כיצד ניתן לכתוב צוואת מתנה מחיים בלא לעבור באיסור העברת נחלה

האם מותר לכתוב צוואה עפ"י התורה?

שנינו במשנה במסכת בבא בתרא (פרק ח משנה ה):

'הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו, מה שעשה עשוי, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו'.

ובתלמוד ירושלמי (שם הלכה ו):

'א"ר בא בר ממל הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו עליו הוא אומ' ותהי עוונותם על עצמותם'.

ובתלמוד בבלי (שם דף קלג ע"ב):

'אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא'.

בכל המקומות הללו נאמר במפורש שאסור לתת במתנת חיים את נכסיו שלא עפ"י סדר הנחלות שציוותה התורה, אלא יש להשאיר את נכסיו למשפט הירושה עפ"י דיני התורה.

באיזה אופן כן מותר לכתוב צוואה עפ"י התורה?

בעל העיטור (ספר העיטור חלק א, אות מ, הלכות מתנת שכ"מ, דף נט ע"ד) הביא את דברי הירושלמי הנ"ל, וכתב על זה סייג חשוב: 'ודוקא לא שייר להם כלום, אבל שייר להן ונתן לעניים ולעשירים מממונו הרשות בידו'.

מבואר בדברי בעל העיטור שכל האיסור הנ"ל נאמר רק אם מעביר את כל נכסיו לאחרים, אך אם משייר חלק שבו מתקיימים דיני ירושה של התורה אין בדבר שום איסור.

ולא התפרש בדברי בעל העיטור כמה צריך לשייר כדי להימנע מאיסור.

ובשו"ת התשב"ץ (ח"ג סימן קמז) דן על אדם שכתב את כל נכסיו במתנת חיים לאדם אחר, ושייר ליורשותיו 'רביע זהוב'. וכתב על זה התשב"ץ: 'ואם מפני שאמרו אין רוח חנ"ה, וגם אמרו לא תהוי בעבורי אחסנתא, מפני הנחה מועטת כזה לא תהא רוח חנ"ה'.

מפורש בדבריו שאין די בשיור כלשהוא. אך מהו השיעור שבו מותר?

ממשיך התשב"ץ ומביא: 'ובטופס שטרו' לראשונים ז"ל יש שיור ד' זוזי, וכתב גאון ז"ל דמשום כדי שתהא רוח חכמים נוחה הימנו כמו שכתוב בספר עטור סופרים דמתנת ש"מ'.

הרי לנו עדות ברורה שמנהג הקדמונים היה לעשות שטר צוואה ע"י מתנת חיים בשיור של ארבעה זוזים, ובכך סברו שיוצאים ידי חובתם עפ"י דברי בעל העיטור.

האחרונים (חת"ס, פת"ש) קיבלו את עדות התשב"ץ הנ"ל להלכה.

מנין לקחו הראשונים שיעור זה של ארבעה זוזים?

במשנה במסכת כתובות (פרק י משנה ב) נאמר: 'מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו, ואחר כך מת הוא, ויתומים מבקשים כתבת אמן, ואין שם אלא שתי כתבות – חולקין בשוה. היה שם מותר דינר - אלו נוטלין כתבת אמן ואלו נוטלין כתבת אמן'.

המדובר שם הוא לגבי כתובת בנין דכרין, אשר היתה נהוגה בזמן חז"ל. לא נאריך בפרטי דיניה של כתובת בנין דכרין, אך כן בפרט הנוגע לנידוננו:

תקנת חז"ל בענין כתובת בנין דכרין, אשר משנה מסדר הנחלות האמור בתורה, מתקיימת רק כאשר נשאר מרכוש האב שווי של לפחות דינר שלם אשר בו תתקיים מצות הירושה עפ"י דיני התורה. במקרה שלא נשאר דינר שלם - מתבטלת תקנת חז"ל !

על פי משנה זו, ניתן לכאורה לקבוע שדי לשייר דינר כסף אחד מחוץ לצוואה. ולמה נהגו בזמן הראשונים בשיעור של ארבעה זוזים, שהם ארבעה דינרי כסף?

נראה, שבזמן הראשונים פחת ערך הכסף מאשר היה בזמן חז"ל.

אסמכתא לכך ניתן למצוא בעובדה המוזכרת בספרות המחקר, שבזמן חז"ל היו כמעט כל המטבעות העוברים לסוחר עשויות מכסף, ואילו בזמן הראשונים (לפני כ900 שנה) החלו שליטי הרומאים והביזנטים לייצר גם מטבעות זהב עוברים לסוחר.

קיים יסוד סביר להניח שירידת ערך הכסף גרמה ל'אינפלציה' שאילצה את השליטים להכניס למחזור מטבעות זהב עוברים לסוחר.

משכך, הרי הדברים מתפרשים היטב. בזמן חז"ל היה די בדינר כסף אחד כדי לקיים בו מצות ירושה. בזמן הראשונים כבר היה צורך בארבעה דינרים לשם כך.

שו"ר בשו"ת שואל ומשיב (תניינא ח"א סימן א) שכתב שמספיק לשייר דינר אחד, ולמד זאת מהדין הנ"ל.

כמה לפי זה נצרך בימינו?

במסכת פאה (פרק ח משנה ח) נאמר:

'מי שיש לו מאתים זוז, לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני'.

ופירשו המפרשים, שהמדובר שם הוא במאתים זוי מדינה, שהם בעצם רק עשרים וחמישה דינרי כסף. עוד כתבו, שזה היה שיעור פרנסה מינימאלית של אדם יחידי לשנה שלימה.

בימינו אנו (שנת תשע"ה), פרנסה מינימאלית של אדם יחידי לשנה היא כשלושים ושישה אלף שח (שלושת אלפים שח בחודש). וזה מקביל לעשרים וחמישה דינרי כסף. נמצא איפוא, שהמשקל הסגולי של דינר כסף אחד בימינו הוא מעט פחות מאלף וחמש מאות שח.

א"כ, המשייר מצוואתו אלף וחמש מאות שח, בצמוד למדד המחירים לצרכן הידוע היום (בשנת תשע"ה), הרי שרוח חכמים נוחה הימנו ולא עבר שום איסור.

אך יש לסייג, שבמשנה בכתובות (פרק י משנה ג) נאמר עוד: 'היו שם נכסים בראוי אינן כבמחזק'.

ופירשו המפרשים:

'בראוי - כגון עסקא שביד אחרים או הלואה'. באלו לא די ע"מ לקיים מצות העברת נחלות דאורייתא.

ומכאן, שלא מספיק לשייר אלף וחמש מאות שח מכסף המופקד בבנק וכדו', אלא יש לשייר זאת מנכסים הקיימים בעין.

הלכה למעשה

הרוצה לכתוב צוואה (מתנה מחיים) בלא לעבור באיסור של העברת נחלה, יכתוב בפירוש שהצוואה לא חלה על אלף וחמש מאות ש"ח מרכושו שבעין, עם הצמדה למדד המחירים לצרכן הידוע בסוף שנת תשע"ה.