הקנאת טבעת הקדושין לחתן

יש להסתפק היאך חתן הסמוך על שלחן אביו, יכול לזכות בטבעת קידושין מאביו, כדי שתהי' שלו לצורך קידושין, דהרי יש שיטות דבן גדול הסמוך על שלחן אביו אין לו יד לזכות לעצמו, ומציאתו לאביו.

שנינו במתני' בב״מ (י״ב:):

"מציאת בנו ובתו הקטנים... הרי אלו שלו, מציאת בנו ובתו הגדולים... הרי אלו שלהן".

ומבואר שם בגמ' (י״ב:):

"אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול".

מחלוקת ר״ת ושאר הראשונים לגבי קנין בנו הסמוך על שלחנו

תוס' שם (ד״ה ר׳ יוחנן) מביא מתני' בעירובין (ע״ט:) דכשרוצה לעשות שיתופי מבואות, מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני המבוי ומזכה להם ע״י בנו ובתו הגדולים, והסביר ר״ת (בב״מ ובעירובין) דמדקיי״ל כר' יוחנן, א״א לזכות העירוב לאחרים ע״י בנו ובתו הגדולים הסמוכים על שלחנו, דדינו כקטן וידו כיד אביו. אבל הנמו״י בב״מ שם (דף ו. לדפי הרי״ף בד״ה גמ׳ זה הוא קטן) הביא דהראשונים חולקים על ר״ת וס״ל דר' יוחנן לא אמר כן רק לגבי מציאה דהתם שייך טעמא דאיבה, אבל במתנה שנתן לו אביו או שאביו מזכה לאחרים על ידו דליכא איבה, אין ידו כיד אביו, ולא גרע מאשתו דקיי״ל בב״ב (נ״א.) דבעל שנתן מתנה לאשתו קנתה, אע״פ שידה כיד בעלה ממש. (ע׳ לקמן ד״ה והוסיף, יישוב לקושי׳ זו לשיטת ר״ת).

קושיית המחנה אפרים על שיטת ר״ת

והנה במחנה אפרים (הל׳ זכיה ומתנה סי׳ ב׳) הביא דמשמעות הרמב״ם (הל׳ עירובין פ״א ה״כ) ג״כ משמע כשיטת רוב הראשונים, מדפסק שיכול לזכות עירובי חצירות לכל בני החצר ע״י בנו ובתו הגדולים, ולא התנה דמיירי דווקא כשאינם סמוכים על שלחנו. והקשה המחנ״א דצריך להבין סברת ר״ת מהא דתנן במסכת מעשר שני (פ״ד מ״ד):

"מערימין על מעשר שני כיצד, אומר אדם לבנו ובתו הגדולים, הא לכם מעות הללו ופדו בהם מעשר שני בלא חומש, אבל לא לבנו ובתו הקטנים, מפני שידם כידו".

והתם קשה להסביר כמו ר״ת דמיירי בבנו ובתו הגדולים שאינם סמוכים על שלחנו, ובטעם הדבר הסביר המשנה ראשונה שם, דאי מיירי בגדול שאינו סמוך על שלחן אביו, מה ערמה היא זו, שמרויח החומש ומפסיד יותר, שהרי בנו הגדול יאכל כל המעשר, משא״כ אי מיירי בבנו הגדול הסמוך על שלחנו, ודאי מרויח שהרי צריך להאכילו. וכן מפורש ברש״י בגיטין (ס״ה. ד״ה ופדו) בביאור משנה זו שהסביר דמערים במה שנותן המעות להם, דהם נחשבים כאחרים לגביה ופטורים מלהוסיף חומש, והם סמוכים על שלחנו, ושלהם שלו שהם חוזרים ונותנים לו (וע״ש במשנה ראשונה שנו״נ במה שהוסיף רש״י ״שהם חוזרים ונותנים לו״).

ומאידך גיסא הק׳ המחנה אפרים (בד״ה ולדעת) על החולקים על ר״ת, הסוברים דמה שאמר ר' יוחנן דגדול הסמוך על שלחן אביו דינו כקטן, ומה שקנה שייך לאביו, היינו רק במציאה משום איבה ולא בשאר דברים, א״כ כיון דקטן קונה בדעת אחרת מקנה לו, תיקשי הך מתני' דמעשר שני דמשמע בהדיא דאינו זוכה במתנה שנותן לו אביו, וע״ש מה שהאריך בזה, וסיים (בד״ה והיכא) דלא מבעיא לשיטת הרמב״ם ודעימי', כל מתנה שאביו נותן לבנו הגדול הסמוך על שלחנו, זכה בנו, אלא גם לפי ר״ת שחולק בזה, אבל מודה שאם יקנה לו ע״י אחרים דשפיר קנה, דהוי ע״מ שאין לאביו רשות בו, ולפ״ז יש ליישב המשנה במעשר שני לפי ר״ת, דמיירי שזיכה המעות לבנו ובתו הגדולים, ע״י אחרים.

אלא דלשיטת ר״ת יש להקשות כעין מה שהקשו האחרונים (במחנ״א הנ״ל בסו״ד וברש״ש בסוכה מ״ו:) מהגמ׳ בסוכה (מ״ו:) דלא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא, וכל השאלה הוא רק משום שאינו יכול להקנות בחזרה, אבל לעצמו שפיר מיקני קני, והרי אפילו בגדול הסמוך על שלחן אביו ס״ל לר״ת דאינו זוכה. ובשלמא לפי הסבר הפסקי תוס׳ בערכין (פ״א סי׳ ו׳) שפסק דקטן אינו יכול לצאת באתרוג שאביו מקנה לו (ויש לדייק בלשון הפסקי תוס׳ שכ׳ וז״ל:

"ויוצא בשל אביו אם הקנה לו, מלבד יו״ט ראשון" עכ״ל.

דאי מיירי ביתר הימים, למה צריך אביו להקנותו לו דהא יוצא בשאול, וצ״ע), נצטרך לומר שאחרים מקנים לו, אבל לפרש״י בסוכה (מ״ו: ד״ה אקנויי) דמוכח מפירושו שהסביר דמיירי באביו שמקנה לבנו, א״כ היאך יסביר ר״ת סוגי' זו, אא״כ נאמר שחולק על פרש״י אבל בעמק סוכות (סוכה מ״ו: ד״ה מקנא) כתב די״ל דנתן לו אביו שאני וכמו שהבעל יכול ליתן מתנה לאשתו אע״פ שיד אשה כיד בעלה, אלא דגם זה צריך הסבר.

שיטת הפוסקים הסוברים דהאב צריך להקנות הטבעת לבנו ע״י אחר

והנה באוצר הפוסקים (סי׳ כ״ח ס״א סק״ט) מביא פוסקים דס״ל דכיון דנחלקו הראשונים בבן הסמוך על שלחן אביו שנתן לו אביו מתנה, אם זוכה בה אם לאו, לכן צריך שהאב יקנה הטבעת לבנו במתנה ע״י אחר. וע״ש שנדחק ליישב מנהג העולם שאינם מקפידים בזה, וכ' דכיון שהאב נותן הטבעת לבנו כדי לקדש בו האשה, הרי גילה דעתו שרוצה שהבן יתן מממונו לאשה כדי שתתקדש לו, ובכה״ג שהי׳ ע״פ דעתו וברשותו, ודאי דאינו יכול להוציאו מיד המקבל אחרי שכבר זכה, ועוד דבלא״ה לא גרע ממקדש בטבעת שאולה שאם הודיע לאשה היא מקודשת לכו״ע כמבואר בשו״ע (אהע״ז סי׳ כ״ח סי״ט ובב״ש סקמ״ח דאם לא הודיע למשאיל שרוצה לקדש אשה בטבעת השאולה, בעינן שיתקיים ד׳ תנאים, ואחד מהם הוא שיודיע לכלה שהטבעת שאולה עד זמן פלוני), וא״כ אפילו אם נדון בו כשואל טבעת מאביו, ג״כ מקודשת, ומסתמא הוי כמודיע לאשה, דכו״ע ידעי שעל הרוב החתן משתמש בממון שקיבל מאביו כדי לקדש את אשתו.

אבל לענ״ד תי' זה ק' טובא דבשלמא כשאומרים לה להדיא שהטבעת שאולה, היא יודעת שתצטרך להחזירה, ומתקדשת בהנאה שיש לה כעת, אבל בנד״ד, אפילו אם היא יודעת שאבי החתן שילם עבור הטבעת, אבל לא סמכה דעתה אם היתה יודעת דע״פ הלכה יוכל חמיה לתבוע הטבעת ממנה. ועוד יש להוסיף דהרבה אחרונים ס״ל דבכה״ג אינה אלא ספק מקודשת (ע״ש בהמקנה בקו״א ובאבני מילואים סי׳ כ״ט סק״ד).

אין להוציא לעז על הראשונים שלא הקפידו להקנות טבעת הקידושין לחתן ע״י אחרים

וע״ש באוצה״פ שהביא מס' תעלומות לב שראה רב אחד שהי' נזהר מאד שיזכה האב טבעת הקידושין לבנו ע״י אחר בהיותו סמוך על שלחנו, ושהדבר הי' זר בעיניו שלא ראה בירושלים ולא בשאר קהלות שנזהרו בזה, ומה שלא נהגו כן הוא משום דבודאי מזכה לבנו ואפילו כשמשאיל לו קיי״ל דאם המשאיל יודע שהוא משאיל לקדש בו, שפיר דמי, והמשיך דאפילו אם לכתחילה הי' ראוי לעשות באופן המועיל לכו״ע כדי לצאת ידי חובת כל הדעות, אבל קשה וזר הדבר להוציא לעז על הראשונים שלא נהגו כן, משום שמן הדין היא מקודשת גמורה כיון שקדשה ברצון האב ובפניו.

היאך בתולה שסמוכה על שלחן אביה זוכה בכסף קידושיה

ובאמת יש לתמוה יותר, דהיאך שייך לקדש בתולה הסמוכה על שלחן אביה, דכל מה שנותנים לה שייך לאביה, וע' בשו״ת מהרש״ם (ח״ג סי׳ שי״ג ד״ה והנה באו״ח) דמה שאביה זוכה ברווחים שלה הוא תקנת חז״ל, ולא תקנו דבריהם להקל על דין תורה, והוסיף דלפ״ז אה״נ בקידושין דרבנן בכה״ג שסמוכה על שלחן אביה, אינה מקודשת כלל, וע״ש עוד בזה, וע״ע מה שנחלקו הקצוה״ח והנתיבות בסי' ע״ר בזה.

והנה לכאורה צריך ליישב סתירה בשיטת הרמ״א, דבהל' מציאה (חו״מ סי׳ ע״ר ס״ב) נפסק בשו״ע דמציאת בנו ובתו הגדולים הסמוכים על שלחנו הרי אלו שלו, אבל הרמ״א פסק דהם שייכים לבנו. ואלו בהל' עירובין (או״ח סי׳ שס״ו ס״י) נפסק בשו״ע דיכול לזכות עירובי חצירות לאחרים ע״י בנו ובתו הגדולים הסמוכים על שלחנו, ובטעם הדבר הסביר המ״ב (סקנ״ז) דמה שנפסק דמציאתן לאביהן, אין זה אלא משום איבה שלא ימנע מהן מזונות אם תהיה מציאתן לעצמן, משא״כ בעירובי חצירות דשפיר יכול האב לזכות לאחרים על ידם, דהרי הם גדולים ויש להם יד בפני עצמם, ואע״פ שהשו״ע מביא דעה שנייה המחמירה בזה שלא לזכות ע״י בנו ובתו הגדולים, אבל הרמ״א פסק דבדיעבד יש להקל כמו הדעה הראשונה, אלא דלכתחילה אין לזכות לאחרים על ידם, וקשה למה בחו״מ סתם הרמ״א להקל לכתחילה דמציאת בנו ובתו הגדולים הסמוכים על שלחנו שייכים להם, ואלו באו״ח בהל' עירובין פסק כן רק בדיעבד.

חילוק רע״א בין עירובין למתנה

רע״א (בהגהותיו בהל׳ שבת סי׳ שס״ו ס״י) כ' דיש חילוק בין נותן לבנו גדול הסמוך על שלחנו דקנה, משום דנותן לו ממש, ולא דמי לנותן לו לזכות לאחרים. וציין שם לשו״ת ר׳ בצלאל אשכנזי [בעל השטמ״ק, בסי׳ ל״ו (מה שציין רע״א לסי׳ ל״ה הוא ט״ס)] שהסביר דאפילו לר״ת דס״ל גבי עירוב דאינו זוכה לאחרים, לא מכרעא מילתא דנימא נמי דאין לו יד לזכות במתנה שנותן לו אביו דאיכא למימר דדווקא לזכות לאחרים אין לו יד אבל לזכות בעצמו יש לו יד, והוכיח דגם הר״ן הבין כן בשיטת ר״ת. והוסיף עוד שם דאפילו מאן דס״ל דהנותן מתנה לבנו שסמוך על שלחנו לא קנה, היינו דווקא כשחזר האב ומיחה במתנתו בעודו סמוך על שלחנו, דמטעם איבה תקינו רבנן שלא יהיה לבן יד כלל, ושיוכל האב לחזור בו כל זמן שסמוך על שלחנו, אבל כל שלא מיחה בעודו סמוך על שלחנו, שוב אינו יכול למחות לאחר שיצא מאצלו, דהו״ל כנותן לבנו ונמשכה מתנתו עד שיצא מאצלו. וראיתי למחותני הג״ר זבולון שוב שליט״א שציין למש״כ בחידושי ר׳ ארי׳ לייב מאלין זצ״ל (ח״א סי׳ פ״ט ד״ה והא) דהא דלא מהני במזכה האב ע״י בנו, צ״ל דהחסרון הוא כיון שאין אדם זוכה משלו לאחר, משום דכיון דבזכיה זו לא נפיק מרשותו, חסר בזכייתו, וא״כ ה״ה אם יד בנו כיד אביו, דעכ״פ יש לו להאב ביד של בנו דין שהיד שלו לגבי איזה זכיות, וממילא מיקרי זה משלו לאחרים שעדיין לא יצא מרשות האב בזכיה זו של הבן, ואע״פ דיש לבנו יד לזכות לעצמו, וע״ש ליתר ביאור.

חילוק בין מתנה לאשתו ומתנה לבנו הסמוך על שלחנו

והוסיף שם בשו״ת ר׳ בצלאל אשכנזי דיש ליישב קושיית הראשונים היאך שייך לומר דאב שהקנה מתנה לבנו הסמוך על שלחנו לא קנה, ומאי שנא מבעל שנותן מתנה לאשתו דקנתה אע״פ דידה כיד בעלה ממש, דהרי הריטב״א ומאירי בעירובין (ע״ט:) הסבירו דבאשה יכול לזכות עירוב לאחרים על ידה כיון שמזונותיה הם חוב אצלו והרי היא כאוכלת משל עצמה, משא״כ בבנו שאינו חייב להאכילו, ואם מאכילו יש איבה אם לא יזכה במה שזכה בנו.

אי אפשי בתקנת חז״ל כדי להקנות הטבעת לבנו

ובעצם הקושי׳ היאך מזכה האב טבעת הקידושין לבנו החתן, ראיתי בס׳ חג האסיף (ע׳ קצ״ז) בשם הגריש״א שליט״א (וכן הובא בהערות על ב״מ י״ב: סוד״ה תיפוק) שהסביר דעכצ״ל דכשיש רצון הנותן ליתן מתנה גמורה בכל לבו ללא חשש ופקפוק כעין קיום מצות לולב או מצה או נתינת טבעת הקידושין לחתן, בודאי גמר ומקנה בכל דרך שבידו והוי כאילו אומר ״אי אפשי בתקנת חכמים״ שתיקנו דאביו קונה מבנו הסמוך על שלחנו. וביסוד הזה מיושב היטב קושיית הבית מאיר שהק' היאך מקדשין אשה האידנא דהרי מיד שמקדשה, מה שקנתה אשה קנה בעלה, ועכצ״ל כנ״ל.

מקודשת מדין עבד כנעני

ובאמת יש עוד דרך ליישב מנהג העולם שאינם מקפידים לזכות טבעת הקידושין לחתן ע״י אחרים, ע״פ מש״כ בשו״ת תשובות והנהגות (ח״ב סי׳ תר״מ) שתמה דכשהאב נותן לבנו הסמוך על שלחנו טבעת לקדש בו אשה, אינו נותנו לו לכל דבר, לאבדו או למוכרו, ורק לקידושין לבד, ומנלן שזה מספיק קנין לקדש בו אשה. ואמנם יש עצה פשוטה שהאב יאמר לבנו במפורש שנותן לו הטבעת לגמרי לעשות בו כרצונו ואפלו לאבדו, ואז בודאי מהני, אבל לא שמענו שנהגו כן, אא״כ נאמר דמסתמא אומדנא הכי הוא שנותן לו שתהא שלו באופן המועיל כדין שיוכל לקדש בו. אבל בעצם הקושי' תי' בפשטות, דאפילו אי נימא שהאשה לא קיבלה הטבעת מהבן אלא מאביו, ג״כ מהני לקידושין מדין עבד כנעני, דאינה צריכה לקבל משל הבעל כלל כמבואר בקידושין (ז.) גבי הילך מנה והתקדשי לפלוני. ואע״פ דהרמב״ם (הל׳ אישות פ״ה הכ״ב) ס״ל דלא שייך לקדשה מדין עבד כנעני כשהוא בעצמו נותן לה הטבעת ששייך לאחר, אלא דבעינן שבעל הטבעת יתן לה טבעתו כדי שתתקדש לפלוני, וז״ל:

"אמר לה הילך דינר זה במתנה והקדשי לפלוני, וקידשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה ליך בגללי, הרי זו מקודשת אע״פ שלא נתן לה המקדש כלום" עכ״ל.

אבל להלכה לא קיי״ל כשיטת הרמב״ם בזה, כמבואר בשו״ע (אהע״ז סי׳ כ״ט ס״ה) ע״ש.

חתן ואחיו הקטנים יתומים שירשו טבעת הקידושין

וכעין זה נשאל קמיה דמרן הגריש״א שליט״א (קובץ תשובות ח״א סי׳ קנ״ה) בחתן היתום מאביו, ואמו קנתה לו טבעת לפני הנישואין, ונפטרה לפני החתונה ר״ל, ויש גם יתומים קטנים שיש להם חלק בירושת טבעת זו, ואין דרך שהחתן יוכל לקנות הטבעת מהם, ופסק הגריש״א שליט״א דכיון שהכלה יודעת שיש למקדש רק חלק בטבעת, וחלקו הוא שו״פ, שפיר יכול לקדשה בכך. ובפרט לפמש״כ הרמ״א (אהע״ז סי׳ ל״א ס״ב) דנוהגין תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת שוה פרוטה כדי שתדע הכלה שאינו מקדשה רק בשוה פרוטה.