ת"ח גדול, ללכת לידון לפני קטן ממנו

סימן כ"ג - האם צריך ללכת לדון לפני מי שקטן ממנו, ומי קובע מי קטן ממי

לכבוד הרב .. שליט"א, רב כפר .. ומועצה אזורית .., שלו' רב!

אשר שאלת:

שבמועצה איזורית שבמקום הרבנות שלך יש משחטה אשר מימים ימימה רב העיר הסמוכה הוא היה נותן הכשרות במשחטה זו ועל פיו ישק כל דבר. על פיו יצאו ועל פיו יבואו, ולא ערערת על סמכותו מעולם, ויהי היום ובעלי המשחטה החליטו להעביר חלק מימי השחיטה תחת סמכות של בדצי"ם שונים, ואת מה שישאר 'כשר' ישאר תחת השגחתו של רב העיר, אך רב העיר מיאן בכך משתי סיבות ובצדק, האחת - כי איך יתן הכשר על מה שהוא לא השגיח עליו והוא אינו מכיר את משגיחי הבדצי"ם והם אינם כפופים למרותו. השניה - כי הבדצי"ם השונים תחום מומחיותם הוא 'מהדרין' ויתכן שמחמת שאינם בקיאים אלא ב'מהדרין' יכניסו טריפות למהדרין תחת ההגדרה 'כשר', מאחר והם לא חפצו לשמוע בקולו הלך ופירסם בשער בת רבים כי המשחטה הזו איננה כשירה כלל, בעלי המשחטה שנפגעו מן הצעד ה'חד צדדי' שעשה ה'רב המכשיר' פנו אל מעכת"ר כמי שמחובתו לספק את הכשרות במועצה איזורית זו וביקשו ממנו הכשר, כבודו לטענתו ביקש לפשר וליישר את ההדורים בינם לבין ה'רב המכשיר' אך הם סירבו בתוקף לשמוע אודות פשרות, ואיימו כי אם מעכת"ר לא יועיל לספק את הכשרות יפנו לבית משפט העליון בשבתו כבג"צ ויאלצו אותו לתת להם כשרות, משלא נותרה למעכת"ר ברירה הסכים לצעד זה והתחיל לספק להם כשרות. לדאבון ליבך, ה'רב המכשיר' החליט שמדובר בלא פחות מ'השגת גבול' והזמין אותך לדין תורה בפני כבוד הביד"צ ... שיושבים בבני ברק, מזכירות הכפר השיבה שמאחר וכבוד תורתו הינו רב כבר עשרות בשנים ומפורסם לרב נכבד אין זה מכבודו להתדיין בפני כבוד הביד"צ דשם, והם הסתלקו מהתיק. ה'רב המכשיר' תבע את כבודו שוב בפני הביד"צ .... בבני ברק ומזכירות המושב שלחה שוב מכתב למעלת כבודם כי אין זה ראוי שכבוד הרב יתדיין בפני בית דין הקטן ממנו, אך כבוד חברי הביד"צ השיבו כי לדעתם מאחר והם דיינים עשרות שנים ומפורסמים טובא הרי שהם גדולים ממעכת"ר, ועליך להופיע בפני כבודם, שאלתך בפיך האם אכן מחובתך לבא להתדיין בפני כבודם.

תשובה:

הנה בשו"ע (חו"מ סי' ז ס"ו) כתב:

"מי שתובעין אותו לדון לפני דיין שקטן ממנו, אין הדיין יכול לכופו לילך לפניו, אלא מכנפי מאן דאיכא התם מחכימי ומעיינים בינייהו". 

ויצא הברכ"י (שם ס"ק טז) לדון אם הוא הדין בפני בי"ד של ג' הקטנים ממנו או שהוא רק בדיין יחיד אבל בבי"ד של ג' חייב לילך להתדיין בפניהם, ולמעשה מביא לכה"פ דעת אחת דס"ל שהוא הדין, וא"כ יכול לומר קים לי כדעה זו. ובפת"ש (ס"ק ח) נראה דנוטה שבי"ד של ג' ודיין אחד הוא דין אחד.

אמנם זה דווקא במי שידוע שהוא גדול מהם אבל ידענו מה הדין במי שיש ויכוח מי גדול ממי, וכתב הש"ך (ס"ק ח):

"והב"ח [סעיף ז'] פירש דר"ל דמעיינין אם מן הראוי הוא (שלא) [ש]ילך או לא".

ולכאורה מה מקום יש לעיין אם צריך לילך או לא, הרי הדין שכיון שהוא גדול ממנו אין חייב לדון בפניו, ואין לומר שדנים אם גדול צריך לדון לפני קטן שהרי דבר כזה היה צריך להיות מבואר בשו"ע מה דינו ולמה יעשו כל פעם דיון מחדש על דבר זה, ועל כרחך שהדיון הוא מי גדול ממי וא"כ אין הדיינים יכולים לקבוע שהנך חייב להתדיין בפניהם אלא צריך לאסוף את כל דייני העיר והם יקבעו בשאלה זו, ועי' בתפארת יעקב (ס"ק יא) שלא הבין כן בבי' דברי הב"ח ולא בי' מה כן הבין ומשאיר דברי הב"ח בצ"ע וכותב למעשה כבי' שביארנו בב"ח שחכמי העיר צריכים להכריע מי גדול יותר. ואיך שלא יהיה, בין הם דברי הב"ח בין הם דברי התפארת יעקב הדין נשאר שצריכים הכרעה של חכמי העיר ואין הבי"ד יכול לכפותו להתדיין בפניהם.

אמנם מאחר ושני הצדדים אינם מעיר בני ברק אף שהדיינים הם בעיר בני ברק לא נראה שדייני בני ברק הם אלו שיקבעו בזה, וצריכים להחליט בזה או דייני העיר שמעכת"ר דר שם כיון שהוא הנתבע, אך מאידך יתכן שאינם יכולים לדון על ה'מרא דאתרא' שלהם וא"כ יתכן שצריך לאסוף את כל דייני א"י והם יקבעו מי צריך להתדיין בפני מי.

אמנם הסמ"ע (ס"ק יז) כתב:

"והכי קאמר, כשדייני העיר הם שפלים בעיני החכם לדון לפניהן, מכנפין חכמי העיר הגדולים שבהן ובפניהן הוא דן".

וכתב באו"ת (אורים ס"ק טז) והו"ד בנה"מ (חידושים ס"ק ט):

"ומסתברא כפירוש הסמ"ע".

והנה המעיין בדברי הסמ"ע יראה דהוא מפרש שזה תלוי רק ברצון החכם ואין זה ענין לדיון, ואין מי שמכריע בזה. אלא כיון שבעיני החכם דייני העיר הם שפלים לדון בפניהם יתקיים הדיון בפני כל החכמי העיר הגדולים, וע"ש שיתכן שצריך לעשות פשרה ביניהם, אבל על כל פנים הדין שצריך להתדיין בפני חכמי העיר ולא בפני בית הדין ואם כן גם לפי דעת הסמ"ע לא יכלו בית הדין לכפות את מעכת"ר לבא לדון בפניהם.

אמנם למעשה כתב הערוה"ש (חו"מ סי' כח ס"י):

"וחכם שמחל על כבודו כבודו מחול ומרבה בזה כבוד שמים ובפרט האידנא רחוק שיהיה כוונתו לשם שמים במה שאינו רוצה לילך".

וא"כ אף שהדין עמך לכאו' לפ"ז היה עליך למחול על כבודך וללכת להתדיין בפניהם ועי' בברכ"י הנ"ל שהביא מהר"ר אברהם מונסון לבאר למה רב יהודה לא רצה להתדיין לפני רב נחמן (קידושין ע ע"א) וכתב:

"ואיך שבקיה לענותנותיה להקפיד עם ר"נ לפי ששלח אחריו, ועיקרן של דברים במאי דאמרו בגמרא (ב"ב נח ע"ב) האי דיינא דמפקי מיניה ממונא בבי דינא לאו דיינא הוא, וטעמא אי בעית אימא מפני שטעה בדין, דאל"כ לא היה נצב לריב, ואי בעית אימא שהדיין צריך להיות שונא ממון, ואינו נבהל אפילו על ממונו, ומאחר שלא ראה חובה לעצמו ודאי חמדת הממון הטעהו, ומטעם זה היה נמנע רב יהודה ללכת בפני קטן ממנו, כי אולי הדיין הקטן יטעה, ויהיה הגדול נחשב כדיינא דמפקי מיניה ממונא, ומשו"ה נטל עצה רב יהודה, ... וזהו טעמו של רב האיי גאון שדבר זה יבא לפוסלו קצת, ולא מפני גאוה ח"ו".

והברכ"י שם דחה דבריו ע"ש, אבל למעשה הערוה"ש הרי אומר שרחוק שבזמננו יהא הדבר לשם שמים, אמנם מאחר ואצל מעכת"ר הענין בא ממזכירות הישוב שהם חושבים שאי"ז לפי כבודו אם כן באופן זה יתכן שאין מחובתו להתקוטט עמם בכדי לבא לדיון ואי"ז שייך אם החלטתו לש"ש או לא מאחר ואי"ז החלטתו אלא החלטת אנשי הכפר בו הוא מכהן כרב.

אך דע, שיש לדון בזה גם מצד אחר לגמרי שאף לא היה מעכת"ר גדול מהם לא היה צריך לבא לדון בפניהם שהרי נפסק בשו"ע (יו"ד סי' יח סי"ז):

"טבח שלא הראה סכינו לחכם (ונמצאת יפה), היו מנדין אותו".

והיינו שחובת הכשרות בעיר מוטלת על רב העיר, ואם בא אחר בגבולו והחזיק בדבר שאינו שלו ואי"ז חובתו איך יכול לבא ולטעון להשגת גבול, ואף לפי המפרשים שהוא רק מפני כבודו [ועי' ש"ך (ס"ק כח) וכרתי (ס"ק כח) ופליתי (ס"ק ו) ופת"ש (ס"ק ח) שהוא מחלוקת בטעם ההלכה], הרי עדיין החובה היא שהיא מוטלת עליהם לכבד אותו ואי"ז מחובתו למחול על כבודו, ואף שכתב שם בהמשך:

"והאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה והבדיקה, ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זהירים וזריזים".

הרי זהו רק שהרב ממנה משגיח ואינו צריך להיות במקום בכל עת ובכל שעה, אבל שיבא רק ממקום אחר הלא אותו ה'רב המכשיר' עד היום הוא משיג גבול, ומה מקום יש לטענתו שרב העיר הוא משיג הגבול.

ובפרט לפמש"כ הפמ"ג (שפתי דעת ס"ק יט):

"והשמלה חדשה (ס"ב) כתב דהיה ראוי להחזיר הדבר ליושנה יע"ש ואני הגבר ראה עניי בעוונותינו הרבים רבו המתפרצים ביותר וודאי טוב היה להחזיר הדבר ליושנה שלא ישחוט השוחט עד שיראה סכינו לחכם בעיר".

וא"כ בזה שמחובתו כרב העיר לדאוג שהשוחט יראה את סכינו דווקא לרב העיר, איך ניתן לתבוע לדין תורה על דבר זה, וכי נשמע באיזה מקום שרב הממלא את חובתו כרב עיר יתבע לדין תורה על כך ודאי שדבר שבדיני שו"ע יו"ד הדין לעשות דבר לא ניתן לתבוע בדיני חו"מ שישתנה הדין מאחר וחובת ה'חכם שבעיר' לדאוג לכך, לא יעלה על הדעת שרב עיר אחרת יוכל לכפות שדווקא הוא ידאג לכך ואין בזה מקום לדי"ת כלל, ויהיה מזה הרס הדת אם יוכלו לתבוע רב שלא יקיים את הנפסק בשו"ע בדיני יו"ד מחובתו כרב עיר.

וראה מש"כ בערוה"ש (שם סי"ח) דברים חריפים:

"ולכן שוחט שאינו ממונה מן רב דמתא אפילו היה שוחט בעיר אחרת אסור לו לשחוט בתוך העיר ובסביבותיה שלא ברצון החכם מהעיר ואם שוחט בלא רשיונו אסורים לאכול משחיטתו ומעיד על עצמו שהוא אינו ירא אלהים ואינו מקפיד על השחיטה ואין זה מפני החומרא אלא מעיקר הדין כן הוא דכיון דמדינא דגמ' צריך להראות לחכם בכל שחיטה ושחיטה אלא שהחכמים מחלו על כבודם ממילא דפעם הראשון כשבא לשחוט בעירו של החכם וסביבותיה ודאי דאינו מוחל על כבודו ואינו רשאי למחול כדי שלא תהיה השחיטה הפקר ולכן מעיקר הדין כל שוחט שהחכם אינו רוצה שישחוט שם שחיטתו אסורה מדינא ויש יכולת ביד החכם להעביר שוחט אם רואה שאינו נוהג כשורה אף כששחט מכבר בעיר הזאת שנתמנה מפי החכם וק"ו בן בנו של ק"ו ששוחט שעדיין לא נתמנה עד עתה במקום הזה ושוחט שלא ברצון הרב דמתא ששחיטתו אסורה וראוי לעונש וכל המחזיק בידי שוחט כזה נגד רצון הרב דמתא עתיד ליתן את הדין וכאלו אוכלים טריפות ועונם קשה מאד ותהי עונותם על עצמותם והשומע תבא עליו ברכה".

וא"כ איך יתכן לומר שרב עיר אחרת יוכל לכפות רב עיר בדי"ת לתת לשחוט בעירו שלא כרצונו?

יש כאן בנותן טעם לצרף גם מה שסיפר לי מו"ח הרה"ח ר' יהושע וינר - שו"ב שליט"א, שבצעירותו הוא היה שוחט במושב 'באר יעקב' ושם כיהן באותה עת כרב, ראש הישיבה דשם הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, ובבוא חותני שליט"א לפני המלך להראות לו את סכינו לפני השחיטה כמבואר בשו"ע, אמר לו הגרמ"ש אבל איני יודע לבדוק סכין, אמנם דינא דשו"ע צריך לקיים, ע"כ הלך ולמד דיני בדיקת הסכין כדי שיוכל לקיים את המבואר בשו"ע, והיינו כנ"ל שזה מחובת רב העיר, ולא רק כבוד בעלמא כמו שהיה בזמן הגמ'.

וזו טענה שכוחה יפה לדחות את הדיון על הסף ואם מעכת"ר היה טוען אותה מסתבר שביה"ד היה מקבל את דבריו ואף לא היה מקיים דיון בענין.