חלון מול חלון ודלת מול דלת, בבנין משותף

משפטיך ליעקב חלק ח' סימן טז עמוד רעב

ראשי פרקים

א.     חזקה בחלון מול חלון

ב.     איסור בהיזק ראיה

שאלה

נשאלתי, בשכונה המוקמת ונבנית לציבור שומרי תו"מ, נבנים מספר בנינים שהם זהים בתוכניתם, כך שלמעשה חלונות בנין האחד, הם מול חלונות הבנין האחר. וכן התכנון בחדרי המדרגות שדלתות הכניסה ממוקמות האחת מול השניה.

תשובה

א.     חזקה בחלון מול חלון

תנן ב"ב נט,ב: לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין. ובגמ' שם דלא יפתח לא לחצר השותפים ולא לחצר חבירו, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא לחצר חברו דלא, אבל לחצר השותפין דא"ל סוף סוף הא קא בעית אצטנועי מינאי בחצר, קא משמע לן דאמר ליה, עד האידנא בחצר הוה בעינא אצטנועי מינך, השתא אפי' בבית נמי בעינא אצטנועי מינך. ובמשנה ס,א: לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון. ובגמ' שם יליף לה מבלעם, א"ר יוחנן דאמר קרא, וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו. מה ראה, ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה. וברשב"ם במשנה מבואר דלא מהני חזקה בפתח מול פתח ובחלון מול חלון: "לא יפתח אדם לחצר השותפין - אפילו היכא דיש לו חזקה". והטעם לכאורה, דכיון דיש בזה היזק ראיה, לא מהני חזקה. ועיין בגר"א חו"מ קנד,כא (וכן נראה מהב"ח קנד,ה) דסברת הרשב"ם, דבלא חזקה לא מהני לפתוח לחצר השותפים, וע"כ בהכרח המשנה מיירי ביש חזקה.

והרמ"ה בפירוש לב"ב (פ"ג אות רפ) לאחר שהביא את ראית הגמ' מדברי בלעם, כתב הרמ"ה דמוכח מראית הגמ' שיש בזה איסור משום "צניעותא דנשי", דאם נאמר שרק דין יש כאן ולא איסור, אף אם פתחיהם היו מכוונים היתה השכינה צריכה לשרות עליהם, שמא מחלו זל"ז. אלא מוכח שלא מועילה מחילה. ועוד הוסיף הרמ"ה דדין זה דוקא בפתח כנגד פתח, או גגות העשויות לדירה או חצר שיש בה דין חלוקה: "אבל גבי חלון דאיפשר ליה לאשתמושי ולא ליסתכל ברשותא דחבריה, אע"ג דלכתחילה יכול למחות, אי אחזיק ביה קיימא ליה חזקה". ואף שהפסוק מיירי כדברירנא בפירקין ובפרק השותפין. ואע"ג  שהראיה מדברי בלעם מתיחסת גם לחלון מול חלון, ודין אחד להם: "הני מילי לכתחילה דומיא דמתני' דמייתינן לה עילויה דמיירי לכתחילה, אבל לענין חזקה הא כדאיתא והא כדאיתא". והקשה הרמ"ה, שאם יש בזה איסור ולא מועילה מחילה (בפתח מול פתח): "כי מירצו תרוייהו בהכי נמי אנן היכי שבקינן להו. שאני הכא דהרחקה יתירא הוא, משום דלא איפשר להו לאשתמושי תרוייהו בההוא דוכתא דמטי ליה היזק ראיה דרך צניעות, מיהו כיון דאיפשר דמסליק כל חד מינייהו תשמישיה מההוא דוכתא בעידנא דמשתמש ביה חבריה, ואניס נפשיה דלא לאהדורי אפיה להדי ההוא דוכתא דמטי ליה היזק ראיה. אי נמי דלא לשתמיש חד מינייהו אלא בההוא דוכתא [דלא] )אתי מיניה היזק ראיה ולא בההוא דוכתא דמטי ליה היזק ראיה. ליכא מדינא לעכובי עליהו דיכלי למימר אנן מזדהרינן בנפשין דלא לאשתמושי אלא דרך צניעות. ועוד דלאו כל הרחקה יתירא כיפי עלה בי דינא, אלא מידי דברירא מילתא דאתי בה לידי הרגל עבירה". מבואר מהרמ"ה דבחלון מהני חזקה, כיון שאפשר להשתמש בלא להביט ברשות חבירו, ואף שיכול השכן למחות, מהני חזקה. ובדלת מול דלת דלא מהני חזקה, אף שזה איסור ולא מועילה מחילה, אין בית דין כופין על כך, כיון שיכול כ"א להשתמש באופן שחבירו לא יראה בשעה שמשתמש חבירו, וכיון שהוא הרחקה יתירה, בית דין אינו כופה על רצון הצדדים להשתמש באופן זה. ולפ"ז האידנא שיש דלתות שסגורות בדר"כ לרשות המשותפת, וכן מה שיכול לראות מהרשות המשותפת הוא קטע קטן בבית, כך שאין היזק ראיה בדלת מול דלת, אין בי"ד כופין ומתערבים בהסכמת הצדדים.

[והנה מש"כ דדברי הרמ"ה שאין מתערבים בי"ד ומהני ריצוי הצדדים, נראה שהכונה לענין פתח נגד פתח, וכמשמעות דברי רמ"ה, דבחלון האיסור הוא רק לכתחילה, וא"כ לא קשה קושית הרמ"ה דמה מהני הריצוי, דכיון שכל האיסור הוא לכתחילה, ודאי שיועיל ריצוי, ורק בפתח מול פתח שלא מהני חזקה, הקשה איך מועיל ריצוי הצדדים. כך נראה לכאורה. אולם אח"כ מצאתי בדברי החזו"א ב"ב יב,ד סד"ה ובסמ"ע, דהרמ"ה מיירי בחלון מול חלון, אבל בפתח מול פתח לא מהני מחילה, שרק בחלון שהוא לכתחילה, אין לכופו לסתום. רק החזו"א הוסיף שאם היתה הסכמה מפורשת של השני, אין החיוב לסתום מונח רק לפתחו של הראשון, אלא יעשו גורל, וכן יחלקו בהוצאות, עיי"ש ועיין להלן בדברי האחרונים.]

ובזה יש לישב לכאורה מה שנוהגים העולם בפתיחת דלת מול דלת וחלון מול חלון, דלענין חלון ודלת כיון שכל הדיירים הסכימו וקנו על דעת כן, וכיון שכ"א יכול לעשות תשמיש צנוע בסגירת דלת או חלון, או כפי שנהוג היום גם לעשות וילונות לחלונות כשיש חשש לראיה ממקום אחר, כיון שהסכימו לכך, אין בי"ד מתערב בהסכמתם. ועצם קניית הדירה כשיודע שכך בונים באזור, יש לראות בזה הסכמה לאופי הבניה.

והב"י בחו"מ סי' קנד פסק כדברי הרמ"ה ולא כרשב"ם. הב"י הביא את ב הדעות: "וכתב הרמ"ה (סי' רפ) דאפילו חזקה וכו', מדברי רשב"ם נראה דחזקה לא מהניא בין בפתח בין בחלון שכתב (ס,א) לא יפתח לחצר השותפין אפילו היכא דיש לו חזקה עד כאן. וטעמא דאע"פ שהחזיק יכול למחות, משום דהיזק ראייה אין לו חזקה. [בדק הבית] ובסימן זה (סי"ז) אכתוב דהלכה כדברי האומרים דיש חזקה להיזק ראיה כל שידע הניזק ושתק". הרי שפסק כדעת הרמ"ה, אך לא מטעמיה, אלא מטעם שיש חזקה להיזק ראיה.

ובשו"ע חו"מ קנד,ג פסק: "לא יפתח אדם חלון לחצר חבירו, ואפילו אחד מהשותפים בחצר שבקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר, מעכב עליו שותפו מפני שמסתכל בו ממנו. ואם פתח, יסתום. ואם נתנו לו השותפים בחצר רשות לפתוח חלון או פתח, רשאי, והוא שלא יפתח פתח כנגד פתח או חלון כנגד חלון". ולכאורה משמע דלא מהני הסכמה לפתח מול פתח או לחלון מול חלון, וכן לא הזכיר לענין חזקה. ואפשר דהמחבר מיירי ברשות סתם ולא ברשות להדיא לחלון מול חלון, שאם נתנו לו להדיא רשות לדלת מול דלת או חלון מול חלון, מהני רשותם והסכמתם. וברמ"א הוסיף: "ובפתח כנגד פתח לא מהני חזקה. והוא הדין בחלון נגד חלון. וי"א בחלון נגד חלון מהני". וכל זה לענין חזקה ולא לענין הסכמה מפורשת.

והב"ח (חו"מ קנד,ה) כתב בבאור מחלוקת הרשב"ם והרמ"ה, דהרשב"ם מיירי בהיה לו בית שהיה בו פתח מול פתח וחלון מול חלון, והחזיק בבית בצורה זו ג שנים, ויש לו חזקה, ונפל הבית ובא לבנותו כמתכונתו הקודמת, וע"ז כתב הרשב"ם, דאף שהיתה לו חזקה בבית הקודם, לא יבנה את הבית מחדש באופן הנ"ל, ואף שחזקתו הקודמת בהיתר ולא באיסור. וכ"ז לרשב"ם דבעינן חזקת ג שנים להיזק זה. ומש"כ הרמ"ה דלא מהני חזקה בפתח מול פתח, מיירי באופן שהחזיק באיסור, דלרמ"ה מהני חזקה לאלתר, ועשה פתח מול פתח ולא מיחה חבירו, והחזיק באיסור, לא מהני החזקה. וסובר הרמ"ה דחזקה לא מהני כיון שבאיסור עשאו, שהרי בתחילת עשייתו לא ידע שישתוק חבירו וימחול לו, וכיון שבאיסור עשאו ואיכא קפידא טובא, לא מהני חזקה, משא"כ בחלון דלא הוי כל כך קפידא, מהני חזקה: "והדבר ברור שבפירוש רשב"ם לא איירי בחזקה זו שעשאה באיסור כל עיקר אלא בחזקה שהחזיק כבר, והרמ"ה לא איירי בחזקה שהחזיק כבר בפתח וחלון זה, אלא בחזקה שעשאה באיסור. והב"י מ"כ הבין דהרמ"ה מדבר בחזקה דקאמר רשב"ם ופליגי בפתח חלון כנגד חלון, ולא דק. ומתוך מש"כ התבאר דדוקא להרמ"ה דהחזקה היא לאלתר, דכיון דשתיק מחיל, הלכך לא הויא חזקה אלא בדליכא קפידא, אבל לפי רשב"ם היכא דעבר ועשה פתח כנגד פתח והחזיק כך ג שנים ובטענה, הויא חזקה למאן דאית ליה חזקה, אפילו היכא דאיכא היזק ראיה". ומבואר דאף לרשב"ם מ"מ מהני חזקה ג שנים היכא שהחזיק כבר, אם טוען שהסכים חבירו ומחל.

והב"ח הוסיף דכל זה דלא כפירוש הסמ"ע (קנד,י). הסמ"ע שם כתב דלרשב"ם כיון שעשאו והחזיק באיסור, אפי' יש עדים שמחל לו או שנתן לו שטר וקנין על זה, לא מהני כיון דיש איסור בדבר. ולדעת הרמ"ה, בחלון כנגד חלון מהני מחילה, דלדעת הרשב"ם אין זה איסור בבין אדם למקום גרידא אלא מחמת קפידת השכן, שכשיש קפידא, יש איסור. ולכן בחלון מול חלון דלא רגילים להקפיד כ"כ מהני חזקה, ואף בפתח מול פתח שיש רגילות להקפיד, מועילה מחילה גמורה או שטר וקנין, דלא עדיפי מקוטרא ובית הכסא. ויוצא דנחלקו הסמ"ע והב"ח אם לרשב"ם מהני מחילה מפורשת בפתח מול פתח.

ומהנתיבות קנד,ה נראה דמהני מחילה מפורשת או מחילה או מכירה בשטר או בקנין, ורק חזקה דג' שנים לא מהני, דכל ענין החזקה הינה רק ראיה שמחל סתם בשתיקה, שהסכים לסבול, אך יכול לטעון אח"כ סברתי שאני יכול לסבול וכעת איני יכול לסבול. והביא הנתיבות ראיה מהרמב"ן (ב"ב נט,א) בטעם שאין חזקה בחלון, דכל נזק שהוא נזק בגוף אין לו חזקה, ולא אמרו חזקה אלא בנזקי ממון, כמו אמת המים וסיד וסלעים והשנויין עמהם, שאין נזקן אלא בכותלו של חברו, אדם מוחל על כותלו אפילו יפיל אותו ממש, משא"כ בנזקי הגוף, והוא הדין וכל שכן בהיזק ראיה, דנזקי אדם באדם הוא, אי משום עין רעה אי משום לישנא בישא אי משום צניעותא, ואפי' מחל הניזק, כיון דודאי אסור הוא למזיק להזיקו בראיה ולהסתכל בו לדעת, ואין אדם יכול ליזהר בכך לעמוד כל היום בעצימת עינים, מחייבים לסתום החלון, ויכול השכן לומר סבור הייתי לקבל ועכשיו איני יכול לקבל. ומדברי רמב"ן אלו לומד הנתיבות דלא מהני מחילה בשתיקה: "דאין מחזקת ג שנים ראיה דמחל בפירוש, רק שסבל ושתק, ויכול לומר עד עתה סברתי שאוכל לסבול ועתה איני יכול לסבול, וכמבואר שם בנ"י, א"כ הכי נמי אין מחזקת ג שנים ראיה שמכר רק שמחל, ויכול לטעון סברתי שאוכל לקבל ואיני יכול". ולפ"ז אם מחל להדיא בשטר או בקנין, ולא רק חזקה שמחל מכח שתיקה, מהני אף בחלון ובפתח.

והוזכרו לעיל דברי הרמב"ן, דאין חזקה בהיזק זה מטעם שיכול לומר סבור הייתי שאני יכול לקבל, וכעת איני יכול לקבל. והרמב"ן הביא ירושלמי שאין חזקה להיזק ראיה: "הפותח חלון בחצר חברו במעמד חברו, יכול לומר לו יגעת ופתחת בשמאל, יגע וסתום בימין. הגע עצמך שהיה שם, יכול למימר בעינא הוינא תלעי. הגע עצמך שהיה מושיט לי צרורות, יכיל למימר מגחך הוינא באהין גברא. ושמעת מינה שאין להם חזקה, שאלו היה חזקה להיזק ראיה לעולם כיון שהוא פותח במעמד חברו והוא מושיט לו צרורות, מיד נתקיימה חזקתו, כדאמרינן (לה,ב) אי דלי צנא דפירי לאלתר הוי חזקה וכו'. ואמרינן נמי (מא,א) והא אית לי סהדי דאתא וסייע בגודא בהדאי, וכיון שלא נתקיימה חזקה בכך, לא מקיימא ליה חזקה לעולם היכא שיש שם היזק ראיה". מבואר מהירושלמי דאין חזקה להיזק ראיה, ואף בחלון מול חלון. וכן למד הר"י מקרקשתא (ב"ב נט,א) מדברי הירושלמי).

גם בנימוק"י (ב"ב לב,ב מעמוה"ר) הסיק מדברי הירושלמי דלא מהני חזקה להיזק ראיה דפתח מול פתח או חלון מול חלון. הנימוק"י למד מהירושלמי דבחצר אף בשנתן לו רשות, אסור לו לפתוח חלון באופן שיכול חבירו לראות ולהזיק בראייתו: "דיכול לומר סבור הייתי לקבל, ועכשיו אינו יכול לקבל. אלמא דלהיזק ראיה דחלון לא מהני שום ראיה". ואף שבקוטרא ובית הכסא מהני מחילה מפורשת, בחלון לא מהני כל ראיה, דכיון דהמזיק עצמו לא יכול להיות בטוח בעצמו שלא יציץ, מתוך שתשמישו תדיר, אין מניחין אותו לחטוא, דהיזק ראיה איסורא הוא. ולפ"ז לא מהני לכאורה כל הסכמה במקום שיש היזק ראיה, כמו בחלון מול חלון.

והריטב"א בסוגיא (ב"ב נט,ב) הביא את הירושלמי, וכתב דאינה ראיה, דודאי היכא שסייעו לבנות בתוך חצירו, כעובדא דרב ענן (ב"ב מא,א), דבכגון זה לא היה חבירו שותק כדי לצחק בו אלא אודויי אודי ליה, אבל גבי חלון כנידון הירושלמי, שזה עושה בתוך שלו, ואין חבירו מסייעו בעלות החלון (דלא כבעובדא דרב ענן שצריך לשלם מחצה, כדין מחיצת השותפים) ועדיין אינו מזיקו, יכול לומר מצחק הייתי בך. אך הוסיף הריטב"א: "ומ"מ עיקר הדין נראה לי אמת". והיינו כדעת הרי"ף דאין חזקה להיזק ראיה, ולא מהני מה שסייעו, וכמש"כ בירושלמי.

ואף דהירושלמי מירי במחילה בדרך של סיוע, שהיא מחילה מכלל התנהגותו, ולכאורה אינה מחילה באותה דרגה של מחילה מפורשת, ומדוע לא נאמר דמהני מחילה מפורשת, ובודאי אם סילק זכותו בשטר או בקנין. וצ"ל דכיון דיכול לומר סבור הייתי שאני יכול לקבל וכעת איני יכול לקבל, שהוא נזק גדול שאין דרך למחול עליו, ממילא גם במחילה מפורשת יכול לומר כן. כך נמצא בדברי החזו"א (ב"ב יא,ו ד"ה והרמב"ן), דבכל חזקת חלון דמהני חזקה, היינו דוקא בדליכא היזק ראיה.

ומ"מ לשיטת הרמ"ה נראה דמהני חזקה האידנא בפתח נגד פתח ובחלון נגד חלון, דהאידנא גם בפתח מול פתח לא נפיש היזקא, כיון שיש לפתח דלת שסגורה תדיר, וגם לחבירו יש דלת הסגורה תדיר, וספק אם יוכל לראות מדלת חבירו לתוך בית חבירו, וכיון שלא נפיש היזקא, יש בכגון זה חזקה ומהני מחילה אף מכללא וכמש"כ לעיל. רק השאלה אם לכתחילה מותר לעשות האידנא כן, אף אם בי"ד אינם מוחים בהם.

ב.     איסור בהיזק ראיה

לעיל התבאר גם בדברי הרמ"ה באיסור של היזק ראיה, דמראית הגמ' מדברי בלעם: "שמעינן דבהא איסורא נמי איכא משום צניעותא דנשי... דאי ס"ד לענין דינא בלחוד קאמרינן, מאי ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה ... ואי טעמא דדינא ותו לא, כי מכוונין נמי אמאי אין ראויין, דילמא ממחל הוא דמחלי גבי הדדי. אטו מאן דמחיל היזיקיה גבי חבריה גריעותא היא, אלא משום דלאו מידי דמשתריא במחילה הוא". וכן מבואר בנימוק"י (לב,ב מעמוה"ר הנ"ל): "דכיון דאי אפשר לו לעמוד בעצמו שלא יציץ מתוך שתשמישו תדיר, אין מניחין אותו לחטוא, דהיזק ראיה איסורא הוא".

ומצאתי בחקרי לב (חחו"מ ח"א סי' צח) שמחדש דכל האיסור לפתוח חלון מול חלון ודלת מול דלת, הנסמך מדברי בלעם, הוא דוקא כשיכול לראות אותו בדברים שבצינעא, אבל בלאו הכי אין איסור. ובזה אתי שפיר המנהג לפתוח דלת מול דלת וחלון מול חלון, במקום שלא שייך שיסתכל בדברים שבצנעא. וז"ל החקרי לב:

          "ואמינא לה במה שנ"ל, שעיקר דין היזק ראיה הוא דע"י פתיחת החלון לבית חברו או לחצר חברו, יסתכל באשת חבירו או יראה בדברים שבצנעה שאדם עושה עם אשתו, דעביד ולאו אדעתיה. שהרי בב"ב ס,א שנינו ... ומפיק לה מדכתיב וירא את ישראל שוכן לשבטיו ... ובמדרש ילמדנו, הובא בילקוט (פר' בלק): אמרו שלא ישראל שרוצים בעריות, ובשעה שירדו למצרים היו צנועים כ"א בתוך אהלו, דכתיב: איש וביתו באו. לא ראובן היה מביט באשתו של שמעון, ולא שמעון באשתו של ראובן, אלא כ"א באהלו. ואפי' שהיו ישראל ס ריבוא במדבר, כך היו צנועים ולא היה אחד פותח פתחו נגד פתחו של חבירו, כיון שראה בלעם כך התחיל משבחם, מה טובו אהליך יעקב. הנה מבואר דעיקר הדין היזק ראיה, משום צניעות נשים נגעו בה".

והביא החקרי לב ראיות לדבריו, מהרמ"ה ס,א שכתב דבהאי איסורא יש משום צניעות נשים. וגם בריש ב"ב (ב,ב) בהיזקא דבית שאני, פירש רש"י: "שאדם עושה בביתו דברי הצנע". (ומה שהביא ראיה מתש' הרשב"א ח"ג סי' קס, בראובן יש לו גן בביתו, ופעמים הנשים עושות שם מלאכתן, וכן אוכלין שם בקיץ לרוח היום, ויש לשכנים חלונות פתוחות על אותו הגן זה ימים רבים, שאין לבעל החלונות חזקה, לכאורה אין משם ראיה שזה מטעם צניעותא, די"ל דכך הוה עובדא, אבל אה"נ, גם בלא טעם זה יש איסור להיזק ראיה בענינים אחרים ואין חזקה). וכתב החק"ל, דאף למש"כ הרמב"ן בב"ב נט,ב דטעם היזק ראיה הוא משום עין הרע או משום צניעות, י"ל דהעיקר משום צניעות, ואגב זה חששו לעין הרע. ולפ"ז כשפותח דלת מול דלת באופן שאין חשש לצניעות, אין בזה איסור. ואף בחלון מול חלון, לשיטות דלא מהני חזקה, האידנא שאפשר לסגור החלונות באופן שלא יראה השכן, ובפרט שיש תריסים וכד', לכאורה אין בזה איסור. ובכל אופן בזה יש לישב מנהג העולם.

עוד ראיתי בהפלאה בפנים יפות (במדבר כד,ב) שכתב לפרש שענין זה שלא יהיו פתחיהם מכוונים, כדי להסיר מהם את הקנאה והתאוה: "ואחז"ל (ב"ב ס א) ראה שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה ואמר ראויין הן לברכה, ענינו, כי קללת אדם הראשון היה ע"י הקנאה והתאוה והכבוד, כמ"ש (אבות ד,כא) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, ומה שלא כוונו פתחיהן זה כנגד זה הוא להסיר מהם הקנאה איש מרעהו, ושלא יתאוה בשל רעהו, ושלא יתגאה איש על רעהו". הרי שצריך להסיר כל הענינים המביאים לקנאה וכו', ובכללם שאין פתחי אהליהם מכוונים זל"ז.

שוב ראיתי בפתחי חושן לגרי"י בלוי זצ"ל, נזיקין יד (ג), שבזמנינו שיש פרוזדור לפני הפתח, ושם אין תשמישים צנועים, שוב אין דינו כפתח מול פתח. וציין לתש' משכנות ישראל, לגר"י גרוסמן זצ"ל, סו"ס לד. ושם תמה מדוע כשמתכננים שכון חרדי, לא שמים לב לאיסור זה לפתוח פתח מול פתח וחלון מול חלון. ולמש"כ לעיל י"ל דלא שייך ענין צניעות בפתח מול פתח, וכמש"כ לעיל. וכאמור, אין בזה לקבוע את ההלכה להתיר, אלא לישב מנהג העולם מדוע לא נהגו להקפיד בזה.