שונאים שיושבים בדין
סימן כ"ד - שונאים שיושבים בדין
שאלה:
האם מותר לשני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה לשבת ביחד בדין תורה?
תשובה:
בגמרא
(סנהדרין דף כט עמוד א):
"אמר רבי יוסי ברבי יהודה: והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו - מכאן לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחד".
ונפסקו
הדברים להלכה בפסקי הרי"ד שם. ובהלכות גדולות (הל' עדות סי' נא, ע' תקסו
ד"ה אמר רב). וכ"כ ראב"ן (שם ד"ה ואילו הן). והעיטור (אות ב –
בירורין דף ב טור א ד"ה תנן).
אבל
הרי"ף (שם ז ע"ב) כשפסק את הדברים להלכה, כתב שהוא איסור על הדיינים:
"מכאן אזהרה לשני ת"ח ששונאין זה את זה שאסורין לישב בדין זה עם זה".
וכ"כ
המאירי (שם כח ע"ב). וכ"כ בפסקי ריא"ז (שם פ"ג ה"ג אות
יד). ואורחות חיים (הל' דיינים אות ב ד"ה אסור לדיין). וכפתור ופרח (פי"ב).
ורבנו ירוחם (מישרים נתיב א חלק א דף ח טור א ד"ה החלק הראשון).
והטעם
בזה כתב ביד רמ"ה (סנהדרין דף כט עמוד א):
"שני דיינין שונאין זה את זה אין יושבין בדין מפני שכל אחד מהן מתכוון לסתור דברי חבירו ואפי' אמר טעם נכון אינו שם את לבו לראות דבריו אם נכונים הן ואם לאו ופעמים שהשלישי טועה ונמצא הדין נגמר שלא כהלכה".
אמנם
בשער משפט (סימן ז סעיף ח) כתב שיש כאן בעיה טכנית שפוסלת את הדיון אפילו אם יפסק
בסופו של דבר הדין לאמיתו:
כי "כשישבו שלשה ושני דיינים מהם שונאים זה את זה לא הוי בית דין נוטה, דהא אם יחלקו שני הדיינים השונאים זה את זה לא יכריע השלישי דהא ליכא רובא דהא השונא מתכווין לסתור דברי חבירו ואינו מודה על האמת וא"כ בטלה דעתו וליכא רובא".
דהיינו
בבית דין של שלשה צריכים שתהיה החלטה על פי רוב, ומאחר ויתכן שאחד הדיינים שיצטרף
לרוב, לא יעשה זאת, כי זו דעתו באמת, אלא כי השני אמר הפוך, אין כאן רוב, ולכן
אפילו אם השלישי הצליח לכוון לאמת לבדו, אין לפסק הדין תוקף כי הוא לא ניתן על ידי
רוב של בית דין של שלשה דיינים.
אף
לגופם של דברים כתב רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף שם שבפועל לא יצא הדין לאמיתו וז"ל:
"כיון ששונאין זה את זה אינו מודה אחד לחברו ועומד כנגדו שאם יזכה יחייב הוא ואם יחייב יזכה הוא ובודאי לא יצא הדין לאמתו".
והובאו
הדברים להלכה ברמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כג הלכה ז) כלשון הרי"ף:
"כל שני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה אסורין לישב בדין זה עם זה, שדבר זה גורם ליציאת משפט מעוקל, מפני השנאה שביניהן דעת כל אחד נוטה לסתור דברי חבירו".
וכתב
הכסף משנה שם:
"וטעם רבינו נכון הוא".
וכן
פסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ז סעיף ח):
"שני ת"ח השונאים זה את זה, אסורים לישב בדין יחד, שמפני השנאה שביניהם דעת כל אחד מהם לסתור דברי חבירו".
וכתב
הב"ח (שם סעיף ח), שאף בדיעבד אם דנו אין דינם דין.
וכ"כ
להלכה בשער משפט שם, ובפתחי תשובה בשם הברכי יוסף בשם הרבינו יונה בסנהדרין שם.
ובתפארת יעקב שם בדעת הטור שהוא פסול גמור.
והאריך
להוכיח את זה בשו"ת מהריט"ץ (ישנות - סימן רלז) וז"ל:
"וכתב רש"י זלה"ה ואידך לפסול בדין שני דיינין ששונאין זה את זה עכ"ל. הרי כתב בפירוש לפסול משמע שהם פסולין ממש ועם כל זה לא כתב הרמב"ם זלה"ה אלא אסורים ובאמת בענין שני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה הדין עם רש"י זלה"ה. ואי אפשר לומר שהרמב"ם ז"ל יחלוק עליו ויאמר שאינם פסולין אלא אסורין".
ואפילו
לשבת אצל הדיין ולשתוק אסור להם כמו שכתב בפתחי תשובה (שם סעיף קטן יט) בשם תשובת
בית יעקב (סי' סז) וז"ל:
"כל הפסולין לדון מותרין לישב [ליד הדיין] ולשתוק, זולת שני תלמידי חכמים השונאים זה את זה דאסור אפילו לישב ולשתוק".
חידוש
גדול יותר כתב בברכי יוסף (סעיף קטן לה) והובאו דבריו להלכה בפתחי תשובה (סעיף קטן
יח): שאפילו אם אינם שונאים זה את זה, אלא רק רחוקים בטבעם והנהגתם אין למנותם
יחד: "אין למנות שני אנשים במינוי והם רחוקים בטבעם והנהגתם" ע"ש
טעמו.
