בדין השבת אבידה ב"אייפון"

"ברוך שאמר" סימן יג עמ' נו-נט

בדין השבת אבידה ב"אייפון"

שאלה: מצאתי אייפון שאני יודע מי הוא בעליו, האם אני צריך להחזיר לו ולקיים מצות השבת אבידה, או שאני צריך לשבור אותו ולקיים מצות ואהבת לרעך כמוך.

תשובה: אדם הרואה אבידת ישראל חייב להשיבה לבעליה, ואפילו החזיר ונאבדה אותה האבידה חייב להחזיר כמה פעמים ובכל פעם מקיים בזה מצות השב תשיבם לאחיך. ואם התעלם מהאבידה עובר על לאו דאורייתא שנאמר לא תוכל להתעלם.

אולם המוצא דבר שיכול להזיק את חבירו ולהחטיאו, פשוט דאין צריך להחזיר ולגרום לו להמשיך ולחטוא, דאפילו הרואה חבירו שעושה איסור, נפסק להלכה שצריך להפרישו מהאיסור אפילו על ידי שיקלקל לו את חפץ האיסור, כמו שנפסקה ההלכה בדין הרואה כלאים של תורה בשוק על חבירו קופץ לו וקורעו מיד ואפילו שהיה רבו שלימדו חכמה שאין כבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה, כמבואר בהרמב"ם (פרק י' מהלכות כלאיים), וכן פסק מרן בשו"ע יו"ד (סימן ש"ג סעיף א). ופשוט שהוא לא חייב לשלם לו את דמי הכלאיים, וכמו שמצינו בגמרא (ברכות כ.):

"רב אדא בר אהבה חזייה לההוא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה".

כדי שלא תכשיל אחרים באיסור לא תתורו אע"ג שהיה לו להסתפק אולי נכרית היא, לבסוף נודע שהיא נכרית ושילם לה את מחיר הבגד ארבע מאות זוז. משמע דאם היתה ישראלית, אין צריך לשלם לה את הנזק. והרי בכרבלתא הנ"ל שיש בו חשש הרהור קורע ואינו משלם, ק"ו בן בנו של ק"ו האייפון שהוא טמא ומטמא את נפש האדם, שהמוצאו לא רק שלא חייב להחזירו אלא מצווה לשברו.

ואע"פ דאיתא בירושלמי (פ"ב דפאה הלכה ו):

"ר' זעירא בשם שמואל אומר אין למדין לא מההלכות ולא מן התוספות אלא מן הגמרא".

היינו דוקא אגדות שאינן מובאות בש"ס אבל אגדות שמוזכרות בש"ס למדין מהן, וזהו שכתב הירושלמי רק מהגמרות.

אמנם כתב בשו"ת הלכות קטנות (חלק א' סימן ס"א) שמותר לגנוב מאדם המלסטם את הבריות את כלי לסטיותו כדי למעט את התיפלה וישלם ליורשיו, ע"ש. ומשמע דאפילו בכלים שעושים בהם איסור, אם גנבם צריך לשלם ליורשיו. אמנם, אולי כוונתו דכיון שהוא גונב בקום עשה, אבל  היכא דאבד ממנו אולי הוא יודה שלא יצטרך לשלם, דהרי מצינו בתורה דלאפרושי מאיסורא שרי לגוזלו שהרי רחל לקחה את התרפים אשר לאביה, וכן אברהם אבינו שבר את הפסלים של תרח לאפרושי מאיסורא. ואין לומר דשאני עבודה זרה כיון שהיא אסורה בהנאה, שנאמר ואשריהם תשרוף באש, וא"כ הרי הוא כהפקר ולא שייך בו דין גזל. דהרי מצינו שרחל נענשה על זה כמו שנאמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, ומה שבאמת נענשה היינו משום דרחל אימנו היה לה דין של בני נח ובני נח לא מצווים על לאפרושי מאיסורי ולכן נענשה. ועוד י"ל ע"פ מה שכתב הזוהר הקדוש פרשת ויצא (דף קסה' ע"א) דאף על פי שרחל עשתה זאת לגנוב את התרפים כדי לעקור את אביה מעבודה זרה מכל מקום נענשה שמתה כשילדה את בנימין ולא זכתה לגדלו ולא היתה קימת עימו אפילו שעה אחת בגלל שציערה את אביה אע"פ שכוונתה היתה לטובה להכרית עבודה זרה מבית אביה ואע"פ שהיה אביה רשע, אסור לגרום לו צער, והקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. והרי בהדיא לא משום שגנבה את התרפים אלא משום צער שציערה את אביה.

וכן כתב בהדיא בפירוש המשניות להרמב"ם (פ"ה משביעית משנה ו) בדין כלים שאין האומן רשאי למוכרם בשביעית, וכתב הרמב"ם:

"אמר הכתוב לפני עיור לא תתן מכשול רצונו לומר מי שסגרה עיניו התאוה והיצר הרע, אל תעזור אותו להוסיף בעורונו ותוסיף להרחיקו מן היושר, ומפני זה אסור לעזור עוברי עבירה ולא יתקנו להם כלים, אבל ראוי לקלקל להם", עכ"ל.

ומדכתב הרמב"ם דראוי לקלקל להם כל שכן שאין ראוי להחזיר להם.

וכלל גדול בידינו גדול המחטיאו יותר מההורגו דאם על נזקי גופו נאמר מותר לאבד המזיק כ"ש על נזקי נשמתו, כמו שהגמרא אומרת במסכת (ב"ק פ:):

"נפק רב ודרש חתול מותר להורגו ואסור לקיימו ואין בו משום גזל ואין בו משום השבת אבידה לבעלים".

וכך נפסק בשו"ע חו"מ (סימן רסו סעיף ד):

"חתול רע שמזיק לקטנים אין צריך להשיבו לבעלים אלא כל המוצאו הורגו וזוכה בעורו".

ופשוט שאסור להחזיר אותו ולקיימו. ומזה הוכיח בפתחי חושן (הל' אבידה פ"א אות סח) שבחפץ המיוחד לדבר איסור אינו חייב להחזירו, ואפשר שאף אסור להחזירו כמו שמצינו לגבי אבידת עכו"ם שאסור להחזירו ואמרו הטעם משום מחזיק ידי עוברי עבירה, וכ"ש בישראל שיש גם משום ולפני עור לא תתן מכשול.

ועוד ראיה מהא דאיתא בתוספתא (ב"מ פ"ה ה"ט) המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו, בא לבית הדין יקרעהו, ומיירי בשטר שכתוב הקרן בפני עצמו והרבית בפני עצמו שאע"פ שאינו גובה את הרבית ואע"פ שבקריעת השטר מפסיד המלווה גם את הקרן. הרי יוצא להדיא דאע"פ שיש כאן רק ספק אם הוא יעבור בו איסור צריך לקורעו כדי למנוע ממנו ספק איסור, כמבואר בהגהות מימוני ותוס' ומרדכי והג"א. וכן פסק הרמ"א ביו"ד סימן קסא סעיף יא. ופשוט לפי זה שאם אדם מוצא את האייפון שמטמא את נפש האדם, שלא חייב להחזירו אלא אדרבא צריך לשבור אותו וכמו שצריך להרוג את החתול המזיק ולקרוע את השטר שיש בו רבית מחשש שמא יכשל באיסור רבית, ויקיים בזה מצות ובערת הרע מקרבך, או לפחות לא יהיה מסייע בידי עוברי עבירה.

ומצינו שאפילו על מנהג פטרוהו מתשלומין וכמ"ש שו"ת טוב טעם ודעת (סוף הספר חלק א):

"ומה שהמורה הוראה דקהילתכם הורה להסיק המרחץ בערב ט"ב, הנה הוראת המורה כבר ידעתי כי הוא יורה כבן סורר ומורה וזה ארבעים שנה אנכי פה ולא נשמע בשום פעם להסיק המרחץ בשבת חזון, ומכ"ש בערש"ק שהיה ערב ט"ב, ויישר כחם של אלו שכיבו את המרחץ ישלם ה' שכרם ויזכו לראות בנחמת ירושלים. ולענין מי ישלם בעד העצים שהוסק בהם, אלה שכבו ודאי פטורין דהם כדין עשו", ע"ש.

וכ"כ בשו"ת שרגא המאיר (חלק ג' סימן ג), כיון דקיי"ל בשם הראב"ד והרשב"א דבלא תעשה צריך ליתן כל ממונו כדי שלא יעבור על חילול שבת, ע"כ מותר גם לאדם אחר להפסיד ממונו אם אי אפשר בענין אחר כדי שלא יעבור על איסור. ובחלק ב' חיזק את דבריו מהמקובל רבי שמעון הלוי הורויץ הי"ד שנשאל האם יש מצוה להשיב תער למי שידוע שמגלח בו רח"ל פאת זקנו, והשיב: הלא מותר ומצוה ליקח התער מידו ולשברו אם אי אפשר בענין אחר להצילו. והוסיף בחלק ג' (סימן ק"ה) באחד ששיבר הטלויזיה של אביו ואחותו, האם מחויב לשלם. והעלה כיון שזה שובר הטלויזיה שהוא כלי משחית הנשמה ורוצה להחזיר גם משפחתו לדרך האמת, בוודאי פטור מלשלם בעד הטלויזיה. והביא משם הגרי"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים (סימן ל אות ה) שאין לערער על הקנאים ששורפים העיתונים וכו', ע"ש.

אלא שראיתי לחכם אחד שכתב שהמוצא מכשיר הנ"ל יש בו חובת מצות השבת אבידה והוסיף והלואי שיהיו כל שמועתיו ברורים כדין הזה, וציין שהסכימו עימו ת"ח היושבים על מדין.

ונימוקו עימו דשאני חתול שאין בו משום גזל ומותר להורגו כיון דהוא מזיק לרבים מה שאין כן במכשיר הנ"ל הוא חוטא לעצמו בלבד. והרואה יראה, שאין בדבריו ממש לדחות ראיה זו דכל המאבד נפש אחת כאילו אבד עולם מלא ומה יענה על התוספתא דכלאיים קורעו אע"פ שהוא חוטא לעצמו ופטור מלשלם. וכ"ש המכשיר הנ"ל, אם הוא בחור משתף בזה את חבריו כידוע והוא חוטא ומחטיא את הרבים, ואם הוא נשוי מחטיא את כל בני ביתו. וכן מה שרצה לדחות הראיה משטר שיש בו רבית שאסור להחזירו, כתב שאני התם שאינו ממון ממש אלא גרמא בעלמא. ויראה הרואה שנעלמה ממנו הלכה מפורשת שאין זה גרמא אלא גרמי שפסק השו"ע (חו"מ סימן שפ"ו) השורף שטר חוב של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר, שאע"פ שאין גוף השטר ממון הרי גרם לאבד ממון. ועוד הביא רשימה של רבנים שהתירו להחזיר מכשיר של טלפון רגיל שהיה בדור הקודם, וכתב דלפי הטעמים שכתבו נראה שכן הדין לגבי מכשיר אייפון. ואע"פ שלא ראיתי הטעמים שכתבו, אין ספק שלא קרב זה אל זה כרחוק מזרח ממערב.

ועוד הביא ראיה ממ"ש הגר"נ קרליץ שליט"א בספר חוט השני (הלכות מזוזה עמ' שיג) שאסור להחזיר את האייפון אם יש חשש שישתמשו בו דברים אסורים, ודייק מדבריו דאם אין חשש שישתמשו בו דברים אסורים יש חיוב להשיבו לבעליו. ומטעם זה העלה דאם נראה על פניו שאינו חשוד שישתמש בדברים אסורים יש להחזיר לו את האייפון. ונראה דמתוך צדקותו של אותו החכם הכותב נעלם ממנו המכשלה הגדולה שיוצאת מתחת אותם אנשים שיש להם את המכשיר הנ"ל דאפילו אם מדקדקים בשאר מצות וזקנם מגיע עד טבורם נפלו בבאר שחת. וכבר צווחו רבנן דאין אפוטרופוס לעריות כי האדם יראה לעינים.

ועוד הביא ראיה ממעשה רב שחבירו מצא מכשיר אייפון והתברר שהוא שייך לבחור ישיבה ושלחו את השאלה לגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א מה לעשות במכשיר. ובתחילה אמר שיש לשוברו ולאחר מחשבה אמר לו שילך לשאול את הגראי"ל שטיינמן שליט"א ומה שיפסוק לו כך יעשה. ומיד נגש לביתו של ראש הישיבה שליט"א, והורה לו הרב שיחזיר את המכשיר לבחור וילך להודיע לראשי הישיבה בה הוא לומד, ויחד עם זאת לידע את הוריו שהוא מחזיק את המכשיר הנ"ל כדי שיטפלו בבחור. ולאחר שקיבלו תשובה זו, פנו במכתב להגרח"ק שליט"א האם הוא מסכים לפסקו של הגראי"ל שטיינמן שליט"א. והשיב להם הרב בקיצור כדרכו בקודש וז"ל: הגראי"ל שטיינמן יודע מה שפוסק, ובמקום אחר יש לשבור אותו, עכ"ל. וע"ז כתב החכם הנ"ל, ולא זכינו להבין כוונתו מה שכתב במקום אחר יש לשברו, ועכ"פ ממה שהסכים לפסק של הגראי"ל שטיינמן שליט"א, מה שהעולם מפרסם בשמו שיש לשבור כל אייפון שמוצאים אין הדברים מכוונים ואף איהו מודה שעכ"פ יש אופנים שיש להחזיר את האייפון לבעליו. עכ"ל. ויראה הרואה שדעתו של הגר"ח ברורה שיש לשבור את האייפון כמו שהורה בתחילה ומה ששלח אותו להגראי"ל שטיינמן שליט"א, היינו שהגר"ח שקל בדעתו מאחר ויש בחור נגוע באיסורים אלו שיש חשש שמא יקלקל בחורים אחרים בישיבה אף אם ישברו לו את האייפון ולכן במחשבה שניה הורה שיפנו לראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן שליט"א שידיו רב לו בעולם הישיבות ובודאי ימצא פתרון להציל את הבחור, אבל במקום אחר יש לשוברו כדי לקיים מצוות ובערת הרע מקרבך, ופשוט שזו היתה כוונתו של הגרח"ק שליט"א.

ולא כאותו אחד שרצה לאמר דיש בזה בל תשחית וימכרנו לגוי, דכל דבר שנעשה לשם מצוה לא שייך בזה איסור בל תשחית כמבואר במסכת ברכות (ל"א) גבי מר בריה דרבינא ששבר כסא דמוקרא בר ארבע מאה זוזי לקיים וגילו ברעדה. ועל סמך זה פסק בשו"ת תורה לשמה באשה שהיה לה בגד שאינו צנוע ובעלה מיחה בה שלא תלבשנו אך מחמת שהבגד ערב לה אינה שומעת לו, התיר לבעלה לשרוף את הבגד בצינעא כדי שלא יבואו לידי קטטה ומריבה. ואין בזה איסור בל תשחית דאיסור בל תשחית של הנשמה עדיפא. 

והריני לסיים בזה ממה ששמעתי ממו"ר הגאון ר' יוסף עדס זצ"ל, כי בוידוי של יוה"כ אנחנו אומרים בין שאר החטאים, על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע, וכי יעלה על הדעת שכל החטאים נעשו ביצר הטוב, הרי ברור שכולם נעשו ביצה"ר ומה ההדגשה ע"ח שחטאנו לפניך ביצר הרע? והסביר הרב שכל החטאים יצר הרע בא אליו לפתותו, אבל מי שמחזיק מכשירים הטמאים, הוא מביא את יצר הרע אליו.

ע"כ להלכה כל המוצא אייפון עליו לשברו ולקיים מצוות ובערת הרע מקרבך. ועי"ז יזכה שהשי"ת יערה עלינו רוח טהרה ממרום ונזכה לגאולת עולמים אמן.