רכב שפגע ברכב אחר שעמד בצד בדרך

בס"ד

רכב שעצר בצד הדרך ורכב אחר התנגש בו

רקע: 

התובע נהג ברכב ביציאה משכונת ..., בכביש היציאה הוא ראה רכב עומד צמוד לשול השמאלי של נתיב היציאה נראה היה לו שמדובר ברכב שעצר מסיבה כל שהיא, משכך המשיך בדרכו ונעמד על ידו, כשהוא משאיר רווח נכבד בין הרכבים אחרי שני הרכבים נוצרו שני טורים של רכבים, כשהחלה לנסוע נהגת הרכב שעמד בשול השמאלי לא הסתכלה ימינה אלא רק שמאלה ופגעה בעוצמה ברכבו של התובע שמעריך את הנזק בלפחות ארבעת אלפי ₪, התובע שאל את הנתבעת האם היא חפצה שהוא יפעיל את הביטוח שלו או שיפנו לתקן את הנזק יחד, לאחר שהתייעצה עם בעלה השיב בעלה כי התובע אשם בנזק שכן אסור היה לו לעמוד במקום זה ועל כן הוא אחראי לנזק שנעשה לו. 

טענת התובע: 

גם אם זה נכון שמבחינה חוקית אסור לעמוד שם המציאות היא שבדר"כ ככל ויש מקום נוסעים שני טורים, והראיה שנוצרו שני טורים אחרי הרכבים הראשונים. 

תשובת הנתבעת: 

אכן נוצרו שני טורים אבל זה בבחינת ליסטים שכמותך כבשוה שלאחר שהבאים אחריהם ראו שיש שני רכבים נוצרו שני טורים אבל אין הוכחה שאכן באמת זה בדר"כ קורה, זאת ועוד הטורים היו לאחר שהם כבר עמדו והיא לא היתה יכולה לדעת שהטורים נוצרו ועל כן לא חששה שאי מי עומד שם ופגעה בו באשמתו שעמד במקום שאסור לו לעמוד. 

פסק דין: 

א. הולך שלא ברשות

הנה טענת הנתבע היא שמדובר במי שהולך שלא ברשות ברה"ר ועלינו לדון אם במקרה כזה יש היתר להזיק אותו, ופסק בשו"ע (חו"מ סי' שעח סע' ז - ח):

לפיכך שנים שהיו רצים ברשות הרבים, או שהיו מהלכים והוזקו זה בזה, פטורים; הזיקו זה את זה, חייבים. היה אחד רץ ואחד מהלך, והוזק המהלך ברץ, חייב, מפני שרץ שלא ברשות.

ונמצא שהנתבע טוען שהוא פטור מתשלומין על הנזק שעשה לפי שהתובע היה שלא ברשות, אלא שלא מצאנו פטור באופן זה רק בהוזק ולא בהזיק, וכאן הרי הנתבע הזיק את התובע וא"כ מה אכפ"ל שהוא שלא ברשות?

וכתב הסמ"ע (ס"ק י):

והליכת שניהן ברשות הרבים מיקרי ברשות, וריצתם שמה מיקרי שלא ברשות, דהו"ל למיסק אדעתיה שמא יפגע בו חבירו ולא יהיה בידו לעמוד מלהזיקו. ומ"ש הוזקו זה בזה פטורים, היינו דוקא בלא (רצו) [ראו] זה את זה, ועיין מה שכתבתי לפני זה בסמוך [סק"ח], ועיין פרישה.

וטעם החיוב בהזיקו אף שלא ראו זה את זה כתב הסמ"ע לעיין לעיל ס"ק ח וז"ל שם: 

היו שניהן ברשות. לשון הטור [סעיף ו'], כגון שנתן בעל החצר לשניהן רשות ליכנס כו'. וכתבתי שם [בפרישה] דהוא הדין אם בעל הבית נתן לאחד רשות ליכנס לחצירו או שראהו נכנס מיקרי שניהן ברשות וכמ"ש לפני זה, אלא כשהבעל הבית נתן לו רשות לא שייך לומר דלא ידעו זה בזה ע"ש. ודוקא בהוזקו זה מזה פטורין, אבל הזיקו זה את זה חייבין, דכל אחד הו"ל לאסוקי אדעתיה כמו שאני נכנסתי לחצר חבירי ברשות או שלא ברשות כן נכנס ג"כ אחר, משא"כ באחד שנכנס לרשות חבירו שלא ברשות דלא הו"ל לבעל הבית לאסוקי אדעתיה שיכנס מי לרשותו שלא מדעתו, ומשו"ה אפילו הוזק ממנו הבעל הבית חייב הנכנס כמ"ש בסעיף שלפני זה, ועיין פרישה.

הרי שהפטור והחיוב בזה הוא רק בשאלה אם הוה ליה לאסוקי אדעתיה שהוא נמצא שם או לא, וא"כ כיון שהמציאות היא שאף שיתכן שהדבר אסור בפועל אם יש נתיב רחב נוסעים בו שני טורים של מכוניות א"כ הו"ל לאסוקי אדעתיה, שיש שם אדם ובזה אם הזיקו חייב, אמנם מבדיקת החוק נראה שאין זה נחשב שלא ברשות שבהגדרות החוק נאמר: 

”נתיב“ – חלק מרחבו של כביש, בין שסומן ובין שלא סומן, המספיק לתנועת טור אחד של כלי רכב, למעט רכב הנע על שני גלגלים;

הרי דהגדרת נתיב היא מה שניתן לנסוע שם רק טור אחד, וא"כ משאפשר לנסוע שני טורים אי"ז נתיב אחד ואי"ז שלא ברשות, ולכו"ע המזיק חייב.

ב. חיוב אשה נשואה בנזיקין 

עוד זאת אדבר מה שלא נשאלתי ולא נטען בפניי, דבעצם יש לפטור האשה כמו שאיתא במשנה (ב"ק פ"ח מ"ד) ונפסק בשו"ע (חו"מ סי' תכד ס"ט):

העבד והאשה, החובל בהם חייב; והם שחבלו אחרים, פטורים, אבל משלמים לאחר זמן, אם נתגרשה האשה או נתאלמנה או נשתחרר העבד. 

וא"כ יש לפטור האשה כיון שהיא נשואה ואינה חייבת לשלם אלא לאחר הגירושין, ואמנם נראה דשאלה זו כמעט לא נוגעת למעשה דמסיים שם הרמ"א: 

הגה: יש לה נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל, מוכרת אותו לאחרים בטובת הנאה, ומשלמת לנחבל (טור סי"ג).

וא"כ מאחר ובדר"כ יש לאשה דירה הרשומה על שמה ניתן יהיה לכפותה למכור את חלקה בטובת הנאה לאחר הגירושין שלה ולגבות מייד, ועוד נראה דברכב המזיק לא שייך סברא זו כלל, שהרי התובע יוכל לפנות לביטוח שלו שיפנה לביטוח של האשה והוא ודאי ישלם ולא ינסה להפטר הרי בפועל העמידה האשה שליח שניתן לגבות ממנו הנזק ולא ניתן לומר שאסור לפנות לשליח הזה ולבקש ממנו הממון וע"כ במקום בו ניתן להפעיל את הביטוח לא שייך לפטור מחמת שהעבד והאשה פגיעתן רעה.