המרת שקלים במטבע חוץ

משפטיך ליעקב חלק ח' סימן כג עמוד שנח

 

המרת שקלים במטבע חוץ

ראשי פרקים

א.       יחס השקל למט"ח – מטבע ופירי

ב.        הטעם שאין קונה דולארים בקנין כסף

ג.        בקונה בקנין כסף, אם מתבטל מעצמו או צריך חזרה

ד.        דולארים שאינם מסוימים

ה.       כסף בתורת סיטומתא

ו.         מי שפרע, ובדין מחוסרי אמנה בנשתנה השער

ז.         קנה בשיק

שאלה

ראובן בקש משמעון (חלפן כספים) להמיר סכום גדול של שקלים בדולארים. ראובן נתן לשמעון את הסכום בשקלים, וכיון שלשמעון לא היה במקום סכום כה גדול (הגם שהיה לו בכספת בחנות), וכן מאחר וראובן נצרך לכסף רק לאחר כמה ימים ולא רצה להחזיק בביתו סכום כה גדול, סוכם ששמעון יעביר לראובן את הדולארים לאחר כמה ימים. במהלך אותם הימים ארע פיחות של כ 4% בשער השקל, כך ששער הדולאר גבוה יותר ב 13 אג' מהמועד בו נתן ראובן לשמעון את השקלים. שמעון בקש מראובן את ההפרש, וראובן סרב, ומשכך בקש שמעון להחזיר לראובן את השקלים שנתן. לאחר דו"ד הסכים שמעון לתת לראובן את הדולארים, ובתנאי שמתן הדולארים לא יפגע בזכותו לתבוע את ההפרש. לשמעון היתה טענה נוספת, שלא על כל הסכום נתן לו ראובן מזומן, וחלק (קצת יותר מרבע מהסכום) ניתן בשיק (אמנם שיק מזומן לאותו יום). ושניהם פנו אלי ושאלה בפיהם, האם יכל שמעון להחזיר לראובן את השקלים, והאם יכול לתבוע את ההפרש?

תשובה

א.        יחס השקל למט"ח – מטבע ופירי

תנן במשנה ר"פ הזהב (ב"מ נד,א): הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב. וברש"י שם:

"הלוקח דינרי זהב טבועים בדינרי כסף, ונתן לו דינרי זהב, משיכת הזהב קונה את הכסף לבעל הזהב, ונתחייב לו זה משקיבל דינרי זהב לתת לו דינרי הכסף, ואינו יכול לחזור בו. אבל הכסף אינו קונה את הזהב, שאם נתן לו דינרי הכסף תחילה לא קנה, ויכולין שניהם לחזור, דמטבע כסף הוי מעות משום דחריפי לינתן בהוצאה, ודינר זהב אינו אלא כשאר מטלטלין, ופירות ומעות אינן קונות עד שימשוך המטלטלין".

והוא הדין והטעם למש"כ המשנה שהכסף אינו קונה את הנחושת, דמטבע של כסף, טבעו חשוב ואינו קונה, ומי שאין טבעו חשוב וחריף הוי כפירות, ומשיכתן הוא קיום דבר. ובגמ' שם: מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה, הזהב קונה את הכסף. אמר לו רבי שנית לנו בילדותיך הכסף קונה את הזהב, ותחזור ותשנה לנו בזקנותיך הזהב קונה את הכסף. בילדותיה מאי סבר, ובזקנותיה מאי סבר. בילדותיה סבר דהבא דחשיב הוי טבעא, כספא דלא חשיב הוי פירא, וקני ליה פירא לטבעא. בזקנותיה סבר, כספא דחריף (יוצא בהוצאה ועובר לסוחר – רש"י) הוי טבעא, דהבא דלא חריף הוי פירא, וקני ליה פירא לטבעא. אמר רב אשי כילדותיה מסתברא, מדקתני הנחשת קונה את הכסף, אי אמרת בשלמא כספא לגבי דהבא פירא הוי, היינו דקא תני הנחשת קונה את הכסף, דאף על פי דלגבי דהבא פירא הויא, לגבי נחשת טבעא הוי. אלא אי אמרת כספא לגבי דהבא טבעא הוי, השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה אמרת טבעא הוי, לגבי נחשת דאיהו חשיב ואיהו חריף מבעיא. איצטריך, סלקא דעתך אמינא הני פריטי באתרא דסגיי אינהו חריפי טפי מכספא אימא טבעא הוי, קא משמע לן כיון דאיכא דוכתא דלא סגי ביה, פירא הוי.

והרי"ף שם בר"פ הזהב (כו,א-ב בעמוה"ר) פסק דכללא דנקטינן מהא שמעתא, דדהבא לגבי כספא פירי הוי, כזקנותיה דרבי, דסתם לן הזהב קונה את הכסף. אולם לענין קניית שאר מטלטלין, דינר זהב דינו כטיבעא, וקונה בקנין כסף את המטלטלין. וכן פסק הרמב"ם בהל' מכירה ו,ג דדינרין של זהב לגבי מטבעות של כסף הרי הן כפירות, וכן המעות של נחשת, כמו פירות לגבי מטבעות של כסף. וכן ברא"ש ר"פ הזהב, וכ"פ בשו"ע חו"מ רג,ד.

ומבואר לפ"ז שכל מטבע שהוא חריף יותר מהמטבע האחר, אף אם המטבע האחר יוצא בהוצאה, אך אינו יוצא בהוצאה כמטבע הראשון, דין החריף והיוצא יותר בהוצאה כדין כסף, ודין הפחות יוצא בהוצאה כדין פירי. ויש לדעת האם יוצא בהוצאה במקומו, או נמדד לפי כל העולם. וכן יש לדון שכיום בכל מדינה ומדינה נעשות עסקאות עם כל העולם, והן רוב העיסקאות (במדדים של כסף), וממילא רוב העיסקאות נעשות בדולארים, הגם שבמדדים אנושיים, רוב תושבי המדינה עושים עסקאות בשקלים, וכן בעידן האינטרנט שאנשים קונים בכל העולם מכל מקום בעולם, ורוב העסקאות נעשות בדולארים, האם הדולאר לבדו יחשב כמטבע ביחס לכל המטבעות האחרות.

ובתחילה יש להביא מה נקרא מטבע מקומי, שהרי בזמן חז"ל היה למטבעות ערך עצמי, ואילו היום שטר כסף אין לו ערך עצמי והוא מעין שט"ח של המדינה, של הבנק המרכזי במדינה, ובארץ ישראל – בנק ישראל. כיום ערכו נקבע לפי שער חליפין נייד הנקבע בשווקי העולם, אולם במהותו אין לו ערך עצמי, והוי דבר שאין גופו ממון. ובשאלה זו דנו האחרונים. החתם סופר (חיור"ד סי' קלד) קבע שגדר מטבע הוא מה שקבעה המלכות שחייבים לקבלה בתמורה, ומי שאינו מקבלה, הרי הוא עובר על החוק, וז"ל:

"אבל גדר מטבע הוא שגזר המלך עליו שתצא, ומי שממאן מלמכר וליקח באותו המטבע, יחייב ראשו למלכות, ודינא דמלכותא דין אמת ומשפט צדק הוא בזה, ולא מלכותא דארעא לחוד גזר עליו אלא גם מלכותא דרקיעא ית"ש, כמבואר פ' מקום שנהגו (פסחים נד,ב, עיי"ש: ת"ר, שלושה דברים עלו במחשבה ליבראות, ואם לא עלו, דין הוא שיעלו. על המת שיסריח, ועל המת שישתכח מן הלב, ועל התבואה שתרקב. וי"א, על המטבע שיצא), והיינו מטבע שגופו ממון, ואין חילוק אם יהי' זהב או כסף או נייר. ואין לומר בזה שאינו עומד אלא לראיה שבו, דהרי קמן שכמה פעמים העם מסופקים בגירעון כסף, וטוב היה להם שלא למכור אותם ועל כרחם צריכים למכור מפני אימת המלכות, כי כן יסד נמצא הראיה שלו אינו שוה להם רק הגזירה היא המקיימת טבען בעולם, משא"כ שטר אפי' על עשיר היותר גדול ואפי' על המלך בימי עשרו, אשר בודאי יהיה עובר לסוחר לכל אדם, מ"מ אינו אלא מפני הראיה שבו, שיודעים שזה הוא אדם בטוח, אבל אין גופו ממון, שאם ירצה שלא ליקחו, מי יכוף על זה. וכן כל (הבאמאטק"א וקופ"פר אמב"יט שיי"ן) אין אדם מוכרח ליקח אותם בתשלומין, משו"ה אינם אלא שטר בעלמא".

ע"כ כל דבר שמוכרח המקבל ליקח אותו בתורת תשלומים מכח חוק המלך, דינו כמטבע. וכן הוא בשטרות הכסף של בנק ישראל, שע"פ החוק חייבים לקבלם, משא"כ שיקים או כרטיסי אשראי וכד', שאין חובה על הסוחר לקבלם. וכן הוא במט"ח, שאין חובה חוקית לקבלם, הגם שיכול לקבלם בתשלומים, אין חובה חוקית לקבלם (ולהלן יתבאר אם העובדה שיש חובה חוקית לקבלם בחו"ל, כל מטבע במדינתו, נותן למטבע דין מטבע בכל מקום בעולם). ולפ"ז ההגדרה הנ"ל קובעת שגם אם אין גוף המטבע ממון, כיון שיש חובה חוקית לקבלה בתשלום, דינה כמטבע, וגוף השטר של הבנק המרכזי, כדין מטבע.

והוסיף החת"ס, דאין ספק שכסף המדינה הוא כסף גמור אפי' לענין קדושי אשה, והרי הוא כסף לפדות בו הקדשות ומעשר שני. ועיי"ש מה שהוכיח מהגמ' קדושין ה,א  דפודין בו מעשר שני והקדשות, ועדיף מאסימון, דאף  שהוא מכסף גמור, אין עליו צורה, ולא מקיים ביה וצרת הכסף, ושטרות המדינה עדיפי דמקיים ביה וצרת. וכסף דקרא הוא לאו דוקא, שהרי פודין על נחושת, והכל תלוי אם יוצאים בהוצאה. וכתב החת"ס לחלק, דדוקא לענינים שבין אדם לחבירו, יש לשטרות הכסף דין מטבע, משא"כ לענינים שבין אדם למקום כמו בפדיון הבן. דאף פדיון הקדש ומעשר שני אינו אלא כבין אדם לחבירו, שאינו אלא קונה מגזבר ההקדש, וממלא חסרונו של גבאי ההקדש בדבר אחר, וכן לענין פדיון מעשר שני לאוכלו בירושלים, י"ל דכל מטבע חוקית, הקונים והמוכרים פודים בו, ודינה כמטבע גם לענין שבועה ושומרים, שהם ביסודם עניני ממון שבין אדם לחבירו. משא"כ פדיון שפודים מהקב"ה כי לי כל בכור, אלא שהקב"ה נתן פדיונו לכהן, אבל עיקר הפדיון הוא מהקב"ה שקצב פדיונו ה סלעים. ואף אם יתן לכהן מטבע כסף השווה כך מחמת הצורה, אינו יוצא ידי חובה עד שיהיה במטבע כסף מזוקק כשיעור. ואף דרב כהנא שקיל סודרא בפדיון הבן ואמר לדידי שוה, היינו משום שאם היו לו ה סלעים היה נותנים בעד הסודר, "משא"כ אלו השטרות אינם שוים גם לכהן כלום רק מאימתא דמלכותא, אפשר אין פודין, ועדיין צ"ע".

וכן כתב החת"ס גם בחחו"מ סי' קפז, דיש לשטרות הבנק דין כסף מכח דינא דמלכותא, ורק לענין פדיון בכור שהוא להקב"ה בעצמו והקב"ה נותנו במתנה לכהן, אין דינא דמלכותא דארעא לגבי גבוה כלום. וכן בחאהע"ז ח"א סי' קכו כתב דיש להם דין מטבע, להוציא לענין פדיון הבן ושבועה דאורייתא, דמי שהפקיד אצל חבירו שטרות אלו וטוען שנאנסו, אין לחייב את השומר שבועה דאורייתא, שאין גופן ממון וממועטים מכלל ופרט של כסף או כלים,  ואינם  כעין הפרט, אך לענין שאר דברים יש להם דין מטבע. וע"ע בחיור"ד סי' רפט לענין פרעון כתובה.

והחזו"א (יור"ד עב,ב) כתב דענין המטבע הוא כל דבר שהסכימו עליו בני המדינה למכור ולקנות בו ולהעריך בו את כל השוק, כפי שנוהגים המדינות. החזו"א לא מצריך שיהיה חיוב מצד החוק לקבל את המטבע כפי שכתב החת"ס, אלא עצם הנהגת המדינה במטבע כמטבע רשמי לקניה ומכירה וחיי המסחר, עושה אותו למטבע ע"פ ההלכה. והחזו"א גם כתב דהתורה קבעה את ערך התשלומים, ע"פ מטבע הנהוגה בכל מדינה ומדינה. והקשה החזו"א, דכיון דהכל הוא ע"פ ההסכם המקרי, מה יהיה הדין אם יסכימו שלא יהיה מטבע. וכתב דבכה"ג כסף צרוף יהיה המטבע המחייב לכל דיני תורה. ועיין בחזו"א שם קפב,א לענין פדיון הבן שהתורה קבעה דוקא לפי משקל כסף צרוף ולא מטבע. ולכאורה יש מקום לנפק"מ בין החת"ס לחזו"א בדולארים בזמן הזה, שנוהגים בענינים רבים לשער בדולארים, וכן ליבא וליצא סחורות בדולארים, וכן אנשים קונים באמצעות האינטרנט פריטים בחו"ל בדולארים, דלחת"ס כיון שאין חק מדינה בארץ ישראל המחייב לקבל דולארים, אין לזה בארץ דין של מטבע, משא"כ לחזו"א שהכל נובע מהסכמת בני המדינה, בזה"ז (בניגוד לזמן החזו"א לפני 70 שנה), יש הסכמה של בני המדינה לראות גם בדולאר מטבע הנסחרת במסחרים שונים בארץ, ועיין להלן.

והעונג יו"ט (סי' קב) נשאל אם מותר לפדות בכור בשטרות כסף, והביא את דברי החת"ס הנ"ל ביסוד הדברים, דדין מטבע יש לכל דבר שחייבים ע"פ החוק לקבל בתורת תשלומים. וכתב דמטבעות אף אם אינן שוות כערך הנחושת/הכסף שבהם, מ"מ יש להן שווי עצמי, דע"י הטבעא שטבע המלך במטבע מתעלה ערכו, והרי זה גופו ממון. אולם שטרות כסף אין להם כל ערך עצמי, ואין הבדל בין שטר בעל מספר גבוה לשטר בעל מספר נמוך מבחינת ערך הניר, והכל לפי המספר הכתוב בהם, והרי זה שטר גמור שאין גופו ממון ואינו אלא לראיה ואין פודין בו: "ועיין בדברי הגאון הנ"ל באו"ח שכתב בעצמו דלענין פדיון מקריין אין גופן ממון". ולכאורה גם בתש' ביור"ד שציין העונג יו"ט, כבר כתב החת"ס דלענין פדיון הבן אין פודים בהם. (וכן נמצא בסדור דרך החיים לנתיבות בדיני פדיון הבן, דשטרות הכסף דינן כשטרות ולא ככסף). ואף שהעונג יו"ט חלק על יסוד דברי החת"ס, צ"ע אם מה שחלק עליו הוא רק לענין פדיון הבן שעליו נשאל, או לכל הענינים בהם נזכר כסף. גם צ"ע לענין קדושי אשה אם גרע משוה כסף דמקדשים, וכן לענין שומרים.

ובמחנה חיים (לתלמיד החת"ס הגר"ח סופר, ח"ב או"ח סי' כז) דן לענין שטרות הבאנקנאטען אם דינם ככסף לענין קדושי אשה ופדיון הבן, וכתב שרצה הקב"ה שיהיה עכ"פ שם של כסף בכל העולם, משא"כ שטר ממלכות זו, אינו עובר לסוחר במלכות אחרת. והקשה עליו השואל, דהרי הקפידא היא שיהיה שוה במקום הקדושין, ואם אינו שוה במקום הקדושין, הוי ספק קדושין שמא שוה פרוטה במדי. ולחזק קושיתו, הביא המחנה חיים מהב"ש לא,ו, מהרא"ש בשם ר"י, דאין לקדושין אלא מקומו ושעתו, ואפי' ידעינן ששוה פרוטה במקום אחר, אינה מקודשת. וכתב המחנה חיים לחלק בין כמות הכסף לאיכותו, דלענין כמות הכסף, בעינן שיהיה שוה לפי מקומו ושעתו. אולם לענין איכות הכסף, ילפינן משדה עפרון דבעינן כסף שיהיה בעל איכות בכל העולם, שהיה עובר לסוחר בכל העולם. משא"כ שטרות הכסף, הגם שבמדינות המלך חייבים לקבלם בגזירת המלך, בשאר המדינות לא יחשבו ככסף, ובכל מקום שציוה הקב"ה שיהיה כסף, צריך להיות כסף בעצמו או שוה כסף בכל העולם. ולכאורה לפ"ז כל שטרות הכסף כיום, כמעט מכל מדינות העולם, הגם שאינם כסף שחייבים לקבל, מ"מ ניתן להמירם בכל בנק בעולם, וא"כ הוי עכ"פ שוה כסף בכל העולם, ולכן בזמן הזה לכל שטרות הכסף מכל העולם, הגם שאין חייבים לקבלם אלא במדינה שבהן יצאו, מ"מ שוה כסף בהמרה בכל העולם.

ועיי"ש במחנה חיים שהעיר ג הערות בדברי רבו החת"ס. מש"כ החת"ס דיש לשטרות דין כסף, היינו דוקא אם לא נזכר על שטר הכסף מקום הפרעון, אבל שטרות כסף שנדפס עליהם שנפרעים דוקא במקום מסוים, שניתן לקבל תמורתם עשרה זהובים בבנק הנמצא בווינה (כנדון דידיה), הרי זה כשט"ח רגיל. עוד כתב על דברי החת"ס דחשיב כיש עליו צורה, והוי בכלל וצרת הכסף, דדוקא צורה שוקעת או בולטת הוי צורה, משא"כ צורה מודפסת, אין עליה שום ממשות. ומ"מ נראה דשטרות הכסף של ימינו, אף של מדינות אחרות, כיון ששוות כסף בכל העולם (ואפשר בעיקר שטרות הכסף של מדינות גדולות ומפותחות), דינם ככסף.

עוד ראיתי בתש' השיב משה (לבעל הישמח משה, חיור"ד סי' נה) המגדיר כסף כדבר בעל כח קניה, שניתן לקנות איתו כל דבר, וכיון שאפשר לקנות באמצעותו כל דבר, הוי גופו ממון. והוכיח כן מדברי התוס' ב"ק יא,א (ד"ה אין), דהריבוי ישיב ואפי' סובין לא נאמר לענין גזלן, דגזלן יש דין – אשר גזל, כעין שגזל: "צריך להחזיר הגזילה או דמיה ולא סובין". והקשה, מדוע יכול להחזיר דמיה, הרי דמים זה גם רק שוה כסף ולא כעין שגזל, ומה עדיפות יש לדמים על פני סובין, הרי שניהם לא כעין שגזל. אלא שבעד מעות יכול לקנות הכל, לכך הוי כעין שגזל, שיכול לקנות בהם כלי כמו שגזל. ולפ"ז כל דבר שניתן לקנות באמצעותו, הוי גופו ממון. רק צ"ע במט"ח אם נחשב ג"כ כבעל כח קניה, כיון שבמקומו אינו בעל כח קניה, הגם שניתן להמירו או לקנות במקום אחר בעולם. ובפרט דולארים בזה"ז שניתן לקנות באמצעות האינטרנט בכל מקום בעולם.

והגר"ש קלוגר בהגהת חכמת שלמה (חו"מ סו"ס עד) דן במי שלוה שטרות הכסף (באנקנאטען) והוזלו השטרות, אם מחזיר לו השטרות שהוזלו. וכתב דשטרות אלו אין להם דין כסף אלא שטרות, ודינם כהלואת סאה בסאה של פירות, שאם הוזלו, משלם לו הסאה שלוה, ואם נפסדו לגמרי, משלם דמיהם, עיי"ש. ומבואר דס"ל דאין לשטרות הכסף דין מטבע אלא שטר. וכן נראה דעת הגר"מ אריק באמרי יושר (ח"ב סי' קנא), עיי"ש. וכן היא דעת הבית שלמה (חחו"מ סי' ע-עא) גם לענין קנינים, שאם המיר שטרות כסף במטבעות כסף ממש, דיש לשטרות דין שטר ולא כסף, ולא מהני לקנות שטרות כסף בדמי מטבעות הכסף, דמעות אינן קונות אלא משיכה, ואף דשטרות אינן נקנות אלא בכתיבה ומסירה, מהני משיכתם מדין סיטומתא. ואף שדעת הנתיבות בסי' רא דאין נקנים בסיטומתא, היינו שטר ממש שצריך כתיבה ומסירה, משא"כ שטרות אלה שדינם כשטרות למוכ"ז, נקנים במסירה. והמעין שם בסי' עא יראה דשטרות הכסף עליהם דיבר הבית שלמה, הם שטרות עליהם נכתב: בנק פלוני ישלם למביאו כו"כ מעות כסף, וא"כ אינם כגוף הכסף אלא כשוה כסף, אף שהם שטרות, ודומים יותר לשיק בנקאי הנהוג היום, עיי"ש. ולכן נראה שהשטרות שעליהם דיבר הבית שלמה, אינם כשטרות הכסף של ימינו, דעיקר הכסף העובר לסוחר היו המטבעות, והשטרות היו הוראה לבנק לתת למחזיק השטר מטבעות כסף. וכן אפשר דכך היו הבאנקנאטען שדיבר הגר"ש קלוגר והגר"מ אריק. וכן נראה לבאר בדעת החכמת אדם (קלב,ט) שדן בדין מטבעות זהב אדום, שיש להזהר בהם בהלואת ריבית כדין פירות, ושיהיה לו אדום זהב אחד בבית, כדין סאה בסאה: "וכן הדין בבאנק נאטען, ובמדינתנו קוראין אסיג, וכן בר"טים האלענדער". נראה שבזמנו היו מצוים מטבעות מזהב וכסף שבהם היה עיקר המו"מ, ושטרות הבנק היו כעין שיק בנקאי המורה לתת למחזיק כו"כ מטבעות מכסף או זהב, מזה שדן החכמת אדם בעיקר על מטבע אדום זהב, והבנקנאטען כאגב, עיי"ש.

וכן יש לבאר מש"כ בתש' חיי אריה (לגרח"א הורוויץ מקרקא, ח"א סי' א), שאין לדון על הבאנקנאטען כגופו ממון:

"שאין מלכות בעולם שיגזר על בני מדינתו קבלו ניר בשוה כסף, שזה אי אפשר. וכן בארצכם ברוסיא מונח באוצרות המלכות כמאה מליון רובל מעשה כסף וזהב, מלבד שאר חובות שיש להם. ואלו יצויר שיאבד הכסף והבטחונות, אז ודאי יפול מחיר שטרות הניר המה הבאנקנאטען, כי גם דינא דמלכותא שמקיימים בהוצאה יפקע מהם ... רק כעת יש מדינות אשר הניר היוצא מובטח על אוצרות כסף וזהב, אשר כל הבא עם באנקנאטען, יתן לו כסף וזהב כפי שוויו, ואף במדינתכם שאינו כן, מ"מ עיקר שטרי הניר מובטחים על בטחונות, וגם פועל חשיבותו שיוצא בהוצאה וראוי לקנות בו כל דבר, וגם דינא דמלכותא שנקחים בכל מקום, אף שאין שיווי כסף וזהב כנגדם, מ"מ כיון שעיקר שווין של שטרי הניר הוא הרובל, הוא בנכסי ואוצרות הבנק, ודינא דמלכותא רק פועל ששוויו נתוסף, א"כ אין עצמותו ממון, וקאי רק לראיה על נכסי הבנק".

גם הביא ראיה שאם ישרף שטר כזה בעדים, הבנק יתן לו שטר אחר, וא"כ מוכח שאין גופו ממון. ונראה דזה דוקא בזמנם שהיה השטר היכי תימצי לקבל ממון אחר, כמו שכתב בטעם הראשון, משא"כ אם אינו כאמצעי לקבל כסף או זהב. גם מש"כ בטעם השני, דברוסיה אף שאין מטבע אחרת, הבנק לא מדפיס שטרות כסף אא"כ יש לו גיבוי של כסף או זהב. נראה דכל זה אם הבטחונות הם של מטבעות בעלי ערך, דבזה י"ל שאין השטרות אלא שט"ח על המטבעות הקיימים, משא"כ אם הבטחונות הם נכסים וכד', מ"מ השטר הוא המטבע העובר לסוחר. מה עוד שבימינו שיטת חישוב ערך המטבע לא נקבע ע"פ שווי הזהב שיש לבנק המרכזי, אלא חישוב של קניה ומכירה בשווקי העולם של המטבע, כשהערך נקבע לפי מודדים שונים של הכלכלה המקומית. לכן נראה דגם לשם ראיה האידנא יש לשטרות הכסף דין כסף, לענינים שבין אדם לחבירו.

וכבר כתבתי לעיל דלכאורה קביעת הדולאר כמטבע או פירי, אפשר שהיא נתונה בנפק"מ בין הסברי החת"ס והחזו"א. רק שענין נדו"ד הוא לענין הלכות קנינים. והנה הרי"ף בר"פ הזהב (כו,ב בעמוה"ר), כתב וז"ל:

"ברם צרכינן לברורי דלאו כל דינרי דהבא הוו טיבעא לגבי פירי, אלא דינרין דסגיין בההוא אתרא וזבני ומזביני בהו אינשי, הוא דהוו טיבעא, אבל דינרי דמיפסלן ולא זבני ומזביני בהו, אלא מאן דמזבני בהו אזיל בהו לבי טיבעא. אי נמי אזיל בהו לדוכתא אחריתא דסגיין בה, או דמזבין להו למאן דאזיל בהו התם, כגון הני ודאי לא הוו טיבעא כלל אלא פירא נינהו לכל מילי. והכי דינא נמי בטיבעא דכספא באתרא דלא סגיין, כדתנן: כל המטלטלין קונין זה את זה, ואמר ר' שמעון בן לקיש (מו,א) אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות ..."

מבואר מהרי"ף שאף אם יש מטבע הנסחרת, אבל בדר"כ מי שקיבל מטבע זו הולך לחלפן להחליפה במטבע הרגילה הנהוגה, או שהוא מעבירה למי שהולך מחוץ למדינה, אין למטבע זו דין מטבע, אף אם יש הנוהגים לסחור באמצעות מטבע זו. אמנם במאירי שם בסוגיא (ב"מ מד,ב) הביא את דברי הרי"ף הנ"ל, והביא דעה חולקת, וז"ל:

"ומ"מ יש מי שאומר דוקא שאין השלחנים קונים אותם אלא כשיעור הכסף שבה ואין צורתם מועלת כלל, אבל מטבע היוצא במדינות שאין רחוקות כל כך, או שהסוחרים מצויים לילך שם, הואיל וכל כיוצא בזה קונין אותם יותר מחשבון כסף שבהן, בודאי הרי הם מטבע אצל הפירות, אלא שהם פרי אצל מטבע היוצא, ולענין הלואת דמים בדמים. והדברים נראין, אע"פ שמלשון גדולי הפוסקים והמחברים לא נראה כן".

ואולי יש לקיים דברי היש מי שאומר במאירי,  בזמן הזה שהעסקאות נעשות דרך האינטרנט מכל ולכל העולם. אולם גם להגדרת המאירי, ביחס למטבע המקומי, יחשב המט"ח כפירי, וכן לענין הלואה, יחשב המט"ח כפירי וכהלואת סאה בסאה, וכמש"כ המאירי עצמו.

ולכאורה יש להביא ראיה לדברי היש מי שאומר, מהא דאיתא בב"ק צז,א-ב: איתמר, המלוה את חבירו על המטבע ונפסלה המטבע, רב אמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. ושמואל אמר, יכול לומר לו לך הוציאו במישן. אמר רב נחמן, מסתברא מילתיה דשמואל דאית ליה אורחא למיזל למישן, אבל לית ליה אורחא לא. ואוקמא שם בגמ' שבלית ליה אורחא למישן לא, היינו במלכויות מקפידות זו על זו, וכשאית ליה אורחא למישן יכול לתת לו במטבע שהלוהו ויוצאת במישן, כשהמלכויות מקפידות אך לא בודקות ומחפשות, ואם ימצאו יקפידו. ומוכח מהגמ' שאם יש לו דרך ללכת למישן, יש למטבע שנפסל שם של מטבע, וא"כ אפשר דגם למטבע שאינה יוצאת כאן, אם יוצאת במישן, יש לה כאן שם של מטבע. ועיין בהגה"מ (מלוה ולוה ד,ב) דאין צריך שיהיה למלוה דרך למישן דוקא, אלא גם אם סוחרי מישן מצויים כאן, סגי בזה שנותן לו ממטבע שנפסלה. וכן פסק ביש"ש (ב"ק ט,יג), הביאם הש"ך חו"מ עד,כא.

אף שיש לחלק ולומר דאחרי שהיה לה שם מטבע בשעה שהלוהו, לא פקע מינה שם מטבע כשנפסלה, אם יש לו דרך למישן, דדרך למישן לא נותן שם של מטבע, אולם מגדיר את המטבע כמטבע שלא נפסלה, משא"כ לקבוע שם מטבע כשאין למטבע רק דין של פירי. דהגדרת מטבע היא דבר שאתו קונים בני המדינה, וכיון שאין בני המדינה קונים במטבע זו, אף אם במדינה אחרת קונים, כלפי בני המדינה אינה מטבע.

עוד נראה לבאר ע"פ מש"כ ברבינו יהונתן (על הרי"ף ב"ק לד,ב מעמוה"ר) שאם יש למלוה דרך למישן, כופין על מידת סדום ונותן לו ממטבע שנפסלה: "מסתברא מילתא דשמואל דס"ל דיד הלוה על העליונה, ה"מ שיש לו דרך מזומן לילך למישן בשיירות, ודרכו של מלוה לילך שם תדיר, כגון זה כופין על מדת סדום ...", וכן נמצא בדברי בעה"ת (מו,ח,א). וע"כ אפשר שמטבע ונפסלה אף אם יש לו דרך למישן, אין זה עושה את המטבע הפסולה למטבע, דאף שאין למטבע שנפסלה כאן דין מטבע כשיש לו דרך למישן, כיון שאין למלוה הפסד ממה שמקבל בפרעון מטבע פסולה, כופין על מידת סדום.

ומ"מ מהאמור לעיל עולה, שאף אם נגדיר את הדולאר כמטבע היוצאת, ודאי שכאן בארץ אינה מטבע יוצאת ביחס לשקל, וע"כ ע"פ דיני קנינים ולאמור לעיל, דין הדולארים כדין מטלטלין, ואם קנה בשקלים דולארים, הרי זה כדין מטלטלין שקנה בקנין כסף (ובנדו"ד היו הדולארים בכספת של המוכר, וגם אם לא היו בידו דולארים, יש לדון מדין דבר המצוי לקנות, עיין מה שכתבתי בח"א כא/כב-כג).

ב.     הטעם שאין קונה דולארים בקנין כסף

אף שדבר תורה מעות קונות מטלטלין, גזרו חכמים שלא יקנה מטלטלין אלא במשיכה או הגבהה וכד', כל דבר לפי ענינו, שמא יאמר לו המוכר נשרפו חיטיך בעליה. אבל מוכר החוזר בו מקנין כסף, צריך לקבל על עצמו מי שפרע. תנן במשנה ר"פ הזהב (ב"מ מד,א):

כל המטלטלים קונין זה את זה, כיצד משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות, אינו יכול לחזור בו. נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות, יכול לחזור בו. אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה, הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו. רבי שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה.

וברש"י שם במשנה מבואר דהא דתנן כל המטלטלין קונין זה את זה, היינו בין בתורת חליפין ובית בתורת דמים. ובגמ' שם מז,ב: אמר רבי יוחנן, דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה, גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה. סוף סוף מאן דשדא דליקה בעי שלומי. אלא גזירה שמא תפול דליקה באונס, אי מוקמת להו ברשותיה, מסר נפשיה טרח ומציל, ואי לא, לא מסר נפשיה טרח ומציל. ריש לקיש אמר, משיכה מפורשת מן התורה. מאי טעמא דריש לקיש, אמר קרא וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד. והרי"ף (ב"מ  כח,ב בעמוה"ר) הביא את דברי רבי יוחנן ולא ר"ל, ומשמע שפסק כרבי יוחנן, וכ"פ הרא"ש ב"מ ד,ח, וכ"פ הרמב"ם בהל' מכירה ג,א והשו"ע חו"מ קצח,א. ועיין בסמ"ע קצח,י דדליקה הוי אונס שכיח, ובגינה הפקיעו קנין כסף במטלטלין, משא"כ שאר אונסין לא שכיחי כולי האי.

ומה שחששו חכמים לדבר לא שכיח כדליקה, עד שגזרו לבטל קנין דאורייתא במטלטלין, והיה אפשר גם להשאיר את קנין כסף על מכונו, ולתקן שיהיו המטלטלין באחריות המוכר, נמצא בחוות יאיר בתש' (סי' כד) נשאל ע"י מחותנו, למה בטלו חכמים קנין כסף במטלטלין, היה להם לחייב את המוכר באחריות אם לא טרח להציל, כשהוא חייב להציל גם מדין תורה מדין אבידת אחיך, והוי המוכר כשומר אבידה, ואף שבאינו מציל אבידת חבירו אינו חייב בנזקו, מ"מ יכלו לתקן כן במקום לבטל קנין כסף. וכתב השואל לישב, דחששו חכמים שמא יטען המוכר שהיתה דליקה שהיא אונס, ויש לפטרו מדין אונס, וע"כ בטלו קנין כסף. והחו"י השיב דעיקר תקנת חכמים לטובת הלוקח, שיהיה המוכר מחויב בדין להציל, דבשלו הוא טרח, וכל כמה דלא טרח איהו דאפסיד אנפשיה, דלא יצא המקח מרשותו. ועיין בתש' צמח צדק (סי' לא) שגם הקשה כנ"ל, וכתב דאין נפק"מ אם מבטלים קנין כסף או משאירים באחריות המוכר, דאם המטלטלין באחריות המוכר עדיין לא יצאו מרשותו של המוכר, ויכול המוכר לחזור בו, וממילא הוי כלא קנה הלוקח והוי ביטול קנין כסף. והביאו זקני הזית רענן (ח"ב סב,ג), וכתב דאם היו מתקנים שיהיו של הקונה ובאחריות המוכר, הרי זה לאחוז החבל בשני ראשים והוא נגד המושכל.

ובתש' זית רענן שם (ע,ב) מבואר שאין כאן הפקעת קנין כסף אלא הבנה בדעת הלוקחים, דלא נצרכו חכמים להפקר בי"ד להפקיע בעלות הקונה בזה, אלא כיון שראו חכמים שכך טובת הלוקחים, ודאי הלוקח לא גמר בדעתו לקנות באופן שאינו לטובתו. ונראה דסברא זו אתי שפיר לשיטת הרמ"א חו"מ קצח,ה דמהני תנאי לקנות מטלטלין בכסף, וכמו שכתב גם בקצוה"ח קצח,ג, דלא כש"ך קצח,י, דהפקיעו חכמים קנין כסף לחלוטין. אולם למש"כ הרמ"א שלא הפקיעו חכמים, י"ל כמש"כ הזית רענן שאין זה אלא אומדן דעת הלוקח, שאינו מתכוין לקנות מטלטלין בקנין כסף. ועיין מש"כ בזה הגרנ"ט (ריש קדושין, סי' צו).

והנה התוס' בכ"מ (ב"מ מג,א ד"ה מאי, קדושין כח,ב וערובין פא,ב) הקשו, דמה הועילו חכמים בזה שלא יועיל קנין כסף מחשש שיאמר המוכר נשרפו חיטיך בעליה, בביטול קנין כסף, יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעליה. ובתוס' בב"מ מג,א תירצו התוס': "דאע"ג דלא הוי על המעות כי אם שומר חנם, לא מצי א"ל נשרפו מעותיך בעליה, דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע". דגם אם יטען המוכר נשרפו מעותיך, הוא חייב בשמירתם ובאחריותם, וביחס לשריפה, כיון שאינם נשמרים אלא בקרקע, ליכא למיחש לדליקה, ואם יטען שנשרפו, פשע בשמירתם במה שלא שמרם במקום הראוי להם שאין יד הדליקה מגעת, וחייב באחריותם. וכן תירצו בקדושין כח,ב (ד"ה שמא). ובתוס' עירובין פא,ב (ד"ה שמא) תרצו תרוץ נוסף, דמעות נח לשמרם ואין טורח בהצלתם כמו פירות, דאין יכול להציל אלא בטורח גדול. ועיין בריטב"א (ב"מ מז,ב) שכתב דאף אם המוכר שומר חינם על המעות ואין לו רשות להוציאם, אין לחוש שיטען נשרפו מעותיך: "ולא שכיחא בהו גניבה ואבדה ולא אונס, כל שנעל עליהם כראוי או שנתנם תחת הקרקע בזמן שהגנבים מצויין, כדין שומר חנם". דע"פ אופי שמירת כספים, אפי' של שומר חינם, אין לחוש לכל אונס. ועיין בסמ"ע קצח,ז.

ולאמור לעיל בדברי התוס' יש להקשות, מדוע הכסף לא יקנה את הזהב וכו', דבשלמא פירות שייך החשש של נשרפו חיטיך בעליה, אבל במטבעות זהב שנקנו בכסף, מדוע לא יקנה הלוקח, שהרי המוכר יטרח ויציל, הן מחמת שאין טורח בהצלתם, והן מחמת שהם באחריותו שהיה לו לשמרם בקרקע. וקושיא זו הקשה הפני יהושע בר"פ הזהב, והוסיף דאף דמלשון הסמ"ע (רג,טו) נראה דהא דמעות אינן קונות לא פלוג חכמים, מסוגיא דגמרא משמע להדיא דהיכא דלא שייך טעמא דנשרפו חטיך לא תקנו (ב"מ מט,ב, בביתו של לוקח מושכר למוכר, דקונה בכסף). ונשאר הפני יהושע בצ"ע. ונפק"מ גם לנדו"ד, בקונה דולארים בכסף, דבדולארים שאין להם שמירה אלא בכספת, אין לחוש לדליקה.

אמנם הגרע"א בתש' (קמא סי' קלד) נקט שלא מועיל בזהב קנין כסף, כיון שלא פלוג חכמים, דאף באופנים שלא שייך נשרפו חיטיך, לא חלקו חכמים בדבריהם, דבכל ענין מעות אינן קונות, זולת במה דמצינו להדיא, כמו בדבר דלא שכיח, כגון דמים שהן כחליפין, וכן במכור באלו, ובעליה של לוקח מושכרת, דדמי קצת שהם ברשות הלוקח, אבל באופנים אחרים לא פלוג:

"דהרי כסף אינו זהב, דדהבא פירי, והא למ"ש תוס' דבמעות לא שייך נשרפו, דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע, אם כן מה בכך דדהבא הוא פירי, הא מכל מקום לא שייך ביה נשרפו, דהא אין לו שמירה אלא בקרקע",

ומדלא קונה כסף את הזהב, מוכח שלא חלקו חכמים אלא בדברים שנקטו להדיא.

והנה המרדכי (ב"מ תמז) כתב: "מסתברא דוקא עליה דשכיח ביה דליקה, אבל מכר לו חטין שבבית דלא שכיחא בה דליקה, מעות קונות". והביא ראיה מהירושלמי. ובב"י (חו"מ סי' קצח) כתב דאין נראה כן מדברי הפוסקים, שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים. ובבדק הבית הוסיף, דהדליקה מצויה בבית כמו בעלייה, ורבנן חדא מינייהו נקטו. אולם דברי המרדכי הובאו ברמ"א חו"מ קצח,ה: "וי"א דאם היו  המטלטלין במקום דליכא למיחש לדליקה, נקנו במעות". והש"ך שם בס"ק ט כתב דהב"י והב"ח חולקים, וכן נראה לו לש"ך עיקר כדבריהם, שלא נתנו חכמים דבריהם לשעורים. (ועיי"ש בפת"ש ס"ק ו מה שכתב דע"פ הש"ך לא מהני אם המטלטלין יבוטחו בביטוח מפני שריפה). והנתיבות שם בס"ק ה הקשה על המרדכי, דהא משנה מפורשת שהכסף אינו קונה את הזהב, והרי בזהב לא שייך טענת שריפה וכמש"כ התוס', וא"כ מוכח דלא פלוג חכמים בתקנתם. וכתב הנתיבות לחלק בין מעות המכר, לבין מעות זהב הנקנות, דבמעות המכר יש למוכר אחריות, או כשומר שכר או כשומר חינם, ומ"מ אם יפשע בשמירתם, יהיה חייב, וכיון שאין להם שמירה אלא בקרקע, אין לחוש שלא יציל, משא"כ למעות הזהב שהן החפץ הנקנה בכסף, אין למוכר אחריות עליהם, ואינו חייב בשמירתם, אם מעות קונות את מעות הזהב. וכן נראה מדברי תרומת הכרי רג,ד, וכן תירץ בדברי חיים (מכירה סי' י). וע"ע בפני יהושע (קדושין כב,ב ד"ה אמר שמואל) דבעבד כנעני לא שייך האי תקנת חכמים שאינו קונה בכסף, ולכן נקנה בכסף, דלא שייך בו התקנה. ונראה הטעם שלא שייך שיאמר נשרפו חיטיך, ולא שייך טעם התקנה שיטרח המוכר ויציל. וכן נראה מהתורת חיים (ב"מ לג,ב) דכיון שחכמים תיקנו משיכה שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה, האי טעמא לא שייך כשהפרה כבר נגנבה, וכל היכא דלא שייך האי טעמא, העמידו על דין תורה, עיי"ש. וע"ע באגרות משה חחו"מ סי' נב ענף ב מש"כ בזה. וע"ע להלן אות ד.

ג.       בקונה בקנין כסף, אם מתבטל מעצמו או צריך חזרה

ובנדו"ד לא חזר בו המוכר להדיא אלא תבע תוספת מחיר, ויש לדון אם כשקנה את הדולארים בקנין כסף, התבטל הקנין מאליו, או כל זמן שלא חזר בו, הלוקח או המוכר, הקנין בתוקפו. המאירי ב"מ מד,א כתב שאף הלוקח חוזר בקנין כסף:

"ומ"מ כל שלא חזרו בהם והעמידו את ממכרם, קנאו לוקח משעה ראשונה, ואם הקדישו או נתנו או מכרו בין נתינת מעות למשיכה, לכשימשוך מיהא קנה הקדש או לוקח או מקבל מתנה, שהרי משעה ראשונה קנאו, ושלו הוא מקדיש או מוכר או נותן".

ומבואר דכל זמן שלא חזרו בהם, הרי המקח קיים, וכן במשיכה קונה למפרע. וכן כתב במאירי עירובין פא,ב: "שאע"פ שאמרו אין מעות קונות, מ"מ דוקא שאם רצה חוזר בו, אבל כל שמשך אח"כ קנאו למפרע משעת נתינת מעות". וכן למד הפני יהושע (ב"מ מו,ב ד"ה בפרש"י, ומח,א על רש"י ד"ה קאי באבל) בשיטת רש"י, דלרבי יוחנן כיון דהוי קנין גמור מדאורייתא, נהי שתקנו חכמים שיכול לחזור בו אם יקבל מי שפרע, מ"מ כל כמה דלא קיבל עליו מי שפרע, המעות ברשות המוכר קיימי ויכול להשתמש בהם ולהוציאם, שהרי נגמר המקח בקנין המועיל, וכשיחזור הלוקח יכול המוכר ליתן לו מעות אחרים תחתיהם, וכל כמה דלא חזר הלוקח ונאנסו המטלטלין, נאנסו ללוקח כדין תורה.

ונראה דהדבר נתון לכאורה למחלוקת הראשונים. הרי"ף בב"מ (כח,ב בעמוה"ר) כתב: "ושמעינן מהא דכמה דלא משכיה לוקח לזבינא ואיתניס, דלמוכר איתניס, ואית ליה ללוקח למימר תן לי את מקחי או תן לי את מעותי". ומבואר שאף שלא חזר בו הלוקח, אין כאן מקח, ועל המוכר לשאת בהפסד המטלטלין, שהם ברשותו, לאחר שאמרו חכמים דמשיכה קונה. ובעל המאור שם השיג על הרי"ף: "ולי לא נראה כן, שאם נאנס או נאבד או נשרף דליתיה בעולם, כיון דקי"ל דמעות קונות מדבר תורה, אינו יכול לחזור בו אלא כל זמן שהוא קיים, והיינו דאמרינן מה טעם אמרו משיכה קונה, גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה, ואי מוקמת להו ברשותיה, מסר נפשיה וטרח ומציל, כי היכי דאי מתרמי ליה רווחא ליהדר ביה". אמנם עיין ברמב"ן במלחמות שם דחה השגות המאור על הרי"ף, עיי"ש. ועיין בחתם סופר (חיור"ד סי' שיד ד"ה ובלא"ה), ובדבר אברהם ח"א א,טז מש"כ בזה. ועיין בבית אהרן (ב"מ מח,א, על רש"י בד"ה קאי), דאף לחולקים על בעל המאור וס"ל דיכול לחזור בו ולקבל מי שפרע אף לאחר שנשרף, מ"מ כל עוד לא חזר בו וקיבל מי שפרע, הרי הם ברשות הלוקח.

ומדברי הרמב"ם בהל' מכירה ג,ה נראה דעקרו חכמים קנין כסף, ואף בלא חזר בו, ברשות מוכר קאי, וז"ל:

"ולמה תקנו חכמים דבר זה במטלטלין, גזרה שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס, וכגון שנפלה דליקה ונשרף, או באו ליסטים ונטלוהו, אם יהיה ברשות הלוקח יתמהמה המוכר ולא יצילהו, לפיכך העמידוהו חכמים ברשות המוכר כדי שישתדל ויציל החפץ, שאם אבד חייב לשלם".

ומבואר לכאורה שהוא ברשות מוכר כל זמן שלא משך הלוקח.

ובדברי יחזקאל נו,ה, וכן במשפט שלום למהרש"ם רד,ה, הוכיחו מהרמב"ם תרומות ט,י, דכהן שמכר פרתו לישראל בקנין כסף, אסור לכהן כבר להאכילה בתרומה. והרי תרומה בזמן הזה מדרבנן, ולמה לא יוכל להאכילה בתרומה קודם שמשך הישראל. אלא בהכרח שלא עקרו לגמרי קנין מעות, ורק בנפלה דליקה, אף שלא חזר בו, הוי בכלל תקנת חכמים שיהיו ברשות המוכר כדי שיציל. וכן הוכיח האבני נזר (חחו"מ סי' לה) דכך דעת הרמב"ם שחל הקנין למפרע, אם לא חזר בו. וכן בדברי חיים (מכירה ט, עיין להלן).

ובנו"ב (קמא, חיור"ד סט ד"ה וראיה) כתב לבאר בדרך זו את שתי הדעות המובאות בשו"ע חו"מ רד,ב, בענין מי שחוזר בו מפני שירא להפסיד כל המקח, אם מקבל מי שפרע, דהשו"ע הביא י"א דאינו מקבל מי שפרע, ודעה קמייתא סוברת שמקבל מי שפרע. וס"ל לנו"ב דדעת הי"א דאין כאן קנין כלל, ומי שפרע הוא רק לכופו שיגמור המקח ויעשה קנין משיכה, וכיון שעדיין לא משך מהני אומדנא דאדעתא דהכי לא נתן המעות, אם היה יודע שיארע דבר שיהיה בו אחריות להפסיד כל המקח. ודעה קמייתא ס"ל, דכיון דמעות מן התורה קונות, אלא שחכמים תקנו מי שפרע, כל זמן שאינו מקבל מי שפרע נשאר על דין תורה, והרי זה כנגמר הקנין ולא מהני אומדנא.

וע"ע בכסף הקדשים ר"ס קצח שבתחילה רצה ללמוד ממה שחייב המוכר באחריות המעות, שכל זמן שלא קבל מי שפרע הרי זה קנין גמור ולכן הן באחריות המוכר. וכתב דמשם ראיה לאידך גיסא, כיון דכל מה שהם באחריותו, לא מחמת היות הקנין קיים עד שיחזור בו ויקבל מי שפרע אלא כיון שיש לו רשות להשתמש בהם, ומזה מוכח שאין הקנין קיים עד שיחזור בו.

ובכתב סופר (חיור"ד סי' קנו ד"ה וכשאני) כתב לבאר משה שהקשו התוס' (ב"מ מז,ב ד"ה נשרפו), מדוע עקרו קנין כסף, שיתקנו שצריך שני קנינים, כסף ומשיכה. ותירצו, שאם משיכה לבדה לא תקנה, יאמר לוקח למוכר נשרפו חיטיך בעליה. והקשה הכת"ס, דעדיין אם מתקנים שצריך שני קנינים, הרי זה עקירה של קנין כסף. ולכן כתב דהמשיכה היא תנאי בקנין כסף, שאם משך, קונה למפרע בכסף. ולפ"ז כל זמן שלא משך, תהיה הסיבה אשר תהיה, הרי שאין כאן קנין כלל, גם אם לא חזר בו, ככל קנין שלא התקיים תנאו.

גם ביד המלך (אישות ה,ז) הסתפק בשאלה זו, אף שכתב בתחילה שאחר שעקרו חכמים קנין כסף, גם המוכר וגם הלוקח אין דעתם לקנות בקנין כסף, ולכן מהתורה אין כאן קנין כלל, כיון שאין גמירות דעת של הלוקח והמוכר לקנות בכסף, מ"מ הסתפק באם קידש הלוקח אשה קודם משיכה, והמוכר אינו חוזר מהקנין, אם כיון שבשעת הקידושין היה בידו לחזור ועדיין אינו שלו, או כיון שהמעות קונה לענין מי שפרע: "ואם אין המוכר חוזר אמרינן דאיגלאי מלתא דלא היה בדעתו לחזור ולעבור על מי שפרע, ונגמר הקנין למפרע ובשלו קידשה, והוי כקידשה בפקדון שיש לו ביד אחרים ומקודשת". וכתב  דהדבר צריך עיון וישוב לדינא. הרי שהסתפק אם בלא חזר בו וגם לא עשה משיכה, אם קונה למפרע משעה שקנה בכסף, וגילו דעתם שרצונם לקנות בקנין כסף. והגרא"ז באבן האזל (מכירה ג,א וג,ה) כתב שנחלקו בזה הסוגיות בב"מ ובע"ז, דבע"ז מבואר שהתבטל המקח לגמרי, ושהרמב"ם (מכירה ג,ה הנ"ל) פסק כסוגיא דע"ז דבטל לגמרי גם בלא חזר בו.

והדברי חיים (מכירה ט) כתב דאם הלוקח והמוכר לא חזרו מאותה מכירה, נקנה המקח למפרע. וכתב שמצא כן בספר גט מקושר (נבון), שהביא מספר נאות יעקב שמהני קנין כסף כל זמן שלא חזרו בהם. (ועיין באבני נזר חחו"מ סי' לה מה שדן בדברי הנאות יעקב). אולם בנו של הדברי חיים (האמרי בינה) שם בהגהה, וכן בשו"ת שבסוף ח"א (סי' ג,יב) כתב שכן מצא ביש"ש (גיטין ב,כב) לענין אם כתב הסופר את הגט ולא משך הבעל את הקלף, אבל נתן לסופר כסף, דהגט נכתב על קלף הבעל, רק חכמים נתנו זכות חזרה כל זמן שלא משך. מ"מ דעת האמרי בינה להוכיח דלא מהני קנין כסף כלל, אף בלא חזרו בהם. אמנם כדעת הדברי חיים נמצא באור שמח (מלוה ולוה ח,טו) דכל עוד שלא קיבל עליו החוזר מהמקח מי שפרע, הקנין קיים ולא התבטל, דכך תקנו חכמים דעל ידי המי שפרע יתבטל קנין כסף, ורק במקח שנעשה באיסור, לא תקנו חכמים מי שפרע, ולכן המקח בטל מאיליו.

ויש מקום להאריך באחרונים ובראיותיהם, ובעוד אחרונים שדנו בדין זה, ואציין ואראה מקום למעיין לראיות שהביאו מהגמ' ומהראשונים, עיין תש' הר הכרמל סי' לו, זכר יצחק ח"ב מז,ג, מהר"ש ענגיל ח"א סי' ו, וח"ח סי' יט, במחנה חיים ח"ב לא, במהרש"ם במשפט שלום רד,ה ועוד, ומ"מ מידי ספק לא נפקא, ואף שלא חזר בו להדיא ולא קבל עליו מי שפרע, אין לומר שקנין כסף בתוקפו מחמת שלא חזר בו ולא קיבל מי שפרע. דכל מקום שיש ספק אם בכה"ג מעמידים על דין תורה, היא גופה מחלוקת הפוסקים. דבשער המשפט קצח,ג כתב על דברי המחבר לענין שכירות מטלטלין דנקנה בכסף ללא משיכה, דהמחבר פסק כן, אף שהוא מחלוקת ראשונים, כיון דדבר תורה מעות קונות, אלא שחכמים הצריכו משיכה, כיון שנחלקו הראשונים אם תקנת חכמים היתה גם בשכירות מטלטלין, מעמידים על דין תורה דמעות קונות ומוציאין מיד המשכיר, דלא אתי ספק תקנה ומוציא מידי ודאי דאורייתא. וכדעת שער המשפט נמצא גם בתש' שואל ומשיב (תנינא ח"ג סי' קכז): "אך לפענ"ד היה נראה דבר חדש דכיון דעכ"פ מעות קונות דבר תורה, ומדרבנן הוא דעקרו לקנין המעות, א"כ לפענ"ד נראה דבר חדש, דכל שיש ספק אי קנה או לא, הוה יותר בחזקת הלוקח מהמוכר". (אמנם זו סברא שונה משער המשפט, עיין בראיה שהביא השו"מ, אך לדינא המקח קיים).  אמנם בפת"ש  קצח,ח הביא מתש' נאות דשא סי' צא, שכתב דגבי תקנות של חכמי התלמוד לא אמרינן כן, לפי שתקנות של חכמי התלמוד דין תורה נקרא, וכל מה שהוא ספק בתקנתם הו"ל כמו ספק בדין, דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ושכ"כ בתשובות פרח מטה אהרון ח"א סי' יא. וע"כ צ"ע לדינא.

ד.      דולארים שאינם מסוימים

עוד יש לדון בנדו"ד אם קונה בכסף לחוד, כיון שהדולארים לא מיוחדים, שהרי לא הקנה לו דולארים מסוימים, וא"כ אין חשש של נשרפו חיטיך בעליה. ולכאורה תלוי בדעות שהובאו לעיל בסוף אות ב, במחלוקת אם קונה כסף קנין גמור, במקום דליכא למיחש לדליקה, הובאו הדברים בב"י וברמ"א (חו"מ קצח,ה). והנתיבות שם קצח,ה הוכיח מהמשנה שהכסף אינו קונה את הזהב, אף שאין לחוש לדליקה במטבעות זהב, א"כ מבואר במשנה דלא קונה קנין גמור גם במקום דליכא למיחש לדליקה. והנתיבות רד,א הביא את המחנה אפרים (קנין מעות ה) שכתב דאם קנה מטלטלין דקנה לגמרי, כיון שכתבו התוספות בב"מ מו,א (ד"ה ש"מ) מטבע נעשה חליפין, דבקנין סודר דליכא למיחש לנשרפו חיטיך בעליה, דכיון שלא נתן המעות טרח המוכר ומציל, הכי נמי בנתן לו שט"ח ולא מעות, טרח המוכר ומציל. והנתיבות חלק על המחנ"א, וז"ל:

"ולפענ"ד הא ודאי ליתא, דלפי דבריו א"כ הכסף אמאי אינו קונה הזהב, הא במעות לא שייך נשרפו מעותיך כמ"ש התוס' בב"מ מג,א (ד"ה מאי), וכן בקנין סודר אם כבר נתן המעות לא ליקני, דהא שוב לא שייך תירוץ התוס'. אלא ודאי דלא פלוג רבנן, וכל ששם קנין מעות עליו לא קנה, וכל ששם שאר קנינים עליו, אף דלפעמים שייך גביה החשש דנשרפו חיטיך, מ"מ כיון שברוב קנין זה לא שייך החשש, לא פלוג רבנן. וכן כתב הסמ"ע בהדיא בסימן רג,טו, וכיוצא בזה כתב השיטה מקובצת בב"מ (מז,ב ד"ה וז"ל הריטב"א), עיי"ש. והכי נמי שט"ח ודאי קנין מעות שמו ולא קנה, ולא פלוג רבנן".

מבואר דדעת הנתיבות דלא מהני קנין מעות אפי' במקום דליכא למחיש לדליקה, שלא חלקו חכמים, וכל ששם קנין כסף על הקנין, לא מועיל הקנין במטלטלין, ובקנינים אחרים, כיון שרוב פעמים אין לחוש לדליקה, גם אם במקרה מסוים יש לחוש, לא חשו חכמים ולא עקרו את הקנין במטלטלין. ולכאורה יש לעיין ממש"כ הנתיבות רט,ט, לענין מי שמוכר דבר שאינו ברשותו אך מצוי בשוק לקנות (פוסק על שער שבשוק, עיין במחבר בשו"ע חו"מ רט,ו ובנו"כ שם), שנחלקו הראשונים והאחרונים אם קונה המוכר בקנין גמור או רק למי שפרע (עיין מה שכתבתי בח"א כא,כב-כג), והנתיבות רצה להביא ראיה שקונה רק לענין מי שפרע ולא קנין גמור, דאם פוסק על שער שבשוק קונה קנין גמור אף שהדבר לא ברשותו, א"כ גם בקנין כסף יקנה קנין גמור, למ"ד שקונה קנין כסף במקום דליכא למיחש לדליקה, ובפוסק על שער שבשוק ליכא למיחש לדליקה, כיון שאינם מסוימים. אלא בהכרח גם למ"ד זה מקנה דבר שאינו ברשותו אך מצוי בשוק, רק לענין מי שפרע, וז"ל הנתיבות:

"וקצת ראיה נראה דפוסק על השער לא קנה רק למי שפרע, דאי קנה קנין גמור א"כ קשה למאן דס"ל בסימן קצח,ה דבמקום דליכא חשש דנשרפו חיטיך קונה כסף קנין גמור במטלטלין, א"כ בפוסק על השער דליכא חשש דנשרפו חיטיך, ליקני קנין גמור, אלא ודאי דפוסק על השער לא קנה רק למי שפרע".

ועדיין אין מזה ראיה כ"כ שפוסק כמ"ד זה, וכמש"כ לעיל, ורק הביא ראיה, דא"כ הו"ל למ"ד זה לומר שבפוסק על שער שבשוק, יועיל קנין כסף כקנין גמור, כיון שאין חשש של נשרפו חיטיך בעליה, אבל לא ס"ל כוותיה לדינא, וכמש"כ הנתיבות קצח,ה ורד,א.

וסתירה זו הקשה גם באגרות משה (חחו"מ ח"א נב, ענף ב) שהקשה על הנתיבות, דהרי הנתיבות עצמו כתב דלא פלוג חכמים בתקנתם. וכתב להסביר לדעת הב"י דלא קונה אף במקום דליכא למיחש לדליקה, דחכמים לא עשו שום תקנה בלי גדר קבוע, ואף במקום דלא שייך הטעם נכלל בכלל התקנה. ולכן כשתקנו שמעות אינן קונות, אין חלוק בין נתן כל המעות לנתן רק פרוטה אחת, דמאחר דעקרו קנין מעות, אין להשגיח על הטעם. וכן לא קנה אף אם מונחים במקום שאין לחוש לדליקה, כיון דעקרו התקנה ולא נתנו דבריהם לשעורים. אך כל זה הוא רק כשלא נוכל לומר שהם ברשות הלוקח, אבל היכא דהבית הוא של הלוקח שאז הוא גם ברשות הלוקח, לא הוי בכלל התקנה. ולדעת המרדכי י"ל, כיון דדעת המרדכי (עיין רמ"א חו"מ קצח,ה) שאם התנו בהדיא לקנות בקנין כסף, שמעות קונות. דמאחר שהתקנה היא לטובת הלוקח, יכול לומר אי איפשי בתקנת חכמים. וס"ל למרדכי דאף בלא התנו, אם ליכא למיחש לשריפה, הרי זה כהתנו, דודאי אומדנא היא שרוצים שניהם שיהיה קנין גמור. ולכן אף שבכל מקום גם המרדכי מודה דלא פלוג ולא נתנו לשעורים, מ"מ הכא פלגינן, משום דנחשב כהתנו, והויא ממילא התקנה עדין דבר קבוע. ולכן גם בפוסק על שער בשוק, שאין כאן סחורה מיוחדת, וממילא לא תועיל למוכר טענת נשרפו חיטיך, הרי זה כהתנו להדיא שיועיל קנין כסף. אך מ"מ גם לאגר"מ כל זה לשיטת המרדכי ודעימיה, וכבר נחלקו בזה האחרונים איך לפסוק, עיין לעיל.

ואת הקושיא הנ"ל שיקנה הפוסק על שער שבשוק בקנין גמור, כיון שלא שייך נשרפו חיטיך, שאינם מסוימים, הביא גם בספר בני יעקב מהמהריט"ץ, הובאו דבריהם בשואל ומשיב (תנינא, ח"ד סי' קי). והבני יעקב כתב לישב קושית מהריט"ץ, דאחר שיבואו לרשותו יאמר לו שנשרף. וכתב השו"מ דזה אינו, דכיון שלא ייחד לו איזה חטים, האחריות על המוכר, דלא קנה חיטים ידועים. והשו"מ הביא ראיה דאף בדבר שאינו ברשותו ומצוי בשוק, שייך נשרפו חיטיך, ממש"כ התוס' ב"מ סב,ב (ד"ה אע"פ), דמה שמותר לפסוק ולא הוה ריבית אף שנתייקרו, דכיון שאם היה המוכר רוצה לחזור היה קאי במי שפרע, חשוב כנתיקרו ברשות הלוקח. וכיון שמשום איסור ריבית נחשבים ברשות הלוקח, מיד יכול לומר גם נשרפו. דממה נפשך, אם אינם חשובים כברשות הלוקח, א"כ בנתיקרו הוי ריבית, ואם ברשות לוקח וכמש"כ התוס', יכול לומר נשרפו חיטיך (ועיין מש"כ מהר"ש ענגיל ח"ח סי' לח בבאור דברי התוס').

ועיין מחנה אפרים (דבר שלא בא לעולם סי' ג בסופו) שהביא מתש' הרמב"ן סי' רכה, שנראה מדבריו שכמו שמעות קונות דבר תורה, כמו כן בקבלת המעות מתחייב לתת מה שפסק עמו, ואף אם לא היו ברשותו. וכתב המחנ"א, דלפ"ז אף שאמרו חכמים שלא יקנו המעות קנין גמור ורק למי שפרע, לא מהני נמי החיוב אלא לענין מי שפרע. וא"כ הגם שבחיוב חפץ תמורת הדמים לא שייך נשרפו חיטיך, כיון שאין החפץ מסוים, מ"מ אינו מתחייב תמורת הכסף לתת לו החפץ, שזה בכלל עקירת הקנין. וכן נראה מדברי הגרע"א בתש' (סי' קלד) לענין מוכר דבר שאינו מסוים, דאף דלא שייך טעם של נשרפו חיטיך, מ"מ לא קנה בקנין כסף, וז"ל:

"דאף בענין דלא שייך נשרפו, מ"מ חז"ל לא חלקו בדבריהם, דבכל ענין מעות אינן קונות, זולת במה דמצינו להדיא, דבדבר שלא שכיח כגון דמים שהן כחליפין, וכן במכור באלו, ובעליה של לוקח מושכרת, דדמי קצת שהם ברשות הלוקח, אבל בעלמא הוא בכלל לא פלוג, דהרי כסף אינו זהב, דדהבא פירי, והא למש"כ תוס' דבמעות לא שייך נשרפו, דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע, אם כן מה בכך דדהבא הוא פירי, הא מכל מקום לא שייך ביה נשרפו, דהא אין לו שמירה אלא בקרקע ... ומהאי טעמא נלענ"ד דמש"כ הסמ"ע (סי' רא) דלא חיישינן לזה אלא במקום שכבר קבל כל המעות וכו', משמע דבלא קיבל כל המעות מעות קונות. ולענ"ד אינו כן, דקנין מעות בכל מקום לא מהני, כיון דבקנין מעות הדרך ליתן כל המעות, לא חלקו בזה, רק בקנין סודר דאין דרך ליתן המעות, משום הכי אף בנתן המעות כבר קנה. וא"כ דינא דידן הוא ממש דינא דהשו"ע רט,ו דלא קנה".

מבואר דאף במוכר דבר שאינו מסוים, דלא שייך טענת נשרפו חיטיך, מ"מ אינו קונה בקנין כסף. ועיין באמרי בינה (הלואה נא ד"ה ויש). ומדברי הבית אפרים (חחו"מ סי' סט ד"ה ומיהו) נראה ג"כ דבמטלטלין שאינם מיוחדים, דלא שייך לומר נשרפו חיטיך, קונה בכסף. והובאו לעיל דברי הפני יהושע ר"פ הזהב (ד"ה הכסף) דלא שייך לומר נשרף הזהב בעלייה, כיון דלא יחדן לו, ואף אי אמרינן דקונה הזהב, מ"מ יהיו באחריות המוכר עד שיגיעו ליד הלוקח. וכתב דמלשון הסמ"ע רג,טו נראה דהא דמעות אינן קונות לא פלוג רבנן, אבל מסוגיא דגמרא שחילקה בכמה אופנים שקונה מטלטלין בכסף, כגון מטלטלין ברשות לוקח, משמע שכשלא שייך טעמא דנשרפו חטיך לא תקנו, ונשאר בצ"ע. ובחלקת יואב (חחו"מ סי' יז) כתב דלא פלוג חכמים, ורק בשכירות ובמטלטלין ברשות לוקח, סברו חכמים לחלק, אבל בשאר ענינים, לא פלוג חכמים.

וכיון שכן מזה הטעם שלא היו הדולארים מסוימים, לא נוכל לומר שקונה בקנין כסף, כיון שרבו האחרונים הסוברים דאף דבדבר שאינו מסוים, שאין למוכר טענת אונסין, מ"מ עקרו חכמים קנין כסף ולא פלוג חכמים בתקנתם, אא"כ לשיטת המרדכי שהביא הרמ"א ולהולכים בשיטתו.

ה.     כסף בתורת סיטומתא

לעצם השאלה אם קנין סיטומתא מועיל במטלטלין, או יש לחוש גם בזה שיאמר לו נשרפו חיטיך. והנה מבואר שלא הפקיעו חכמים קנין סיטומתא במטלטלין, דבדר"כ כשעושה קנין סיטומתא לא נותן מעות, וא"כ בכה"ג אין חשש שיטען המוכר נשרפו חיטיך, וכיון שכן, לא תקנו אף בקיבל המעות. והסמ"ע רא,ד כתב דלא שייך בסיטומתא שיאמר המוכר נשרפו חיטיך בעליה, דלא חשו חכמים אלא במקום שכבר קיבל המוכר כל דמי שוויו של המכר. וכ"כ הסמ"ע קצח,ז לענין קנין סודר. ולפ"ז יוצא דאם קיבל כל דמי המכר, יש לחוש. ולכאורה לא מצאנו שחכמים הפקיעו קנין סיטומתא במטלטלין. ונראה דגם לסמ"ע, כיון שבדר"כ אין המוכר מקבל כל הכסף, לא תיקנו בכה"ג גם במקום שמקבל כל הכסף, ומש"כ הנתיבות רד,א (הנ"ל): "... ודאי דלא פלוג רבנן, וכל ששם קנין מעות עליו לא קנה, וכל ששם שאר קנינים עליו, אף דלפעמים שייך גביה החשש דנשרפו חיטיך, מ"מ כיון שברוב קנין זה לא שייך החשש, לא פלוג רבנן ...". וכן כתב הנתיבות קצח,ד, דבסיטומתא ובקנין סודר, כיון דסתם אינו נותן המעות, לא פלוג רבנן, ואפילו נתן המעות ג"כ קונה.

גם בחתם סופר בתש' (חחו"מ סי' צט) דן בדברי הסמ"ע, שמשמעות הסמ"ע דבנתן כל המעות, כיון שיש לחוש שיאמר נשרפו חיטיך, לא מהני סיטומתא, והקשה על הסמ"ע דאין נדון קנין כסף דומה לסיטומתא, דהרי עיקר תקנת חז"ל לעקור קנין כסף, כיון שהלוקח פוחד שיחזור בו המוכר ולא היה בטוח במקחו, ע"כ שילם כל מעותיו כדי שיהיה בטוח במקחו, ובזה יש חשש שיאמר המוכר נשרפו חיטיך, ע"כ עקרו חכמים קנין כסף ותקנו קנין משיכה. ובקנין הגבהה שבטוח במקחו, קונה המקח אפי' כבר נתן כסף, ולא נזכר חלוק זה בשום מקום. והטעם בזה, כיון דחכמים תיקנו לו דבהגבהה קנה ובטוח במקחו בלי כסף, וכבר ניצל מחשש שמא יאמר לו נשרפו וכו', ואם הלוקח נותן כסף למוכר, איהו דאפסיד אנפשיה, ולא יתקנו חכמים ללוקח זה לעקור קנין הגבהה, כשהוא מעצמו נתן לו כל המעות. ואין זה דומה למתנה תנאי שיקנה בקנין כסף, דכיון שהפקיעו חכמים אותו קנין, לשיטת הש"ך ודעימיה הו"ל כמתנה לקנות במה שאין בו קנין כלל. וכן  בסיטומתא שקונה עפ"י המנהג, שהוא כקנין מן הדין, אם הי' רוצה הלוקח שלא לתת למוכר מעותיו, הרי הוא בטוח בקנינו שלא יחזור בו המוכר, והאי דיהיב זוזי, מדעתיה הוא דיהיב, אין בזה עקירת תקנת חז"ל. ועיי"ש שכתב דהדבר תלוי בשני תרוצי התוס' בעירובין פא,ב (ד"ה נשרפו), דלר"י י"ל שחכמים תקנו שיקנה במשיכה ולא יצטרך ליתן מעות, ואם עבר לוקח ונתן מעות קודם משיכה, איהו דאפסיד אנפשיה, ולריב"ן לא אמרינן הכי, ובודאי אין להוציא מהמוחזק נגד דעת ר"י, עיי"ש. ולפ"ז בנדו"ד מה שנותן כסף בהמרת מטבע, הוא גם ממנהג הסוחרים לקנות בכה"ג, ואם כסף יועיל מדין קנין סיטומתא, באנו לכאורה למחלוקת הסמ"ע והנתיבות, אם יועיל מדין סיטומתא, כיון שבנדו"ד כבר נתן כל המעות.

אמנם נמצא באחרונים, דאף אם נהגו לקנות בכסף, אין לזה דין של קנין סיטומתא. כן נמצא במהר"מ שיק חחו"מ סי' מא, דהאומר דמעות קונה מצד סיטומתא, לא אמר כלום, והא דאיתא בשו"ע חו"מ סי' רא לענין נותן פרוטה, הביא מהשטמ"ק ב"מ דהיינו מטבע דלית בה צורה. ולכאורה לפ"ז אפי' בנתן מקצת המעות לא מהני. ובאולם המשפט (סי' רא) כתב דאף אם נהגו לתת כל המעות תמורת המטלטלין, אין לזה תוקף של סיטומתא, כיון שהיה קנין ועקרוהו חכמים, הבא לעקור מה שעקרו חכמים, לאו מנהג הוא. ואף למ"ד דמהני תנאי, היינו שידע הלוקח ומחל, אבל לעשות כמנהג, לאו כלום הוא. ועיין בתש' מהר"ש ענגיל (ח"ז סי' קיא) שמצדד להלכה, שאם נהגו לקנות בכסף, הרי זה כקנין סיטומתא, ומה שהפקיעו חכמים הוא את קנין כסף ומה ששם קנין כסף עליו, משא"כ בכה"ג ששם קנין סיטומתא עליו, אף שנתן למוכר כסף.

ו.        מי שפרע, ובדין מחוסרי אמנה בנשתנה השער

לאמור לעיל יש כמה צדדים לקבוע שקנה הקונה בקנין גמור את הדולארים, ואע"פ כן כיון שבכל צד דעות הסוברות שלא קנה, נראה שאין להחליט שקנה בקנין גמור. ומ"מ קנה למי שפרע, שאם חוזר בו המוכר, אוררין אותו בבי"ד, וכמבואר להלן. דבמשנה ר"פ הזהב (ב"מ מד,א) תנן: נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות, יכול לחזור בו. אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה, הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו. ובגמ' מח,ב נחלקו אביי ורבא אם רק מודיעים לו שאם יחזור יפרעו ממנו, או מקללים אותו בבי"ד: איתמר, אביי אמר אודועי מודעינן ליה. רבא אמר, מילט לייטינן ליה. וקיי"ל כרבא, וכמו שיתבאר להלן דמקללים אותו בבי"ד. ועיין ברא"ש ד,י. ובגמ' מח,א: אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. והנושא ונותן בדברים לא קנה, והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו (אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה, אין דעתם נוחה עליהם, הימנו - על ידו – רש"י). והנראה דיש שינוי בלש' הגמ' מלש' המשנה, דבגמ' הוסיפו גם אנשי סדום ועמורה ומצרים שטבעו בים. וברי"ף (כח,ב בעמוה"ר) הביא לשון הגמ', ובלש' המשנה הזכיר רק את דור המבול, ועיין ברא"ש ב"מ ד,ח.

ועיין פרישה רד,ב, הובא בסמ"ע רד,ח, דבאלה התפרסמה השגחת הי"ת על מעשים הרעים דבני אדם, ופרע להם בפומבי לפי מעשיהם. אמנם בתוס' הרא"ש (ב"מ מח,א ד"ה מי) כתב טעם אחר. דדור המבול היו מלאים חמס ולא היו עומדים בדבורם, ודור הפלגה נקט אגב דור המבול. ומצרים לא היו עומדים בדבורם, שבכל שעה היו אומרים לשלח את ישראל וחזרו בהם. ובמאירי (ב,מ מח,א) נקט בטעם דור המבול, דגם אנשי דור המבול היו גוזלים באופן שלא היו בית דין יכולים לסייע לתובע. ובערול"נ (סוכה נב,ב) פירש, וז"ל:

"דלכן מזכירין ד פורענות אלו דוקא, מפני שבזה הראה הקב"ה שמושל בכל ועל כן נפרע מהרשעים הללו בד' יסודות, שכל הברואים נבראו על ידם. דהיינו מדור המבול נפרע במים, ומדור הפלגה ברוח, כדאיתא במדרש (תהלים פא) בפסוק לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח, זה דור הפלגה דנפוצו ברוח. ומאנשי סדום נפרע באש, שהמטיר עליהם גפרית ואש מן השמים. וממצרים בים נפרע בעפר, דתחלת אבודם היה שנעשה הים כמין חומר שנטבעו בו ולא יכלו לנוס".

וברמב"ם מכירה ז,ב כתב: "וכיצד מקבל מי שפרע, אוררין אותו בבית דין ואומרין מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים, הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו, ואחר כך יחזור הדמים". ועיין ברא"ש ה"י אם אומרים לו הוא יפרע ממך (לנוכח). ובשו"ע חו"מ רד,ד הביא לש' הרמב"ם להלכה. ועיי"ש סמ"ע ט. וברמ"א כתב  די"א שאומרים לו בלשון נוכח הוא יפרע ממך אם אינך עומד בדיבורך. והוא מדברי הרא"ש ב"מ ד,י. והביא גם מהמרדכי שאומרים לו כן ברבים. ועיין בשו"מ (מהדור"ב ח"ד סי' קי) שהביא מחלוקת אם מי שחייב במי שפרע, אם נפסל לעדות, ודעת השו"מ דאינו נפסל לעדות.

ואף בדברים בלבד, יש בו מחוסרי אמנה, דנחלקו רב ורבי יוחנן בגמ' ב"מ מט,א אם בדברים בלבד יש מחוסרי אמנה, וקיי"ל כרבי יוחנן שיש בדברים מחוסרי אמנה, וכמו שפסק הרמב"ם מכירה ז,ח, ובשו"ע חו"מ רד,ז, דאף שאין בו מי שפרע, מ"מ הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו. ועיין ברמב"ן קדושין יז,ב שמחזיקים לו רעה משום מחוסרי אמנה. ומשמע שאין בזה איסור אלא אין מחזיקים לו טובה. וכ"כ בר"ש בסוף שביעית, וכן נראה ממש"כ המגיד בהל' גזילה ואבידה א,יג, לענין גזלן שבא לעשות תשובה מאיליו, תקנו חכמים שאין מקבלין ממנו, וכל המקבל ממנו דמי הגזלה, אין רוח חכמים נוחה הימנו. וכתב המגיד, דאם רצה הנגזל לכוף את הגזלן שיחזיר לו בבי"ד, בי"ד נזקקים לו. ומוכח מזה שאין איסור בדבר, שאם היה אסור, לא היו נזקקים חכמים לדבר זה. ועיין בשדי חמד (ח"א מערכה א אות כב, שהביא בזה מחלוקת, אם יש איסור בדבר.

והנה לענין מי שפרע, דוקא במקום שחוזר בו מחשש שיפסיד לגמרי המקח, אין בחוזר מי שפרע, וכמש"כ התוס' ב"מ מז,ב (ד"ה אי), וכ"כ ברא"ש שם הי"ג, וכ"פ בשו"ע חו"מ רד,ב, ועיין בסמ"ע ה. אולם לענין מחוסרי אמנה, מצאנו ב דעות בראשונים אם השתנה השער, אם היה רק בדברים, אם יש בו מחוסרי אמנה. דהנה הנימוק"י (ב"מ כט,ב בעמוה"ר) על הא דלא ידבר אחד בפה ואחד בלב, כתב הנימוק"י: "בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא בדעתו לשנות, אבל אם נשתנה השער אח"כ והוא חזר בו לפי שינוי השער, אינו עובר אעשה דאורייתא, אע"פ דאיכא חסרון אמנה". מבואר דאף אם השתנה השער, יש בו משום מחוסרי אמנה. וכן כתב הנימוק"י (כט,א בעמוה"ר) לענין מתנה מועטת, דמכר הרי הוא כמתנה מועטת, ואפילו נשתנה השער, דסמכה דעתיה. והביא שזו דעת הראב"ד והר"ן, דלא כבעל המאור. וכן י"ל בדברי רש"י (ב"מ מט,א ד"ה שלא), על הא דאיתא בגמ' שיהיה הן שלך צדק, דאליבא דרב דבדברים אין בהם מחוסרי אמנה: "בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא בדעתו לשנות, אבל אם נשתנה השער לאחר זמן והוא חוזר בו לפי שינוי השער, אין כאן חסרון אמנה". וזה אליבא דרב דבדברים אין מחוסרי אמנה, ומינה לרבי יוחנן דבדברים יש בהם מחוסרי אמנה, גם בנשתנה השער אסור לחזור בו. וכן דעת התוס' (ב"מ מט,א ד"ה מודה) דיוקר הוי כמתנה מועטת, ויש בו מחוסרי אמנה. וכן דעת הרמב"ן במלחמות (ב"מ כט,ב בעמוה"ר) והמגיד (מכירה ז,ח). ובב"י חו"מ סי' רד כתב דסוגיא משמע כוותייהו. וכן פסק הרמ"א חו"מ סו"ס רד.

ובטור חו"מ סי' רד הביא דעת בעל המאור דבתרי תרעי אין בו משום מחוסרי אמנה. ודברי בעה"מ בב"מ (כט,ב בעמוה"ר), והביא ראיה מב"מ עד,ב, דלרבי שמעון דמעות קונות, מ"מ אם השתנה השער יכול לחזור בו, ומקבל מי שפרע, אף אנו יש לנו לומר כן בדין מחוסרי אמנה, דבתרי תרעי קלש ליה איסורא ואין עליו דין מחוסרי אמנה. גם הביא ראיה מקדושין ח,ב מבני רב הונא, דמעות אין כאן משכון אין כאן, כיון שרק נתנו משכון ולא כסף, ואם אסור לחזור, הרי קניה במשכון לא גרעה מדברים, ומוכח דבנשתנה השער יכול לחזור. וברא"ש ב"מ ד,יד הביא דעת בעה"מ, ומשמע דס"ל כמותו. ועיין בב"ח חו"מ סו"ס רד דנשאר בצ"ע לדינא, ובש"ך רד,ה הביא דבריו.

ז.       קנה בשיק

לענין מה שקנה חלק מהדולארים בשיק מזומן שנתן לשמעון, ויש לדון אם מהני לקנות בשיק לקנין גמור או למי שפרע. דהנה הש"ך קצ,א הביא שאלה שנשאל במי שקנה קרקע ולא החזיק בקרקע, רק נתן הקונה למוכר ממרני, והוא שט"ח בכת"י שהוא לכל המוציאו, שחייב לו אחר, ונתן הממרני למוכר בדמי הקרקע, ופסק הש"ך דאף לפוסקים דקונה במלוה לא מהני, מ"מ בממרני קנה הלוקח ואינו יכול לחזור בו. והביא ראיה דאף לקדש אשה יכול בממרני, דמה שאינה מקודשת בשט"ח שיש לו על אחרים, מפני שלא סמכא דעתה דילמא מחל, אבל בממרני שהוא לכל המוציאו, ואינו יכול למחול, הרי היא מקודשת, וא"כ פשיטא דמהני במכר. והוסיף הש"ך בסו"ד: "מיהו כל זה בקרקע, אבל במטלטלי לא שייך האי דינא דסמכא דעתיה, מ"מ לא עדיף השט"ח ממעות עצמו דאין מטלטלין נקנין במעות אלא במשיכה". ובקצוה"ח א כתב דאף בשט"ח שיש לו על אחרים, אף שבאשה לא מקודשת, מהני לקנית קרקע, דאשה בושה לתבוע, משא"כ במקח וממכר אין המוכר מתבייש לתבוע הקונה אם ימחול ללוה. והביא ראיה מדברי התוס' ב"ב קמז,ב (ד"ה המוכר), וב"מ טז,א (ד"ה האי).

ובקצוה"ח שם קצ,ו דן אם מהני שט"ח דידיה, שכותב שהוא מתחיב למוכר כו"כ, אם הוי ככסף. וכתב דלכאורה יש ראיה דלא מהני, מכתובות קב,א דכותב לכהן שחייב לו חמשה סלעים, דבנו אינו פדוי, ועולא ס"ל דדבר תורה בנו פדוי לכשיתן, ומאי טעמא אמרו אין בנו פדוי, גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות. ומשמע דקודם שיתן אינו פדוי אפילו מן התורה. ומזה מוכח דלא מהני שט"ח דידיה. וכתב לחלק דפדיון הבן כיון דהתמעטו עבדים ושטרות שאין פודין בהם, הוא הדין שט"ח דידיה אין פודים בו. (וכן חילק במחנה אפרים קנין מעות סי' ה). גם כתב לחלק, דבשט"ח דאחרים דאין פודין, משום שאין גופו ממון, ומשום דאינו קונה השט"ח אלא ע"י הראיה, אבל שט"ח דידיה דמחייב עצמו ובזה נשתעבד לו, אפשר דגופו ממון.

עוד הביא קצוה"ח ראיה מקדושין ה,א דשט"ח דידיה הו"ל כמו כסף, בדחית הגמ', מה לכסף שכן פודין בו הקדש ומעשר שני, תאמר שטר שאין פודין בו הקדש ומעשר שני, ופירש רש"י דשטר הוא באופן שכתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש, דאין הקדש פדוי, דכתיב ונתן הכסף וקם לו ע"ש. ומוכח דדוקא לענין הקדש ומעשר שני לא מהני, אבל לקידושין או קנין קרקע הו"ל ככסף, דאל"כ הו"ל למימר מה לכסף שכן קונין בו אשה וקרקע כו'. ומשמע דגם בשטר דידיה קונין בו אלא שאין פודין בו הקדש ומעשר שני. אך כתב דלולי דברי רש"י אפשר לפרש דשטר היינו אם הגזבר כותב לפודה שדה הקדש זו קנויה לך. והביא ראיה מהרשב"א קדושין ה,א דפירש שטר, היינו בגזבר שכותב שדה הקדש קנוי לך. והביא הרשב"א ראיה דשט"ח דידיה לא מהני כמו כסף, מהא דבנו אינו פדוי קודם שיתן וכנ"ל. ולפ"ז באנו למחלוקת ראשונים אם מהני שט"ח דידיה כמו כסף, דמרש"י יש לדייק דמהני, ולרשב"א לא מהני.

ובשו"ע אהע"ז כט,ו פסק דבקדשה בדינר ולא נתן לה הדינר אלא משכון, דאינה מקודשת. וברמ"א שם הוסיף דכל שכן אם כתב לה שט"ח על הדינר, דאינה מקודשת. ובח"מ ס"ק ח כתב דהדבר נתון במחלוקת הראשונים בהסבר מנה אין כאן משכון אין כאן. וכ"כ בב"ש ס"ק י. ובפת"ש חו"מ קצ,ב כתב דלפי הנ"ל דלא מהני שט"ח דידיה, הוא הדין דלא מהני לש"ך אלא ממרני שיש לו על אחרים, אבל ממרני על עצמו לא מהני.

ובמחנה אפרים (קנין מעות סי' ה) כתב דמהני שט"ח דידיה שמסרו למוכר, או שקנו מידו שהוא מתחייב לחבירו דמי החפץ, הרי זה קנין גמור, שכן כתב רב האי גאון בספר מקח וממכר בשם הגאון (שער יג), אלא שכתב שהוא עמד על זה ולא הכריע. וכתב המחנ"א דשט"ח על עצמו דסמכא דעת המקבלו, קונה כמו קנין הכסף ועדיף מן הכסף, דהכסף אינו קונה אלא למי שפרע, אבל בכה"ג קונה קנין גמור דלא שייך טעם דנשרפו חטיך, כיון שהמוכר עדיין לא קיבל דמים, וטרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו הדמים. ועיי"ש מש"כ דלכאורה הוא מחלוקת הראשונים בבאור סוגית מנה אין כאן משכון אין כאן. ועיין בתש' בית אפרים חחו"מ סי' כ מה שחלק על המחנ"א, הובאו דבריו בפת"ש חו"מ קצ,ב.

ובאבני מלואים כח,לא כתב דבשט"ח דאחרים מקודשת כשמקנה לה השט"ח בכתיבה ומסירה, ושט"ח גופיה מיקרי דבר שבא לעולם, ויכול גם להקדישו, כמש"כ הריטב"א קידושין (כח, ב) בהא דאמרו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ע"ש. וכן במעמד שלשתן, כיון דחכמים תיקנו שיוכל להקנות במעמ"ש, הרי הוא ברשותו ויכול לקדש בו אשה. ודוקא כשאינו מקנה במעמ"ש אלא מוחל לה החוב, כיון דהחוב אינו ברשותו הו"ל כדבר שלא בא לעולם. אבל בשט"ח דאחרים ומקנה לה בכתיבה ומסירה, או מלוה ע"פ ומקנה במעמ"ש, הרי הוא נקנה ע"י הקנאתו וה"ל ברשותו לענין זה, ויכול לקדשה בזה: "ולפ"ז ה"ה בשט"ח דידה, ומקנה לה גוף השט"ח בכתיבה ומסירה, מהני כמו בשט"ח של אחרים".  ולפ"ז בממרני דמהני רק במסירה (עיין מה שכתבתי בח"א כד/ב), מהני ככסף לקנות בו, וכן הדין בשיק לסוברים שדינו כממרני. ובשיק סמכא דעתיה, כיון שאסור לבעל החשבון לבטל השיק, ויש בזה איסור פלילי. (והנתיבות בקהלת יעקב קדושין כח,ז ד"ה אינה, כתב דלא מהני שט"ח דידיה, כיון שאינו נותן לה הנאה מחודשת, עיי"ש).

גם נראה למה שכתבתי בח"א סי' כא לענין תוקפם של השיקים, די"ל שקונים בהם חפצים, יש לראות בעצם הקנין בשיק גם סיטומתא, שכך הוא מנהג הסוחרים לקנות בשיק, ואם אין דינו כמעות אלא כסיטומתא, אפשר שקונה קנין גמור ולא רק למי שפרע, ועדיף מהמזומן שנתן לו. ואף לסוברים שדין השטר כממרני, מ"מ כח הקניה של השיק הוא מכח מנהג הסוחרים ולא מדין קנין כסף, וממילא יקנה בקנין גמור. רק לשיטות אלו, ולמש"כ באבנמ"ל, כיון שנותן לו הממרני במסירה, הרי זה בגדר קנין כסף שנהגו הסוחרים לקנות בו, ותלוי במש"כ לעיל אות ה. וגם למה שכתבתי שדינו כמעמ"ש ע"י כתב, לכאורה דינו ככסף, ואף אם יהיה כסיטומתא, תלוי באמור לעיל. לכן נראה שקונה לכל הפחות בשיק לענין מי שפרע, ולענין קנין גמור, צ"ע ותלוי בנ"ל.

לאור האמור לעיל,

אף שיש צדדים לומר שקנה ראובן במעותיו את הדולארים בקנין גמור, אף אם לא נפסוק כך, אסור לשמעון לחזור בו מהמכר, ואם חזר בו, עליו לקבל מי שפרע. וממילא כל עוד לא חזר בו וקיבל מי שפרע, וכנראה גם אינו רוצה לחזור בו ולקבל מי שפרע, הרי הדולארים של שמעון. ואין שמעון צריך לשלם לראובן הפרשי שער.