שאל עגלה ונלחה קודם שהיה סיפק להחזירה

נשאלתי בראובן שקנה מצרכים בצרכני' פלונית, והשתא נהוג שהצרכני' מספקת עגלות לשרות הקונים, ואחר ששילם בא ראובן לבעל הצרכני' ושאל מעמו רשות ליקח כל המצרכים שקנה לביתו עם העגלה, ואחר שישימם בביתו יחזירנה למקומה בצרכני', והרשה לו בעה״ב לעשות כן. והלך ראובן עם העגלה והעלה כל המצרכים לביתו, ויהי כאשר ירד למטה להחזיר העגלה והנה כבר נלקחה העגלה, והוא אינו יודע מי הוא זה ואיזה הוא, והשתא תובעו בעל הצרכני' שישלם לו העגלה.

וראובן קטעין לפטור את עצמו, מטעם דמפורסם שבעל הצרכני' הזו מעמיד ילדים בשליחותו לחפש עבורו עגלות שנאבדו או נגנבו, והוא נותן לכל ילד שיביא לו עגלה של הצרכני' שלו איזה ״פרס״, והילדים האלה עושים מלאכתם ״נאמנה״, ופעמים שהולכים אחרי אנשים כאלו שהלכו לביתם עם העגלה, ומיד כשרואים שנתרוקנה העגלה ע״י מהמצרכים, לוקחים ומחזירים אותה להצרכני' ונוטלין הפרס, וא״כ טוען ראובן הרי אפשר שכבר העגלה חזרה אל הצרכני' ואין לך עלי תביעה כלל, ועוד שאפי' תימא דאי אתה יודע בוודאות שהעגלה שאני נטלתי חזרה, וכן גם אני איני יודע בוודאי שהיא חזרה, עליך לבדך האחריות שאתה בעצמך שלחת את הילדים לחזר אחר עגלות, ובעצם שליחתך אותם אתה מונע הימני להחזירה לך, דפעמים שהם לוקחים העגלות קודם שיהי' סיפק בידי אותו שלקח להחזירם למקומם, ואולי כך אירע גם עימי, ומאי אית לי למיעבד.

תשובה           

הנה בפשטות נראה לדון לראובן כשואל שחייב באונסין, אלא דהוא קטעין שלא אירע לו אונס כלל, ואפשר דבעל הצרכני' כבר קיבל העגלה לידיו בחזרה ע״י הילדים שהוא עצמו שלחם לזה, ועכ״פ מסופק הוא בזה אם הי' אונס או לאו, וא״כ נראה דאית לן לעיין בנדו״ד מב' סוגיות. הא', מאימתי חייב השואל באונסין, משעת שאלה או משעת האונס. והב', דין האומר איני יודע אם נתחייבתי, ודין האומר איני יודע אם פרעתיך, ונבאר אי״ה.

האם שואל חייב באונסין משעת השאלה או משעת האונס, ודברי הרמב"ם בזה איתא בגמ' ב״ק קי״ב ע״א:

״אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה וכו', מתה אין חייבין באונסיה וכו', הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם, איכא דמתני לה ארישא ואיכא דמתני לה אסיפא, מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא ופליגא דרב פפא, מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא והיינו דרב פפא, דא״ר פפא היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר חייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת, היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד", ע״כ.

ופי’ רש״י שם ז״ל:

"מאן דמתני לה להא דהניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין, ארישא, דקאמר מתה אין חייבין באונסיה, ואם הניח להן אביהן קרקעות חייבין לשלם דאשתעבוד נכסים מחיים דאבוהון, דקסבר רבא חיוב אונסים משעת שאלה מוטל על השואל, ופליגא דרב פפא דאמר לקמן לא רמי חיוב אונסים אשואל עד שעה שתיאנס", עכ״ל.

הא קמן פלוגתת רבא ורב פפא מאימתי נעשה השואל חייב באונסין, דרבא ס״ל דמשעת שאלה כבר נתחייב באונסין שיבואו אח״כ, ורב פפא ס״ל דאינו חייב עד שעת האונס, ונפק״מ להיכא שאירע האונס אצל היורשין אחר שמת אביהן, והניח להם אביהם נכסים, דאי נימא כרבא דכבר משעת שאלה נתחייב אביהם באונסין, א״כ הוו הנכסים משועבדים להמשאיל, וחייבין היורשים לשלם להמשאיל מהנכסים, אבל אי נימא כרב פפא דעד שעת האונס לא מתחייב השואל כלל, א״כ אין הנכסים משועבדים כלל להמשאיל, ופטורים היורשים לגמרי.

וכתב הרמב״ם בפ״א מהלכות שאלה ופקדון ה״ה ז״ל:

"הניח להן אביהן פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסיה וכו', ואם הניח להן אביהן נכסים ומתה או שטבחוה משלמין דמיה מנכסיו", עכ״ל.

ומבואר להדיא דפסיק הרמב״ם כלישנא קמא בגמ׳ דמתני לה להא דאמר רבא הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם ארישא וכ״ש אסיפא, ופליג רבא אדרב פפא וס״ל דשואל נתחייב באונסין כבר משעת שאלה ולא רק משעת האונס. ולקמן נביא בזה מחלוקת הראשונים והפוסקים.

בדין מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי, ובדין איני יודע אם פרעתיך

והנה טרם נבוא להביא הפלוגתות בזה, נראה להקדים ולדון בהנדון הב׳ שזכרנו בתחילת דברינו, והוא מה דאיתא במתני׳ ב״ק קי״ח ע״א, דתנן התם:

"האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך חייב לשלם, אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי פטור מלשלם".

ואמרינן עלה בגמ׳:

"איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע, רב הונא ורב יהודה אמרי חייב, ור״נ ור׳ יוחנן אמרי פטור, רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף, ר״נ ור׳ יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה וכו׳", ע״כ.

וכתבו שם התוס׳ בד״ה והלה אומר איני יודע וז״ל:

"פי׳ אם הפקיד אצלי, אבל איני יודע אם החזרתי לך חייב לכ״ע כמו רישא דמתני', ולסיפא דמתני' הוא דמדמה לה בסמוך", עכ״ל.

וכ״כ בב״מ דף צ״ז ע״ב ד״ה והלה (השני) עי״ש, ובכתובות י״ב ע״ב ד״ה מנה לי בידך עי״ש.

וכתב הרי״ף (דף מ״ד ע״ב מדפי הרי״ף) ז״ל:

"ודוקא בדקא תבע ליה חבריה דכיון דברי ליה שגזל או שלוה ואיסתפק ליה אם החזיר אם לא החזיר חייב דאין ספק מוציא מידי ודאי וכו', והיכא דתבע ליה חבריה ואמר ליה מנה לי בידך ואיהו אמר לא ידענא אי לוינא מינך אי לא פטור וכו'", עכ״ל הצריך לנו.

וכ״כ בראב״ד בחי' לסוגיין וז״ל:

"איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע, רב הונא ורב יהודה אמרי חייב, רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור, הני פליגי באומר איני יודע אם הלויתני אם לאו וכו', אבל אם אמר לו הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו, חייב נמי בדיני אדם, משום דהוה ליה ספק אצל עצמו ואצל חבירו ודאי, ואף אצל עצמו ודאי נתחייב שעה אחת ואין ספק מוציא מידי ודאי וכו'", עכ״ל הצריך לנו.

וכ״כ בפסקי הריא״ז בסוגיין הלכה ז' אות ג' וד'. ועיין עוד בספר התרומות שער ל״ח ח״ג אות ד'.

ומבואר מכל הנ״ל דחלוק הדין בין האומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי, לבין אם אומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך, דבאומר איני יודע אם נתחייבתי איכא פלוגתא, דרב הונא ורב יהודה אמרי חייב ור״נ ור' יוחנן אמרי פטור, וקי״ל כר״נ ור' יוחנן דאמרי פטור דליכא חזקת חיוב, ואוקי ממונא בחזקת מריה, משא״כ אם אומר איני יודע אם פרעתיך, בזה כו״ע מודו דחייב, דהתובע הוי ברי, והנתבע שמא, ובכה״ג אמרינן ברי ושמא ברי עדיף [ובמקום אחר הארכנו בטעם הדבר דהכא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף, אם הוא מטעם דאיכא הכא חזקת חיוב, או דילמא מטעם דאין ספק פרעון מוציא מידי ודאי חוב, ואף בלא שהי' חזקת חיוב, ואכמ״ל].

סוגית הגמ' בב״מ צ״ז בספקות אי חייב השואל או פטור, ודברי הנמו״י דתלוי בפלוגתת הרמב״ם והרמב״ן מאימתי חייב שואל באונסין

והנה עוד איתא במתני' ב״מ צ״ז ע״א-ע״ב:

"השואל את הפרה, שאלה חצי יום ושכרה חצי יום שאלה היום ושכרה למחר שאל אחת ושכר אחת ומתה, המשאיל אומר שאולה מתה ביום שהיתה שאולה מתה בשעה שהיתה שאולה מתה, והלה אומר איני יודע חייב, השוכר אומר שכורה מתה ביום שהיתה שכורה מתה בשעה שהיתה שכורה מתה, והלה אומר איני יודע פטור וכו'", ע״כ.

ואמרינן עלה בגמ':

"שמעת מיניה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב, לימא תהוי תיובתא דרב נחמן, דאיתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע, רב הונא ורב יהודה אמרי חייב, רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור וכו'", ע״כ.

וכתב שם הנמוק״י (דף נ״ו ע״א מדפי הרי״ף ד״ה גמ׳) וז״ל:

"וא״ת היכי מקשה לומר מתני' הוי כאיני יודע אם הלויתני, והא קי״ל כרב נחמן דאמר פטור, וא״כ תקשי ליה מתני' דחייב, דהא מתני' דמיא לאומר איני יודע אם החזרתי לך, דקי״ל דחייב לכ״ע בפרק הגוזל, דהא ה״נ מודה ששאלה חצי היום וכן ששאלה היום, אלא שאינו יודע אם מתה לאחר עבור זמן שאלה ופטור, או שמא כשמתה עדין לא עבר זמן השאלה וחייב, א״כ הוא מודה שנעשה שואל עליה, וכשאומר איני יודע אם עבר זמן השאלה כשמתה, הוי כאומר איני יודע אם החזרתיה אם לאו, וי״ל דמסיפא דמתני' קא מקשה, דשכר אחת ושאל אחת ומתה אחת מהן ואינו יודע איזו היא, נמצא שאינו יודע אם נעשה שואל עליה אם לאו, דהיינו הלה אומר איני יודע, אי נמי מצינן למימר דמרישא קא מקשה, דשאלה חצי היום ושכרה חצי היום סתמא קתני, ולא מוכרחת מילתא למימר שיהיה חצי הראשון מן היום בשאלה או היום הראשון, וכיון שאינו יודע אם מתה בזמן השאלה, א״כ כשאומר איני יודע אינו מודה בשאלה כלל שפיר פריך ואמאי תנן חייב, והאי גוונא דוקא איצטריך לפום הרמב״ם ז״ל דפסק ההיא דהניח להם אביהן פרה שאולה וכו' חייבים לשלם מנכסי אביהם מפני שנכסיו נתחייבו משעת משיכה לאונסיה, אבל לפירוש הרמב״ן ז״ל דפסק התם כרב פפא דפטור באונסיה מפני דנכסי אביהם לא נתחייבו, שלא נתחייבו הנכסים עד שעת אונסין, והשתא בשעת אונסין לאו נכסי אב נינהו שהרי מת, מצינן למימר דמקשה תלמודא אפילו אם חצי יום ראשון בשאלה וכן יום ראשון, דכיון דאין חיוב אונסין משעת משיכה אלא משעה שנאנסו, והוא אינו יודע מתי נאנסו, הרי הוא כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך ופטור, וא״כ שפיר פריך אמאי חייב, והרשב״א ז״ל כתב שפסק הרמב״ן ז״ל עיקר ואינו מחוור מה שפסק הרמב״ם ז״ל", עכ״ל.

ועיין מש״כ שם הרמב״ן בחי' ואכמ״ל בלשונות הראשונים כ״כ.

הא קמן דס״ל להנמוק״י דנחלקו הרמב״ם והרמב״ן [והסכים עמו הרשב״א] כמאן קי״ל בההיא דב״ק קי״ב ע״א [שזכרנו לעיל אות א'], מאימתי מתחייב השואל באונסין, דלהרמב״ם קי״ל כרבא דס״ל דחיוביה הוא משעת משיכה וכמשנ״ת, ולהרמב״ן קי״ל כרב פפא דס״ל דחיוביה רק משעת האונס.

ובהא נפקא לכל היכא דאית לן איזה ספק אם חייב השואל או לא, וכגון דהמשאיל אומר שאולה או בשעה שהיתה שאולה מתה, והשוכר אומר שכורה או בשעה שהיתה שכורה מתה, ואיכא ספק אימתי נעשה האונס, בשעת שאלה או בשעת שכירות, דאי בשעת שאלה חייב, דשואל חייב באונסין, ואי בשעת שכירות פטור, דשוכר אינו חייב באונסין, דאי נימא כהרמב״ם דס״ל דמשעת משיכה כבר נתחייב באונסין, א״כ הוי כאומר איני יודע אם פרעתיך וחייב, ואי נימא כהרמב״ן דס״ל דאינו חייב עד שעת אונסין, א״כ הוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי ופטור.

[ובדעת הרמב״ם עיין בנו״כ על הרמב״ם פ״א מהל׳ שאלה ופקדון ה״ה שזכרנו דבריו לעיל סוף אות א׳, דהק׳ סתירה בדבריו, דהכא פסק כרבא דשואל מתחייב באונסין משעת שאלה, ובפ״ג מהל׳ גניבה ה״ד פסק כרב פפא דבהיתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור דאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד, ומשמע דשואל אינו חייב עד שעת האונס, ועיין מש״כ בזה בשו״ת אחיעזר ח״ב סי׳ ה׳ אות ה׳, ובאבן האזל בהל׳ גניבה (שם), ועיין בחי׳ הגרשש״ק עמ״ס כתובות סי׳ מ״א מה שהאריך ליישב הסתירה, וכתב שם בסוף דבריו דדעת הרמב״ם דשואל אינו חייב עד שעת האונס כרב פפא, וצ״ע לדבריו ממש״כ הנמוק״י הנ״ל, ויש ליישב בדוחק ואכמ״ל.]

ומבואר מ״מ מדברי הנמוק״י דס״ל דכל היכא דאיכא איזה ספק אם חייב השואל להמשאיל או לאו, הוה תליא בפלוגתת הרמב״ם והרמב״ן, כמאן קי״ל בפלוגתת רבא ורב פפא גבי מאימתי מתחייב השואל באונסין, דאי משעת שאלה א״כ עכשיו דאיכא ספיקא אי עדיין חייב לו או לא, ה״ל כאיני יודע אם פרעתיך, ואי אין שואל מתחייב באונסין עד שעת האונס, א״כ בספק ה״ל כאיני יודע אם נתחייבתי.

שיטת הריטב״א דאפי' למ״ד דחיוב שואל משעת שאלה ג״כ הוי כאיני יודע אם נתחייבתי

והנה כתב הריטב״א בחי׳ עמ״ס ב״מ (שם) בתו״ד וז״ל:

"ולא מיבעיא לההיא לישנא דאמרי׳ בפרק הגוזל דחיוב שואל משעת אונסין, אלא אפי׳ לההוא לישנא דאמרינן דחיוב שואל משעת משיכה ולא מצי׳ למימר דכיון שיודע ששאלה ונתחייב בה ואינו יודע כיצד מתה הו״ל כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך, דהא ליתא, דאפי׳ למ״ד התם דשואל מיחייב משעת משיכה, לאו דמחייב חיוב גמור לאלתר, דהא ודאי כל כמה שהיא בחיים כל היכא דאיתא ברשותא דמרה איתא, וליכא על השואל שום חיוב, אלא לומר דלכי נגנבה או נאנסה ואיתא חיובא עליה משתעבדין נכסיו למפרע משעת משיכה, ונפק״מ למי שמכר נכסים בנתים או לענין ההיא דהניח להם אביהם פרה שאולה כדאי׳ בפרק הגוזל, מ״מ כל שאומר איני יודע אם שאולה או שכורה מתה, הרי הוא כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך ונשתעבדו לך נכסי או לא נתחייבתי לך ונכסי לא נשתעבדו לך כלל", עכ״ל.

ומבואר מדבריו דמה דס״ל לרבא דשואל חייב באונסין משעת משיכה, אין פי׳ דכבר אז רמי עליה חיוב ממוני, ואזי כשיארע איזה ספק אם היה אונס וכיו״ב הוה ליה כאיני יודע אם פרעתיך, אלא הכי פי׳ דבשעת האונס נעשה מחוייב למפרע משעת המשיכה, וא״כ בנדון המתני' דשאלה חצי יום וכו' שאינו יודע אם היה האונס בזמן השאלה או בזמן השכירות, א״כ הוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי, ועיין עוד בשו״ת שואל ומשיב מהדו״ת ח״א סי' ע״ח, ובחמדת שלמה עמ״ס ב״מ שם אות א׳ ואכמ״ל.

וחזינן להדיא דפליג אמש״כ הנמוק״י הנ״ל, וס״ל דכל היכא דאיכא ספק בשואל אי חייב הוא להמשאיל או לאו, הוי לכו״ע כאיני יודע אם נתחייבתי, ואין זה נוגע כלל לפלוגתת רבא ורב פפא גבי מאימתי מתחייב שואל באונסין, דאף למ״ד דשואל חייב באונסין כבר משעת משיכה, אין פי' שכבר אז איכא חיוב ממוני עליה, אלא דכשיהי' האונס אז יהי' חייב למפרע משעת משיכה.

מחלוקת הש״ך והקצוה״ח אי איכא בשואל חיוב השבה, ונפק״מ אי משו״ה הוי איני יודע אם פרעתיך

והנה כתב הש״ך בחו״מ סי' רצ״א ס״ק מ״ד, דאף אם נימא דשואל מתחייב באונסין רק משעת האונס, מ״מ כל היכא דאיכא ספק אם היה אונס או אם הי' בזמן השאלה וכיו״ב לפטור את השואל או לחייבו, הוי ליה כאיני יודע אם פרעתיך, דבשואל הואיל ומחוייב הוא להשיב את החפץ השאול עצמו, א״כ כבר משעת השאלה רמיא עליה חיוב ההשבה, ועתה שאינו מחזירו מאיזה סיבה שתהי' הוי כאיני יודע אם פרעתיך, עי״ש כל דבריו, וכן כתב בים של שלמה ב״ק פרק הגוזל ומאכיל סי' ג' עי״ש.

ומיהו פליג עלייהו הקצוה״ח בסי' ש״מ סק״ד, וס״ל דליכא כלל חיוב השבה בשומרין ובכל טענת שמא של שומר הוי איני יודע אם נתחייבתי [אמנם אם שאל חמור לרכוב עליו בעצמו ונתנו לשלוחו ומת החמור הוי איני יודע אם פרעתיך דבכה״ג שפשע בשמירתו נתחייב כבר בשעת הפשיעה, ועין לקמן מש״כ בזה], ועי״ש שהביא ראי' מדברי הריטב״א הנ״ל, והכריע כוותיה, ויעו״ש מה שהאריך לדחות דברי הש״ך והיש״ש ואכמ״ל.

[ואין להקשות ממתני' דב״ק קי״ח הנ״ל דקתני, ״האומר לחבירו וכו' הפקדתי אצלך וכו'״, דמשמע דאף בשומרין איכא הדין דאיני יודע אם פרעתיך, ולדברי הקצוה״ח והריטב״א הנ״ל הא אין בכלל היכי תמצי של איני יודע אם פרעתיך בשומרין, דליכא בהו חיוב השבה כמש״כ הקצוה״ח, ואף ליכא שום חיוב עד שעת האונס כמש״כ הריטב״א.

דזה אינו, דאף לסברת הקצוה״ח דליכא חיוב ״השבה״ בשומרין, מ״מ איכא חיוב על השומר ״להעמיד״ את החפץ בפני המפקיד לכשידרוש אותו הימנו, וע״ז קאמרינן במתני' דהפקדתי אצלך, והלה אומר איני יודע אם החזרתיו לך ״בפועל״, דזה הוי פרעון בשומרין, ודוק'.

ועיין עוד בקצוה״ח סי' ד' סק״א שהביא מהריטב״א בכתובות פ״ד ע״ב דמשמע דס״ל דאיכא חיוב השבה בשומרין, וכן עיין בב״י סי' פ״ג שהביא מתשו' הריטב״א סי' קפ״ה דהתם נמי משמע הכי, ועיין בש״ך סי' נ״ח סק״ט ובביאור הגר״א שם סק״ח, ולכאו' יקשה מכל זה למה דס״ל להקצוה״ח דידן דליכא חיוב השבה בשומרין.

מיהו לפמשנ״ת לעיל א״ש דס״ל להקצוה״ח דבשעת הפקדון לא חיל על השומר חיוב השבה כלל, רק כשיבוא המפקיד לתבוע פקדונו מחוייב אז השומר ״להעמיד״ החפץ לפניו לפרעון, ודוק' היטב בזה, ואכמ״ל.]

וחזינן דנחלקו כבר גדולי הפוסקים בכל השומרין אי כשטוענים טענת ספק, כגון איני יודע אם אירע אונס או מתה מחמת מלאכה כההיא דסי' רצ״א, וכגון איני יודע אם בשעה שהיתה שאולה מתה וכו' או בשעה שהיתה שכורה מתה וכו' דההיא דב״מ צ״ז שזכרנו, דהש״ך והיש״ש ס״ל דהוי כאיני יודע אם פרעתיך, ואפי' למ״ד דשואל חייב באונסין רק משעת האונס, לפי שכבר נתחייב בהשבה משעת שאלה, אבל הקצוה״ח ס״ל דהוי כאיני יודע אם נתחייבתי, דאין חיוב השבה על השומר כלל, ואפי' למ״ד דשואל חייב באונסין משעת משיכה, דאין עליו שום חיוב ממוני משעת המשיכה, דהפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמריה איתא, ורק כשיהי' האונס אז מתחייב מלמפרע, וכמש״כ הריטב״א הנ״ל.

העולה מכל משנ״ת עד כאן, ומהא נפקא לנידון דידן.

העולה מכל משנ״ת לעיל, דאיכא מחלוקת בראשונים ובאחרונים ובפוסקים, גבי כל היכא דאיכא איזה ספק בשומרים אי חייב להמפקיד או לאו, האם הוי כאיני יודע אם נתחייבתי דפטור, דקי״ל כרב נחמן, או דילמא הוי כאיני יודע אם פרעתיך דחייב לכו״ע. דהנמוק״י תלה זה במחלוקת רבא ורב פפא מאימתי מתחייב השואל באונסין, דאי משעת משיכה, אזי כבר חייב קודם שנהי' הספק, והוי כאיני יודע אם פרעתיך, ואי משעת אונסין הוא דמחייב, א״כ עכשיו שנולד הספק אי הי' אונס או לאו, הוי כאיני יודע אם נתחייבתי. אבל הריטב״א [והחזיק בשי' גם הקצוה״ח] ס״ל דלכו״ע הוי כאיני יודע אם נתחייבתי, ואפי' למ״ד דשואל מתחייב משעת משיכה, אין פי' שכבר אז חל עליו חיוב ממוני, אלא הכי פי' דכשיארע האונס אז מתחייב למפרע, והשתא דאית לן ספק אם הי' אונס או לאו, א״כ ה״ל כאיני יודע אם נתחייבתי. והש״ך והיש״ש ס״ל איפכא דלכו״ע הוי הכא כאיני יודע אם פרעתיך, משום דכל שומר מתחייב בהשבת החפץ לבעליו, והשתא דמספקא לן אי הי' אונס או לאו, זה הוי כאיני יודע אם פרעתיך וכבר נסתלקתי מחיוב ההשבה או לאו, ואפי' למ״ד דשואל אינו מתחייב עד שעת האונס, נהי דאינו חייב ממון ממש, מ״מ חייב הוא בהשבת החפץ לבעליו. והקצוה״ח פליג עלייה וס״ל דאין כלל חיוב השבה בשומרין, וס״ל להקצוה״ח כהריטב״א הנ״ל דלכו״ע בשומרים הוי כאיני יודע אם נתחייבתי.

והשתא דאתינן להכא נייתי לנדו״ד, דהנה בעל הצרכני' קטעין דראובן שאל מעמו את העגלה, ושואל חייב באונסין, ומאידך טוען ראובן איני יודע אם אירע אונס כלל, דאפשר שכבר חזרה העגלה להצרכני' ע״י הילדים שבעל הצרכני' מעמיד כדי שיחזירו לו עגלות אבודות, וא״כ הוי ממש הנדון שזכרנו, דלהנמוק״י זה תלוי בפלוגתת רבא ורב פפא, דאי שואל חייב כבר משעת השאלה, א״כ הוי כאיני יודע אם פרעתיך וחיב, ואי שואל אינו חייב עד שעת האונס א״כ ה״ל כאיני יודע אם נתחייבתי דפטור, וכן נמי לשיטת הש״ך והיש״ש דס״ל דאיכא בשומרין חיוב השבה, א״כ ה״נ הוי כאיני יודע אם פרעתיך וחייב, אבל להקצוה״ח דס״ל דליכא חיוב השבה בשומרין, א״כ הוי תמיד כאיני יודע אם נתחייבתי ופטור, וכהריטב״א דס״ל דאפי' למ״ד דשואל חייב כבר משעת משיכה, דאינו חייב עד שעת האונס בפועל.

וא״כ נראה דפטור ראובן לגמרי דמצי למיטען קים לי כשיטת הריטב״א והקצוה״ח הנ״ל וכמשנ״ת, ודוק'.

דברי התרוה״ד, ומחלוקת המל״מ ודעימיה עם הבית מאיר באיני יודע אם פרעתיך ולא הו״ל למידע והיכא דטענת התובע אינה בברי, ונפק״מ לנד״ד

וביותר נראה גבי נדו״ד דאיכא עוד סברא לפטור את ראובן, דהנה כתב התרומת הדשן סי' של״ג וז״ל:

"שאלה, ראובן הפקיד אצל שמעון מאתים זהובים מונחים בכד קטן צייר וחתם, והלך שמעון והצניע בחדרו שהוא כיפת אבנים תחת מטתו רחוק מאד מפני המטה עד סמוך לכותל שבאחורי המטה שאין שם הילוך בני אדם לחפש במקום הזה אחר ממון כלל, ויהי לימים אח״כ ברחה תרנגולת אחת של לוי לאותו החדר דרך החלון, ובא לוי ובקש משמעון לפתוח לו כיפתו לחפש התרנגולת, וכן עשה שמעון ופתח לו ועמד על הפתח, ולוי נכנס וחפש התרנגולת בכל הזויות גם תחת המטה עד שמצא התרנגולת והלך לו, ושמעון לו שם אל לבו בפעם ההוא שהיה הכד שהזהובים בו תחת המטה, ולזמן מועט אח״כ בא ראובן ותבע פקדונו, והלך שמעון להביא מתחת המטה ולא מצאה, ונבהל ונזכר מאז שהניח את לוי לחפש שם התרנגולת, וספר לראובן כל המאורע ואומר לו הנחתים תחת המטה כדי לעשות שמירה מעולה מפני שאין לב האנשים והגנבים לחפש שם אחר הממון, אך האמת כשהנחתי את לוי לחפש שם לא נזכרתי בדבר לא ידעתי אם הוא לקחו או אם כבר היה נגנב או נאבד, והשיב ראובן פשעת בשלי שלא סגרת פקדוני בתיבתך וגם במה שהנחת את לוי לחפש במקום שהיה מונח שם פקדוני, הדין עם מי", עכ״ל השאלה.

ועי״ש שהאריך לחייב את שמעון ולא מטעם שלא שמר כראוי, אלא מטעם הפשיעה שהניח את לוי לחפש בחדרו, ואכמ״ל.

וכתב שם בתוך דברי תשובתו וז״ל הצריך לנו:

"ואם יטעון שמעון מאן לימא דבההיא שעתא דחפש לוי בחדרו היה הפקדון תחת המטה, דלמא כבר נגנב היה ע״י אחר, ובההיא גניבה לא מחייבינן כי שמרתי כדרך השומרים כמו שמבואר לעיל, ויתר מחדש ימים קודם שחפש לוי שלא בדקתי תחת המטה לראות אם הפקדון שם, וא״כ אפשר לומר שכבר היה נגנב, נראה דטענת שמעון בהא לאו טענה היא, והטעם דכיון דכל שומר צריך לישבע שלא פשע היאך יוכל שמעון כאן לישבע בוודאי שלא פשע, דילמא היה הפקדון תחת המטה עדיין בשעת שחפש לוי ונמצא שפשע בשמירתו", עכ״ל.

וכתב במשנה למלך פ״ד מהל׳ שאלה ופקדון ה״א וז״ל אחר שהביא לשון התרוה״ד הנ״ל:

"ומהרש״ך ח״ג סי׳ פ״ז תמה עליו דתיפוק ליה משום דשמעון הוי בריא בחיובא וספק בחזרה כו׳ יע״ש, ונראה ברור שיש לחלק בין האומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך, לההיא דמהר״ר ישראל בענין הפקדון דאע״ג דהוא בריא בחיובא וספק בחזרה מ״מ השמא אינו גרוע דלא הו״ל למידע, אבל גבי איני יודע אם פרעתיך השמא הוא גרוע דהוה ליה למידע אם פרע אם לאו, ומדלא ידע בבירור ודאי לא פרע, ובהכי ניחא כל תיקו שבתלמוד דפסקינן קולא לנתבע אע״פ שיש מהם טובא דהספק הוא אם נפטר מחיובו אם לאו משום דאין השמא גרוע, וכ״כ התוס׳ בפ״ק דכתובות (י״ב ע״ב) גבי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע והראנ״ח בח״ב סי׳ א׳ ובח״א חילק כה״ג יע״ש, ועוד קש׳ לי דשאני הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דהמלוה טוען בריא שעדיין חייב לו והלה אינו יודע אם פרעו, אבל הכא מי טוען בריא המפקיד שחייב לו, הא המפקיד נמי אינו יודע אם פשע וחייב או לא פשע ופטור, ואין זה טוען בריא כההיא דהלויתיך ולא פרעתני, ותדע לך שיסוד זה שעשה הרב דכל מפקיד הוא כאומר הלויתיך, דאינו כמו שחשב הרב, דהרי בפרק השואל גבי מתני׳ דשאלה היום ושכרה למחר ומתה זה אומר ביום שהיתה שאולה מתה וזה אומר איני יודע מייתי תלמודא לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ומוקי לה בשיש עסק שבועה ביניהם, ולדברי הרב כיון שזה אינו יודע אם ביום שאולה או שכורה מתה הו״ל כאומר איני יודע אם פרעתיך ומאי קושיא, ויש בזה הרבה להאריך ואין כאן מקומו להאריך ודברי הרב צ״ע", עכ״ל.

ומבואר מדברי המל״מ תרתי. חדא, דמאי דחייב באומר איני יודע אם פרעתיך הוא משום דטענת הברי של התובע הויא ברי טוב, והשמא של הנתבע הוי שמא גרוע, דהיה לו לידע אם פרע או לא, ואע״כ אמרינן בכה״ג דברי עדיף, אבל ההיא דהתרוה״ד גבי הכסף שהיה תחת מטת שמעון ונגנב או נאבד ואין יודעין אימת אי קודם שחיפש שם לוי את התרנגולת שלו או שלוי הוא שגנבם, וכן ההיא דזה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה מתה, דבכה״ג שלא הוה ליה למידע אין השמא שלו גרוע, ובזה לא אמרינן דברי ושמא ברי עדיף. ועיין בערוך השלחן חו״מ סי' ע״ה ס״ק ט״ו שנמי כתב הכי דהיכא דלא הו״ל למידע אפי׳ באומר איני יודע אם פרעתיך נמי פטור, דהוי השמא שלו שמא טוב. וכ״כ המל״מ נמי בפי״א מהל׳ מכירה הט״ז עי״ש, וכ״כ בשו״ת ראנ״ח ח״ב (שו״ת מים עמוקים) סי׳ א׳, וכ״כ בתומים סי׳ ע״ה ס״ק כ״ב עי״ש כל דבריו, וכ״כ הגרע״א בשו״ת תליתאה סי׳ ל״א, עי״ש כל דבריו ובחליפת המכתבים עם הבית מאיר, ועיין עוד בספר אילת אהבים עמ״ס כתובות דף ט׳ ע״ב.

[וכן נראה דס״ל להקצוה״ח, דהנה הקשה הלחם משנה בפ״ג מהל׳ שאלה ופקדון ה״ג אמש״כ הנמוק״י שזכרנו לעיל אות ג׳ בדעת הרמב״ם, דלהנמוק״י בשאלה חצי יום ושכרה חצי יום ה״ל להרמב״ם כאומר איני יודע אם פרעתיך דהא כבר נתחייב באונסין משעת משיכה, וא״כ אמאי סתם הרמב״ם שם לפטור בכל גווני מטעם דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ויעו״ש כל דבריו. ותי׳ ע״ז בקצוה״ח סי שד״מ סק״ג, דעד כאן לא קאמרינן דהאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך דחייב רק היכא דליכא רגלים לדבר, אבל היכא דאיכא רגלים לדבר ואית לן ספק לפנינו בזה אפי׳ שאומר איני יודע אם פרעתיך פטור, דאוקי ממונא בחזקת מריה והממע״ה. ועי״ש שהביא לזה ראיה מדברי הרשב״א בחי׳ למס׳ גיטין דף ע״ח ע״ב, ואמנם הרשב״א ס״ל דבכה״ג דאיכא רגלים לדבר באומר איני יודע אם פרעתיך חולקין, אבל הרמב״ם פליג עליה בזה וס״ל דפטור לגמרי. ועיין עוד בשב שמעתתא ש״ב פ״ז מש״כ בזה. ומשמע דס״ל נמי דכל היכא דאיכא רגלים לדבר והספק לפנינו לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף, והיינו כהמל״מ הנ״ל, ודוק׳. ועיין לקמן מש״כ בדברי הקצוה״ח בסי׳ ש״מ וצ״ע.]

ומיהו בבית מאיר אבה״ע סי׳ קע״ח סעי׳ ט״ו, פליג עלייהו וס״ל דאף היכא דהשמא טוב מ״מ באיני יודע אם פרעתיך חייב, עי״ש כל דבריו, ולא הארכתי בדבריו כי מ״מ הוא מחלוקת הפוסקים וודאי דמצינן למימר קים לי כדעת המל״מ ודעימיה. ועיין עוד בספר נחל יצחק סי׳ ס״ט סעי׳ א׳ וסי׳ ע״ה סעי׳ ח׳ ענף י״ג שכתב להוכיח נמי דהרבה פוסקים ס״ל כדעת הבית מאיר דאפי׳ בשמא טוב אמרינן דאיני יודע אם פרעתיך חייב, ועיין עוד בספר הזכרון ״אהל אברהם״ עמ״ס כתובות עמוד תנ״ב-תנ״ד מהגאון ר״ד רפפורט זצ״ל מש״כ בזה, ואכמ״ל.

[ובביאור מחלוקת הפוסקים אי באיני יודע אם פרעתיך היכא דלא הו״ל למידע נמי חייב או דפטור, נראה לבאר ע״פ מה דנחלקו באחרונים בביאור טעמא דברי ושמא ברי עדיף.

דהנה כתב הקובץ שעורים ח״א עמ״ס ב״ב אות תס״א דנאמנות דברי טוב מהני אפי היכא דהשמא טוב משום דסיבת החיוב בברי ושמא היא מכח מה שטוען ברי טוב ולא מהחסרון במה שהלה עונה שמא גרוע, ועי״ש כל דבריו שהוכיח זה ממה דמקשין העולם דכל שמא גרוע הוא שמא טוב דאית ליה מגו שהיה טוען ברי, ונהי דלא מהני ליה זה המגו שנחשוב כאילו טוען אמת, דהא אף אם נאמינו נימא דהוא שמא, מ״מ יהני ליה להיות השמא שלו שמא טוב, עי״ש ואכמ״ל.

ופליג עליה בספר חדושי העלוי ממייצ׳יט סי' י״ד וס״ל דבשמא טוב כגון היכא דלא הו״ל למידע לא אמרינן דברי עדיף, דסיבת החיוב בברי ושמא היא משום שהלה טוען שמא גרוע, ועי״ז דהו״ל למידע אית ליה להתובע בברי חזקה אין אדם תובע אא״כ יש לו, עי״ש כל דבריו.

ולפ״ז פשיטא מחלוקת הפוסקים הנ״ל, דלסברת הקוב״ש אפילו היכא דלא הו״ל למידע נמי אמרינן דברי עדיף, דסיבת החיוב אינה תלוי׳ בהשמא אלא בהברי, וכמ״ש הוא להדיא שם עי״ש. אבל לסברת העלוי ממייצ׳יט כל דלא הו״ל למידע תו ליכא להטוען ברי חזקה דאין אדם תובע אא״כ יש לו, ולא אמרינן כה״ג דברי עדיף עי״ש ודוק׳, ואכמ״ל.]

עוד חידש לן המל״מ הנ״ל דהיכא דגם התובע אינו ברי לא מחייבין את הטוען א״י אם פרעתיך, ונפק״מ לנדו״ד.

עוד חזינן מדברי המל״מ להדיא דדוקא באיני יודע אם פרעתיך חייב, משום דטוען לו התובע ברי לי שאתה חייב, אבל ההיא דהתרוה״ד אין התובע טוען ברי לי שנגנבו או נאבדו הכספים בפשיעתך, דהא אינו יודע כלל אימתי נגנבו ואפשר שהי׳ הגניבה קודם שנתן שמעון ללוי רשות לחפש שם התרנגולת דבכה״ג אינו חייב, וא״כ בזה שאין התובע ברי כלל בתביעתו, אפי׳ שטענת הנתבע הויא כאומר איני יודע אם פרעתיך פטור, ודוק׳. ועיין עוד ביש״ש פרק הגוזל ומאכיל סי׳ ג׳, ובמש״כ ע״ז בקצוה״ח סי׳ ש״מ סק״ד הנ״ל. ועיין עוד בקובץ שעורים ח״א עמ״ס ב״ב אות תרנ״ו ותרנ״ז, ובח״ב סוף סי׳ ג׳, ועוד שם בח״א עמ״ס ב״ב אות תס״א, ואכמ״ל.

וא״כ בנדו״ד נמי נראה פשוט דפטור מהני ב׳ טעמים שזכר המל״מ, חדא, דטענת השמא פרעתיך דראובן הוי שמא טוב, דהא אחר שבעל הצרכני' מעמיד את הילדים להחזיר להצרכני' עגלות שימצאו, אזי כבר יש מקום להסתפק אם חזרה העגלה להצרכני' או לא, ולראובן לא הוה ליה למידע, ועוד דאף תביעת בעל הצרכני׳ הויא שמא, דהוא עצמו נמי אינו יודע אם חזרה העגלה אליו או לא, ובזה אע״פ שראובן הוי כאיני יודע אם פרעתיך לא מהני לחייבו, דתרוויהו שמא הוו, ודוק'.

אולי נימא דראובן הוי פושע, ומו״מ בזה בדברי הקצוה״ח סי' ש״מ והמל״מ הנ״ל.

ונראה דהני ב׳ טעמים דהמל״מ הנ״ל יועילו אפילו אם נימא דראובן הוי

פושע במה שהשאיר את העגלה תחת ביתו בלא שמירה, ונבאר.

דהנה כתב הקצוה״ח סי' ש״מ סק״ד הנ״ל בתוך דבריו, דהיכא דפשע השומר תחילה ואח״כ נולד איזה ספק אם חייב או פטור, וכגון ההיא דאיירי בה הרא״ה [שהביא שם הקצוה״ח בתחילת דבריו עי״ש], במי ששאל חמור מחבירו ונתן אותו לשלוחו לרכב עליו ומת החמור בדרך, ואין ידוע אם מת מחמת אונס דחייב או דילמא דהוי מתה מחמת מלאכה דפטור, וכתב עלה הקצוה״ח דבכה״ג לכו״ע הוי כאיני יודע אם פרעתיך דחייב, דבשעה שפשע כבר מיד חל עליו חיוב ממוני לשלם להמשאיל, והיכא דודאי הי' מתה מחמת מלאכה, א״כ הוי זה כאילו שילם לו מה שהיה חיב, אבל היכא דמספקא לן אי הי' אונס דחייב או מתה מחמת מלאכה דפטור, הוי כאיני יודע אם פרעתיך דחייב, דכבר הי' חייב משעת הפשיעה.

וא״כ בנדו״ד אי נימא דראובן פשע בשמירתו, נהי דאינו יודע אם נגנבה העגלה [אם הוא שוכר, וכדלקמן אות ט'] או נאנסה [אם הוא שואל], או שמא כבר חזרה לבעל הצרכני' ע״י הילדים, מ״מ הוי איני יודע אם פרעתיך דחייב.

מיהו לפמש״כ המל״מ הנ״ל נראה דאפי' נימא הכי נמי פטור, דהא מ״מ הברי של בעל הצרכני' אינו ברי כלל, דאף לדבריו הוא מודה דאפשר שכבר חזרה העגלה להצרכני' וכבר נשתלמה לו העגלה, וא״כ אין כאן בכלל תביעה בודאי על ראובן, ובכה״ג אמרינן המוציא מחבירו עליו הראי', וכן נמי השמא של ראובן הוי שמא טוב דלא ה״ל למידע, ומהיכא תיתי לחלק דבתחילתו בפשיעה וסופו בספק אונס ספק מתה מחמת מלאכה [ובדידן, ספק אונס דחייב, וספק חזרה העגלה להצרכני' ופטור] אין מועיל טענת שמא טוב וכנ״ל.

איברא דהקצוה״ח עצמו נמי איירי בכה״ג שתביעת המשאיל הויא שמא, דהא מיירי בנדון הרא״ה התם גבי מי ששאל חמור מחבירו ונתנו לשלוחו ומת ביד השליח, והק' ע״ז היש״ש דאי מיירי שאף המשאיל הוי שמא, א״כ צריך להיות פטור, ופליג עליה הקצוה״ח בהא גופא דהואיל והי' פושע במה שמסר החמור לשלוחו, הלכך הוי כאיני יודע אם פרעתיך דחייב, ושאני מאיני יודע אם פרעתני, דהתם הו״ל למידע אם פרעו, משא״כ בנדון הרא״ה לא הו״ל להמשאיל למידע איך מת החמור ביד השליח, וא״כ לדבריו לכאו' ה״נ נימא דהואיל ולא הו״ל לבעל הצרכני' למידע מה אירע באמת עם העגלה, הלכך חייב לשלם דהוי פושע ואמרינן ביה דהוי כאיני יודע אם פרעתיך דחייב.

[ועי״ש בקצוה״ח עצמו שהזכיר שם מהמל״מ הנ״ל, וכתב בתו״ד דהוא עצמו נמי ס״ל הכי. אמנם להמעיין בהמל״מ יראה ברור דפליג ע״ז ורק הביא דעת הרשב״א בגיטין (ע״ח ע״ב) דס״ל הכי, ואכמ״ל.]

אלא דמ״מ נראה דזה ברור גבי נדון דידן דלפי המל״מ והיש״ש פטור, דטענת בעל הצרכני' הויא טענת שמא, וס״ל הכי אף היכא דטוען שמא מדלא הו״ל למידע.

וביותר נראה דאף לסברת הקצוה״ח דס״ל כהרשב״א דהיכא דלא הו״ל להתובע למידע, אפי' היכא דטעין שמא נמי חייב באיני יודע אם פרעתיך, מ״מ הכא כיון דבעל הצרכני' הוא שגרם לזה שאינו יודע, דהא הוא ששולח את הילדים לחזר אחר העגלות, א״כ אפשר דבהא מודה הקצוה״ח דאם טוען שמא וראובן השואל טוען איני יודע, אע״פ דהוי איני יודע אם פרעתיך, מ״מ פטור. ועוד צריך לעיין בזה ואכמ״ל.

ומ״מ ודאי דמצי ראובן למיטען קים לי כהמל״מ והיש״ש, והואיל ותביעת בעל הצרכני' הויא תביעת שמא פטור. ועיין עוד בנחל יצחק סי' ע״ה אות ח' מש״כ בזה.

האם חייב ראובן לישבע שבועת היסת שאינו יודע, והאם איכא חיוב בידי שמים.

י. ונראה עוד בזה דלהסברא השני' שזכרנו מהמל״מ הנ״ל, דאף טענת התובע אינה ודאי, א״כ ליכא הכא אפילו חיוב שבועת היסת שאינו יודע, וכן נמי ליכא חיוב לצאת ידי שמים.

דהנה כתב השו״ע סי' ע״ה סעי' ט' וז״ל:

"מנה לי בידך וכו' והלה אומר איני יודע אם הלויתני וכו', ישבע היסת שאינו יודע ופטור, ואם בא לצאת ידי שמים ישלם וכו'", עכ״ל.

וחזינן דאפי' דקי״ל כרב נחמן דס״ל דהאומר איני יודע אם נתחייבתי פטור, מ״מ רמיא עליה שבועת היסת שאינו יודע, ועוד איכא חיוב לצאת ידי שמים. ועיין בש״ך סי' פ״ח ס״ק ל״ו דבכה״ג אין החיוב לצאת יד״ש אלא ממידת חסידות, ושאני ממש״כ המאירי בפרק הכונס (ב״ק נ״ו ע״א) דחיוב לצאת יד״ש הוי חיוב גמור, ומקרי רשע ופסול לעדות, אלא דהכא רק בדיני אדם א״א להוציא הימנו, דהתם איירי בגרמא בנזיקין דבאמת נגרם הפסד להניזק, משא״כ איני יודע אם נתחייבתי אין זה ברור שבאמת חייב לו.

מיהו לסברת המל״מ הנ״ל דאף טענת התובע אינה בודאי, א״כ אתאן למש״כ השו״ע שם סעי' י״ז וז״ל:

"כל טענת ספק אין משביעין עליה כלל, כיצד, אמר לו כמדומה לי שיש לי אצלך מנה וכו', פטור אף משבועת היסת, ואפילו לצאת ידי שמים אינו מחוייב כיון שתובע אומר שמא והנתבע אינו מודה לו ואומר ברי, וכן אם אומר לחבירו נתחייבת לי מנה מפני שהודית לי שלקחת משלי אבל לא היתה ההודאה בעדים אין זה טענת ברי שאין זה יודע שחייב לו אלא בהודאת פיו והודאה שלא בעדים או אפילו בעדים ולא אמר אתם עדי אינו כלום שיכול לומר משטה אני בך וכו'", עכ״ל.

ועי״ש בסמ״ע ס״ק מ״ד ובש״ך ס״ק נ״ב מש״כ בזה, ומשמע מכולהו דהיכא דטענת התובע היא ספק, ליכא חיוב שבועת היסת שאינו יודע, וכן אינו חייב אפילו לצאת ידי שמים.

אשר ע״כ בנדו״ד נראה לפי סברת המל״מ הנ״ל דאין שום חיוב על ראובן, ואפילו שבועת היסת שאינו יודע, וכן נמי לית ליה חיוב לצאת ידי שמים, דאין תביעת בעל הצרכני' ודאית.

אולי ראובן הוי ״שוכר״, ואי נימא דהכא הוי אונס א״כ שוכר פטור באונסין.

יא. ובר מן דין אי נימא כהפשטות דהוי אונס ולא פשיעה נראה דהכא אפשר אף לצרף לקולא, דאולי אין דין ראובן כשואל, אלא כשוכר, דהא כל המהות של שואל היא דכל הנאה שלו, ולכן חייב אפילו באונסין, משא״כ שוכר דאין כל ההנאה שלו, דבעה״ב מקבל שכרו, א״כ אפשר דבנדו״ד דאיכא לבעל הצרכני' הנאה, דע״י מה שיודעים הקונים שתינתן להם רשות ליקח המצרכים שהם קונים לביתם ע״י העגלה, אזי הם קונים יותר מצרכים, שיודעים שבנקל יוכלו להביאם לביתם, ועי״ז בעל הצרכני' מוכר יותר וממילא מרויח יותר, ודוק'.

תבנא לדינא:

ומכל משנ״ת לעיל נראה דהכא פטור ראובן. או מטעם דשואל אינו חייב עד שעת האונס, וא״כ ליכא הכא כלל חזקת חיוב. או מטעם הריטב״א והקצוה״ח שזכרנו לעיל אות ה', דס״ל דאף למ״ד שואל חייב משעת שאלה אי״ז חיוב ממוני משעת השאלה, רק דאם יאנס יהי' חייב למפרע משעת השאלה, וודאי דמצי למימר ראובן קים לי כוותיהו. או מטעם המל״מ הראשון שזכרנו לעיל, דהכא הוי השמא של ראובן שמא טוב, דלא הוה ליה למידע, דבעל הצרכני' אשם שאולי באו הילדים בשליחותו ולקחו הימנו העגלה קודם שהי' סיפק בידיו להחזירה. או מטעם הב' של המל״מ [וכן ס״ל להיש״ש] דאף בעל הצרכני' הוא שמא אם עדיין חייב לו ראובן העגלה, דאולי אמת הוא שהחזירוה כבר הילדים.

ואפילו נימא דראובן הוי פושע במה שהשאיר העגלה בלי שמירה תחת ביתו, מ״מ הני ב' טעמים דהמל״מ הנ״ל מהנו אף להכא, דהשמא של ראובן הוי שמא טוב, והברי של בעל הצרכני' הוי ברי גרוע.

ואמנם לדעת הקצוה״ח אפשר דחייב דס״ל כהרשב״א דבלא הו״ל להמשאיל למידע חייב אפי' טוען שמא, מיהו אפשר דהכא שאני דבעל הצרכני' עצמו גרם לזה שאינו יודע, ובודאי דה״נ מצי ראובן למימר קים לי כהמל״מ והיש״ש.

ועוד נראה ע״פ סברת המל״מ השני' הנ״ל, הואיל ואין טענת בעל הצרכני' טענת ברי, א״כ אין לחייב את ראובן שבועת היסת שאינו יודע, וכן לית ליה חיוב לצאת ידי שמים.