כותל ואילן שנפלו דינם כאש או בור

חיובי כותל ואילן שנפלו בשעת נפילה אש או בור

א. מעשה שהגיע מצפת, שהיו בתקופה אחרונה רוחות עזות, שעקרו מבנה מגבס בעלית גג, ונפל על גג השכן, ושבר הדוד של שמש, ונשאלה השאלה, האם צריך לשלם, וכמה.

ב.       מעשה שאחד הזיק במי תשמישו, האם צריך לשלם, וכמה צריך לשלם, באופנים שחשיב גירי דיליה, ויש בזה כמה וכמה פרטים.

ג.        מעשה שהיה, בשכנה שהלותה לחברתה כוס סוכר לדגים, ונתנה לה בטעות כוס מלח, ושמה בדגים, וענג שבת נשבת, האם צריך לשלם את מחיר הדגים וכו'.

א). הגמ' ב״ק (ו׳ ע״ב):

"כתל ואילן שנפלו לרה״ר והזיקו וכו', אם נתנו לו זמן לקוץ האילן והכתל, ולא סתר, ונפל לאחר הזמן, חייב".

שואלת הגמ' היכי דמי, אי דאפקרינו בין לרב בין לשמואל היינו בור וכו׳, וכתב תוס׳ (ד״ה היינו בור) לכאו׳ נראה, שמיירי שהזיק כותל ואילן בשעת נפילה גופה, ואפילו הכי מדמי לבור, ונראה, שבהיזק לאחר נפילה נמי מיירי, והשתא אתי שפיר שמדמי ליה לבור טפי מלאש, אע״ג שבשעת נפילה יש לדמותו לאש כמו לבור, דמאש חלוק מה שאין כח אחר מעורב בו, ומבור חלוק שאין תחילת עשיתן להזק, ולכך דימה אותם לבור, שבהיזק לאחר נפילה, אין לדמותו לאש אלא לבור.

ב). וכתב הרא״ש, שנסתפקו בתוס׳ אם כתל ואילן הזיקו בשעת נפילה, אם להם יש להם דין אש, או דין בור.

והרא״ש כתב:

"ונראה דיש להם דין בור, ולא דמי לאסכו״מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דהוי אש, דאסו״מ נעשו ע״י כח אחרים, אבל כתל ואילן מחמת רעותא נפלו מעצמם, שלא היו יכולים לעמוד יותר".

ומוסיף הרא״ש:

"ואם משום שהולכים ומזיקים משא״כ בבור, לא גריעי מחמת זה, וכ״ש שיש לחייבו יותר, מידי דהוי אקושר אבן ברגלי בהמתו, והלכה לרה״ר והזיקה".

מבואר מהנ״ל, שנחלקו התוס׳ והרא״ש, האם לכותל ואילן שנפלו בלא כח אחר מעורב בהם, יש לזה דין אש או דין בור.

ג). מקשה הפלפולתא חריפתא, דאם כן שאם הולכים ומזיקים לא גרעי מחמת זה, מדוע א״כ כתב הרא״ש דהוי בור לבד, דהרי גם הרא״ש מסכים דהוי אש, ורק הוי חמור מבור שהולך ומזיק, וא״כ, מדוע כתב הרא״ש דהוי בור ולא אש, ואם משום שאין כח אחר מעורב בו, לא גריעי מחמת זה, וכש״כ לחייבו יותר. ותירץ הנחלת דוד, דלא קשה מידי, דכל ענין חילוק בין בור לאש, דאש הולך ומזיק, ומשיג את הניזק בכל מקום שהוא, ובבור הוא להיפוך, שהמזיק עומד על עומדו והניזק בא איליו, וא״כ אש חשיב דוקא בדבר שהולך ע״י הרוח, ואין גבול להליכתו, ויכול להזיק את הניזק בכל מקום שהוא, אבל כותל ואילן יש גבול לנפילתן, אבל יותר מהגבול אינם יכולים לילך, והניזק צריך לבא אל המקום ההוא, בשביל שיוכל להינזק, וא״כ בור ממש הוא, וכבור אריכתא דמי, ולא הוי אש, ע״כ ס״ל להרא״ש דלא הוי אש, כיון מקומו מוגבל, ומה שעדיף מבור בכך שהולך מעט ומזיק, לא גרע מבור, דאדרבא עדיפא, ולכן חשיב בור.

והקשה אבן האזל (פרק י״ג מנזקי ממון הלכה יט) דלכאו׳ גם אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה, דחשיב אש, מקום נפילתן מוגבל הוא, וא״כ חזינן שגם זה חשיב אש.

אמנם מ״מ מבואר, דכתל ואילן שנופלים ופועלים הכאה, לתוס׳ חשיב אש, ולרא״ש חשיב בור, וכן נפסק בטור סי׳ שט״ז, ובשו״ע סתם דבריו ולא חילק ומשמע דהכל הוי דין בור, וכן כתב הסמ״ע שם סק״ב.

וכתב באבן האזל, דכמו כן יש לחקור, בהניח גחלת בתוך בור שאינו יכול לילך, אמנם לכשיבוא שם הניזק, יפעל בו האש פעולת שריפה, אי חשיב אש או בור, דלכאו׳ תליא בפלוגתא הנ״ל, דלתוס׳ אפשר לחייבו גם מדין אש, דלא הוי רק מכח התקלותו, אלא הוי פעולת היזק של האש, אולם לרא״ש, כיון שאינו יכול לילך, יהיה חשיב כבור.

והביא אבן האזל שהוא פלוגתא בירושלמי, בהניח גחלת ברשות הרבים, ובא אדם לגחלת וניזוק בה, דמצד הגחלת אינו הולך ומזיק, דהוי מונח במקום דמעמיא ואזלא, אי הוי אש או דהוי בור.

אולם למעשה משמע בשו״ע (סי׳ שט״ז) דהוי בור, דסתם דין נפילת הכתל בדין בור, ולא חילק בין שעת נפילה ללאחר נפילה, וכמש״כ הסמ״ע שם.

ד). ובאמת צריך להגדיר למעשה, לפי שיטת הרא״ש, מה נקרא אש ומה נקרא    בור.     

ונראה לבאר, דכותל ואילן כשנופלים מחמת שלא יכולים לעמוד מחמת עצמם בגלל שנחלשו, א״כ הנפילה היא לא התחדשות מצב בכתל, וע״כ זהו עצם מציאותו שמוכרח שיתפרס לשטח מסוים. ולמשל, אילו היו היסוד רעועים מתחילתן ולא יכלו להחזיק הכתל, זה פשוט שלא חשיב התחדשות מצב בכתל במה שנפל, דמעצם מציאותו לא יכול לעמוד, אלא מוכרח ליפול על פניו, לכך מצב זה נחשב כולו מקומו, וע״כ כשנתיחס למעשה הנזק, לא חשיב הנפילה כמזיק שבא אל הניזק, אלא חשיב בא למזיק, וזה חשיב בור.

משא״כ באסכו״מ, שלפעולת ההיזק צריך כוח נוסף ליצור את ההיזק [כגון רוח וכו'], א״כ הוי חידוש נוסף בכח האבן שיוכל להזיק, והוא שיצר את ההיזק, ע״כ חשיב שהמזיק בא לניזק וזה חשיב אש ולא בור.

ולפי”ז יש לבאר דברי הרא״ש, כיסוד דברי הנחלת דוד, בחילוק גדרי בור ואש, דאם המזיק אין בו כח נוסף, חשיב שהניזק בא למזיק והוי בור, ואם המזיק מצטרף בו כח נוסף בפעולתו, חשיב המזיק בא לניזק, והוי אש, ואין תלוי אם כח ההיזק נמצא במקום מסוים דוקא או לא, וזהו שהביא הרא״ש מדין דליל הנקשר, דהתם אם נתקל אדם בדליל, לאחר שהתרנגול הביאו למקום אחר, חשיב בור, אף שהמקום אינו מוגבל, דהרי התרנגול הביא אותו למקום אחר, אלא בהכרח, היות וצורת הנזק הוי תקלה, ובתקלה אין כח המזיק פועל, אלא שהניזק בא למזיק, כה״ג חשיב בור.

ואמנם, מה שהלך ממקומו והזיק, זה לא חשיב קולא, אלא אדרבא, חמיר מה שגם אינו מוגבל במקומו. וע״כ, במקום שבאמת הניזק הולך למזיק, רק דצורת ההיזק אינו נעשה בכוח נפעל ממילא, [כגון שנופל ונחבט בקרקע,] אלא בכח פעולה חיובית, כגון כשהאש בבור שורפת, או שנפל אבן מהכתל, דבזה יש לדון אי חשיב בור, או אש, דסו״ס לא הוי רק תקלה בעלמא אלא נפעל כאן נזק, על זה נחלקו הראשונים, והרא״ש ס״ל דהוי בור, כיון דס״ס כח המזיק מוגבל, וע״כ לא חשיב שהוא הולך ופועל הזיק, אלא שהניזק בא למזיק, וע״כ הוי בור.

ה)       יש לכאו׳ לעיין ממה שכתב בתשובת הרא״ש ונפסק בשו״ע (סימן ש״ז סעיף ג׳):

"ראובן שכר בית משמעון, ונתן שם חיטיו, ומחמת שעמדה שם ימים הרבה, נתקלקלו הכתלים, ונפלו והזיקו לשמעון ולשכניו, אם היה ניכר וידוע קלקול הכתלים, והתרו בו לסלק החיטה ולא סילקה, פושע הוא, וחייב לשלם כל ההיזק".

וברא״ש בתשובות, הוסיף דהוי כשורו שלא סגר בפניו הדלת, שחייב.

וכתב הש״ך, דלאו דוקא פושע, אלא גירי דיליה הוא, והוי כמזיק בידים. דאם הוי רק פשיעה, הא בקרקעות ובית פושע פטור, דאין שמירה בקרקעות, כמבואר לעיל סימן ש״א. וע״כ, אין דין זה רק בשכירות, אלא כל מי שהניח חיטין בביתו, וקלקלו החיטים את כתלי חברו, חייב, דהוי גירי דיליה.

וביאר הסמ״ע, דלא דמי לפורץ גדר בפני בהמת חברו, ונאבדה הבהמה, דפטור מדיני אדם, אף דהוי פשיעה, [ולמה בחיטין אמרינן שחייב], משום דהתם בפורץ גדר, ההיזק בא לו ממילא, משא״כ כאן בחיטין, ההיזק נעשה מתבואתו, הוי כידו, והיזק בגירי דיליה.

וביאר החזו״א (ב״ק סימן ב׳ ס״ק טז), כתבו הסמ״ע והש״ך דהוי כידו וכגיריה דיליה, אין ר״ל אדם המזיק, אלא דהוי מטעם אש, דהרא״ש ביאר דחיובו כדין דליל שלא שמרו, ולקחו התרנגול והזיק בו, דחייב בעל הדליל, והיינו מדין אש. וקצת צ״ע דהסמ״ע כתב דהוי כידו.

ולכאו׳ צ״ע בדברי הרא״ש, דכיון דהרא״ש ס״ל דאם המזיק עומד במקומו ואין מעורב בו כח אחר, אף דמזיק בצורת פעולה חיובית מ״מ הוי בור, וא״כ הכא שהניח חיטין בבית, וכח החיטין מחלחל והולך, לכאו׳ הוי בור כמו האש דהוי בבור, ושורפת.

ו)        ויש להקדים הקדמה בגדר אש דהנה מבואר בגמ׳ (ב״ק כ״ב ע״ב), בסוגיא דאשו משום חיציו או משום ממונו, דאף למ״ד אשו משום ממונו, ולא חשיב חץ ומעשה האדם, מ״מ אם הניח הגחלת על גוף אדם, בזה חשיב אדם ההורג בידים, אף שפעולת הרציחה לא הוי בידיו אלא ע״י האש שצריכה לשרוף ולשרוף עד שתגיע לליבו, מ״מ חשיב מעשה רציחה גמור באדם.

וביאור הדבר, דבמקום שכח האש, פוגע בדבר הניזק עצמו, חשיב החפץ כניזק, דכח ההיזק כבר בו, ומה שממשיך להשרף הוי רק כיציאה מהכח אל הפועל מה שכבר נפעל בחפץ. והוי כפרי שמרקיב, דאף שנקודת הריקבון רק במקום מסוים, חשיב כבר נזק בכל הפרי, וכמו שאמרו בגמ׳ (י״א ע״ב) קרנא דתורא קבירא ביה. ולא דמי לספק הגמ׳ (י״ז ע״ב) אי בתר מעיקרא, או בתר תבר מנה, דהתם כח ההיזק הוא ממצב חיצוני לחפץ שעומד להגיע לקרקע ואז יהיה סיבת הנזק, משא״כ אם החפץ כבר נפגע בעצמו, חשיב כל החפץ כניזוק, לענין שחשיב המזיק כעושה פעולת היזק בכל החפץ, וע״כ, אף שהוא עדיין צריך להיות נפעל, חשיב מעשה גמור, והוי רוצח ומזיק בידים ממש.

ד)       ולפי״ז נראה לבאר דברי הרא״ש, דלא קשה מידי, דנשאר יסוד הרא״ש שהכל תלוי אם הניזק בא למזיק או מזיק בא לניזק. אלא דבמקום שהאש הוא בבור, צריך הניזק לבא למזיק, ואף שהאש הוא כח פועל שרפה, לא חשיב פעולת האש, דכיון שהניזק נפל על האש, כבר חשיב ניזוק, כיון שהאש מיד הוי בגופו, וע״כ חשיב שהניזק עשה פעולת הנזק. [ורק כשהגחלת נמצאת ברה״ר ומצד עצמה יכולה לילך ולהזיק אלא דבמציאות מעמיא ואזלא, בזה יש מ״ד דחשיב אש, ומ״מ הרא״ש ס״ל דאף זה חשיב בור].

משא”כ בחיטים המחלחלים, דשולחים כח חילחולן למרחוק, אף שהם עומדים במקומם, חשיב שהמזיק הולך לניזק, וכאש שכח השרפה הולך למרחוק ונשארה גחלת ראשונה עומדת במקומה, ואין להקשות מכתל ואילן שנופלים למרחוק, דחשיב בור, דהתם לא הוי בהם כח לילך למרחוק, אלא מצד עצמו של כתל מוכרח הוא שיהיה במקום נפילתו, ע״כ לא חשיב כח מחודש בהיזק, להיות נחשב שהמזיק בא לניזק, וכמ״ש לעיל.

ויש להסתפק בדין חיטים אם הוי כדין אשו של חיציו וחייב אף על טמון, או דהוי רק כאש של ממונו, ופטור על טמון. ויעוין בחזו״א בזה, ויש לעיין בזה ביסוד גדר חיציו שנתחדש באש, וצ״ע. ועיין ספר משכנות ישראל (ר׳ ישראל גרוסמן שליט״א) דהוי חיציו. ולכאו׳ נראה לומר, שזה מש״כ הסמ״ע דהוי כידו, ור״ל דהוי מדין חיציו. וכן כתב הסטיפלר בתשובתו למשכנות ישראל שם.

לכן, לפי כל הנ״ל, העולה לדינא:

א) מי תשמישו, שמזיק לחברו ע״י מה שמשתמש במים, והוי גירי דיליה באופנים המבוארים בסימן קנ״ה, חייב המזיק לשלם מדין אש, וכפשיטות דברי חזו״א הוי' חיציו, וחייב על טמון כמו במניח חיטים, וכמו שדקדקנו בדברי הסמ״ע דהוי כידו, אמנם, אם המים אינם מי תשמישו, אלא מי גגו, באופנים שנתבאר בשיעור הקודם, שהוי כממונו שאחראי על זה, מ״מ לא יהיה חייב על טמון. דאמנם חייב על נזקי המים שעושים מדין אש, אמנם כאן לא הוי מדין חיציו, דא״א לומר כאן דהוי כידו, שהרי גשמים משמיא, ע״כ לא הוי אלא מדין ממונו, ופטור על טמון.

ב)       כתל ואילן שנפלו, וכן מנורה שנפלה מהקיר והזיקו, הוי דין בור, ופטור על הכלים, דאין שום כח אחר מעורב בהן, רק נפלו מכובד עצמם, ואף באש שבבור, או מניח גחלת ברשות הרבים, אף דהוי ההיזק בכח פעולה חיובית שהוא שורף, מ״מ חשיב בור, דחשיב הניזק בא למזיק, כיון שאין יכולים לזוז ממקומם.

ג)        אסכו״מ שנפלו ברוח, הוי אש וחייבים על כלים, ופטורים על טמון, כיון דחשיב אש דכח אחר מעורב בו, וא״כ הוא הדין בביתן שנפל, הוי חשיב כאש.

ד)       דין השכנה שנתנה מלח במקום סוכר, וקילקל התבשיל, כיון שההיזק הוי בכח פעולה חיובית שהמלח מחלחל במאכל ומקלקלו, ונעשה כ״ז דוקא ע״י כח אחר מעורב דהיינו האדם, ע״כ הוי אש וחייב על התבשיל. דהמבקשת הוי כרוח מצויה לנותן המלח, והוי כח אחר מעורב.