של אדם אחר וגם האפוטרופוס של יתומים אסור לטעון דבר שנראה לו שהוא שקר ועוד נראה שיש חילוק בדבר דלא שכיח כולי האי ואינו ניכר כל כך שהוא שקר שאם טען האפוטרופוס טענתיה טענה ואם לא טען האפוטרופוס אין לדיין לטעון בשביל היתומים וראיה מפרק שני דייני גזירות (כתובות קט:) ההוא שעשאה סימן לאחר שכיב ואוקים אפוטרופוס ליתמי אתא לקמיה דאביי וכו' אמר ליה אילו הוה אבוהון דיתמי הוה טעין וכו' אמר ליה שפיר קאמרת וכו' אמר אביי האי דמוקים אפוטרופוס נוקי כי האי דידע להפוכי בזכותא דיתמי ואביי אמאי אמר מעיקרא זילו הבו ליה ואיבד זכותו ולמה לא טען הוא ליתום אלא כדפרישית לעיל ודוחק לדחות דאביי לא נזכר הני שתי מימרות דר' יוחנן עד ששמע דברי האפוטרופוס עכ"ל".

עוד מצאנו בשו"ת חוט השני (בכרך – סי' יח) שנמנע מלהשיב אבל הקל לעצמו לסתור פסק דין כתוב. וז"ל:

אכן מאשר יחשדני מעלת כבודו כי אמנע טוב ממך באשר יש לאל ידי לעשות, אכתוב דעתי, אך לא אדבר בעיקר הדין, כי לא ראיתי העדויות, ולא ארצה לראותם ולדון עליהם שלא להיות כעורכי הדיינים, אך כל מה שאכתוב הוא לישא וליתן בפסק של מהר"ר יששכר".

דהיינו שמותר לדיין לדון בשאלה המשפטית שעמדה בפני בית הדין בעת שדנו את פסק דינם, אבל אסרו לו לדון בשאלה העובדתית שעמדה בפניהם אף אם הוא יכול לבדוק את העדויות כולם שוב, שכן בעשותו דבר זה הוא נהיה כעורכי הדיינים.

וניתן בכך להסביר את דברי הרא"ש שאמר שיש דין של משיב אבידה שלא ייסתרו דבריו מהכלל הידוע של בית דין בתר בית דין לא דייקי, שבית הדין שדן אחר כך לא ידון בשאלות העובדתיות מתוך הנחה שבית הדין קמא עשה את מלאכתו נאמנה, אבל בשאלה המשפטית מותר לו ואף מצוה עליו לדון משום משיב אבידה, ומכאן שמותר להעביר ביקורת על פסקי דין.

עוד מצאנו בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' צט) שההגדרה היא לא איסור, אלא שאין הדבר ראוי, ולפיכך התיר לעצמו להשיב במקום שהפצירו בו רבות. וז"ל:

"תשובה: האמת כי מן הראוי היה שלא להשיב על הדברים כיוצא בזה עד שמוע לב' הכתות יחד כי נפיק חורבא לפעמים ח"ו להשיב לצד א' אך אמנם לרוב הפצר שהפצירו כי לא יכולתי להשיב פניו ריקם ולכן לא אשיב רק בקצרה".

וכן כתב גם (שם סי' קנג) וז"ל:

"ואע"פ שתפס עליו שעבר על התורה שאמרו חכמים מניין לדיין שלא ישמע לאחד קודם בא חברו כו' והפליג בפסקו שזה איסור תורה כבר הראו לו חכמי שאלוניקי שהיה טועה טעות מפורסם שלא אמרו כן בגמרא אלא למי שמקובל לדיין משתי הכתות אז אסור לשמוע לאחד קודם בא חברו אבל מי שנשאל מחכם על דין דרך שאלה ראובן ושמעון אז פשיטא דלית ביה איסור לא מדאורייתא ולא מדרבנן כלל ועיקר כי מה לי זה החכם הנשאל או הפוסק העומ' בקרן זוית שבא שם אותו דין מבורר אלא שמ"מ כשהוא על ענין ממון שבין אדם לחברו יש בו מדת חסידות שלא להשיב וטעם גדול יש בדבר".

ואכן רבים מגדולי הדורות אף שלא הכריעו כהרא"ש והרשב"ש שמותר להשיב לצד אחד באופן גורף, בכל אופן התירו לעצמם להשיב כשמצאו עילה בדבר. כן כתב בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' מד) וז"ל:

"תשובה אען ואומר מן הידוע שכל העדיפו מנביאי' ראשוני' ואחרונים התנבא בסגנון אחד שאין להשיב על דיני ממונות לא' מן הצדדים וטעמם ונימוקם עמם ומוטל עלינו לילך בעקבותיהם ובתר רישא גופיה גריר אמנם כאשר ראיתי שהיכא מצאו איזה סיבה ועילה השיבו תשובת הרמ"תיים".

אולם בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' ד) השיב לצד אחד וכתב שהוא משיב באופן שלא יוכלו ללמוד מדבריו לשקר. וז"ל:

"תשובה הנה באמת אגיד שניכרים דברי אמת שהשואל הוא לוי בעצמו או גברא דאתא מחמתיה כי העלים תשובתו של שמעון מה הוא אומר אם מודה לדברי לוי או מכחישו במקצת הדברים הן בכמות העזבון או במעשה שהיה ואם כן הוא שלוי הוא השואל אין נכון להשיב לו כלום כמו שכתבו הראשונים והאחרונים קבעו מסמרת שאין להשיב בד"מ לא' מן הצדדים מטעמי' נימוקים אשר מבוארים בדבריהם הנאמרים באמת וא' מהם הוא שמא מתוך התשובה ילמדו לטעון שקר חדא ועוד קאמינא שבאמת ותמי' איננו אוכל להשיב מאומה כל זמן שנעלם ממני טענות שמעון מה הוא אומר אמנם כדי שלא להוציא נייר חלק להשואל אמרתי להשיב לו במקצת ואצמצם הדבור עד שלע"ד לא יוכלו ללמוד ממנו לשקר".

וכ"כ גם בסימן עה ע"ש.

בשו"ת מבי"ט (ח"ג סי' עז) התיר לענות שלא מטעמו של הרא"ש אלא שמצא פיתרון לענות לא בשמות השואלים אלא בשמות ראובן ושמעון. וז"ל:

"ואנחנו נוהגים להשיב לשואל א' כששואל בשם ראובן ושמעון כי אינו ידוע מי הם או מי אביהם אם הם אוהבים או שונאים כי גם שיבואו אחר כך טענות אחרות הרי הוא כמו ריב אחר ומה שכתוב בשם ראובן ושמעון לא היה כנושא זה ואינם צודקים כל כך בענין זה הב' טעמים שכתבו בעלי התשובות ז"ל".

וכ"כ בשו"ת עדות ביהוסף (אלמשונינו – ח"ב סו"ס א).

ועל פי דברי המבי"ט האלו ביאר בשמע אברהם (פאלאג'י – סי' סז סוף אות יג) את דברי לב שלמה (הלוי - מערכת ד דף קכו ע"ד) שהתיר במקום שאינו מכיר את שני הצדדים שהכוונה שאינו כותב להם בשמם.

מדבריו למדנו שדעתו ששני הטעמים הן זילותא והן שילמד לשקר לא שייכים כשכותב בסתם, אך בספר חשק שלמה (ניסים – חו"מ סי' יז אות טו) הקשה שלכאורה רק הטעם של זילותא לא שייך במקרה שכזה אבל הטעם של ילמד לשקר לכאורה נשאר.

היתר נוסף מצאנו כאשר הנשאל מכיר את השואל ויודע בו שהוא איש ישר. כך כתב בפסקים וכתבים שבתרומת הדשן (סוף ח"ב סי' רסז). אלא שהוא מסייג שעונה שלא בדרך פסק כלל. וז"ל:

"לאהבתך כתבתי בדרך שקלא וטריותא. ולא בתורת פסק הלכה למיסמך עלה כלל".

וע"ע מה שכתב בסי' סב, ועה שלא הסכים לענות בדיני ממונות.

וכ"כ בשו"ת אדמת קדש (מזרחי – אה"ע סי' מ דף צז ע"ג) שבדרך משא ומתן מותר.

וכן כתב בפתחי תשובה חושן משפט (סימן יז ס"ק יא) בשם תשובת מעיל צדקה (ריש סי' נ"ג) ללא סייג, דמתחילה פקפק ומתמה על האחרונים שסמכו להקל בענין זה לחלק חילוקים מלבם היכא שהשואל בדוק להנשאל שכונתו לידע האמת אתו או לא ואין כונתו ח"ו ללמוד לשקר, ... אחרי שזה האיסור נובע מהזהרות דאבות העולם שאמרו (אבות פ"א מ"ח) אל תעש עצמך כעורכי הדיינין, וכמ"ש רש"י [שם] בשם מר יהודאי גאון ז"ל כו'. אמנם מסיים, עכ"ז אמינא פוק חזי רבני קשישאי דסמכי להשיב למי שהוא בדוק להו כו', ע"ש. וכ"כ בשו"ת תורת משה (שבתי – אבן העזר סי' א) שמחמת שנשאל ממי שאינו יכול להשיב פניו ריקם על כן הוא משיב כנושא ונותן בהלכה לענין הדין, וגם למעשה בקיצור נמרץ.

וכ"כ בשו"ת השיב ר' אליעזר ושי"ח השדה (דף כ ע"ד) וז"ל:

"והנה אף שגם דרכי והתנהגי תמיד להאזין ולהקשיב למצות חכמים אחרונים היקרים מפנינים, שלא להשיב בדיני ממונות שום פסק דין לאחד מהצדדים ובעלי דינים, בלתי שמוע הטענות משני הצדדים בעצמם וכדאיתא במרדכי וריב"ש ואפילו בדרך שאלה, אך באשר מצד כותלי הכותב ומבין ר"יסי עיניו ניכרים ממגילה עפה כתובה משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על להלוחות לוח לבו נשא חושן משפט כאשר הקדמתי כבר במכתבי על הב"י דואר וראוי ונכון לסמוך על דבריו שבודאי מוגפא דעובדא לא משני, אפילו בערקתא דמסני, לכן הערוני רעיוני כתרוני ואפפוני להשיב מפני הכבוד בין הפרקים בעזר שוכן שחקים וכדאיתא בתושב ר"מ מפאדווא סי' ס בדבר שיש בו דררא דמצוה לא שמו רבותינו לבם לחשש בו שלא להשיב כדרך שאלה ואם כן שמא מתוכם ילמדו לשקר, והכא נמי איכא עשה דכבוד התורה ואחווה את דעתי שמצאתי ויגעתי. וזאת תורת העולה".

וראה באורח משפט (אנאליק – סי' יז ס"ה ד"ה רמ"א) שהביא ראיה למנהג האחרונים לענות במקום שהוא בדוק, מירושלמי מפורש (ב"ב פ"ט ה"ב) שרבי יוחנן נתן עצה לאשה איך לנהוג למרות שהיה זה לרעת בעלה מחמת שידע שהיא אשה כשירה. ובטעם הדבר כתב בס' כסא אליהו (ישראל – חו"מ סי' יז אות ג) שמי שנחשב שבדוק אין בו חשש משקר. וכן התיר בשו"ת חקקי לב (פאלאג'י חו"מ ח"ב סי' גן). וראשון לכל המביאים מירושלמי זה הוא בספר תיקון סופרים ומקרא סופרים (גירון – על ספר העיטור – דף קעו ע"ד) והתיר על פי זה להלכה להשיב באדם כשר.

ועי' בס' שמע אברהם (פאלאג'י – סי' סז אות ט) שדן לחלק שהיום אין אנשים כשרים כמו בזמן התלמוד, אך מאחר שבס' כסא אליהו נקט את זה למעשה כתב בשמע אברהם שניתן לסמוך על היתר זה.

וכעין זה התיר בשו"ת פני יהושע (אה"ע סי' ד) בדיין ששלח לו שאלה בדיני ממונות והוא אחד משלושה, ולא הזכיר בשאלתו שהשאלה היא על דעת כל השלושה, ולאחר שבירר הפני יהושע שאכן הוא הדיין בתיק הזה כתב לו בתשובתו שמסתמא הוא שלח את השאלה בשם כולם, ולכן מותר לענות לו, ולא חשש שהוא עקף את שני הדיינים האחרים. עם זאת בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ב סי' ב) כתב בתשובה לדיינים, שהיות ולא הזכירו במכתבם שהם שואלים שאלה זו כדיינים בתיק זה אסור היה לו להשיב להם שכן יתכן שבמקרה זה הם שואלים כאנשים פרטיים. וז"ל:

"תשובה להרבנים המופלגים הדיינים דק"ק סאמבור הנקובים בשמותם וכו' מכתבם הגיעני היום ואם אמנם אין משיבין בדיני ממונות לאחד מהצדדים כמבואר בסי' יז ס"ב זולת לבית דין ואתם לא חתמתם עצמכם בשם דיינים. ובכל זאת אמרתי להשיב כי רואה אנכי כי דבר זה אינו תלוי בדיינים וטו"ת (אולי צ"ל וטו"מ) אמרתי להשיב".

וכן כתב בשו"ת מנהיר עיני חכמים (למהר"ם מלובלין – סי' כב) ששלח תשובה לדיין ששאל ולא פירט שהשאלה היא על דעת הדיינים האחרים בדין, וכתב שמסתמא כיון שהוא איש חשוב לא שלח את זה ללא ששאל לרשותם.

בספר אמונת שמואל (קוידינובר – סי' מב) התיר לענות לאחד מן הדיינים על סמך שבועה שנשבע מביא המכתב ביהדותו אף שלא הסכים מביא המכתב לגלות מיהו אותו הדיין השואל. ועי' בשו"ת קרית חנה (קובלנץ מזיא – סי' יז) שלמרות שהשואל הצהיר שהוא מבקש את זה רק בשביל ללמוד תורה ולא למעשה, הדגיש לו בתשובה שאינו עונה לגופו של מקרה אלא לפילפולא בעלמא.

ונראה שהוצרך להגיע לכך שהוא נשבע בפניו על יהדותו ולא הסתפק בעדות בעלמא שכן היה מעשה ברבינו ניסים (הו' בשו"ת הר"ן סי' עה) שהעידו בפניו על שאלה שנשלחה מן הדיינים ולבסוף התברר שלא הם שלחו את השאלה, אלא הם כבר פסקו דינם בנושא זה, והמעיד בפניו ניסה להפוך את פסק דינם.

יתר על כן כתב בשו"ת תורת משה (שבתי – אה"ע סי' א) שאם נראה לדיין מחמת איזה טעם שהשאלה נשלחה מבית הדין יכול להסתמך על כך ולהשיב. וז"ל:

"אמנם בראותי שהשאלה באה מארץ חמדה המהוללה, שכפי הנראה מסודרת מב"ד הצדק ילין בה, הדיינים המצויינים בהלכה ה"י, אשר התירו לראובן שבועתו והרי כאילו באה מב' הכתות" וכו'.

אמנם במקרה שהדיין השואל הוא בורר של צד אחד בזבל"א אין לענות, אלא אם כן הוא מכיר בו שהוא איש ישר. כן כתב בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' לב) וז"ל:

"והנה ע"ד שאלתו שאלת חכם האמת אגיד אם לא את פני מכ"ת אני נושא לא הייתי מזדקק להשיב לו אף על פי שהוא דיין בדבר באשר שאין דיין יחידי כ"א בורר לא' מן הצדדים ועדיין יש לחוש שלא להשיב כי אם לשני הבוררים יחד. אבל מאחר שמכ"ת מוחזק אצלי שאיננו מן כת הטועי' בדברי רש"י ח"ו ע"כ אמרתי להשיב לו מפני הכבוד".

וכן כתב בשו"ת דבר שמואל (אבוהב – סי' קלא) שבמקרה שנאמן השולח לומר שהוא הבורר האמצעי בתיק זה וניתן להשיב לו.

גם במקרה שפנה מורה הוראה והיה מותר לענות לפי הכלל הזה יש מצבים שצריך ליזהר שמא מתוך זה תצא תקלה כך כתב (שם סי' שן), ומשום כך שלח את התשובה לשואל במכתב חסוי תוך אזהרה שהדברים לא לפירסום. וז"ל:

"הלא לשמוע אוזן דאבה נפשו אשר נדרשנו לחוות דעתינו על השאלה הבאה מקרב מחנכם הקדוש ותשובתה בצידה, מאחד מגדולי מורי ההוראה בדין אותה האשה המאורסה אשר נתיחדה עם הגוים ימים מספר ונדרה להם בהמיר דתה ולהנשא לאחד מהם, ואחרי שובה לבית אביה מרדה על בעלה הארוס בטענת מאיס עלי וטמאה אני לך, ורוצה להתגרש ממנו שלא ברצונו ושיכופו אותו על זה אפילו על ידי גוים, והאב כי הקיפוהו חבילות חבילות בצרת הבת טוען גם הוא במר נפשו להפטר מן הקנס שנתחייב בו כנהוג בשטר שידוכי בתו זאת, מאחר שרוח אחרת היתה איתה למרוד בו ובבעלה וכוח אין להכריחה ולהטותה אל הדרך הישרה. תשובה ... ראינו כי לעשות הטוב והישר בעיני אלוקים ואדם לא נכון כעת שיכתוב תשובתינו אלה דרך פסק כללי וגזר דין מוחלט בלי שמיעת טענות הארוס בעל דין השני ...דהוי דררא דממונא שלא ליתן פתחון פה לערער אחר דברינו. ומה גם אם יראו החוצה לאשר לא מבני עמינו כפי הרמוז שלנו ויהיה מקום לבעל דין לחלוק ולהגזים בפניהם לפי סדרי הנהגתם כי כמו זר נחשבנו להשיב דבר בטרם נשמע שני החלקים יחד מדברים מפיהם או מפי כתבם ולכן בחרם (בחרנו \ בחרש) לכתוב שורתים אלה למעכ"ת דרך כתב פרטי ביחוד. וריש מלין נאמר בו הטיית דעתינו כפי הצעת השאלה למען בחכמתם ועצתם הנכונה יתנהלו לאיטם לפי צורך השעה להקים דגל תורתינו ולהרים מכשול מדרך עמינו".

אמנם אין צורך להורות במקרה של שאלה שהתעוררה בשל איסור שנעשה שכן כתב הב"ח (חו"מ ריש סימן קפב) וז"ל:

"נראה דטעמו משום דבסוף פרק קמא דעבודה זרה איתא הנהו מוריקאי דגוי נקט בשבתא וישראל בחד בשבתא אתא לקמיה דרבא שרא להו ואי איתא דרבא סבירא ליה כאבוה דשמואל דאסור לעשות שותפות עם הגוי לא הוה ליה לרבא להיות נזקק לשמוע לשאלתם ולא להורות להם דבר וכדתנן בפרק מי שמת (ב"ב דף קנ"ו ב) דהקשו חכמים לרבי אלעזר ממעשה באמן של בני רוכל ואמרה תינתן כבינתי לבתי וקיימו את דבריה אמר להן בני רוכל תקברם אמן פירוש מדהוו רשעים לדעתו של רבי אלעזר שהיו מקיימים קוצים בכרם דלרבי אלעזר (שם) אסור וקאמר רבי אלעזר דלפי שהיו רשעים לא היו נזקקים להם בבית המדרש להורות להם דאין באמירת אמן ממש ומתוך כך היתה הבת מחזקת בכבינתה זו והיו סבורים שקיימו את דבריה אבל לחכמים דמתירין לקיים קוצים בכרם לא היו רשעים וחכמים קיימו את דבריה דיש באמירת אמן ממש דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי אלמא דלדברי הכל היכא דקא עבדי איסורא אין נזקקים להם להורות להם דבר ומדנזקק רבא להנהו מוריקאי דעבדי שותפות עם הגוי והורה להם דשרי בדנקט גוי בשבתא וכו' מכלל דלית ליה דאבוה דשמואל זאת היא דעת הגהת אשיר"י ובית יוסף לא הבין כך והשיג עליה".

וכדברי המתירים משמע גם בשו"ת מהר"י בן לב (ח"ג סי' צז), שכן הוא מכריע שם שדיין שכתב חוות דעת לאחר שמיעת צד אחד, והציעו לו להיות דיין בדין הזה, לא יוכל הצד השני לפסול אותו לדיין בשל זה. וז"ל:

"נדרשתי לאשר שאלוני אם נשאל מחכם א' שאלה במעשה שהיה במחלוקת שנפל בין ראובן ושמעון ואחר כמה ימים ושנים באו אותם ראובן ושמעון להתדיין ואחד מהבעלי דינין פוס' לדיין לאותו החכם אשר נשאל באותו הנדון וכתב פסק עליו וחבירו משיב לו שכשנשא להחכם הנ"ל זה ימים ושנים הרבה היה הוא בארץ מרחקי' ובנדון הזה לא זה החכם בלבד פסק אלא רוב חכמי ישראל כתבו פסקים ולמה יפסלו כלם והם פסקו על השאלה שנשאלה לפניה' ואם צדיק הראשון בריבו יבוא רעהו עתה וחקרו ויסדרו טענותיו לפני החכם הנ"ל כי כבר אפשר שיולדו טענות אחרות וזה החכם הנזכר הוא אב ב"ד מהקהל של הנתבע ועם היות שזה הנתבע גם כן יש לו תביעה על התובע כעת אינו תובע אותו...

תשובה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון יראה דמילתא דפשיטא היא דלא מצי אותו הבעל דין לפסול הדיין שברר בעל דינו לפי שנשאל כבר על זה הענין וכתב פסק באותו הנדון דאמרינן בפ' שבועת העדות מנין שלא ישמע הדיין דברי הבעל דין קודם שיבא בעל דין חברו ת"ל מדבר שקר תרחק ולכתחלה מיירי משמע דבדיעבד אפי' דשמע אינו פסול בכך וכל שכן זה החכם הנשאל שלא היה יודע שיבררו אותו לדיין באותו הנדון שהבעל דין היה בארץ מרחקים כפי דברי השואל ואם נפשך לחלק ולומר דשאני התם דלא פסק הדין אלא שמע דברי הבעל דין ומשום הכי דוקא לכתחלה הוא דאסור אבל אם בדיעבד שמע אין לפסלו בכך אבל אם פסק הדין אפשר למימר דמצי הבעל דין לפסלו הא ודאי לאו מילתא היא שהרי כתב הר"ן בסוף האיש מקדש וז"ל וכת' הרמב"ן וכו' וכן אם החזיר הממון לבעלים וחזר והעיד באותו עצמו מקבלין הימנו שאין זה פסול מתחלתו ולא בסופו אלא שכל זמן שהוא נוטל שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו עכ"ל איברא דיש לחולק לחלוק ולומר דהרמב"ן לא איירי אלא בעד אבל בדיין מאן לימא לן דס"ל הכי דהרי אשכחן דיש פסול לדון ואינו פסול להעיד כמו ששנינו בפרק בא סימן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון והא ודאי לאו מילתא היא דאדרבה מההיא שמעתא מסתייעא מילתא למימר דס"ל להרמב"ן דכי היכי דכשר להעיד הכי נמי כשר לדון דהרי פריך עלה בגמרא לאתויי מאי א"ר יוחנן לאתויי סומא באחת מעיניו ומני ר' מאיר כו' והקשו התוס' אמאי קאמר לאתויי סומא ופליג אסתמא לימא לאתויי אוהב ושונא דכשרים להעיד ופסולים לדון ותירצו דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם הם כשרים אי נמי מתני' על כרחין לא מיתוקמא כרבנן כו' ואם איתא דמי שנטל שכר וחזר מה שנטל הוא כשר להעיד ואינו כשר לדון באותו הנדון אמאי לא קאמר לאתויי מי שנטל שכר וחזר מה שנטל שהוא כשר להעיד ואינו כשר לדון וכעין זה הוכיח מהר"י קולון לענין שאבי החתן ואבי הכלה דנין זה לזה כי היכי דמעידין זה לזה דאם איתא דאין דנין זה לזה אמאי לא קאמר לאתויי אבי החתן ואבי הכלה דמעידין זה לזה ואין דנין זה לזה יעויין שם ובודאי דהנהו תרוצי דתרצו התוספו' לההי' קושיא דאמאי לא קאמ' לאתויי אוהב ושונא לא שייכי לתרוצי בנדון דידן וכן נמי ההיא תירוצא דתריץ הרמב"ם ז"ל לא היא קושיא לכאורה לא שייך לתרוצי בנדון דידן".

אבל בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' ב) פליג וסבירא ליה שאסור לו להיות דיין לאחר שכתב חוות דעת, שכן לאחר שכתב את דעתו שוב לא יחזור בו והוה כנוגע בדבר:

"נדרשתי לאשר שאלוני אם נשאל מחכם א' שאלה במעשה שהיה במחלוקת שנפל בין ראובן ושמעון ואחר כמה ימים ושנים באו אותם ראובן ושמעון להתדיין ואחד מהבעלי דינים פוסל לדיין לאותו החכם אשר נשאל באותו הנדון וכתב פסק עליו וחבירו משיב לו שכשנשאל החכם הנ"ל זה ימים ושנים הרבה היה הוא בארץ מרחקים ואז לא היה זה הבעל דין שלו בעל ריבו אלא שאח"כ נעשה מחמת חיתון וגם האשה אשתו של הבעל דין הנז' שהיא בעלת הריב היתה במלכות אחר לא נודע אז שהיא תבא לזה המלכות ובנדון הנ"ל לא זה החכם בלבד פסק אלא רוב חכמי ישראל כתבו פסקים ולמה יפסלו כלם והם פסקו על השאלה שנשאלה לפניהם ואם צדיק הראשון בריבו יבא רעהו עתה ויחקרו ויסדרו טענותיו לפניו כי כבר אפשר שיולדו טענו' אחרות וזה החכם הנ"ל הוא דיין וחכם מהקהל של הנתבע ועם היות שזה הנתבע ג"כ יש לו תביעה על התובע כעת אינו תובע אותו...

תשובה מדת חסידות ודאי לא קאמינא דאין ספ' שמדת חסידות הוא שיסתלק הדיין ולא ירצה לדון בין מכח הטענה הראשונה ובין מכח הטענה השנית אלא שאם באנו לידי כך לא ימצא א' באלף יוכל לדון גם אם ימצא אחד מהכתות עשוק בדינו מחמת הסתלקות הדיין לקתה מדת הדין ואין ראוי לדיין לנהוג במדה זו אחר שנמשך ממנה נזק וכמו שיתבאר מדברי מהררי"ק שרש כ"א יע"ש לכן מה שראוי לראו' בנ"ד אם מן הדין מספיקים הטענות הנז' לפסול לדיין מחמת שתיהן או מחמת אחד מהם ...

ומעתה הנני בא אל הטעם הראשון שבעל דין פוסל הדיין לסבה שכבר נשאל משכנגדו וסדר פסק ע"ז אם יש לו דין בזה אם לא ואען ואומר שאחר הצעה א' שאציע הייתי יכול לומר שגם בזה לא צדק בדבריו הבעל דין ואף על גב דלכאורה היה נראה לפוסלו מההיא דאמרינן פ' שבוע' העדות מנין לדיין שלא ישמע דברי בע"ד קודם שיבא בע"ד חברו ת"ל מדבר שקר תרחק ופי' לפי שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדברי שקר ואם כן כיון שהבעל דין שכנגדו סדר דבריו ושאל שאלתו לפני זה הב"ד ובזה זכה בדינו עתה אפשר לא יחזור מדבריו אשר סדר לפניו אפילו שהיו שקר משא"כ אם יעמוד עתה מחדש לפני בעל דין שלא שמע דבריו אפשר שיחזור מדבריו הראשונים ויודה לכשנגדו בטענותיו כי לא ידע לפני זה הב"ד איך יצא וא"כ מטעם זה היה נראה לפסול הדיין הראשון אשר פסק עפ"י שאלת אחד מן הבעלי דינים ואני אומר דאי משום הא היה אפשר לדחות ולומר דאין הדיין פסול מפני שני טעמים א' שכפי פשט הדברים נר' שאינו אומר כן אלא לכתחל' אח' שידע שיש כאן שני בעלי דינים שיבואו לפניו לדון אין לו לשמו' דברי הא' שלא בפני חברו אבל אם הוא לא ידע שעתידים לבא לפניו לדון אלא שקודם לכן שאל השואל ממנו ירצה לדעת דין זה לצאת ידי חובתו אלא שאח"כ בהמשך הזמן נמשך שבאו לפניו לדון אין מכאן ראיה שפסול לדון ועוד שאפי' אם ידע שעתידין לבא ולדון לפניו אפשר דאיסור עבד ששמע בע"ד א' קודם חברו אבל אינו מבורר שיהיה פסול דאי לא תימא הכי אלא שהוא פסול לא לשתמיט חד דלימא הכי ואם שמע פסול לדון ביניהם א"כ נראה דאפי' דשמע לא נפסל לדון. ועוד אני אומר דאפשר דכיון שכל אלו הדרשות נפקי מקרא דמדבר שקר תרחק ואמרינן נמי בגמ' ומנין לשנים שיושבים לדון אחד לבוש איצטלא בת מאה מנה ואח' לבוש סמרטוטין אומרים לבוש כמותו או הלבישהו כמותך ת"ל מדבר שקר תרחק כי אתא לקמיה דרבא בר רב הונא אמר להו שלופו פרוקו פזמקיכו וחותו לדינ' ומנין לדיין שלא ישמע כו' ומאח' שאלו הדרשות מביא אותן הגמ' סמוכות תכופות יוצאות מפסוק מדבר שקר תרחק כי היכי שאנו רואין שאין אנו נוהגים כא' מהם כך אם לא ננהוג בשני אין כ"כ תימה ויהיה זה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ' כ"א וז"ל כבר נהגו כל בתי דיני ישראל שאחר התלמוד בכל הישיבות שמושיבין בעלי דינים ומושיבין העדים כדי לסלק המחלוקת שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם ע"כ והדברים ק"ו שאם בישיבת העדים דאמרינן בגמר' במה דברים אמורים בבעלי דינין אבל העדים לעולם בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים נהגו להושיב העדים כ"ש שנאמר כן בענין הדרש שלא ישמע בעל דין א' קודם שישמע בע"ד חברו שאפי' שלכתחלה אין לשמוע מ"מ אין לפסול אם שמע כמו שאין אנו פוסלים הדין שנגמר כשהאחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלא בת מאה מנה וכיוצא בזה ראיתי בהגהה מיימונית צריך ליזהר לכתחלה שלא לדון עפ"י עדות דמיושב דאמרינן פ"ב דזבחים מה ליושב שכן פסול לעדות אמנם לכאו' נר' דבדיעב' כשר דאמרינן בירושלמי דפרק ד' מיתות ארשב"ל מכאן לדיינים שקבלו עדות מעומד שדינם דין ומסתברא דה"ה עדים שהעידו בישיבה דכלם נדרשו ממקרא אחד ע"כ הכא נמי אני אומר שכיון שכלם נדרשו ממקרא אחד מקרא דמדבר שקר תרחק שלא יהיה לבוש סמרטוטין ושלא ישמע כו' שכשם שנתבטל זה נתבטל זה ואפי' שלכתחלה צריך הדיין ליזהר מזה מ"מ צורך שעה ובדיעבד שכבר שמע לא נפסל הדיין כל זה הייתי יכול לומר אמנם נר' לע"ד שאני מגמגם בדבר אחר שהדיין עשה פסק על שאלת בע"ד א' איך ישמע עתה הבעל דין הב' שהרי הוא נוגע בדבר ולהיות כי בקש מעלת כבוד תורתך ממני איך אני דוחה הראיה מהרמב"ן ז"ל שכתב בפסקו מועתק מלשון הר"ן ז"ל סוף פרק האומר ואני אומר שאם כוונת מעכ"ת לומר שכמו שבענין השכר אם החזיר ממון לבעלים וחזר והעיד מקבלין הימנו וכן לענין דין כי זה אמת ודאי כפי הנלע"ד מ"מ בחכם שפסק וגלה דעתו בדין אח' מה חזרה שייך בו דבשלמא לענין ממון ההסתלקות יכול להתברר אמנם בענין כזה לא שייך הסתלקות ואיני מבין להשוות העניינים זה לזה כלל ולכן נראה שמי שפסק דין על ענין אין לו להיות דיין ואפי' בשותפות עם אחר כי הוא נוגע בדבר וכן ראיתי למורי כמוהר"ר לוי בן חביב זלה"ה שכתב על ענין מחלוקת הסמיכה שנפל בינו ובין כמוהר"ר יעקב בירב זצ"ל וז"ל ולא לבד אותה ההסכמה שהסכימו לשעב' אינה קיימת מטע' רוב אלא שאפי' עתה ירצו לשאת ולתת עמנו בדין ולשמו' טענותינו ולהודיע לנו ראיותיהם אם בעינינו יראה שאינם ראיות לקיים סברתם וגם הם לא יחזרו בהם ויסכימו לדעתם הראשונה אין הסכמתם קיימת מטעם רוב וזה שעתה כבר הם נוגעים בדין הזה והם קרובים אצל עצמן דכסיפ' להו מלתא למיהדר ממאי דהסכימו בראשונה ולא יקבלו שום טענה לחזור בהם ודמיא הא מלתא ביבמות פ' הערל דעל מאי דקאמר התם עליה דההוא קרא ועמשא בן איש ושמו יתרא כו' כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית הקשו ומי מהימן והא אמר ר' אבא אמר רב כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו ועוד האריך שם בראיות על זה להורות והבא להעמיד ולקיים דברי הוראתו שהורה בשכבר אין שומעין לו משום דהוי נוגע בדבר והכא נמי בנ"ד כיון שזה הדיין שהורה בשכבר ופסק על זה הרי הוא נוגע בדבר כאמור. ע"כ".

ועי' פרי האדמה (מיוחס ראשל"צ בירושלים והחיד"א היה דיין בבית דינו- ח"א הל' שבועות סי' כה) שכתב שהאיסור לדיין לפסוק בדין שהוא שמע בו הוא מדאורייתא ומתוך כך תמה על המהרשד"ם שהתיר בדיעבד, כי בדין דאורייתא אין לחלק בין לכתחילה לבדיעבד.

וראה בכנסת הגדולה (מהדו"ק חו"מ סי' יז הגה"ט אות יז ובשו"ת בעי חיי סי' יח), שהקשה אם כן איך יכול חכם לפסוק באותם נושאים שדן בהם כבר, ומשיב שגם המהרשד"ם לא דיבר אלא במקרה שאותו בעל דין יבוא לפניו לדיון נוסף אבל בעלי דין אחרים אפילו באותו דין אינו נחשב נוגע בכך שפסק כבר פעם במקרה דומה. וכ"כ באו"ת (שם אורים ס"ק יד). וע"ע בשו"ת בני משה (שלטון - סי' ב).

[ועי' בשו"ת מהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' עט) שכתיבת חוות דעת בפני עצמה אין בה דבר הפוסל מלהיות דיין, ורק במקרה של חוות דעת שניתנה באיסור כגון על ידי חלק מחברי בית הדין ללא משא ומתן ביניהם, הם נפסלים מלדון וגם מהר"י בירב שבעניין הסמיכה סבר שלא נפסלו חכמי צפת, זהו משום שלדעתו לא היה צורך בעניין זה להוראה, אבל בדבר שיש בו צורך להוראה הם נפסלים. וכע"ז בכנה"ג מהדו"ק (חו"מ סי' יז הגהת הטור אות יח)].

דרך נוספת להיתר מצאנו בשו"ת נודע ביהודה (תניינא חו"מ סימן נא) וז"ל:

"מכתבם הטהור מן כ"ב העבר הגיעני ואף כי טרידנא טובא לא אעבור על בל תאחר הגם שמהראוי שלא להשיב בד"מ לצד אחד אין בדבר הזה שום חשש כי אין בעסק זה דבר התלוי בטעם".

וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ב סי' ב).

היתר נוסף מצאנו לדון במקרה שמשיב לו בעל פה, כך שבזה שייך רק הטעם של שמא מתוך דבריו ילמד לשקר, אבל הטעם של זילותא של החכם לא שייך. וז"ל שו"ת שבות יעקב (ח"א סי' סד):

"וכן אפשר דמותר לומר לאחד מבע"ד קוצר הדין בעל פה וכן משמע בתשובת באר עשק סי' ק' יע"ש וכן יש ראיה קצת מהא דכתובות (נ"ב ע"ב) דאמר להו רבי יוחנן קוצי ליה מידי לרופא הרי אפי' שיעץ להם מכ"ש לומר הדין לאוהבו או לקרובו אף על גב דגם שם נתחרט ר' יוחנן אח"כ ואמ' עשינו עצמינו כעורכי הדיינים היינו להיות להם ליועץ ממש ואדם חשוב שאני. וגדולה מזו כתב בתשובת הרא"ש (כלל צ"ט סי' ז) הביאו בטח"מ (סי' קנ"ד) אפי' היכא שכבר דנו לו הדיינ' מותר לומר לאחד מבעלי דינים שלא דנו שפיר משום השבת אבידה לבעלים אבל בכתב ודאי שאני ובזה נסתלק מ"ש בתשובת באר עשק בסי' ע"ב וכן יש עוד הרבה אחרונים שצדדו להקל להשי' בכל ענין להשואל לבדו וכ"כ בכנה"ג בהגהותיו לטור (ח"מ סי' י"ז סעי' י"ט) אכן דעתו לאסו' וכן העלתי בספרי משפטי יעקב שכן עיק' וכ"ש בדורות הללו שאין ידינו תקיפה לכוף לדון בדיני ישראל יש לחוש דאם יאמר לו הדין אפי' בעל פה ויראה שלא יזכה בדינינו ישמט עצמו מד"ת לכן הירא וחרד ימנע עצמו שלא להשיב כלל לשואל לבדו ודומיה לו תהלה כנ"ל".

ועי' מהרי"ל (סי' קצה) שמתיר לענות בעל פה בדרך של עצה. וז"ל:

"אך שרב' גדולי הדור נוהגין לשמוע קבלת ראובן היינו משום דלאו דייני נינהו ואינם יכולי' לכוף את שמעון [לדון לפניו ולקבל] דינו אלא לכופו לדין עפ"י ב"ד השוה, ואין שומעין בדרך דין אלא בדרך קבלה ועצה, ונותנין עצה לראות מה לעשות".

היתר נוסף וחידוש גדול מצאנו בשו"ת מים שאל (מיוחס – על חו"מ סי' קעו דף נא ע"ג) שכתב שבמקום שבלאו הכי בסופו של דבר הדיון יתנהל בפני בית הדין מותר להשיב כיהודה ועוד לקרא, וכל מה שאסרו חכמים הוא רק במקום שאין בית דין. וז"ל:

"והן אמת שהזהרה שמענו לבלתי בא אל עין משפט אם לא בשמוע הטענות מפי הטוענים, ולא בדרך אם כנים הדברים, מכל מקום כבר כתבתי במקום אחר דזהו במקום שאין שם מורה דין אמנם באתא הדין כי יש שופטים בארץ שמהם תצא תורה ויכולים לברר הענינים על פי הדין יהיו דברי כיהודה ועוד לקרא מורה מקום ועל כן המשפטים הדבר תלוי בבירור הטענות לפני עדי העדה רב העיר מארי דאתרא ה"י".

היתר נוסף לכולי עלמא מצאנו במקרה שבא לשאול את בית הדין אם חייב לשלם לאחר, כסף, בבא לצאת ידי שמים שאז מותר לבית הדין לענות לו כן כתב בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' קנג) וז"ל:

"אלא שמ"מ כשהוא על ענין ממון שבין אדם לחברו יש בו מדת חסידות שלא להשיב וטעם גדול יש בדבר אבל בענין אפרושי מאיסורא אי בעי חד לידע לעצמו אי חייב אי לא ליכא אפי' מדת חסידות".

וכן כתב להלכה בערוך השולחן (חו"מ סי' קנז סע' יא) וז"ל:

"וכן אם אומר ששאל בב"ד ואמרו לו שחייב ליתן מפני הסימן שעשה ונתברר שהאמת כן הוא ששאל בב"ד נאמן ג"כ לומר שנתן לו חלקו".

וכן כתב במשנ"ב (סי' תרו ס"ק א) שבעיוה"כ צריך לפייס את חבירו ואם יש ביניהם דבר שבממון על כל פנים ישאל את הרב איך להתנהג. וז"ל:

"ואם יש לחבירו בידו ממון שיש לו תביעה עליהם יודיענו אף על פי שחבירו לא ידע מזה כלל ועכ"פ יסדר לפני הרב ומ"ץ הענין בשלימות ובאמת בלא שקר ולשאול האיך להתנהג". ועי' בשו"ת מהרלב"ח (סי' כט ד"ה ואני הצעיר ע"ש)".

ודע שדין זה אינו שייך בהלכות נחלות שכן כתב בשו"ת הרמ"א (סימן קיב) וז"ל:

"ועל כל זה הפציר בי להראות לו דרך אשר ילך בו ואת המעשה אשר יעשה, ונעתרתי לו ונתפתיתי לדבריו. אף כי נאמר שמוע בין אחיכם ואסור לדיין לשמוע טענת אחד קודם שישמע טענת חבירו והרי הוא בכלל לא תשאו, מ"מ שאני כאן כי אין זה תלוי בטענה שבין איש לחבירו רק בדיני נחלות אשר ממשמשים ובאים, ואין חילוק בזה בענין טענה עד שצריך הדיין לשומען. ועוד כי אף לא יהיו דברי דרך פסק רק כמראה לו מקום, אשר מצד זה לא יוכל לזכות בדינו אם לא יהיו חלוקים אחרים בינו לבין יורשי אשתו רק הספק הגלוי בעיני כל. ובזה אני מחוייב להורות לו ולא למנוע ממנו בר אשר יקבוהו לאומים".

מתוך דבריו למדנו שיש מקום להתיר במקרה שהספק גלוי לעין כל, לכתוב לו בדרך אם כן, אך לא לפסוק אלא כמראה מקום הוא לו.

וכע"ז כתב בשו"ת מבי"ט (חלק ב סימן כא) שבמקרה שרוב הטענות הם על מסמכים ואין מקום כל כך לשנות טענות, וכן במקרה שהמקום רחוק מותר לענות לצד אחד. וז"ל:

"וגם כי לא היה מן הראוי להשיב עד שיהי' נדרש משני הכתות מתרי טעמי שכתב הריב"ש ז"ל בתשובותיו עכ"ז נהגו המורים כשהמקום רחוק להשיב ואינם חוששים לכבודם אם תסתר התשובה מפני חילוף הטענות וגם נזהרים בדבריהם שלא ילמדו לשקר מתוכם ולא יהיו כעורכי הדיינים וכ"ש שעיקר ורוב הטענות מיוסדות על טופסי שטרות וכתיבת יד שביניהם שאין חשש שיחליפו את נוסחתם כמו שהוא בנידון דידן".

ומדבריו נשמע שלאחר שמיעת הטענות משני הצדדים בבית הדין, יכול דיין לקרוא את הפרוטקול ולתת חוות דעת, שכן על פי הלכה הצדדים אינם יכולים לשנות את טענותיהם לאחר שנכתבו בפרוטקול, וכדברי הרב מבי"ט כן נראה גם בשו"ת שמש צדקה (מורפורגו – חו"מ סי' ח) ע"ש. וכן הכריע במטה שמעון (חושן משפט סימן יט הגהות הטור אות יג). וכן כתב ר' משה שמואל מזוויעהל (קובץ בית אהרן וישראל גליון קצג עמוד לג):

"ואף שאין להשיב בלתי טענות שני הצדדים, אבל שראיתי הכתב שביד רפ"ש הנ"ל (כתב חזקת רח"ש שהיה לו), וגם כפי מה שהחזיק בזה מכמה שנים בעצמו, לכן הדין מה שאינו תלוי בטענות אזי מחויב כל מו"צ להציל העשוק מיד עושקו ולכתוב כפי דעת תורה".

ומצאנו בדברי כמה חידושים א. שכיון שראה הכתב די בזה. ב. שסומך על מה שהחזיק כמה שנים אף שלכאורה לא עשה גביית עדות ומאמין בזה על פיו ואולי היה יודע מעצמו. ג. שבאופן כזה חייב כל מו"צ להציל עשוק מיד עושקו ולכתוב לו כפי דעת תורה. וקצת פלא למה לא יפנה לביה"ד וצריכים מו"צ לכתוב לו ועכ"פ כן הוא דעתו. וכן כתב בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' סא) וז"ל:

"שתי טענות הן אשר הניעוני להשיב על אלה השאלות הגם כי מן הראוי היה שלא להשיב לשום אחד מבעלי הדין על ענין ממון עד ישמע האדם טענות שני בעלי הריב וכו' שנית כי איני משיב רק ע"מ שראיתי נוסח שטר השותפות ונוסח שטר התראת העדים כמו שירא' כל מי שיראה פסקי זה".

אלא שמדבריו משמע שמן הראוי שדיין שכותב תשובה לצד אחד ומסתמך על ההיתר שראה את כל המסמכים שיכתוב את זה בגוף התשובה בכדי שלא יחשדוהו הרואים.

עוד חידוש גדול מזה כתב המהרשד"ם (חו"מ סי' קמ) שגם במקום שאין הויכוח על מסמכים אלא שהשאלה פשוטה מותר במקום שהדבר יכול להשבית את המחלוקת. וז"ל:

"תשובה עם היות בעל הצמר התובע אינו לפנינו ומן הראוי היה שלא להשיב אלא אחרי שמוע טענותיו מ"מ להיות מענין זה היה נמשך מחלוקת גדול בין שני חשובי עירנו גם כי הדין כפי ההנחה הנז' הוא דבר פשוט ואין צריך לפנים התרתי עצמי להורות הדין כי אולי מתוך זה ישביתו מריבות וקטטות".

גם בשו"ת ויאמר יצחק (וואליד – חו"מ סי' פח) דן בשטר צוואה שהובאה לפניו וכתב שעל אף שאין להשיב לצד אחד משום שאיוולת לו היא וכלימה, מאחר שהובאו לפניו דברי הצוואה ככתבן וכל השאלה היא רק אם מהני חזרה או לא יכול להשיב בלא לשמוע צד שני.

ראיה מעניינת לדין זה הביא בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' סד) וז"ל:

"כל זה נ"ל פשוט לדינא ומ"מ לא רציתי להשיב לשואל לבדו בדיני איסורא דאית ביה דררא דממונא בין איש לחבירו ושמוע בין אחיכם כתיב ולהשיב לשואל לבדו אינו כשורה וכדאיתא הלכה ברורה בח"מ סי' י"ז סעי' ה' בהג"ה ואף שראיתי מקצת האחרונים שצדדו לפעמים להשיבו לשואל לבדו ומקלו יגיד לו גם רמ"א עצמו בתשובתו (סי' קי"ב) התנצל את עצמו להשיב בדין נחל' לאחד מבעלי דיני' במה שא"צ לטענת התובע ונתבע יע"ש ובספרי חק יעקב עשיתי סמוכת לדבריו וכתבתי דהמקרא מסייע קצת שנאמר ותקרבנה בנות צלפחד לאמור אבינו מת במדבר וגו' תנו לנו אחוזת נחלה ולא נזכר שאחי אביהם טענו נגדם ואעפ"כ שמע משה ואהרן והזקנים דבריהם לפסוק להם הדין ע"פ שאלתם".

ויש לעיין טובא בראיה זו שהרי אחי אביהם היו שם ומקרא מלא הוא (במדבר פכ"ז פס' ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר, הרי גם אחי אביהן היו שם ולא היתה הטענה שלא בפניהם, ואם לא נזכר שטענו הרי שלא היה להם מה לטעון ולמה לא ישמעו משה ואהרן והזקנים את דבריהם ויפסקו להם את הדין ע"פ שאלתם, וצ"ע.

ומה שכתב המבי"ט בראש דבריו להתיר מחמת שהמקום רחוק וז"ל:

"וגם כי לא היה מן הראוי להשיב עד שיהי' נדרש משני הכתות מתרי טעמי שכתב הריב"ש ז"ל בתשובותיו עכ"ז נהגו המורים כשהמקום רחוק להשיב ואינם חוששים לכבודם אם תסתר התשובה מפני חילוף הטענות וגם נזהרים בדבריהם שלא ילמדו לשקר מתוכם ולא יהיו כעורכי הדיינים".

כתב בספר ויקרא אברהם (אדאדי – הספר נדפס תרכה ויש עליו הסכמה מהגר"ח פאלאג'י – חו"מ סי' לט) שדין זה לא שייך בזמנינו מחמת שהספינות מצויות. וז"ל:

"מה שאין כן בנידון דידן שספינות הולכות בכל יום מהתם להכא ומהכא להתם".

אמנם לכאורה אם מדובר בתביעה קטנה שלא שייך לבא מחמתה שני הצדדים למרחק יתכן שיהיה מותר לענות גם בזמנינו, כמו כן הדין במינוי של מורשה שתיקנו בשביל שלא יוציא מנה על מאתים, אולם כיון שאפשר לעשות שיחת ועידה בטלפון נראה שבכל מקרה אין מקום לטעם זה.

היתר נוסף יש במקרה של אלמנה ויתומים שיש מצוה לעזור להם כשהוא כותב את זה שלא בדרך של פסק דין. כך כתב בשו"ת מהרש"ל (סי' כד) וז"ל:

"ובתחלת המחשבה עלה על רוחי שלא להשיב אפ' במאי דמעייל תעלא מבי כרבא כי שאל אביך ויגדך וגו' מהם אתבונן כי מי היה גדול בדורינו מקרוב כה"ה מהררא"י שכתב שאין דרכו להשיב בדיני ממונות אפי' דרך משא ומתן אם לא שהוברר מב' צדדים ושמע כל טענותיו מה שאינו בנדון דידן גם מצאתי בתשובה ששאל גדול הדור למהר"ר משה מינץ תלמידו ולמהררא"י כמה שאלות והשיב על כולן לבד על שאלה אחת שהיה בו דררא דממונא השיב קבלתי מרבותי והם קבלו שאין להשיב בדיני ממונות כלל א"ל שהוברר מב' צדדים ושמע טענותיו מ"מ אמרתי בלבי אלמנה ויתום ברית כרותה להם א"כ עדיפא לאו דידהו להאי מלתא להיות להן למליץ יושר ואין בו משום לא תשא שמע שוא או שמוע בין אחיכם כדאיתא פ"ק דסנהדרין (ז:) דדוקא על הדיין הזהיר כדפרש"י התם טעמא להדיא אבל בנדון זה שכבר נתמנה על הדין מרצון שניהם שאירי ומחותני ה"ה האלוף המופלג מהר"ר יוסף כהן מורה צדק נושא אפוד ואינני אלא כתלמיד הנושא ונותן לפני רבותי למצא זכות לאלמנה אולי יראה הרב דברי ויאמר ישר אף לאחר ששמע טענת שניהם ואף שיש להשיב א"כ ק"ו מי דוחק אותי להכנס בעובי הקורה בפרט מאחר שאנו מסולקין מהאי פסקא וכבר מסור לדיין אשר בידו כלי חמדה ותושיה בסיעת תריסין מלומדה א"כ מה לי ולצרה הזאת אפ"ה אמינא מצוה רבה להפך בזכותה ע"י הדת האמיתי אפ' כשיש ממונה וראייה מהא דאמרינן בפרק במה בהמה (שבת נ"ה:) ר' יודא הוה יתיב קמיה דשמואל אתאי ההיא איתתא קצוחה קמיה ולא אשגח בה א"ל רב יודא לא סבר מר אוטם אזנו מזעקת דל וגו' א"ל שיננא רישך בקרירי ורישא דרישך בחמימי הא יתיב מר עוקבא אב"ד דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו וגו' פרש"י רישך בקרירי שאני רבך איני נכוה אבל מר עוקבא שהוא ראש לי ולך יכוה בחמין דכתיב בית דוד לא ענש אלא למי שבידו לשפוט וקשה מה היה צורך לומר רישך בקרירי היה לו לומר רישא דרישך בחמימי כו' אלא הכי פירושו אעפ"י שאני ג"כ נענש בדבר אבל איני נכוה אלא מעט מזער אקבל עונש בדומה מי שהוא רך ואסתניס ושופכים על ראשו קרירי ודרך משל ודמיון הוא לרוב מיעוט הצער כמו שאומר בתלמודא פר' אילו נערות (כתובות ל"ט:) כי נהמא אקושא לחינכי וכמו דמשחיל בינתא מחלבא בברכות (ח) וכן מצאתי בפירוש האגדות, ואם כן קשה למה היה לו ליענש אפילו מעט מזער מאחר שהיה מסולק מן הדין שהרי באתרא דמר עוקבא היה ואסור לו להורות במקום רבו וחייב מיתה ומשמע שהיה רבו מדאמר רישא דרישך דומיא האי רישך דאמר שמואל לרב יהודה תלמידו וק"ו שהיה נמי אב"ד דאפילו הוה שמואל גדול מיניה אין לו להורות זולתו גם ההיא איתתא דצוחה קמיה אמאי לא צווחה קמיה דמר עוקבא ודוחק לומר שלא ידעה דאם כן היה לו להשיב לה לכי למר עוקבא דהוא אב בית דין גם קשה למה לא אמר אותו התנצלות לפניה ולאמר לה מה אעשה ליך מאחר שמר עוקבא אינו משגיח ביך כדי לקיים והייתם נקיים מה' ומישראל אלא בע"כ נראה לפרש דהאי איתתא דצוחה קמיה היינו כדי שייגע עצמו בעבורה להקדימה לדין ולהפך בזכותה לפני מר עוקבא והוא היה ממאן מפני שהיה מתירא שלא יקפיד מר עוקבא בדבר ויאמר וכי אני צריך זירוז להקדימה ולהפך בזכותה וכי אין אני יודע איך להנהיג צאן יוסף ומספק הקפדת רבו היה מונע ועל זה היתה האי איתתא צווחת לפניו ולא אשגח בה והקפיד רב יהודא על זה עד ששמואל קצת הודה לדבריו והיה מדמה עצמו לקצת עון שהיה לו להכנס בעובי הקורה ולעשות את שלו ומסתמא האי איתתא אלמנה הויא דהא כל כבודה בת מלך פנימה ומ"ה כתבו קצת גאונים שאין מזמינים אשת איש לדין אלא שולחים אחר בעלה וק"ו שהיא לא תקפיד עצמה אלא תרשה בעלה לטעון בעבורה וא"כ מאחר ששמואל תלמיד דמר עוקבא הוה מסתפי במה שלא היה מיגע עצמו להקדימה ולהפך בזכותה בפני רבו ק"ו לכל מי אשר חננו הבורא מחכמת התורה כפי השפע והשגת שכלו להפוך בזכות אלמנה ויתומים לפני מורה דרך משא ומתן ולא כדרך פסק דין".

וכ"כ בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' מד) וז"ל:

"תשובה אען ואומר מן הידוע שכל העדיפו מנביאי' ראשוני' ואחרונים התנבא בסגנון אחד שאין להשיב על דיני ממונות לא' מן הצדדים וטעמם ונימוקם עמם ומוטל עלינו לילך בעקבותיהם ובתר רישא גופיה גריר אמנם כאשר ראיתי שהיכא מצאו איזה סיבה ועילה השיבו תשובת הרמ"תיים ובהיות שגם אני עילה מצאתי שהדבר נוגע ליתומים קטנים (כידוע לי) ע"כ אמרתי לא אמזוג רישא אבי סדיא עד דאהפכינא בזכותייהו בעזרת אבי היתומים האמיתי והדין דין אמת לאמיתו אבל דין תורה לא ידעתי".

היתר נוסף בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' מז) במקום שיש ויכוח על מקום הדיון. וז"ל:

"איברא שגדולי ראשונים לא היה משיבים בדיני ממונות לא' מן הצדדי' שמא מתוך דבריהם ילמדו לשקר ואנחנו חייבים לילך בעקבותיהם ובתר רישא גופיה גריר אך ורק באשר שבנ"ד אם אין אנו משיבים להתובעי' לא ישיגו לברירת דיינים כי על דא הם מדיינים ויהיה שורת הדין נלקה ויש נספה בלא משפט מקומו ח"ו ע"כ אמרתי לא אחשה ואחוה דעתי הקלוש' כאשר הורני מן השמי' ע"פ התור' אמנם בדרך קצרה".

וכן עשה מעשה בשו"ת שב יעקב (חו"מ סי' ב' וג'). וכן עשה על פיהם בשו"ת מים חיים (רפפורט - חו"מ סי' א). והו"ד להלכה בשו"ת חקקי לב (פאלאג'י חו"מ ח"ב סי' גן).

היתר נוסף יש במקום של אפרושי מאיסורא כן כתב בשו"ת באר עשק (סי' ד) וז"ל:

"אהבה שאינה תלויה בדבר מקלקלת השורה, ואף על פי שאין לענות על דברי ריבות אם אין ב' החלקים מציעים אותה יחד, כמש"כ הרמ"א (חו"מ סי' יז), כדי דלא ליפוק מינה חורבא, ... אך על הדרך שהביא מוהר"ם פאדווה (סי' מ') שרי ומותר, וז"ל: "שלא לענות בדברי ריבות על דברי ממונות" שמע מינה דברי ממונות דווקא הוא שלא טוב עשה משום דאיכא למיחש, שמא ילמדו מתוך דבריו החלקים לטעון לשקר או שמא יציע הב' גופא דעובדא באופן אחר ויאמר להיפך ואיכא זילותא וכאשר כתב הריב"ש סי' קעט, אבל גבי איסורא אפילו להני אשלי רברבי יוכל להשיב, לפחות דרך משא ומתן, ... אלא לאפרושי מאיסורי ובפרט מחילול השם דחמיר טפי".

וכן כתב להתיר במקרה של ריבית בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' סא) וז"ל:

"שתי טענות הן אשר הניעוני להשיב על אלה השאלות הגם כי מן הראוי היה שלא להשיב לשום אחד מבעלי הדין על ענין ממון עד ישמע האדם טענות שני בעלי הריב מ"מ להיות ענין זה אפרושי מאיסורא ענין רבית שהוא איסור חמור עד שאמרו שכל הנושא ונותן ברבית כאלו כפר בי"מ ובאלהי ישראל" וכו'.

וכן כתב להתיר בשו"ת מכתם לדוד (פארדו – חו"מ סי' כט) בעניין של אפרושי מאיסורא, בשאלה של צוואה שרצו חלק מהיורשים ללכת לערכאות, על כן השיב לאותם שפנו אליו בבקשה לשמוע דין תורה בכדי למנוע מהאחרים ללכת לערכאות. ועי' כע"ז בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' קנב) וכבר הזכרנו כעי"ז לעיל ראש התשובה ע"ש.

וכן כתב במקרה אחר בשביזה תלמיד חכם בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' צט) להתיר וז"ל:

"אף שאין דרכי דרכים דרבנן להשיב לא' מן הצדדים בדברי ריבות כאשר מזקנים אתבונן ותשובת גדולי ראשוני' ואחרוני' אם לא שיהא נשאל מרב ומורה או משני צדדים יחד כמבואר ג"כ בש"ע ח"מ סי' י"ז ועיין שם בכנה"ג בהגהות סי' ל"ט סעי' י"ט ומשמע מדברי תשובותיהם אפי' אינו מכיר שום אחד מבעל הדינים ג"כ אין להשיב כלל אמנם חזרתי ואמרתי כבר הזהירו חכמים ז"ל דאסור לשמוע בזלותא דצורבא מרבנן ולהיות שותק ובודאי ראוי להפוך בזכות' דצורבא מרבנן גם מתשוב' מהרש"ל סי' כ"ד מתיר כה"ג להפוך בזכות על אלמנה אחת אם השאלה רחיק ממנו ולא יהי' דיין בדבר ובתשו' מהר"שדם בי"ד סי' קנ"ג כתוב דבאפרוש' מאיסורי אפי' מדות חסידות ליכא עכ"ל ואין לך אפרושי גדול מזה דהרי הוא כאפיקורס המבזה חבירו בפני ת"ח מכ"ש המבזה ת"ח עצמו וכן נראה לראי' מסוגי' דש"ס דגיטין דף ז' שלח מר עוקבא לר' אלעזר בני אדם העומדים עלי וכו' הדבר יצא מפי ר' אליעזר וכו' ולכאורה קשה איך שלח מר עוקבא לר"א הלא בודאי לא ישוב לו ר"א כלום כיון שלא נשאל משני צדדים וגם על ר' אליעזר גופא איך השיב לו ודבורו עושה רושם כדאמר יצא מפי ר"א והלא לא נשאל משני צדדים אלא ודאי צ"ל כבוד תורה ות"ח כזה עדיף להשיב להשואל לבדו אף על גב דמצינו בשבת דף קי"ט ע"א אמר מר בר רב אשי אי אתי צורבא מרבנן לקמי לדינא פסילנא ליה דחביב עלי כגופו ומ"מ הא אמרי' במ"ק צורבא מרבנן עביד דינא לנפשי' ומכ"ש לענין הביזה דהא מותר לנדות לכבוד עצמו ועיין בתשובתי ח' א' סי' קס"ז ומ"מ לענין גוף הדין כיון שאני משיב לשואל לבדו וגם אין אני יודע מהות הדבר אשיב בקיצור".

והובאו דבריו להלכה בספר קהלת שלמה (שטנצל - מערכת הת' אות יד).

אמנם בעיקר ההיתר של יתום ואלמנה לכאורה אין הבדל ביניהם מאחר ששניהם נלמדו מפסוק אחד של יתום ואלמנה לא תענון, והנה בשמע אברהם (פאלאג'י – סי' סז אות י) הקשה מגמרא שרבי יוחנן השיב לאלמנה אחת משום שהייתה קרובתו, וצריך עיון למה הייתה צריכה הגמרא לבאר שהשיב לה מפני שהיא קרובתו ואם לא אסור, והרי היא אלמנה, ושמא שם מאחר שבעלי הדין היו יתומים קטנים לכן אין עדיפות לאלמנה והוצרך להגיע לטעם שהיא קרובתו. עכ"ד.

אך באמת אין ראיה מן הגמרא ההיא בכלל שכן שם הוא נתן לה עיצה ולא רק ענה על דין תורה וזה ודאי אסור אף באלמנה, וכל מה שהתירו זה לענות לה את הדין ולא לייעץ לה שזה בעיה של עורכי הדיינים.

היתר זה לא רק שישנו במקום של אפרושי מאיסורא ממש אלא אפילו במקום שיש צד של אפרושי מאיסורא גם מותר לענות לצד אחד. כן כתב בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' לד), וז"ל:

"ולא נעלם מעיני ונפשי יודעת מאד מ"ש הגאונים ראשונים ואחרונים שאין להשיב בד"מ לא' מן הצדדים וטעמם ונימוקם מפורש ושום שכל בתשובותיהם ומחוייבים אנו לילך בעקבותיהם הנודעים ולא להשיב אך ורק באשר שיש בדבר הזה שייכו' אפרושי מאיסורא אמרתי לא אמנע ואשיב כאשר יורוני מן השמים".

וראה מש"כ בשו"ת הריב"ש (סי' קעה) שמותר לדיין שפירסמו עליו שהשמיץ צד אחד, להכחיש את ההשמצות למרות שיודע על ההשמצות רק מצד אחד.

וכן כתב בשו"ת יבי"ע חזון (סו"ס המאור הגדול – תיקון קוראים בראשית ע' י) שבמקום ויכוח על חזקת שררה ברבנות הרי יש בזה דין של אפרושי מאיסורא ומותר לתת חוות דעת.

ובדרכי הים (סוף דרוש א' לשבת תשובה דף כט ע"ב) ביאר בזה על דרך הדרוש את המעשה של האשה התקועית (שמואל ב פי"ד) שבאה לטעון אצל דוד המלך על בני משפחתה שרוצים להרוג את בנה שהרג את אחיו מדין גואלי הדם ובכך לרשת אותו, ולהשמיד את זרעה, והנה בתחילה (פס' ד) אמרה לדוד המלך וַתֹּאמֶר הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ: והמלך שהבין שמדובר בשאלה שנוגעת רק אליה אמר לה (שם פס' ה) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ וַתֹּאמֶר וגו' ולאחר שהבין שמדובר בשאלה שיש בה שני צדדים לא רצה להשיב לה אלא למנות דיין אחר שידון בזה וכך אמר (שם פס' ח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָאִשָּׁה לְכִי לְבֵיתֵךְ וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ: ואז ענתה לו שהוא לא רצה לשמוע מראש את הסיפור במקרה כזה ולא עליו האשם והוא יוכל להזמין צד שני וכך אמרה (שם פס' ט) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָוֹן וְעַל בֵּית אָבִי וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ נָקִי: ועל כך ענה לה המלך שתקרא לצד השני לבא לדון בפניו אם ירצה, וזה אמרו (שם פס' י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי וְלֹא יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ: ואז גילתה לו את עיקר הטעם שמדובר באפרושי מאיסורא ואמרה (שם פס' יא) וַתֹּאמֶר יִזְכָּר נָא הַמֶּלֶךְ אֶת השם אֱלֹקֶיךָ מֵהַרְבַּת גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת וְלֹא יַשְׁמִידוּ אֶת בְּנִי מיד הסכים דוד המלך לדון אותה בצד אחד וַיֹּאמֶר חַי השם אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה: וע"ש דרוש ט דף מח ע"ב והלאה.

ויותר מזה התיר בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' קכד), במקום שיש דררא דמצוה. וז"ל:

"הנה לא נעלם מעיני שאין נכון להשיב בד"מ לא' מן הצדדים כמ"ש גאונים קדמאי ובתראי גם אני הצעיר נוהג כן, אמנם הגאון מהרר"מ פדוואה כתב (סי' פ') וז"ל אכן בדבר שיש דררא דמצוה לא שתו רבותי לבם לחששת זו כו' והאריך שם והביא ראיו' לזה ובאשר שאני רואה גם בנ"ד דררא דמצוה כי יש לחוש שיתפרד החבילה וינתק החבל עבור הבל הכסף ע"כ אמרתי לחוות דעתי הקצר' בקצרה כאשר יורוני מן השמים".

וכ"כ בשו"ת מעיל צדקה (סי' נג) שמנהג האחרונים לענות במקום של דררא דמצוה והו"ד בפת"ש (סי' יז ס"ק יא).

וטעמו של מהר"ם פדווא הובא באריכות בשו"ת זכות אבות (קורייאט – סי' קמז) והוא שכיון שהמצוה היא ודאית אין לחוש לחששות שאין ספק מוציא מידי ודאי.

וכן כתב הגאון רבי דוד פרנקל מח"ס קרבן העדה על הירושלמי בתשובת שאלה (נדפסה במוריה גליון מה עמוד יג) שבמקום של ביטול תורה דרבים אפשר להקל ולהשיב אף אם שומעים רק מצד אחד.

המהרשד"ם (חו"מ סי' קמ) כתב שהוא משיב היות ומדובר בהשבתת מחלוקת שהיא דררא דמצוה אלא שאת הטעם זה צירף לטעם העיקרי שמדובר היה בדין פשוט, וז"ל:

"תשובה עם היות בעל הצמר התובע אינו לפנינו ומן הראוי היה שלא להשיב אלא אחרי שמוע טענותיו מ"מ להיות מענין זה היה נמשך מחלוקת גדול בין שני חשובי עירנו גם כי הדין כפי ההנחה הנזכרת הוא דבר פשוט ואין צריך לפנים התרתי עצמי להורות הדין כי אולי מתוך זה ישביתו מריבות וקטטות".

וכן כתב בשו"ת באר עשק (סי' ה) להתיר משתי טעמים להשים שלום בין התלמידים, ומאחר ששמע את הסיפור משנים שלושה אנשים אחרים שאכן זהו הסיפור. ע"כ כלומר שאפשר לסמוך בבירור הסיפור בדרך חיצונית ולא בדרך של גביית עדות בבית דין. ועל סמך דברי המהרשד"ם סמך הרב פרי האדמה (מיוחס – הל' שבועות סי' כה) והתיר, להשיב במקום שיש אפילו צד שעל יד שיכתוב ישקיט את המחלוקת.

וכן מצאנו בשו"ת דברי שמואל (אבוהב – סי' שלו) באב שהשביע את בתו על דעתו, שלא תעבוד בבית חמיה, ולא רצה חמיה להחזיק את בנו בצורה כזו, ואמר הבן אם כן איני רוצה באשה נדרנית, ורצו להתיר את השבועה, והאב עומד וצווח שאינו מוותר על השבועה, והשיב שבמקרה זה שיש כאן חומר דין שבועה, ומצוה לעשות שלום בית רואה הוא חובה לעצמו לענות, שכן יתכן שזה מה שיביא להסכמת האב להתרת השבועה ולשלום הבית.