בדין חרש המדבר
ראשי פרקים
א. מדבר ואינו שומע, לענין מכירת קרקעות
ב. מי שלמדוהו לדבר
ג. גט חרש
שאלה
הופיע בפני לסדור גט אדם שאינו שומע כמעט בכלל, וספק אם שומע ברור כשצועקים באזניו. לדבריו בעבר שמע קצת, אך עם השנים שמיעתו נחלשה יותר ויותר. כשנתתי לו לקרוא, הוא קרא בצורה ברורה לחלוטין, אף שהיתה קצת משונה, אולם ברורה לחלוטין, בחיתוך ההברות ובהגיתן. כמו כן הוא קורא את שפתי הנוכח ומבין את השיחה. מבקשה שהוא העלה לפני, הבנתי שיש בו אפי' רמה אינטליגנטית מעל לממוצע.
יצוין כי הצדדים נשאו לפני מספר שנים, כשהבעל היה חרש במצב דומה, ככל הנראה עם איכות שמיעה מעט טובה יותר מהמצב כיום. והסתפקתי לגבי תוקף התחייבותו בהסכם הגרושין, העוסק בעניני כספים ורכוש, וכן לענין הגט אם צריך לעשות גט חרש או גט רגיל.
תשובה
א.
מדבר ואינו שומע, לענין מכירת קרקעות
מצאנו במקומות רבים בש"ס מיעוט של חרש שאינו שומע
ואינו מדבר, והטעם דהוי חסרון בדעת, עיין יבמות קיג,א ועוד מקומות, ואכמ"ל.
ואיתא בגיטין עא,א: אמר רב כהנא אמר רב, חרש שיכול לדבר מתוך הכתב, כותבין ונותנין
גט לאשתו (שהיה פיקח כשכנסה וקדושיו קידושין גמורין, ותנן ביבמות (קיב,ב) נתחרש
הוא או נשתטה, לא יוציא עולמית, לפי שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קידושי חכמה,
וקאמר רב דאם יכול לדבר מתוך הכתב דיודע לכתוב על הקלף כתבו ותנו גט לאשתי אתם
פלוני ופלוני ומסר להם, פיקח גמור הוא וכותבין ונותנין – רש"י). אמר רב יוסף,
מאי קא משמע לן, תנינא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו, בודקין אותו
שלשה פעמים, אם אמר על לאו לאו ועל הן הן, הרי אלו יכתבו ויתנו. אמר ליה רבי זירא
אלם קאמרת (דכיון דשומע הוא, הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אבל חרש שאינו שומע ואינו
מדבר, אי לאו דיכול לדבר מתוך הכתב ברמיזה, לא מפיק ואי לאו דאשמעינן רב לא הוה
ידענא), שאני אלם, דתניא, מדבר ואינו שומע זהו חרש (ולא זהו חרש שדברו בו חכמים
בכל מקום והשווהו לשוטה, דזהו כפיקח לכל דבריו כדקתני בהדיא, אבל חרש דרב כהנא
לא שומע ולא מדבר), שומע ואינו מדבר זהו אלם, וזה וזה הרי הן כפקחין לכל
דבריהם. ובהמשך הגמ' הובאה דעת רשב"ג דפיקח ונתחרש, הוא כותב גט ואחרים
חותמים, כדעת רב כהנא. ושם בע"ב: אמר רבי יוחנן, חלוקין עליו חביריו על
רשב"ג. אמר אביי אף אנן נמי תנינא, נישטת לא יוציא, נתחרש הוא או נשתטה, לא
יוציא עולמית. מאי עולמית, לאו אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב. וכן קיי"ל
להלכה, דחרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר, אין סומכין על כתבו להחשיבו כפקח, אלא אם
כנס כשהוא פקח, אינו מוציא עולמית, ואם כנס כשהוא חרש, מוציא ברמיזה, עיין
רמב"ם הל' גרושין ב,יז, ושו"ע אהע"ז קכא,ו.
ואיתא שם בגיטין עא,א: חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר
קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין, אבל לא לגיטין. תנאי היא דתניא, אמר רבן
שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בחרש מעיקרו, אבל פיקח ונתחרש הוא כותב והן
חותמין. והרמב"ם בהל' מכירה כט,ב-ג, כתב וז"ל:
"החרש כיצד נושא ונותן, חרש שאינו שומע ולא מדבר או מדבר ואינו שומע כלום, מוכר ולוקח המטלטלין ברמיזה אבל לא בקרקע, ואף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתישבין בדבר. (השגת הראב"ד) אבל לא בקרקע וכו'. א"א, זה לא ידעתי למה, עכ"ל. אלם ששומע ואינו מדבר או מי שנשתתק, מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימות בכל, בין במטלטלין בין בקרקע, והוא שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו".
ומה שחילק הרמב"ם בין מדבר ואינו שומע, שדינו כחרש
גמור, לשומע ואינו מדבר, הקשה עליו הרב המגיד שם, דבגמ' גיטין עא,א השוו דיניהם,
דזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם. וברש"י שם דחרש המדבר ואינו שומע, אין זה
חרש שדברו בו חכמים בכל מקום והשווהו לשוטה, דמדבר ואינו שומע הרי זה כפקח לכל
דבריו, ונשאר בצ"ע. ועיין גם בהל' טוען ונטען ה,יב, לענין מה שאין נזקקין
לטענת חרש ושוטה, דדעת המגיד דמיירי באינו שומע ואינו מדבר, אבל מדבר או שומע,
נזקקים לטענותיהם. ועיי"ש בלח"מ לחלק בין קנינים לטענות, וי"ל
דלקנינים בעינן דעת טפי מלנזקקים לטענותיהם. ועיין בטור (חו"מ רלה,יט) דמה
שהחמיר הרמב"ם בדינו של מדבר ואינו שומע, אינו נראה כן. וכן מבואר
מהרמב"ן ביבמות קד,ב, עיין להלן.
ובכס"מ כתב לישב, דמה דאיתא בגמ' הרי הם כפקחים לכל
דבריהם, אין הכונה לפקחים ממש, דפקחים ממש אינם צריכים בדיקה, ומדבר ואינו שומע
ושומע ואינו מדבר צריך בדיקה, וכיון דקתני מדבר ואינו שומע זהו חרש, משמע שדינו
כחרש גמור לדברים שלא נאמר בו בפירוש שאינו כחרש. ועוד י"ל, שסובר
הרמב"ם שהוא כפקח דוקא כששומע קצת, וקרי ליה אינו שומע לפי שאינו שומע
כמו הפקחים, אבל אם אינו שומע כלל דינו כחרש גמור. וע"ע בגדו"ת לו,א,א
מש"כ בזה.
ועל תרוצו השני של הכס"מ, כתב בפרמ"ג (פתיחה
כוללת ח"ב), דכל הפוסקים כתבו דאף שאין שומע כלל, אם הוא מדבר, הרי הוא כפקח,
כברייתא דריש חגיגה (ב,ב). והא דתנן בתרומות א,ב דהמדבר ואין שומע לא יתרום
לכתחלה, י"ל לשיטת הרמב"ם דשומע קצת, ולכתחילה לא יתרום כיון שאינו
משמיע לאזניו את הברכה היטב.
גם בית הלוי (ח"ג סי' ב,ג) כתב דאף באינו שומע כלל
דינו כפקח. דאף אם היה פקח ונתחרש אח"כ הרי הוא כשוטה לכל דבריו, היינו באינו
שומע ואינו מדבר, דכל שאיבד גם שמיעה וגם דיבור, ודאי נאבדה דעתו, אבל במדבר ואינו
שומע, בחסרון חוש השמיעה לבד, אין כאן חסרון בדעת שלו, דהא תנן הרי הם כפקחין לכל
דבריהם. והא דכתב הכס"מ דבאינו שומע כלום הרי הוא כשוטה, י"ל דאינו מצד
חסרון חוש השמיעה, אלא שאם אינו שומע כלום, לא היה לו ממי ללמוד דעת, ועיר פרא אדם
יולד, ואם לא ילמד דעת מאחרים אין לו דעת. וכל זה באינו שומע מעיקרא, אבל אם שמע
ולמד דעת אף שנתחרש אח"כ ואינו שומע כלום, גם הכס"מ מודה דאינו כשוטה.
ואם תאמר, הרי מדבר ואינו שומע כלום שכ' הכס"מ דהוא כשוטה, ע"כ איירי
בשמע מקודם, דאל"כ מהיכן למד לדבר. זה אינו, דודאי דמדבר דאמרינן בכל דוכתא
אין הכוונה שיודע לשון המדינה או שאר לשון אחר, וגם מי שנולד בבית האסורים ולא
למדוהו שום לשון גם הוא אינו בכלל אינו מדבר לענין שיחשב לחסרון דעת, וכל שיש לו
חוש הדיבור ויכול להוציא כלל ההברות והקולות הנצרכות לדיבור, הוא נקרא מדבר, אף
שאינו יודע שום לשון, ורק מי שחסר לו חוש הדיבור שאינו יכול להוציא מפיו ההברות
הנצרכות מחמת חסרון שבחושיו, הוא הנקרא אינו מדבר לענין חסרון דעת, ולא מי שאינו
מדבר מחמת חסרון לימוד.
וכן נמצא בתש' בית שלמה (חאו"ח סי' צה) שכתב דתרוצי
הכס"מ "תמוהים מאד", וחרש המדבר במקצת, אף אם אינו שומע כלל, הרי
הוא כפקח לכל דבריו, כדאיתא בברייתא דחגיגה ג,א ובמשנה תרומות א,ב; "ופשוט
לענ"ד דאף שאינו יכול לדבר המלות כראוי, מ"מ כל שיכול לדבר מקרי מדבר,
דאם לא כן נימא דכל שמגמגם קצת בלשונו כדרך המצוי, מקרי אלם, והא ודאי ליתא".
וע"ע להלן אות ב מדברי האחרונים בענין.
והנתיבות רלה,כ הקשה על הכס"מ, דהא בחגיגה ב,ב תנן
בהדיא, דחרש שדיברו חכמים בו בכל מקום, כשאינו שומע ואינו מדבר. וא"כ כשמדבר
ואינו שומע דינו כפקח. גם הקשה על מה שתירץ הכס"מ דמיירי בשומע קצת, דהא
כששומע כשמדברין איתו בקול רם, אפילו אינו מדבר, דינו כשומע ואינו מדבר,
וכמש"כ הרא"ש בתש' פה,יג, שהשומע כשמדברים עמו בקול רם, אינו חרש אלא
שכבדו אזניו משמוע והרי הוא כפקח לכל דבר. עוד הקשה הנתיבות, מדוע בהל' גיטין
וקדושין לא כתב הרמב"ם דמי שמדבר ואינו שומע דינו כשוטה (עיין להלן, דבהדיא
כתב הרמב"ם בהל' אישות דדינו כפקח). ותירץ הנתיבות, וז"ל:
"לכן נראה לפענ"ד דדעת הרמב"ם דהא דתנן בחגיגה חרש שדיברו בו בכל מקום, היינו דוקא בכל מקום שהזכירו חכמים חרש אצל שוטה וקטן, וכ"כ רש"י שם (ד"ה חרש) וז"ל, שהשוו אותו לשוטה, אז בעינן דוקא שיהיה אינו שומע ואינו מדבר. אבל כאן שלא הזכירו אלא חרש לבד, הוא אפי' מדבר ואינו שומע, וכדתנן בגיטין (עא,א) מדבר ואינו שומע זהו חרש. והטעם דקרקע גרע, דהא קטן אחר יג שנים, שדינו כגדול לקדש ולגרש, וס"ל להרבה פוסקים (חו"מ רלה,ח) דאפילו קרקע שלו אינו יכול למכור אם לא שהוא חריף, וכיון דבקרקע בעינן חריפות, ולכך אפילו חרש שמדבר ואינו שומע אינו חריף ואינו יכול למכור קרקע. די"ל דהיה קים להו לחכמינו ז"ל שאינו חריף ואינו יכול למכור קרקע. ונראה דאם צריך למכור קרקע, שהבי"ד מעמידין לו אפוטרופוס כמו שמעמידין לשוטה (חו"מ רלה,כ), דיש לו דין שוטה לזה, דאי לא תימא הכי, לא יהיה יכול למכור קרקע אם לא שילוה תחלה והב"ד יגבוה לפרעון".
מבואר מהנתיבות שחרש שהוצמד דינו לשוטה, הוא דוקא אינו
מדבר ואינו שומע, אבל שומע ואינו מדבר אין דינו כשוטה. אבל לפעמים היה נראה לחכמים
להחמיר בדינו, שאין בו דעה מספקת, כגון למכירת קרקעות המצריכה דעת יותר ממכירת
מטלטלין או קדושין וגרושין, וכמו שמצאנו לענין מכירת קרקע שירש מאבותיו, דאינו
יכול למכור עד הגיעו לכ'. ולכן לא סמכו על מדבר ואינו שומע במכירת קרקעות, אלא יש
להעמיד לו אפוטרופוס כמו בשוטה. וכן תירץ מהרש"ם (ח"ב סי' קמ),
דהרמב"ם לא כתב אלא לענין מכירת קרקעות, דגם במי שהוא בן יג, שדינו לכל דבר
כאיש גמור, עד עשרים שנה אין דינו כגדול בקרקע של אבותיו, ובשלו עד שידע בטיב
מו"מ. לכן גם מי שאינו שומע איננו עכ"פ כיודע בטיב מו"מ או כבן
עשרים, אבל לשאר דברים דינו כגדול. והביא המהרש"ם ממהר"ם שיק סי' קמו
שכתב, דבמו"מ בעינן שיהיה סמכא דעתיה דמוכר וקונה, ובאינו שומע לא סמכא
דעתיה, כיון שאינו יודע דעת שכנגדו כשאינו שומע דיבורו. (ועיין להלן תש'
מהר"מ שיק).
וכתרוץ המחלק בין מכירת קרקעות לשאר ענינים נמצא גם
במרכבת המשנה (לגר"ש מחעמלא) מכירה כט,ב, וכן הביא דברי הנתיבות האבני נזר
(חאהע"ז סי' רכה,ג), וכן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל באגרות משה
(חאהע"ז ח"ג לג), שיש הכרח לומר כתרוץ הנתיבות. (ועיין דברי חיים
ח"ב חאהע"ז סי' עב ד"ה אך בנידון, דלא קיי"ל כרמב"ם
במש"כ במדבר ואינו שומע, עיי"ש. וצ"ע דבסוף התשובה משמע שחש לשיטת
הרמב"ם). ובקונטרס מלאכת חרש כתב דמש"כ הרמב"ם הוא בקרקעות, מפני
שאין קרקעות ניתנים מיד ליד, ואין כאן מעשה המוכיח על דעתו של החרש המדבר,
משא"כ במטלטלין. וזה כוותיה דהנתיבות, אך לא מטעמיה.
ועיין בגט פשוט קכ,כט שהביא את דברי הרמב"ם והחולקים
עליו, ולדבריו אם נכתב גט ע"פ דבורו של מדבר ואינו שומע, כיון דדעת
הרמב"ם שדינו כחרש גמור, אף דהטור והר"ן פליגי עליה, הרי היא ספק
מגורשת. אך בהמשך הקשה על מש"כ הרמב"ם דדינו כחרש גמור, דמריש חגיגה
ומתרומה משמע שיש לו דעתא צילותא, ושכן פסק הרמב"ם בהל' תרומות ד,ד ובהל'
חגיגה ב,א, ונשאר בצ"ע על הרמב"ם.
וכאמור, לכאורה יש להקשות סתירה בדברי הרמב"ם,
ממש"כ בהל' אישות ב,כו: "חרש וחרשת האמורים בכל מקום הן האילמים שאין
שומעין ואין מדברים, אבל מי שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר, הרי הוא ככל
אדם. ואיש ואשה שהן שלמים בדעתן ואינן לא חרשים ולא שוטים נקראין פקח ופקחת".
ומבואר דמדבר ואינו שומע הוא ככל האדם. וכמו שרמז הנתיבות הנ"ל לסתירה זו.
ומהר"מ שיק בתש' (חאהע"ז סי' עט) כתב לישב, דהרמב"ם בהל' מכירה מיירי
בחרש המדבר, אך אינו מדבר ממש אלא רומז, עיי"ש, ולכאורה הוא דוחק בדברי
הרמב"ם. ונשאר בצ"ע על הרמב"ם דדבריו סותרים. ובסוף תשובתו כתב
לישב, דהרמב"ם מיירי דמדובר בחרש שאינו שומע ואינו מדבר מלידה, ולמד לדבר
בבית ספר לחרשים, שלא יצא מידי ספק בר דעה. ולכאורה למש"כ האחרונים, אם
הצליחו ללמדו בבי"ס, כנראה הוא שומע קצת, וכמש"כ הדברי חיים
מהרמב"ם בפירוש המשניות והברטנורא בתרומות א,ב, ועיין עוד להלן אות ב.
עוד יש להקשות סתירה לכאורה ברמב"ם, ממש"כ בהל'
תרומות ד,ד (ומקורו במשנה תרומות א,ב), דחרש מדבר ואינו שומע לכתחילה לא יתרום,
מפני שאינו שומע הברכה, אך תרומתו תרומה. ומוכח שאינו כשוטה שאף תרומתו אינה
תרומה, ולא כחרש המדבר ואינו שומע, שכתב הרמב"ם דינו שם בה"ב שאין
תרומתו תרומה. וכן יש להקשות מדברי הרמב"ם בהל' עדות ט,יא: "החרש כשוטה
שאין דעתו נכונה ואינו בן מצות. ואחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר,
אע"פ שראייתו ראייה מעולה ודעתו נכונה, צריך להעיד בבית דין בפיו, או שיהיה
ראוי להעיד בפיו, ויהיה ראוי לשמוע הדיינים והאיום שמאיימין עליו. וכן אם נשתתק,
אע"פ שנבדק בדרך שבודקין לענין גיטין ונמצאת עדותו מכוונת והעיד בפנינו בכתב
ידו, אינו עדות כלל, חוץ מעדות אשה לפי שבעיגונה הקילו". הרי שבמדבר ואינו
שומע החסרון שאינו שומע האיום שמאיימים עליו הדיינים, והוא דין מיוחד בעדות, אבל
אינו כשוטה, משא"כ מי שאינו שומע ואינו מדבר.
והגרא"ז באבן האזל מכירה כט,ב הקשה את הסתירה
הנ"ל בדברי הרמב"ם, והביא גם דברי הגר"א בבאורו לחו"מ רלה,נד,
והקשה עליו, עיי"ש. וכתב הגרא"ז לבאר, דכשהחסרון הוא מצד הדעת, יש למדבר
ואינו שומע ושומע ואינו מדבר דין פקח לכל דבריו. אולם יש ענינים שדין חרש התמעט
מטעמים אחרים ולא משום חסרון דעת, ובהם דינו של מדבר ואינו שומע כדין חרש. דכשנזכר
דין חרש אצל שוטה, מוכח שחסרונו הוא דעת, דומיא דשוטה, וחרש זה הוא שאינו שומע
ואינו מדבר בדוקא. והן למעשה דברי הנתיבות רלה,כ.
ולפ"ז כתב הגרא"ז לישב את דברי הרמב"ם,
דהא דתנן חרש רומז ונרמז במטלטלין, וכן מה דתניא בגיטין חרש לא הלכו אחר רמיזותיו
אלא למטלטלין אבל לא לגיטין, אין הדין משום חסרון דעת, אלא שכח הרמיזה לא מהני רק
במטלטלין ולא בקרקע. ובשומע ואינו מדבר מהני רמיזתו גם לקרקע ולגיטין, יש לחלק בין
רמיזה שלו לרמיזה של אחרים. דשומע ואינו מדבר שהוא מוכר ע"פ רמיזה שלו ושומע
מה שאחרים מדברים עמו, מהני רמיזתו, אבל מדבר ואינו שומע שהוא צריך להבין את
הרמיזה של אחרים, ואין אנו סומכין שהוא מבין רמיזת אחרים, ולכן לא מהני. דבין מדבר
ואינו שומע ובין שומע ואינו מדבר, הרי הם כפיקחים לענין דין דעת, רק החילוק הוא
בדין רמיזה, וזה שייך רק במקח וממכר, שמתוך שאינו יכול להבין רמיזתם של אחרים אינו
יודע במקח קרקעות. ולכן אף שהוא מדבר שהוא מוכר בכך וכך מעות ונתנו לו המעות, לא
מהני מכירתו. אבל בגיטין וקידושין, כיון שאין החסרון בדעת שלו, שפיר מהני הקדושין
והגירושין שלו, ואין צריך לרמיזה כלל, שהרי הוא מדבר ואינו צריך לשמוע מה שאחרים
אומרים לו, ובשומע ואינו מדבר מהני גם רמיזתו ע"י בדיקה גם לקרקעות.
ולפ"ז לענין גט דינו כבן דעת, ולענין הסכם גרושין, ככל שמדובר בעניני קרקעות
לכאורה לא מהני מכירתו. אולם לכאורה האידנא ככל שהוא קנה וזכה בדירה, כך יש לו
היכולת למכרה, שהרי לא קנה את הדירה ע"י שאחרים זיכו לו. ומה עוד שכל עניני
ההסכם מובאים בכתב, ובפרט שההסכם מעגן רק בירור חלקים, וכ"א נוטל את שלו.
ובפרט בנדו"ד שיש לו עו"ד, אף שלא בי"ד מינה העו"ד (עיין
שו"ע חו"מ רלה,כ), לכאורה בזה סגי וחשיב כיש לו אפוטרופוס, דלענין זה
לכאורה סגי במה ששכר לעצמו עו"ד, בצרוף האמור לעיל, אף לשיטת הרמב"ם.
וע"ע באגרות משה הנ"ל (חאהע"ז ח"ג
סי' לג) שכתב בהסבר תרוץ הנתיבות, דבאינו שומע הרי זה חסרון וקלקול השייך לדעת
האדם. ולכן אף שמדבר, שיש לו התחברות לעניני העולם והשלים חסרונו להיות בדין פקח,
מ"מ חריפות הדעת הנצרכת למכירת קרקע אין בו. אולם כשהוא שומע, אין בו
שום חסרון וקלקול במוח, ומה שאינו מדבר אין חסרון בדעת ובמוח אלא כמחלה וחסרון
באברים אחרים, ואין בזה קלקול, ולכן אין מניעה שתהיה לו חריפות שיש לפקח, וממילא
יכול גם למכור קרקעות. ותמה על תרוצי הכס"מ, וכמו שהקשה בנתיבות. ונראה
שבשו"ע חזר בו, כמו שלא חילק לענין גיטין וקדושין ועדות: "ולכן למעשה
ודאי אין לחוש לזה בכל הדברים, והוא כפקח גמור, לבד ממכירת קרקעות
להרמב"ם". ולפ"ז כל דבר שאינו במסגרת של מכירת קרקעות, יש לדונו
כדין פקח, ובנדו"ד בהסכם הגרושין שאינו מכירת קרקעות אלא ברור חלקים, ואף יש
לו עו"ד שמטפל בדבר, יש להכשיר את ההסכם וכנ"ל.
ונראה מדברי הרמב"ן שסובר שאינו שומע ומדבר או אינו
מדבר ושומע, דינם כפקחים לכל דברים. דהגמ' יבמות קד,ב דנה לענין חליצת אילם
ואילמת, אם כשרה כיון שקריאה לא מעכבא, או כיון שאינו ראוי לקריאה, קריאה מעכבת
בו: אמר רבא השתא דאמרת קריאה לא מיעכבא, לפיכך אלם ואלמת שחלצו, חליצתן כשירה.
תנן, חרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן, חליצתה פסולה. מאי טעמא, לאו משום
דלא בני קרייה נינהו. לא משום דלאו בני דעה נינהו. אי הכי אלם ואלמת נמי. אמר רבא,
אלם ואלמת בני דעה נינהו, ופומייהו הוא דכאיב להו. והא אמרי דבי רבי ינאי לפי
שאינו באמר ואמרה. אלא כי אתמר דרבא אסיפא אתמר חרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן
הקטן חליצתה פסולה. אמר רבא השתא דאמרת קרייה מעכבא, לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן
פסולה, ומתניתין כר' זירא, דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל
שאין ראוי לבילה בילה מעכבת.
והרמב"ן שם ביבמות הקשה מהגמ' חגיגה ב,ב דחרש המדבר
ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם, וזה וזה כפקחין לכל דבריהם.
ומהירושלמי פ"ק דתרומות דחרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר.
ולפ"ז ביאר הסוגיא, דבהו"א סברו דחרש במשנה הוא שאינו שומע ומדבר, מדלא
קתני שוטה, ולכן הקשתה הגמ' לאו משום דאינן באמר ואמרה, לפי שאין אנו יכולין ללמדם
לקרוא, ולא משום דלאו בני דעה נינהו משום חרשותן בלבד, ולית לן השתא הרי הן כפקחים
לכל דבריהם אלא כפקחים הן לחייבן במצות, אבל לחליצה שצריכה כוונה, אין להן דעת: "ומסקנא משום שאינן בואמר ואמרה ואפילו במדברין, ואי נמי בשאינן מדברין פי'
ר' ינאי דמתניתין, משום האי טעמא נמי פסיל להו, אף על גב דאיכא נמי משום דעת,
לפיכך אלם ואלמת נמי חליצתן פסולה משום קריאה ולאו דוקא נקט חרש". (ועיין
להלן אות ב לענין חליצה בחרש המדבר). ומשמע מהרמב"ן דבמדברים אין הפסול משום
דעה אלא דוקא בחליצה שצריך כונה וצריך ואמר ואמרה, הא לשאר ענינים יש בהם דעת, וזה
דלא כרמב"ם.
גם מדברי הר"ן גיטין (לג,א-ב מעמוה"ר) מבואר
דחרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר, הרי הם כפקחים לכל דבריהם, אלא שצריך
בדיקה, וז"ל: "חרש שיכול לדבר מתוך הכתב. אע"פ שאינו מדבר ואינו
שומע, ומשו"ה לא קי"ל כותיה, אבל מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר, הרי
הן כפקחין לכל דבריהם ובבדיקה סגי". ועיין להלן אות ב מש"כ ממהר"מ
שיק בענין.
וגדר מי נקרא מדבר, נמצא באגרות משה (חיור"ד
ח"ד סי' מט): "כידוע חרש שיכול באמת לדבר, דזה הוי כשמדבר מילים שמובנות
בקל, אינו נחשב כחרש לדינא, כדאיתא בנדה יג,ב, אבל חרש שאינו יכול לדבר מילים
שיהיו מובנים לרוב אנשים נחשב כחרש, אף אם יכול לדבר ע"י ידיו או
בכתיבה". וכאמור בנדו"ד הבעל מדבר באופן ברור לחלוטין, וקרא היטב והובן
היטב מה שאמר, הגם שבניגון של כבד פה, אבל דבריו היו ברורים לחלוטין. וע"ע
בצמח צדק (לובאוויטש, חאהע"ז סי' קנח) מש"כ לענין חרש שאינו מדבר אלא
בלחש, וגם זה רק כמה תיבות לחצאין וכמה לא, אם נחשב כמדבר.
ויש לצרף לנדו"ד גם שיטות ראשונים הסוברים דאף בחרש
גמור תקנו לו חכמים קנין בקרקעות כדי חייו, וכמש"כ לעיל דכן דעת הראב"ד.
תנן בגיטין נט,א: חרש רומז ונרמז (מה שהוא רומז קיים, ומה שרומזין לו והוא מתרצה
קיים. רמיזה – בידיו ובראשו – רש"י), ובן בתירא אומר קופץ ונקפץ (עקימת
שפתיים, שנא' קפצה פיה (איוב ה), ואינו סימן ניכר כרמיזה) במטלטלין. הפעוטות מקחן
מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ובגמ' שם: אמר רב נחמן, מחלוקת במטלטלין, אבל בגיטין
דברי הכל ברמיזה. פשיטא, במטלטלין תנן, מהו דתימא אף במטלטלין, (קאמר, וכל שכן
בגיטין, דלא תימא גיטין הוא דקילי משום דבקפיצה כנס בקפיצה יוציא, אבל מטלטלין
שנפלו בירושה לא, משום הכי תנן מטלטלין), קמ"ל (רב נחמן מטלטלין דוקא נקט בן
בתירא ולא בגיטין ובקרקעות, לא ברמיזה ולא בקפיצה, דהכא הוא משום כדי חייו תקון
רבנן כדלקמן). איכא דאמרי, א"ר נחמן, כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין.
והאנן במטלטלין תנן, אימא אף במטלטלין. ולפ"ז יוצא שנחלקו שני ההסברים בגמ'
אם במטלטלין דוקא תקנו קפיצה או רמיזה, דאף דפשטות הגמ' דהמחלוקת היא לענין קפיצה
בלבד, מבואר ברש"י דללישנא קמא לא תיקנו לא קפיצה ולא רמיזה אלא במטלטלין כדי
חייו, ולאיכא דאמרי תיקנו הן במטלטלין והן בשאר דברים כגיטין וקרקעות. ועיין
בריטב"א בגיטין שם.
עוד מבואר ברש"י דקפיצה אינה סימן ניכר כרמיזה, והיא
פחותה מרמיזה, ובן בתירא בא להקל דאף בקפיצה מהני. וכן מבואר ברמב"ם מכירה
כט,ב: "החרש כיצד נושא ונותן, חרש שאינו שומע ולא מדבר או מדבר ואינו שומע
כלום, מוכר ולוקח המטלטלין ברמיזה אבל לא בקרקע". ומבואר דדוקא ברמיזה ולא
בקפיצה, וכלישנא קמא דדוקא במטלטלין ולא בקרקעות. וכ"פ בשו"ע חו"מ
רלה,יז. וכן פסק הסמ"ג (עשין פב), דדוקא במטלטלין ולא בקרקע.
אמנם הרמב"ם בפירוש המשניות (גיטין ה,ז) כתב דבן
בתירא מחמיר יותר מת"ק, דקפיצה אינה עקימת שפתיים גרידא אלא שבמקח וממכר
במטלטלין לא מהני רמיזה אלא עד שיקבל הדבר ויחזיק בו, וימסור החפץ לזה שמכר לו,
ולא תספיק הרמיזה בלבד. וכן הסביר הריטב"א בדברי בן בתירא: "נוטל החפץ מידו
ונותן לו המעות שלא ברמיזה", וכן הראב"ד בפירושו על הרי"ף (גיטין
כז,ב בעמוה"ר) מהירושלמי. ומ"מ פסק הרמב"ם בהל' מכירה דאין צריך
קפיצה אלא סגי ברמיזה.
והראב"ד בהל' מכירה כט,ב הקשה על הרמב"ם שפסק
דבקרקעות לא מהני, דלא ידע מדוע פסק הרמב"ם כן. וכדעת הראב"ד נראה מדברי
הרי"ף, לפי מה שלמד הרא"ש בדבריו, עיי"ש ברא"ש גיטין ה,יח,
מזה שהביא הרי"ף מימרא דרב נחמן בהלכותיו, משמע שפוסק כבן בתירא וכלישנא בתרא
דרב נחמן לקולא. וסברתו מדאמר רב נחמן דבריו אליביה דבן בתירא, אלמא דקסבר דהלכתא
כוותיה. והרא"ש השיג על הרי"ף, דבכל התלמוד מפרשין האמוראין דברי התנאים
לידע פירוש המשנה במה נחלקו, אע"ג דלית הלכתא כוותייהו, והבא להקל צריך ראיה.
אמנם כדעת הראב"ד נמצא במאירי בשם יש מי שפירש, ועיי"ש שביאר דין קפיצה
בקרקע לשיטתו. ומ"מ יש לצרף דעות החולקים על הרמב"ם וסוברים דמדבר ואינו
שומע הוא כפקח לכל דבריו, וכן דמהני אף בחרש גמור רמיזה במקרקעין, לאשר ולתת תוקף
להסכם הגרושין שעליו הסכים החרש, וכנ"ל.
ב.
מי שלמדוהו לדבר
ומצאנו דיון באחרונים בחרש גמור והוא משכיל ולמד דעת,
וכיום עם התפתחות מדע הרפואה, ניתן ללמד חרש גמור להבין ולהשכיל. הפרמ"ג
בפתיחה הכוללת לאור"ח (ח"ב אות ד) דן לענין מדבר ואינו שומע או שומע
ואינו מדבר, אם דינם כפקחים, ובכל אופן צריכים בדיקה: "אבל אין שומע ואין
מדבר, אפילו פקח גדול, לא מהני, דא"כ נתת דבריך לשעורין". ובתש' צמח צדק
(הקדמון) סי' עז נשאל בענין חיט, המוגדר ע"י השואל כפקח גדול ובעל הבנה טובה.
והשואל טען שאין זה חרש אלא אלם, מפני שהוא יודע בסדר התפילות להראות מתוך הסידור
איזה הם תפילות של חול ואיזה של שבת ויום טוב, ומה שמוסיפין לומר לפי סדר המועדים,
ונושא ונותן עם כל אדם, ויודע לחתום בחתימת ידו, והשאלה איך יקדש אשה. וע"ז
השיב הצמח צדק שהוא מכיר את אותו חיט ואינו אלם אלא חרש שאינו שומע ואינו מדבר,
ואף שהוא פקח ביותר, אין לחלק בין החרשים. וראה הצ"צ לרבותיו דנוהגין שהולך
לחופה עם החרש אחד שהוא רגיל עמו, כגון אחד מן אחיו או שאר קרוביו הגדלים עמו
בבית, ומכירים ברמיזותיו, ואותו הרגיל עמו מראה לו ברמיזות ענין קידושין, והחרש
מושיט הטבעת לאשה ומקדשה. וכן ראה בקראקא מחרש אחד, שגם הוא היה חיט ופקח גדול,
והיה סוחר עם מלבושים, וגם היה פעמים הרבה תובע לאחרים לפני הב"ד, ופעמים היה
הוא נתבע, והיו הרבה מבני הקהלה שהיו מכירין ברמיזותיו, כי פקח גדול היה ובקל היה
מבין, ואפ"ה היה מקדש ע"י אחד מן אחיו שהיה נכנס עמו לחופה. ומבואר דאם
הוא חרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר, דין חרש לו ולא חלקו בין החרשים, ואף אם הוא
פקח גדול לא מהני בשום דרך, אלא דינו כחרש לכל דבר האמור בגמ' ובפוסקים. וכן כתב
בבית שלמה (חאו"ח סי' צה) דחרש שפטור מכל המצות, אף אם אנו רואין שהוא פקח
גדול לעינינו, בכלל חרש הוא. אמנם בבית שלמה שם כתב דכל שהוא מדבר קצת, אף שאינו
יכול להגות המילים כראוי, מ"מ כל שיכול לדבר מקרי מדבר, דאם לא כן נימא דכל
שמגמגם קצת בלשונו כדרך המצוי, מקרי אלם, והא ודאי ליתא, וע"כ דינו כפקח לכל
דבריו. (ועיין בציץ אליעזר חט"ו סי' מו מש"כ בדברי הבית שלמה).
ואפשר בעיקר תקנת חכמים להשוות חרש לשוטה לכמה ענינים,
הנה חסרון חרש הוא מחמת דעת, כיון שאת הידע והחכמה אדם מקבל דרך חוש השמיעה, וכאשר
חוש השמיעה נפגם, אין הוא יכול לקבל את הידע מהחוץ לפנים, משא"כ אילם שאינו
מדבר ושומע, שהחסרון הוא שאינו יכול להוציא את אשר רוצה מתוכו לעולם החיצון, ואין
בזה פגימה של קניית ידע ודעת, שאת הידע הוא מקבל באמצעות השמיעה. ולכן מדבר ואינו
שומע, מדבורו מוכח שהוא שומע קצת, אלא שאם מדבר רק בעקימת שפתיים מוכח שכמעט אינו
שומע, וממילא הידע והחכמה שמגיעים אליו מהעולם החיצון הם מועטים ביותר (וזה אתי
שפיר להסבר הגרש"ז אויערבך במהר"מ שיק, עיין להלן). ובגמ' יבמות קד,ב
איתא דאלם ואילמת בני דעה נינהו, ופומייהו הוא דכאיב להו. ומדוע לא נאמר שגם חרש
הוא בר דעת ואוזנו כואבת לו. והיינו דכמו שיש בעל מום באבר מסוים אין זה פוגע
בדעה, כך גם באילם, יש חסרון בדיבור שהוא כחסרון בכל אבר אחר, אולם אין בחסרון זה
כדי למנוע ממנו לקנות דעה ודעת מהעולם החיצון, ורק להביע את דעתו, ממנו ולחוץ,
אינו יכול. ולכן היה מקום לחלק בין חרש שאנו רואים שקנה דעה מהעולם החיצון, אף
שאינו מדבר כלל ואינו שומע כלל, פיתח חושים אחרים שבאמצעותם קנה דעת וחכמה, ובן
דעת הוא. וע"ז באו האחרונים וכתבו דאין לחלק וכנ"ל. אלא שאם זו הסברא,
יש להבין מדוע בנשא כשהוא פקח ונתחרש, לא יוציא עולמית, אם כבר קנה דעת וניכר שהוא
בדעה. ואפשר שמה שכתבו הפוסקים דלא פלוג חכמים בחרש, וגם בחרש שלמד וקנה חכמה דינו
כשוטה, היינו דוקא בחרש מלידה, שלא קנה דעת דרך חוש השמיעה, אבל מי שהיה בריא
ונתחרש, וניכר עדיין שהוא יודע ומבין ובר דעת וחכמה, רק אינו שומע ואינו מדבר, אין
דינו כחרש. דכן נראה מדברי בית הלוי ח"ג ב,ג הנ"ל. והמשנה ביבמות מיירי
באופן שניכר שאיבד גם את הדעה שהיתה לו בעבר. ובעבר נתקלתי באדם כזה, שעקב הלם קרב
ממלחמה, איבד את הדיבור, והשמיעה ג"כ נפגמה ששומע רק רעשים, וניכר עליו שגם
דעתו משובשת.
ובקונטרס מלאכת חרש כתב דחרש שאינו שומע והוא מדבר, הרי
הוא כפקח לכל דבריו, אם יש גם מעשה המוכיח על פקחותו, ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו.
ולכן אלה שלימדו אותם לדבר, הרי הם כפקחים לתפילה, קדושה ושחיטה, ואף לענין עדות,
אם אין כאן דין מרומה המצריך דרישה וחקירה. ואף לענין גרושין מהני אם יכתוב בעצמו
הגט, דמעשה הכתיבה מוכיח. אמנם בתשובה אחרת שם בקונטרס, שכתב לדברי חיים, חזר בו
הגהמ"ח וכתב דגם נתינת הגט חשיב מעשה המוכיח, ואין צריך לכתוב בעצמו את הגט.
והדברי חיים (ח"ב חאעה"ז סי' עב), בתשובה לגאון
המחבר ספר מלאכת חרש, דן בענינם של חרשים, אשר ברבות הימים הולכים לשקוד וללמוד
בבית הספר מיוחד לחרשים, וכשמסיימים לימודם יודעים הם להתפלל ומבינים היטב בלשון
אשכנזי וגם מלומדים המה לדעת דת וחק, ומבינים דבר המדברים אליהם כמעט בהברה
ובחיתוך הלשון. וגם המה מדברים בלשון עלגים קשה עד למאד לפעמים, אך ביכלתם לדבר
באופן אשר השומע יודע ומבין מה שמדברים ומה שהם מבקשים. והשאלה אם גם אחרי הלימוד
הם בכלל חרשים שאמרו חז"ל דלאו בני דעה נינהו, או מאחר כי אף שחרשים המה
ואינם שומעים הרי מדברים הם בלשון עלגים, ואנו יודעים ומבינים ע"י דיבורם מה
שאומרים ומה שמבקשים ודורשים, ורואים שמבינים ויודעים דרכי והויות העולם, כמעט
נמצא בהן דעת ותבונה.
הדברי חיים לומד ממסקנת הגמ' בגיטין עא,א-ב (הנ"ל),
דלרבנן דפליגי על רשב"ג, דינו כחרש אף בחריף היודע לדבר מתוך הכתב, והביא שכן
כתב הפרמ"ג (הנ"ל). אולם בהמשך דבריו הביא את דברי הרמב"ם בפירוש
המשניות ריש תרומות (א,ב), בטעם שנקרא חרש: "וקראו חכמים עליהם השלום למי שלא
שומע ולא מדבר חרש, לפי שסיבת האלמות היא חרשות, שנפגע בה הילד במעי אמו וגורמת לו
שלא ישמע איך מדברים, וכבר נתבאר זה בספר השאלות הטבעיות, ולפיכך קראו את האלם על
שם גורם האלמות". דהיינו חוסר הדיבור נובע מהחרשות, דאם אינו שומע, אינו יכול
לדבר. ולפ"ז אם הוא מדבר קצת, מוכח שהוא גם שומע לפחות קצת, שאל"כ איך
למד לדבר, וז"ל:
"באם מדברים קצת [ואפילו בלשון עלגים] והוי בגדר מדבר באופן שכתב מהרי"ט ז"ל [בתשובה הנ"ל], בכהאי גוונא לפענ"ד כפקחים הם. ואי משום שאינם שומעים, הנה לפי מה שכתב הרמב"ם (בפירוש המשניות תרומות א,ב) דעל פי טבעי הרפואה אי אפשר לדבר מבלתי שמוע, ולכן אם הם מדברים מסתמא שומעים קצת, על כל פנים דזה מהני להיות נחשב כשומע ומדבר כמבואר בדברי תשו' הרא"ש פה,יג ... ובלאו הכי במדבר ואינו שומע לא קיימא לן כהרמב"ם ז"ל (מכירה כט,ב) וגם הרמב"ן ז"ל (יבמות קד,א ד"ה והא) שחייש לזה, גבי חליצה דוקא דצריך ענינים מרובים וקרוב לטעות, כמבואר בריטב"א שם במקומו (ד"ה מ"ט). וגם כי מבואר ברמב"ן שם דזה רק לס"ד, אבל באמת שומע ואינו מדבר ומדבר ואינו שומע כפקחים".
[ומה שהביא הד"ח מהרמב"ם בפיהמ"ש, כן נמצא
גם בברטנורא שם: "שנולד חרש ממעי אמו, וכיון שלא שמע מעולם מה שמדברים לו, אי
אפשר לו שידבר". ומוכח דאין אפשרות לדבר אם לא ששומע קצת, ועיין להלן].
והמשיך הדברי חיים לדון אם מהני שיכתוב הגט בעצמו, דכל מה דלא מהני הוא דוקא שכותב
ציווי לאחר לכתוב, אבל אם הוא עצמו יכתוב הגט יועיל, ודחה סברא זו, עיי"ש.
ומ"מ מוכח מהדברי חיים שאם הוא מדבר ומבינים מה שהוא מדבר, אף אם שפתו שפה
עילגת, מוכח ששמע ושומע קצת, וממילא דינו כפקח לכל דבריו.
ומהרש"ם (ח"ב סי' קמ) נשאל באשה שנפלה לפני יבם
חרש שמלידתו אינו שומע ואינו מדבר, וע"י שלמד בבי"ס מיוחד לחרשים יודע
ומכיר בתנועות שפתים וידיים, ומבין כל מה שמדברים עמו, וגם הוא מדבר בלשון נלעגת,
ומבינים השומעים את דבריו, והוא עוסק במלאכתו בחכמה ובדעת ככל האדם. והאשה מרוב
חשיבותה אין רצונה להתייבם לו בשום אופן, ותשב כל ימיה גלמודה אם לא יתירו לו
לחלוץ. והביא מתש' צמח צדק ודברי חיים הנ"ל, דכל שהוא חרש גמור, אף אם הוא
פיקח, דינו כחרש האמור בחז"ל לכל דבר וענין. ומ"מ בנדון שם שהוא מדבר
ואינו שומע, כתב להתיר לחלוץ, ודן בדברי הריטב"א ביבמות הפוסל מדבר ואינו
שומע לחליצה שלמד כן מהירושלמי בתרומות, היינו לשיטת הירושלמי דבכל המצות צריך
שישמיע לאזניו, דכתי' והאזנת למצותיו, לכן גם בחליצה צריך שישמעו כל א הדברים
שאומר, כיון שהאמירה בכלל המצות, מ"מ לש"ס דילן אין צריך שישמיע לאזניו,
עיי"ש. וגם הריטב"א מודה שדעת הירושלמי דחליצת חרש פסולה לאו משום שאינם
בני דעה אלא מפני שאינם בכלל אמר ואמרה, רק שהירושלמי סובר כשאינם שומעים, אינם
בכלל אמירה, שהוא דין בכל המצוות לירושלמי, משא"כ לדידן. ולכן בחליצה לפי
מסקנת הש"ס דילן לכ"ע אין צריך להשמיע האמירה בחליצה לאזניו, ובמדבר
ואינו שומע מהני החליצה. עוד כתב מהרש"ם, דהריטב"א ביבמות קד
(הנ"ל) ביאר דאף דאילם דעתו שלמה, מ"מ במדבר ואינו שומע, מתוך שאינו
שומע דיבורו של חבירו, עומד נבהל ואין דעתו מיושבת. א"כ כשלמדוהו להבין מה
שמדברים אליו באמצעות תנועות השפתים, אינו בהול ודעתו שלימה, ולכ"ע חליצתו
כשרה. והביא מהמהרי"ל בתש' סי' קז דחרש המדבר ואינו שומע דינו כפקח, אף שאינו
יודע לקרוא ושפתותיו נעות בזמן הברכה, ואפשר לצרפו למנין. וע"כ כתב
מהרש"ם להתיר לחלוץ.
ובמהר"ם שיק (חאהע"ז סי' עט) דן באריכות בדין
חרש, ובאות ד כתב בענין מי שנולד חרש שאינו שומע ואינו מדבר, ולמד לדבר קצת
בבי"ס לחרשים. וכתב שספיקו אם דין מדבר ואינו שומע שכתבו הפוסקים הוא במי
שמעיקרו מדבר ואינו שומע, או גם מי שאינו שומע ואינו מדבר ולמד לדבר, דינו כפקח.
ולא זכיתי להבין עצם השאלה, וגם מדעת שאר הפוסקים לא משמע שזה בכלל ספק, שאיך יש
מציאות שאדם מלידה מדבר ואינו שומע, איך יש במציאות אדם שמלידה בדרך הטבע ידבר בלי
שישמע, ואם בלא שלימדוהו מדבר, כנראה ששומע, ובבי"ס לחרשים מנצלים את אחוזי
השמיעה הקטנים ומגרים העצב ומלמדים אותו לדבר. והיינו שמבחינת המציאות מי שמדבר
ואינו שומע בלי שלמדוהו, כנראה שיש לו אחוזי שמיעה גדולים, והוא בכלל שומע ומדבר,
רק שומע קצת ומדבר קצת, וא"כ היכי משכחת לה מדבר ואינו שומע מלידה בלי
שלמדוהו. ואכן מהדברי חיים מבואר כנ"ל, שודאי שומע קצת, וגם המציאות היא כזו.
לכן עצם השאלה לא מובנת.
ובררתי אצל מומחה בתחום השמיעה, ומסקנת הדברים שמי שיש לו
רמת שמיעה נמוכה ביותר, עד שלא שומע רמת רעש של 90DD, כאשר רמת
הרעש שבני אדם בדר"כ מדברים היא של 60DD, אין אפשרות שילמד לדבר. אא"כ מה
שהתחדש מזה כמה שנים (כ-20 שנה) שניתן להשתיל שתל שבלול באוזן הפנימית, שתפקידו
כאוזן, להמיר אנרגיה מכנית (גלי קול) לאנרגיה חשמלית (גירוי עצבי), וגם זה יועיל
רק אם אין פגיעה נורולוגית (שזו פגיעה בהבנה ובפיענוח, אך היא פגיעה נדירה).
וממילא אם חרש יכול לדבר, בפרט בתקופה של לפני מאה שנים ויותר, מוכרחים לומר
שהשמיעה שלהם קיימת, הגם שהיא חלשה ביותר, אך ודאי הם שומעים קצת, וללא שמיעה מינימאלית,
אין אפשרות שילמדו לדבר. ולכאורה גם אם רמת השמיעה כה נמוכה עד אשר נצרכו להשתלת
שבלול שתל, מוכח שאין כאן פגיעה בדעת אלא כחסרון אבר, וממילא אם מדבר, אין דינו
כחרש. וכאמור, הדברי חיים הוכיח כן מהרמב"ם בפירוש המשניות בתרומה א,ב, וכן
מוכח מהברטנורא שם, וכנ"ל. וממילא מה שכתב מהר"מ שיק, לכאורה צ"ב.
וראיתי לגרש"ז אויערבך זצ"ל במנחת שלמה ח"א סי' לד, שמהר"מ
שיק לא התכוין למדבר ממש אלא למי שמדבר בעקימת שפתיים בלבד, עיי"ש וא"ש
דברי מהר"מ שיק דלא מיירי במדבר ממש.
והנה מה שהביא מהר"מ שיק ראיה מהגמ' גיטין עא,א
דרב כהנא ס"ל דמהני כתיבה כדיבור, אך בחרש מעיקרא לא מהני, הגם שעצם
הכתיבה מראה על פקחות. וראיה זו גם לא זכיתי להבינה. דשם בגמ' מיירי בחרש מעיקרו,
אין הכונה מעיקרו – מלידה, אלא על שעת הנישואין, והיינו שגם בזמן הנישואין היה
חרש, ואין מעיקרא משמעו מלידה אלא מזמן הנישואין. ושם אף שהוא כפקח, מ"מ אינו
מדבר כלל אלא רק כותב, ואינו מדבר כלל, יש להביא ראיה שאין דינו כפקח, אך מהיכי
תיתי לדמות מדבר מתוך הכתב למדבר ממש שלימדוהו לדבר.
גם מש"כ מהר"מ שיק בדברי הר"ן גיטין (לג,א
מעמוה"ר) שכתב דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב, אף שאינו מדבר ואינו שומע, לא מהני
כתיבתו, אבל מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר, הרי הן כפקחים לכל דבריהם ובבדיקה
סגי, ע"כ דברי הר"ן. וכתב מהר"מ שיק דהר"ן מיירי דוקא אם נולד
מדבר ואינו שומע, אבל אם נולד אינו מדבר ואינו שומע ולמד לדבר, כיון שהוחזק שאינו
בן דעת, לא מהני בדיקה. וגם ראיה זו לא זכיתי להבין, מנ"ל לומר כן בדברי
הר"ן, וגם מבחינת המציאות אינו באפשר וכמש"כ לעיל. (ועיין מנחת יצחק
ח"א סי' קלב). ועיין לגרש"ז אויערבך זצ"ל במנחת שלמה ח"א סי'
לד דלמד כונת מהר"מ שיק, שאין מדובר במדבר ממש אלא במי שמדבר רק בעקימת
שפתיים, ואתי שפיר כל הקושיות הנ"ל.
והנה למהות השאלה במי שאינו שומע ואינו מדבר כלל, רק ניכר
שהוא פקח, שכתבו הפוסקים הנ"ל שדינו כחרש שאמרו בו חכמים שאין בן דעת, ולא
מהני מה שלמד בבי"ס, כתב מהר"מ שיק לבאר דיש שני ענינים במצוות, רצון
ומחשבה, וכוונה. רצון ומחשבה היינו לעשות את עצם הפעולה שהוא עושה, ויש גם את ענין
הכוונה, דהיינו שבגיטין וקידושין נוסף על עצם הרצון לעשות את מעשה הקידושין, צריך
כונה שתהיה אשתו מקודשת לו קנין עולם, ובגרושין, שתהיה מגורשת ממנו ומותרת לכל
אדם, ובקנין צריך שיתכוין שיהיה שלו וחלק מנכסיו, או שמוכר ומוציאו מרשותו. והגם
שבחרש זה הפיקח ניכר שעושה ורוצה לעשות המעשה, אין במעשיו הוכחה על כוונת תכלית
המעשה, ולכן לא מהני, עיי"ש. וע"ע מה שכתב שם מדוע לא מהני גדול עומד על
גביו, דאין כאן דעת עצמו אלא דעת אחרים, ולא מהני בגט, עיי"ש. ובמנחת שלמה
ח"א סי' לד כתב דעינינו רואות שבזמננו אין הדבר כן, ויש להם פקחות וחריצות
משלהם, וגם יש אשר הם יותר משכילים ממלמדיהם, כך שקשה לומר שיש בו דעת מלמדו ולא
דעת עצמו.
ובתש' עונג יו"ט (סי' קעה) דן לענין חליצה בחרש
המדבר ואינו שומע, דאף דאין בזה חסרון של ואמר ואמרה, מ"מ כיון שאינו משמיע
לאזנו, אפשר דלא חשיב קריאה. והביא מהשאגת אריה בתש' (הישנות סי' ז) דבקריאה
דחליצה צריך שישמיע לאזנו לכתחלה כמו בקריאת שמע, ואם אינו ראוי לשמוע, הו"ל
אינו ראוי לבילה ובילה מעכבת בו. והשאגת אריה הקשה, דביבמות (קד,ב) קאמר רבא אלם
ואלמת שחלצו חליצתן פסולה משום דלאו בני קריאה נינהו. ואמאי לא אמר רבותא יותר
דהמדבר ואינו שומע חליצתו פסולה, דאינו משמיע לאזנו. ומזה הוכיח דהא דקאמר רבי
יהודה משום ראב"ע דלכתחילה צריך שישמיע לאזנו מקרא דשמע, הוא מדרבנן אסמכתא
בעלמא, וכיון דהוי רק מדרבנן לא איכפת לן גבי חליצה במה שאינו יכול להשמיע לאזנו.
והקשה, דברשב"א בברכות טו,א מבואר דהא דדריש רבי אלעזר בן עזריה צריך שישמיע
לאזנו מקרא דשמע ישראל, הוא מדאורייתא ודרשה גמורה היא. וכתב לישב, דכיון דקריאה
גופא אינה מעכבת אלא משום דבעינן שתהא ראויה לקריאה, וכיון דבדבר דבעי קריאה, ההשמעה
לאוזן היא רק לכתחלה אף שהיא מן התורה, מ"מ כיון שהיא רק לכתחלה, אינו מעכב
באינו ראוי, וכיון דראוי לקריאה לדין דיעבד, לא איכפת לן במה שאינו ראוי לקריאה
לכתחילה.
והעונג יו"ט כתב לחלק, דאף אם בקריאת שמע בעינן
שישמיע לאזנו, בחליצה יוצא אף באינו משמיע לאזנו, דדוקא בק"ש וברכת המזון שהם
כתפילה, וצריך שישעבד ליבו לשמים, לכן צריך שישמיע לאזנו, משא"כ חליצה שהיא
קנין וגם כונה היבם היא רק כונת קנין, וכל הקריאה ענינה שיוציא כוונתו בפיו, אין
צריך שישמיע לאזנו. עוד הביא ראיה מהרא"ש בברכות ג,יד, דההשמעה לאזנו לכתחילה
היא מדרבנן, דלכן מהני הרהור בבעל קרי. ולכן התיר בעונג יו"ט לחלוץ ליבם
שמדבר ואינו שומע. ועיין בקונטרס מלאכת חרש דדעתו דמהני חליצתו, והדברי חיים סבר
שעדיף ליבם, והוא השיב עליו, עיי"ש.
והגרש"ז אויערבך זצ"ל במנחת שלמה ח"א סי'
לד דן בענין חרשים המלמדים אותם לדבר, ובתחילת דבריו כתב שאך למותר הוא להאריך
בזה, כי להלכה נקטינן ודאי שאפי' אם אינו שומע כלום, מ"מ אם הוא בר דעת הרי
הוא כפקח לכל דבר, פרט לאותם הדברים שצריך האדם להשמיע לאוזניו (ראה שד"ח
מערכת ח' כלל ל"א). אולם בחרש שאינו שומע ואינו מדבר, ואע"פ כן הוא יודע
בטיב משא ומתן והוא מבין ומכיר בכל הדברים, וגם יודע בעניני מצוות מה מותר ומה
אסור, דן הגרש"ז דלענין בני נח כיון שהוא בר דעת שפיר חייב בכל הז' מצוות וגם
נהרג עליהם, עיי"ש. ובהמשך דבריו כתב בענין חרש שאינו מדבר אלא בשפת עלגים,
שמלמדים אותם לדבר בתנועות שפתיים, וז"ל:
"ובענין חרש בר דעת שאינו שומע, אבל יכול לדבר בשפת עלגים שמלמדים אותם לדבר בתנועות שפתים, נשאלתי לפני כמה שנים ע"י חכם אחד בנידון כזה, בצעיר חרש, אך חריף בשכלו ופיקח גמור, וגם יש לו חברותא בלימוד, והשבתי שדינו כפקח, וגם מחותני הגאון ר' יוסף שלו' אלישיב שליט"א נשאל על כך והסכמנו אז לדבר אחד שדינו כפקח, ורק לענין לעלות לתורה חושבני דכיון שאינו יכול לברך כראוי, מסתבר שאין להעלותו".
אמנם ראיתי לגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"א
סי' תשע) שכתב דאם מדבר בתנועת שפתים באופן ברור ביותר, והדיבור יותר בהיר עד שרוב
בני אדם יכולים לשוחח עמו ולהבין היטב, עדיף מרמיזה בעלמא ועדיף טפי ומועיל. ואף
שרואים שאינו מעורב עם הבריות כ"כ, היינו מפני שהוא בעל מום גדול ומרגיש
מוגבל ומתבייש, ואינו מעורב אלא כשנחוץ לו ביותר, אך הוא לכשעצמו יודע ומבין,
ודומה לשומע ממש ורומז לדבר ודינו כבן דעת. אך לענין גיטין, קידושין וקנינים שצריך
רצון, יש לומר שאין לו רצון פנימי, ולכן דוקא לענין כוונה מהני בחש"ו גדול
עומד על גביו וכמבואר בתוס' יבמות קד,א (ד"ה והא), אבל לגבי רצון אין זה
מספיק, ואינו יכול לקדש או לגרש בגדול עומד ע"ג, וכמו שחילק בזה הגאון רבי
חיים מבריסק זצ"ל בספרו בהלכות חליצה. אמנם במצוות שמעשיו מוכיחים שמבין,
דומה לגדול עומד ע"ג ומהני, מפני שאנו תמיד כעומדים ע"ג שלימדנו אותו
ויודעים שהוא שמבין, לכן אי אפשר לפוטרו מחיובו. אבל לענין גיטין וקידושין אף
שמבין מה שמלמדים אותו, נראה שאין לו הדעת ושכל עצמי ככל גדול לקדש ולגרש אשה זאת
או לקנות דבר זה, לכן לא מועיל אף שיודע מה שעושה, כי זה לא מספיק לענין רצון, ויש
להסתפק ולחשוש לקידושיו מה דינו. ועיין מה שהבאתי לעיל מהמהר"ם שיק. ואין
בידי להוכיח מה דעת הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב בענין כזה לענין
גיטין וקדושין, אם אמרו דבריהם רק למצוות שמעשיו מוכיחים או גם לגיטין וקידושין.
ולפ"ז בנדו"ד שאפי' מדבר ממש, יש לדונו כפקח
לכ"ע, דמדבר ממש כנראה גם אינו חרש גמור, שאל"כ לא יכל לדבר בשפה כה
ברורה, הגם שלא נעימה, אבל ודאי דיבור הוא ואינו חרש, והוא מוכיח שהיה לו אחוזי
שמיעה מסוימים (ומחמת גילו המבוגר, אין מדובר במי שיש לו שתל, וכנ"ל),
וע"כ דינו כפקח לכל דבר. ורק כשמדבר בשפתיו בלבד יש לדון כנ"ל לענין
גיטין וקדושין.
ואף למה שאמר בפני, שבעבר שמע קצת יותר, והיום כמעט ולא
שומע, נראה דאין לדונו כנשאה שהוא פקח ונהיה חרש, כדתנן במשנה ר"פ חרש יבמות
קיב,ב, שאינו מוציא עולמית. הן מצד שכיום הוא מדבר ודינו כמדבר ואינו שומע, והן
מצד שירידת שמיעה מרמה נמוכה שהיתה בתחילה לרמה הקיימת היום, אינה בגדר נתחרש
האמורה במשנה שם, דהמשנה מיירי בירידה ממצב של שומע למצב של חרשות, שהיא ירידה חדה
ממציאות למציאות, ולא בירידה טבעית של אחוזי שמיעה. וגם ממה נפשך, אם דיבורו הקודם
חשיב כדיבור ולכן גם שמיעתו כשמיעה, הרי היום הוא בגדר מדבר ואינו שומע. ואם אין
דבורו דבור, ומעיקרא דינו כחרש, א"כ כשם שכנס ברמיזה מוציא ברמיזה. וכאמור,
נראה שדינו כמדבר וכפקח לכל דבר, וכאמור לעיל.
ג.
גט חרש
הובאה לעיל המשנה בגיטין נט,א: חרש רומז ונרמז ובן בתירא
אומר קופץ ונקפץ במטלטלין. ותנן במשנה יבמות קיב,ב: חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת,
אם רצה להוציא יוציא, ואם רצה לקיים יקיים. כשם שהוא כונס ברמיזה, כך הוא מוציא
ברמיזה. והנה רבינו ירוחם (אדם וחוה, נתיב כד,ו) הביא בשם הגאונים נוסח גט חרש,
כפי שמצא בעיטור (ובספרי העיטור שבידינו לא מצאתי, עד שראיתי בתש' צמח צדק סי' סח
שהביא מהתוס' יו"ט, שגם הוא לא מצא), וז"ל:
"טופס גט חרש, כפי שכתב בעל העטור וכן נמצא בשם הגאונים: בכך וכך וכו' אנחנא בי דינא דחתימי לתתא במותב תלתא כחדא הוינא כד אתא קדמנא פלוני בר פלוני ורמזנא ליה ורמז להוציא פלונית בת פלוני דאינסבא ליה ברמיזה ומדרמז לנא כתבנא לה גיטא דנא למהוי מגורשת גמורה ותהא רשאה ושלטאה בנפשה למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצבייין ואנש לא ימחא בידה מן יומא דנן ולעלם ודן די יהוי לה גט פיטורין ואגרת שבוקין וספר תירוכין כתקנתא דרבנן והרי את מותרת לכל אדם".
ובב"י אהע"ז קכא,ו הזכיר דנוסח גט חרש הובא
ברבינו ירוחם. אמנם בשו"ע והרמ"א לא הזכירו שיש שינוי בין גט רגיל לגט
חרש, וכמשמעות המשנה שהוא גט רגיל, אלא שציווי החרש הוא ברמיזה. והביא נוסח הגט
בנחלת שבעה (קונטרס מהדר"ב סי' א), עיי"ש דקדוק בלשון טופס זה.
וע"ע במנחת יצחק ח"ב סי' סא בענין דקדוק נוסח הגט.
ובגינת ורדים (חאהע"ז כלל א,יב) הביא נוסח גט
הנ"ל מרבינו ירוחם, והקשה דלשון נוסח הגט הוא לשון של בי"ד, ולא לשון
שמדבר הבעל עם האשה, ומלבד שיש בו ענינו של גט, יש בו עדות של בי"ד שמעידים
איך נהיה דבר זה. וכתב להוכיח דאע"ג דנכתב הגט בלשון שלישי מהני, כיון שאינו
לשון עדים לראיה על הגרושין, דכל קפידא שתהיה האשה מתגרשת בגופו של גט זה, שידבר
עם האשה לנוכח או בדרך נסתר בין שידבר שלישי בעדו, רק צריך שיהיה מוכח מתוכו
שבגופו של גט היא מתגרשת. ואין הקפדה במה שנכתבו ענינים אחרים בגט, מאחר והבעל
נותן את הכל ליד האשה, שהרי ס"ת שיש בו כמה פרשיות, אם היה מבורר בו שם המגרש
והמתגרשת, הרי זה גט מעליא. וכיון שאין בקלף הגט רק מעשה ב"ד על ענינו וקיומו
של גט, דללא המעשה ב"ד האי גיטא חספא בעלמא הוא, דהחרש אינו בן גרושין, והרי
זה כקיום הגט. וכתב דבכל אופן יש לסדר גט נוסף כשאר גיטין דעלמא. (ועיין בתפארת
יעקב גיטין נט,א, דכיון שא"א לדעת אם אכן הוא בגדר חרש שאמרו חכמים, צ"ע
לגרש בגט כזה לבד, עיי"ש). ושם (בסוף אות טו, תשובה ממהר"י פראג'י) ביאר
את ענין מהות גט זה, שהוא שונה משאר גיטין, וז"ל:
"דמה ענין גט דחרש לגט דעלמא, גט חרש דרבנן, הם אמרו דיהיה לחרש נשואין, וכשיבואו לידי גרושין הם המגרשין, דבדבריו אין בהם ממש, דהם אמרו והם אמרו. ואדרבא אם יכתבוהו בנוסח גט דעלמא יש קול גדול, מידי דהוה אגט מיאון ... אם יתנו לה גט בנוסח גט דעלמא, אתי לאיחלופי שיאמרו אלו לא היו קדושיו קדושין גמורים לא היו כותבים גט בנוסח כל הגטין, ואתי לידי קלקול דאתו למימר דאשת איש גמורה ואין קדושין תופסין בה".
ומבואר מהגינת ורדים דכך היא היתה מעיקרא תקנת חכמים
שיגרש חרש ברמיזה, ויכתבו גט בנוסח הנ"ל, ובמתכוין רצו חכמים בתקנתם לשנות
בין גט חרש לשאר גיטין דעלמא, כדי שלא יבואו לומר שהיתה אשת איש גמורה, נפק"מ
שאם קבלה קדושין מאחר בזמן שהיתה נשואה לחרש, דקדושי האחר שהם מהתורה, תופסים בה.
ולכן כך היתה תקנת חכמים, שזו הרמיזה, ולכתוב גט שהוא שונה מגט רגיל. וכן כתב
בשבות יעקב (ח"א סי' קכג) כי כבר אמרו חז"ל כשם שכנס ברמיזה כך יוציא
ברמיזה, כיון דמדאורייתא אין כאן קידושין כלל, סגי ברמיזה לבד. ואפשר דלכך שינו
חכמים בנוסח הגט, להראות שאין כאן קידושין ולא גט מהתורה.
ובתש' צמח צדק (הקדמון, סי' סח) כתב דמתחילה סבר דבחרש יש
לכתוב גט רגיל, אלא שרומז לסופר לכתוב ולעדים לחתום, דאף שאינו מדבר בפיו ממש
בפועל, מכל מקום מדבר כך ברמיזותיו שמגרש ברצונו וכו'. עד שראה בב"י
אהע"ז קכא שהפנה לרבינו ירוחם, שגט חרש יש לו נוסח מיוחד. ופנה לבעל התוס'
יו"ט בשאלה כיצד לעשות, וכתב לו התוס' יו"ט נוסח שמצא ברבינו ירוחם,
וציין שבעיטור לא מצא נוסח זה, והוסיף דגט זה אינו הגט שאיתו מגרש אלא תוספת לגט
הרגיל, לפי שצריך שיהיה החרש רומז, ובית דין חוקרים שרומז כהוגן, וכן צריך בדיקה,
וצריך בי"ד לכל זה. ולכן כותבים גט חרש בנוסח שהביא הרבינו ירוחם, לראיה שהכל
נעשה כדת וכדין, אולם כותבים גט ככל שאר נוסחאות גיטין, ולשון "גיטא
דנא" שכתוב בטופס גט חרש, כוונתו לגט הנכתב בפני עצמו, הגט הרגיל. ומבואר
שהגט המגרש הוא הגט הרגיל, וגט חרש שברבינו ירוחם הוא תוספת, שביה"ד חקרו
ברמיזותיו שהן כדין.
ולהדיא מצאנו בב"ש קכא,ט שכתב דכותבים לחרש גט רגיל:
"וחרש המגרש, כותבים גט כשאר נוסח הגט, ונותנים כתב להאשה שגירש אותה
ע"י הב"ד כדין ע"י רמיזה, והנוסח עיין ברי"ו ובתשו' צ"צ
סי' סח". הרי שנוסח הרבינו ירוחם הוא כמו מעב"ד שנותנים לאשה ולא גט
ממש. ובפרי חדש אהע"ז קכא,ו בסופו, ציין לרבינו ירוחם בנוסח הגט, וציין לצמח
צדק הנ"ל. וכן כתב רבי שמואל אשכנזי בתש' מקום שמואל סי' סח, דעיקר הגט הוא
הגט הרגיל, וכמש"כ התוס' יו"ט והצ"צ, וכן הסכים בישועות יעקב
(אעה"ז קכא,ט בקצר). וע"ע בתש' ישמח לבב (לרבי ישועה שמעון חיים עובדיה
זצ"ל, חאהע"ז סי' כז) מש"כ בזה.
וכדברים אלה נמצא בנצי"ב במשיב דבר (ח"ד סי'
מז). הנצי"ב מקשה על נוסח גט חרש, שיהיו הבית דין מגרשים את האשה, דככשם שהוא
כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה, שהוא מרמז מה שהפקח מדבר, אבל נוסח הגט מוכרח
להיות בלשון שהבעל אומר הנני מגרשך. ואם הבי"ד כותבים שהבעל אמר להם שיגרשו
את אשתו, ה"ז גט בטל. גם תמה, דאין אפשר שכל הראשונים לא ביארו נוסח גט זה.
עוד הקשה, שאם צריך בי"ד ממש לגט חרש, הרי יצא שגט חרש חמור יותר מגט פיקח,
שאין צריך בי"ד. ועוד הקשה על הרב השואל: "אחר שחקר בשעת מעשה מגאוני
המו"ץ בווילנא איך נהגו, והם השיבו כהלכה למעשה שעשה רבם הגאון הישיש
ר"י זצ"ל לכתוב גט פשוט, היאך מצא ידיו לעשות מעשה להיפך. והפלא היותר
על המו"ץ שי', שהסכימו לעשות מעשה לא כמו שראו רבם עושים". ומבואר שבוילנא
עשו גט רגיל בלבד, ולא כנוסח המובא ברבינו ירוחם. ובעיקר נוסח הגט שהביא רבינו
ירוחם, כתב הנצי"ב שאינו אלא טופס שנותנים ביד האשה, לפי שנהגו בימי הגאונים
למסור הגט ליד האשה כדי שתוכל להנשא בו, והיה מקום לחוש שכסבורים יהיו שהיא גרושה
מן התורה, ע"כ היה נוסח אחר ליתן לידה, וה"ז כמו נוסח גט חליצה שכ'
הרי"ף ס"פ מצות חליצה. וכהיום אין אנו נוהגים כלל לתת לאשה גט אלא
מעב"ד, ולכן לא הביאו נוסח זה של גט חרש, באשר כבר נהגו שכל הגרושות אין הגט
בידן, אלא ב"ד נותנים לה מעב"ד שהתגרשה כדת משה וישראל מדרבנן. ומבואר
שהאידנא אין צורך בגט זה, שאינו אלא בזמנם שהיו נותנים הגט ביד האשה, והיום נותנים
מעב"ד של גט חרש, ושכן נראה נהגו בוילנא שלא לעשות אלא גט רגיל, ומזה הטעם לא
הביאו הראשונים ובשו"ע ונו"כ נוסח גט זה. ועיין בהיכל יצחק לגרי"א
הרצוג, חאהע"ז ח"ב סי' מו שפסק הלכה למעשה דיש לנו לסמוך על רב רבנן
גאון עוזנו מוולוזין ז"ל במשיב דבר, שגט חרש בצורתו ככל הגיטין, ואין לדעתו
צורך כלל בגט בצורה של נוסחת רבינו ירוחם ז"ל.
ועיין בנודע ביהודה (קמא, חאהע"ז סי' פד) שדן בנוסח
גט חרשת שכתב הנחלת שבעה "שרצה לשנות הנוסח משאר גיטין, ויליף לה מנוסח גט
חרש שהזכיר רבינו ירוחם והשבות יעקב ... הנה הס לא להזכיר לשנות דבר בגט חרשת, ואף
בגט חרש אי אתי לידי הייתי מתיישב איך לעשות, אבל בגט חרשת, שרי ליה מריה להנחלת
שבעה שלא ידע לדמות, ודמיונו אינו עולה יפה". הרי שאף לענין נוסח גט חרש נראה
שלא הסכים באופן מוחלט וכתב דיש להתישב בדבר איך לעשותו.
ובתש' צמח צדק (לובאוויטש, חאהע"ז סי' קנא) כתב
בהסבר הדעה הנ"ל שטופס גט חרש הוא כדי שיהיה בידה, וכמש"כ האחרונים
הנ"ל, דהא דתיקנו טופס זה ולא די בגט הרגיל, כיון שבגט הפשוט לא נזכר שבעלה
היה חרש, והרואה יסבור שבעלה זה היה פקח, ואם החרש הזה נשאה אחר שגירשה בעלה
הראשון פקח, תהיה אסורה לחזור לו, משא"כ אם נשאה לחרש היא מותרת להנשא לבעלה
הראשון הפקח מן הדין, לכן נותנים טופס זה ראיה בידה. והקשה הצ"צ על שיטת
השבו"י שגט חרש בנוסח הרבינו ירוחם הוא עיקר תקנת חכמים שיוציא ברמיזה, שהרי
נכתב הגט באופן שהוא לשון הב"ד, ואף שהשבו"י כתב שבכוונה שינו חז"ל
בגט חרש, לא יתכן שישנו בדבר שעיקר הגירושין תלוי בו והוא דאורייתא, משום דכתיב;
וכתב לה, ואם אינו לשון הבעל, אינו גט כלל. והקשה עוד קושיות של נוסח הגט שברבינו
ירוחם, ועל שיטת השבו"י, שכך היתה תקנת חכמים, ולכן הסיק דשיטת השבו"י
ברבינו ירוחם דחוקה, ומבואר שהסכים לדעת התוס' יו"ט והצמח צדק הקדמון. וכן
כתב בסו"ס קפד, דנהגו כצ"צ הקדמון.
ובתש' חסד לאברהם (לגאון ר"א תאומים, תנינא
חאהע"ז סי' נז) כתב שהנוסח שברבינו ירוחם הוא נוסח של מעב"ד שנותנים ביד
האשה, והיה נוסח מתוקן לכל בתי דין שיכתבו כולם בסגנון אחד, ועיקר הגט המתיר את
האשה לעלמא הוא נוסח הגט הרגיל, ואין לשנות ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, ולהשמיט
מלשון הגט דברים העיקריים המעכבים ופוסלים בגט, וכתב דדברי השבו"י תמוהים,
וחלילה לשנות נוסח גט חרש מכל נוסחי גיטין. ונוסח הגט שכתב רבינו ירוחם, אין לו
שייכות בזמנינו, שהבי"ד נותנים לאשה מעב"ד לראיה שהתגרשה. וכן נמצא
לגר"ש טויבש בשאילת שלום (תנינא, סי' רטז, ריח-ריט), שאין לשנות גט חרש מכל
גיטין דעלמא, ואם היתה קבלה שזה נוסח הגט, מדוע לא נמצא נוסח זה בש"ס ובגדולי
הראשונים, לכן "אין לשנות וחלילה לשנות מכל גיטי דעלמא", ונוסח רבינו
ירוחם נועד לתת ראיה ביד אשת החרש שהתגרשה, וכמש"כ התוס' יו"ט. ובסי'
ריח השיב לשואל שהביא ספר שמן המשחה שהצריך ב גיטין: "ספר זה לא ראיתי מעולם
ולא ידעתי שם המחברו, ולדעתי חומרא יתירה היא בלי טעם וריח", עיי"ש. וכן
מבואר בתש' נטעי נעימים (לגרי"א רבינוביץ משאוול, חאהע"ז סי' לח), שהשיג
על דעת השבו"י, רק סידר קודם גט רגיל, ואח"כ גט בנוסח רבינו ירוחם,
ונתנו ליד האשה לראיה, ושכן נרעה לעשות. וכן מבואר בתש' לב יהודה (לגר"י
צירלסון, בעמח"ס מערכי לב, סי' פב) דעיקרו של הגט שאנו מצריכים כרבינו ירוחם:
"לא בא אלא לרווחא דמילתא בלבד". ועיין בתש' צבי גאון יעקב, לגרצ"י
אופנהיים מקעלם, סי' מו) שכתב דלא מיבעיא שיש לסדר רק גט אחד, אלא יש לאסור לעשות
שני גיטין, דיש לחוש לאחלופי, שיאמרו שהגט חרש הוא המתיר, ואינו כן, אלא הגט הרגיל
הוא המתיר.
אמנם מצאנו גם בפוסקים שכתבו לכתוב ב גיטין, אף שסברו
שהגט העיקרי הוא הגט הרגיל, וכמש"כ התוס' יו"ט הנ"ל. כן כתב בדברי
חיים (אהע"ז ח"ב סי' עט), וכתב דיסדר תחילה גט רגיל ואח"כ גט חרש.
וכן נמצא בתש' אפרקסתא דעניא (לדר"ד שפרבר, ח"א סי' נד), דיש ליתן שני
גיטין, דהגאונים הסתפקו אם בעינן גט דעלמא או צריך דוקא נוסח מעשה ב"ד, וכדי
לצאת מידי ספיקא דגירושין תקנו גם גט זה, ולכן מדויקים דברי רבינו ירוחם, שכתב
"וזהו טופס גט חרש", דמשמע שאינו לראיה לחוד. וכן נראה מדברי הגר"א
וולקין בזקן אהרן ח"ב סי' קכב, עיי"ש. וע"ע בתש' ישכיל עבדי
ח"ו סי' פו בענין סדר גט חרש ע"י שליח (שהוא נושא בפני עצמו, ועיין בתש'
בית יצחק חאהע"ז ח"ב סי' י, צמח צדק לובאוויטש, חאהע"ז סי' קיח,
מלאכת חרש ח"ב חקירה א, אור שמח הל' יבום ד,כד, ואין כאן המקום להאריך).
ובמלאכת חרש הנ"ל (חלק ראשון) הביא את דעות הפוסקים
בענין, והביא מהיד אהרן (אהע"ז סי' קכא) שדעתו כדעת הגינת ורדים, דיש ליתן
בחרש קודם גט כנוסח הרבינו ירוחם, ואח"כ קורעים אותו ונותנים לה גט רגיל.
ומתש' דברי נחמיה סי' יט הביא דיש להקדים את הגט הרגיל לגט דרבינו ירוחם,
ועיי"ש מש"כ באריכות בענין זה, ומסקנת דבריו דגט דרבינו ירוחם הוא
העיקר, ואפי' אם יחזור בו הבעל ולא יסכים לגט דעלמא, יש לסמוך על גט זה דרבינו
ירוחם בדיעבד, דהגט דעלמא הוא רק לחוש לדעת התוס' יו"ט ודעימיה.
וראיתי בקובץ מוריה (שד-שו, התשס"ד), הובא שם מכתב
שכתב הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, לגאון האדרת זצ"ל, וז"ל:
"עתה באתי ע"ד מה שביקש ממני להכניס את עצמי בענין גט חרש. הנה באמת
איני יודע מהו שנתלבטו האחרונים כ"כ בדבר הזה, וכי כעורה היא מה שכתב הצמח
צדק, וכמו שהסכים הב"ש לדבריו, ואלו דייקינן כולי האי וכו'. וכן הגאון בעל
הישועות יעקב הסכים לדבריהם. והספרים שהביא כת"ר אין לי לעיין בהם ...".
ומבואר לכאורה שהסכים לעשות גט רגיל, כדעת הצ"צ הקדמון והב"ש
והישוע"י.
והנה כל האמור הוא בחרש גמור, שאין קדושיו וגרושיו אלא
מדרבנן, אולם בנדו"ד שהמגרש מדבר, וכאמור לעיל שאין לדונו כחרש, ובודאי גם
שמע, שאל"כ לא יכל ללמוד לדבר כ"כ טוב, ודאי דאין לעשות אלא גט אחד.
והרי גם בגט של חרש גמור, רבו הפוסקים שאין לעשות אלא גט אחד רגיל, כשהחרש רומז
לסופר ולעדים.
לאור האמור לעיל,
הואיל ובנדון דידן שהמגרש מדבר וכאמור, אין לעשות אלא גט
רגיל, ע"י שיצוה בפיו לסופר ולעדים, ודינו כפקח לכל דבר, וכן לענין הסכם
הגרושין, הכל שריר וקיים.
