תשלומי קורס
פסק דין
תשלומי קורס
בית הדין לממונות בצדק תשפוט, מערב השומרון (אלקנה)
תיק מס' 001
תאריך: יום שני, יא' באלול ה'תשפ"ו 24/08/2026
פסק הדין
מבוא
להלן פסק דין בנושא תביעת החזר שכר לימוד
חלקי, כפי שהוגשה לבית הדין "בצדק תשפוט" מרשת "משפט שלום", בשבתו כבורר על פי החלטת בית
המשפט תל אביב בתיק (...) זאת בהמשך לפסיקת כבוד השופט הבכיר ד"ר מנחם (מריו) קליין
מתאריך 23 ביולי 2026 למנות את הדיין הח"מ כבורר, בהתאם לסעיף 8(א) בחוק הבוררות
תשכ"ח-1968 בנושא אכיפת בורר.
בבסיסה של תובענה זו תביעת כספים בחזרה בעקבות
קורס הכשרת 'טוענים רבניים' שהופסק באמצע, בשל מעבר מנהל המכון להיות עובד מדינה ומכירת
המכון לגורם אחר. הנתבע הינו מנהל המכון המקורי שאצלנו נרשם התובע. לתובע הוצע על ידי הנתבע להמשיך
את הקורס או לקבל חזרה 750 ש"ח, ואילו הוא תובע במסגרת תביעתו בבית דין זה 4,234 ש"ח
ועל כך נסוב פסק דין זה. על פי ההסכם שנחתם בהרשמה לקורס יש לפנות לבורר מוסכם במקרה של חילוקי דעות,
אך הצדדים לא הגיעו להסכמה בקשר לבורר ולאור זאת החלטת בית המשפט כנ"ל.
הצדדים חתמו על שטר בוררות שמייפה את בית הדין לפעול על פי דין תורה או פשרה הכולל מעשה קנין, ויש לו תוקף לפי ההלכה דלא כאסמכתא ומהווה 'הסכם בוררות' לפי חוקי המדינה כמשמעו בסעיף 1 לחוק הבוררות 1968-תשכ"ח
מהלך הדיון
א. תחילה יצויין שמתן פסק דין דורש בדרך כלל
דיון בפני שלושה דיינים. במקרה זה מונה בורר יחיד על ידי בית המשפט בהתאם לרצון הצדדים, כפי שנקבע ביניהם
בתהליך ההרשמה:
"במקרה של חילקי {כך במקור} דעות ותביעות ממוניות, הדבר יבורר אצל מורה צדק/דיין
מומחה לדיני ממונות אשר הוסכם על שני הצדדים".
מתן פסק דין על ידי דיין יחיד במקרה כזה כבר
הותר הלכתית כפי נפסק בחושן משפט סימן ג הלכה ב:
"פחות משלשה אין דיניהם דין אפי' לא טעו אלא אם כן קבלום בעלי דינים או שהוא מומחה לרבים"
כלומר במקרה שבו בעלי הדין קבלו עליהם ניתן
לתת פסק דין אף בפחות משלושה דיינים, וכן הוא המקרה שלפנינו. הצדדים אף חתמו על שטר בוררות. גם
בהתכתבויות ביניהם בטרם הגשת התביעה לבית משפט הוצעו ע"י הנתבע שמות של בורר יחיד וכך גם
משמע מהסכם ההתקשרות ביניהם.
כסניף לכך ניתן לצרף את דברי הסמ"ע שם:
"ובטור כתב עוד דאי נקט רשות מריש גלותא או מנשיא שבארץ ישראל מותר לדון יחידי אפילו אי גמיר ולא סביר, אלא משום דאין לנו עתה לא נשיא ולא ריש גלותא ליטול רשות מהם."
'ריש גלותא' -ראש הגולה- היה סמכות מדינית,
חברתית. ראש הגולה היה אחראי למשל על מסים, מינויים, חקיקת תקנות ועוד. אמנם בתי המשפט כיום אינם
ריש גלותא, וברור שבתקופות הקדומות ראש הגלות נהג על פי דיני התורה והיה כפוף לחכמי ישראל, אך
כסניף לנ"ל אפשר לצרף להיתר את ההפניה מטעם גורם ממלכתי. עאכו"כ כשבית המשפט מעביר את הצדדים
לבוררות על פי דין תורה.
כמו כן אפשר לצרף את דברי הגמרא בבבא בתרא ח,ב:
"ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן". מפרש שם רש"י: "לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה",
וכן נפסק בחו"מ סימן רלא סעיף כז. ובבאר-היטב
שם ס"ק כז הביא בשם הרמ"א בתשובות:
"אם כבר קיימו וקבלו אנשי העיר בתקון זה שוב א"י {אינו יכול} למחות".
ניתן לומר כי חוק הבוררות הפך למנהג ונחשב
שבני העיר קיימו
וקבלו עליהם, וכל שכן כשההחלטה עוברת מבית המשפט לדין תורה (ועי' בסעיף כח שם שכתב שצריך להיות על 'דעת חכם', דבר שמתקיים כשהולכים
לדין תורה)
ב. דברים שהתובע לא תבע בבית הדין אנו אומרים
שהוא מסתמא מחל. בית הדין אינו רשאי לתבוע מה שלא תבע התובע לפיכך גם אם התובע יכול
היה לדרוש עלויות ופיצויים שלא ציין בכתב התביעה אין אנו רשאים להוסיף זאת, כפי שניתן ללמוד בחושן משפט סימן יז הלכה ט, על פי מסכת אבות א,ח:
"ראה הדיין זכות לאחד מהם ובע"ד מבקש לאמרו ואינו יודע לחבר הדברים או שראוהו מצטער להציל עצמו בטענות אמת ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו או נשתבש מפני הסכלות הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחלת הדבר משום פתח פיך לאלם וצריך להתיישב בדבר זה הרבה כדי שלא יהיה כעורכי הדיינים".
במקרה שלפנינו אין לתובע בעיית התנסחות או
אימה מן הנתבע, ולכן כפי שנכתב בסוף הסעיף הנ"ל לבית הדין אסור להיות 'כעורכי
הדיינים' ולהכניס מילים בפיו או לסייעו בטענותיו, אלא לדון על הדברים שהוא טען ובדרישות שהוא דורש בלבד.
ג. זאת להבדיל ממקרה שאדם לא תבע חוב ממי
שחייב לו, שם לא אומרים 'מסתמא מחל", כפי שנפסק בחושן משפט סימן צח סעיף א. וכן
להבדיל מדעת ערוך השלחן שלא אומרים שמסתמא מחל כאשר יש לחוש שהתובע לא ידע את זכותו, דבר שאי אפשר לומר כשמדובר
בטוענים רבניים.
ד. טענות התובע:
טענות הצדדים מפורטות היטב במסמך החלטת השופט
בתיק הנ"ל בסעיפים 1-14. להלן פירוט דרישותיו הכספיות של התובע בתמצית ועל פי ניסוחיו:
- 2,100 ש"ח - החזר עבור הקורסים שלדבריו
לא ניתנו
- 1,000 ש"ח - הוצאות פתיחת תיק בבית
המשפט, הפסד ימי עבודה עקב הצורך בלימוד החומר בסמיכות למבחן, והוצאות עקב הגשת התביעה.
- 250 ש"ח - הוצאה נוספת וביטול זמן
עבודה לתגובה שלישית לאור התארכות ההליך
- 300 ש"ח - עלות תמלול ווצאפ עקב הכחשת
הנתבע
- 200 ש"ח - עלות חניה ונסיעות לפגישת
גישור שנמשכה מעל 6 שעות
- 384 ש"ח - עלות פתיחת תיק בבית הדין
סך הכל 4,234 ש"ח -
יצויין שבתאריך 15/7/2025 כתב התובע בהודעת
ווצפ לנתבע: "אני חושב ש1500 שקל זה החזר סביר",
ולמחרת -16/7- כתב התובע בווצפ לנתבע: "..אפשר לסכם כל סכום החזר של 1000 שקל על הכל יחד".
ה. טענות הנתבע:
הנתבע הציע לתובע בהודעת ווצפ מתאריך
16/7/2025 להחזיר לו 750 ש"ח ("מבחינתי אפשר להסכים על 750 שח החזר") והוא הציע גם
להמשיך את הקורסים במסגרת חדשה (למשל בהודעה מתאריך 15/7/2025 - "..שערכתי הבוקר
שיחה עם מנהל המכון... ...יכול להיות שמה שיקרה שהוא ימשיך לך את השיעורים וישלים לך את חו"מ
ח"א {חושן משפט חלק א} כל שהמכון יעמוד בהתחייבות מולך. אני אעדכן אותך על זה שיהיה לי תשובה
סופית"). בכך טוען הנתבע שהוא למעשה לא הפר שום חוזה שכן התובע יכול היה להמשיך את הקורס.
התובע גם ענה בהתחלה בחיוב.
- לדברי הנתבע החלק היחיד שלא סופק בסופו
של דבר לתובע הינו אבן העזר ב'.
- 'פרקטיקה' לא היתה כלולה בהתחייבות של קורס
טוען רבני.
- עוד טוען הנתבע שמתוך 5,000 ש"ח עלות כוללת של הקורס, לא יעלה על הדעת שהתובע ידרוש חזרה כ-60% (על פי סכום התביעה שהגיש התובע בבית המשפט) כלשטענת הנתבע למעשה הרוב המוחלט כן סופק לתובע- אם כקורס מקוון, קורס פרונטלי, או חוברת.
ו. דין פועל המפסיק את עבודתו באמצע.
ההלכה מבדילה בין פועל שכיר המפסיק את עבודתו
באמצע, לבין עובד בקבלנות המפסיק באמצע (חו"מ סימן של"ג) פועל לפי זמן (כלומר מי שנשכר לעבוד לפי שעות,
ימים, חודשים וכדומה. מה שקרוי 'שכיר') רשאי על פי ההלכה להפר את התחייבותו בכל עת שיחפוץ, שכן עומדת
לו הזכות להיות אדם חופשי, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים. עבדי הם ולא עבדים לעבדים' (בבא מציעא י,א, חושן משפט שלג,ג).
כמובן שמגיע לו שכר על הזמן שהוא עבד,
ולא מגיע לו שכר על הזמן שהוא לא עבד (ישנם חילוקי דינים באונס, מכת מדינה, האם מזלו גרם או לא וכו' אך אין
זה המקרה שלפנינו ואכמ"ל) אם הוא קיבל מקדמה על הזמן הזה שהוא לא יעבוד עדיין מותר לו להפסיק את עבודתו,
אך הוא כמובן צריך להשיבה את המקדמה. לצורך הדגמה- אם סוכם על יום עבודה ותשלום
של 1000 ש"ח, במידה והוא הפסיק לעבוד בדיוק באמצע היום .הוא זכאי ל-500 ₪.
לעומתו, עובד בקבלנות מחוייב לתכולת עבודה,
להשלמת פעולה שעליה הסכימו ביניהם. אל לו להפסיק את עבודתו והוא לא נהנה מהזכות של 'עבדי הם ולא
עבדים לעבדים'. במקרה והוא מפסיק את עבודתו 'ידו על התחתונה'. כלומר רשאי בעל
הבית לחייבו בעלות העבודה שיש להשלים, ולא מסתכלים על מה שהוא כבר עבד. כלומר בעל הבית בודק תחילה כמה יהא עליו לשלם
לקבלן אחר שיבוא להשלים את העבודה, ולשלם לקבלן הראשון רק את היתרה.
לצורך הדגמה- אם סוכם על תכולת עבודה של
100 יחידות ותשלום של 1000 ש"ח והוא הפסיק לאחר השלמת 50 יחידות. אם קבלן חדש ידרוש 600 ש"ח
עבור 50 היחידות שנשארו, יקבל הקבלן הנוטש רק 400 ש"ח, ולא 500.
התחייבות לתת קורס - הינה כמו עבודה בקבלנות.
הנתבע התחייב ללמד את התובע חושן משפט א,ב, אבן העזר א,ב, גישור, ואספקת חוברות. אם הוא מפסיק
באמצע ידו על התחתונה, ולפיכך התובע רשאי לחשב לפי מה שנותר ללמוד אם יתחיל קורס חדש, מקום חדש,
אולי גם צורך בספרים חדשים וכדומה.
יצויין שבמקרה שלפנינו גם אם הנתבע היה פועל
'לפי זמן' יש לו גריעותא במקרה הזה. שכן פועל שעזיבתו גורמת נזק לבעל הבית אינו רשאי לעזוב
באמצע למרות 'עבדי הם ולא עבדים לעבדים' ('דבר האבד', מו"ח של"ג סעיף ה) הגדרת 'נזק'
בדין זה היא מורחבת מאוד ולא מוגבלת רק לנזק ישיר (כגון נזק חקלאי או נזק בבנין כשעוצרים ממש באמצע המלאכה) אלא היא
כוללת גם אלמנט של זמן, כלומר אם הזמן הינו משמעותי בעבודה הזו -למשל אם פועלים נשכרו לרגל אירוע
מיוחד שמתקיים באותו ערב, הם לא יכולים לעזוב באמצע כשאין אפשרות לבעל הבית להשיג פועלים בזמן
הקצר שנוצר. לבעל הבית מותר אפילו להטעות אותם ולהבטיח להם יותר כסף ולא לשלמו אחר כך, כפי שנאמר
במסכת בבא מציעא פרק ו משנה ב, וכפי שנפסק בחושן משפט סימן שלג סעיף ה ('שוכר עליהן או מטען').
בתיק שלפנינו היתה בהחלט חשיבות לתיזמון.
התובע רצה להיות מוכן כראוי לבחינות וכל עיכוב גורם לו נזק. מוכרת גם תופעה של למידה
לקראת מבחן שמשפיעה על הזכרון והידע לטווח הקצר בלבד - טווח הבחינה. אם חולף זמן צריך ללמוד הכל מהתחלה. בהודעה מתאריך
15/7/2025 הוא אכן כתב לנתבע:
"בקשר להמשך השיעורים אני התחברתי כבר לקבוצה אחרת. לא
היתה לי ברירה אני היתי חייב משהו שיחייב אותי ועם הקצב".
עם זאת התובע לא ציין בתביעתו דרישה או פירוט
של עלויות שנדרשו לו כדי להשלים את החומר. אמנם לדבריו הוא הצטרף לקבוצה אחרת אך הוא לא צירף לסכומי
התביעה עלויות הכרוכות בכך. כפי שצויין לעיל בית הדין לא מוסיף סכומים שהתובע לא תבע ולכן הדיון
הינו רק על החזר בגין הקורסים שלא התקיימו או השירות שלא ניתן.
ז. שוויו של החלק שהתובע לא קבל.
התובע הינו למעשה כבעל בית שהקבלן עזב אותו
באמצע. בהמשך נתייחס לשאלה העקרונית האם הקבלן אכן נטש אותו או לא, אך תחילה נדון מצד זה שהוא
אכן נטש. על שווי הדבר הזה יש ויכוח בין התובע לנתבע. חילוקי הדעות נובעים הן ממחלוקת לגבי התכולה - מה
מהקורס בוצע, מה בוצע חלקית ומה כלל לא (יש ראיות למשל שסופק חושן משפט ב, וגישור) והן לגבי המשמעות
הכספית - כמה שווה כל חלק של הקורס, כמה שוות החוברות וכו'. התובע מעריך את מה שלא סופק
ב-2,100 ש"ח, והנתבע מעריך זאת ב-750 ש"ח.
כלומר על 750 ש"ח יש הסכמה (לכאורה
ניתן לשייך זאת בעיקר לחושן משפט א שעליו יש הסכמה שזה קורס שלא סופק), ואילו על
1,350 ש"ח נוספים ישנו למעשה ויכוח. על פי כתבי התביעה וכתבי ההגנה ניתן לומר
שזה סכום הנתון
בויכוח בגין המחלוקת אודות אבן העזר ב (שסופק חלקית), החוברות (שהתובע טוען שלא רלוונטיות) וקורס פרקטיקה (שהתובע טוען שהיה
אמור להיות, והנתבע טוען שלא) (הערה: לפי ההתכתבויות נראה שקורס גישור בוצע, והוא הוערך בסביבות
-1400 ש"ח).
התובע טען לאי קבלת 'פרקטיקה' והביא לסיועו
התכתבות עם תלמיד אחר שגם הבין שהיתה התחייבות כלשהי לפרקטיקה. אולם במסמכים שהוגשו
לבית הדין לא אותרה התחייבות כזו מצד הנתבע. זה לא מוזכר בהסכם הראשוני (כן מוזכר 'גישור' בסעיף השביעי)
וגם לא בדרישות הראשוניות של התובע שהופנו לנתבע- בהודעת הווצפ מהתובע לנתבע מתאריך 14/7/2025 הוא
לא מזכיר 'פרקטיקה': "אבל בתחילת הקורס דיברנו גם על קורס גישור ותעודת גישור זה היה מאוד חשוב
לי. השאלה מה עם זה???".
ה'פרקטיקה' מוזכרת למעשה רק בהצעת קורס נוסף
שמופיעה בהודעת ווצפ מהנתבע מתאריך 20/7/2025 ('הודעה חשובה -קורס גישור ופרקטיקה בקרוב')
כלומר כשבוע או כשבועיים לאחר שהנתבע כבר הודיע על הפסקת התכנית שאליה נרשם התובע,
וכשבוע לאחר שכבר התגלע הויכוח ביניהם (כאמור היו חילופי הודעות בתאריך 14/7 למשל) דהיינו זה קורס
אחר, חדש, ולא חלק מקורס טוען רבני שאליו נרשם התובע. לאור זאת לא ניתן להכליל זאת כשירות שלא ניתן על
ידי הנתבע.
לאור האמור לעיל בית הדין מעריך את היתרה
העומדת בלבה של המחלוקת בסך 1000 ש"ח, שכן לא הוכחה התחייבות לפרקטיקה.
כאשר לא ניתן להכריע באופן מדוקדק בשל היעדר
ראיות ברורות פונים לדרך הפשרה. כתב מרן (חו"מ יב,ב):
"וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח"
והוסיף שם הסמ"ע: "בפשרה צריך הדיין
להסביר לבעלי דינים שבפשרה נוח להם ולדבר על לבם אולי יסכימו על הפשרה"
ולכן נבאר את הפשרה שיש לעשות כאן. במקרה
שלפנינו אכן אין בשום מקום פירוט על מרכיבי הסכום של שכר הלימוד בסך 5,000 ש"ח,
כך שאי אפשר לדעת
כמה שווה כל נושא בקורס בנפרד. בהתכתבויות בין הצדדים עלו כמה סכומים כ'שווי קורס'
- 600, 1000,800.
אך זה היה במסגרת המשא והמתן והויכוח על ההחזר, ולא מחירון רשמי משלב ההתקשרות בין הצדדים. לכן ננהג בדרך הפשרה לגבי 1,000 ש"ח
אלו.
עם זאת כאמור לפנינו מקרה מסופק שכן הקבלן
לא באמת נטש. הוא הציע לתובע להמשיך את הקורס באופן חלופי, והתובע אף ענה
(16/7/2025) "שלום וברכה. אם זה באותו מתכונת אין שום בעיה, אבל לא להגיע פיזית" כאפשרות חלופית לאפשרות של פיצוי
כספי, כשבסופו של דבר העדיף התובע את החלופה של פיצוי כספי. לכן יחלוקו - הפשרה תהא על 500 ש"ח
מתוך ה-1000 המוטלים בספק.
על פי ההלכה פשרה הינה בדרך כלל שליש ('דמי
בשר בזול"). כאמור כאן ידו של הנתבע על התחתונה מהסיבות שמנינו לעיל ולכן השליש
ירד מהתובע. כלומר יש לחייב את הנתבע 2/3 מהסכום הנתון במחלוקת (ה-500 הנ"ל) קרי
333 ש"ח.
ס"ה לסעיף זה 750 ש"ח המוסכמים ועוד 333 ש"ח פשרה.
ח. הוצאות פתיחת תיק ועלויות נוספות:
התובע תבע גם הוצאות פתיחת תיק בבית המשפט, ועלויות נוספות הכרוכות בכך, כגון זמן, חניה ועוד: כדי לחייב מזיק בתשלום נזק, או לחייב פועל
שהפסיק את מלאכתו או הזיק, צריך שתהיה זיקה בין הנזק והעלויות הקשורות אליו, לבין המזיק
או הפועל. במקרה שלפנינו התובע הוא אשר לא הסכים לבוררים שהוצעו על ידי הנתבע, כפי שציין התובע עצמו בסעיף
11 בכתב התביעה. לדברי התובע הוא פנה לבית המשפט בשל אי הצעת בוררים אחרים על ידי הנתבע. זהו נזק
כספי שאינו קשור לנתבע. יתכן גם שאם התובע היה מציע שם של בורר אחר (ולא רק הצעה כללית לאיזור גיאוגרפי
שונה) היה הנתבע מסכים, או שהיו מגיעים להסכמה לאחר דין ודברים אודות כמה בוררים. מה גם שההתקשרות
בין הצדדים מלכתחילה כללה התחייבות להליכה לבורר מוסכם במקרה של חילוקי דעות, ולכן הפניה לבית
המשפט אינה נזק שניתן לראות בו נזק ישיר שגרם הנתבע ואף לא גרמי ולא גרמא, שכן לתובע עמדה כל
העת אפשרות להסכים לבורר שיוצע על ידי הנתבע. ניתן גם להסיק שהתובע העדיף לפנות לבית המשפט מאשר
להסכים לבורר שגר בחריש שהוצע על ידי הנתבע. לאור כל זאת לא ניתן להשית עלויות אלו על הנתבע.
ט. אגרת פתיחת תיק בבית הדין.
ההוצאות הקשורות בדיון הבוררות אכן נגרמו
כתוצאה מחילוקי הדעות ומתאימות גם לרוח הדברים שהצדדים הסכימו עליהם בעת ההתקשרות הראשונית ביניהם,
שכן אי אפשר לקיים הליך בוררות או דיון בבית הדין ללא תשלום אגרה.
נציין כאן תחילה גם את ההיתר לשלם לבית הדין
אף שלכאורה "הנוטל שכר לדון כל דיניו שדן בטלים" (חו"מ, ט,ה) דייני בתי הדין לממונות עוסקים לפרנסתם
בדברים אחרים ולכן מותר להם ליטול שכר, כפי שנכתב בהמשך הסעיף שם:
"ואם אינו נוטל אלא שכר בטילתו מותר והוא שיהא ניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו כגון שיש לו מלאכה ידועה לעשות..." ובהמשך נכתב שם: "והוא שיקבל משניהם בשוה" (חו"מ, ט,ה)
כמו כן הש"ך כתב שם בשם הב"ח שבפשרה
מותר לקחת שכר (שם סעיף קטן ז) כמו כן האיסור הוא רק בדיון בכפיה ולא כאשר
הצדדים מקבלים עליהם את בית הדין. כפי שכתב שם חכמת שלמה (בסעיף ה):
"נראה לעניות דעתי דהיינו דוקא אם דן ע"י כפי' כפיה אז דיניו בטלים, אבל אם באו מעצמם לפניו לדין וידעו דרכו שהוא רגיל בכך לקבל שכר. ובפרט אם נתנו לו שכר קודם שאמר להם הפסק דין וכו'".
ולכן בבתי דין שהצדדים מקבלים עליהם מותר
לקבל שכר.
כמו כן ברגע שמדובר באגרות קבועות יש את היתר
'תקנות הקהל" כמובן שם בנתיבות המשפט (סעיף קטן ו)
"ומה שנתפשט המנהג ליתן שכר, נראה דהוא מתקנת הקהל דהא מסייעין על קיצתן וכיון שמחוייבין ליתן מקופת הקהל שכר להדיינים יכולין לתקן שלא ידון שום אדם בלי נתינת שכר ומשכר זה ינתן להדיינים בעד השכירות שחייבים ליתן ומהראוי לירא שמים לפשר כך עם הקהל בשעה שנתקבל לדיין".
כמו כן גם צויין שידו של הנתבע במקרה שלפנינו
'על התחתונה' בכל הקשור לעלויות נוספות של התובע שנגרמות כתוצאה מהפסקת העבודה על ידי הנתבע. נוסיף כאן שגם אם זה גרמא, כבר כתב הרמ"א
בסימן שפ"ו סעיף ג בשם הריצב"א שבדבר שכיח כן מחייבים:
"י"א דבכל גרמא בנזקין, אם הוא דבר שכיח ורגיל, חייב לשלם משום קנס (ריצב"א)".
ואף הש"ך שהעיר שם על דברי הרמ"א: "ומי מפיס איזו שכיח
ואיזהו לא שכיח" (שם בס"ק כד), יודה כאן שאגרת בתי הדין זה דבר שכיח.
לאור זאת יש לחייב את הנתבע להשתתף במחצית
עלות הוצאה זו כפי שכאמור נפסק בשו"ע (ט:ה) "שיקבל משניהם בשוה" כלומר
192 ש"ח מתוך 384.
י. תביעת עלות התמלול בסך 300 ש"ח.
התמלול הינו לכאורה הוצאה סבירה לצורך הליך הבוררות, אולם מדובר בהוצאה עקיפה מאוד (וגם לא צורפה קבלה המעידה על התשלום) כמו כן ניתן היה להציג או לשלוח לבית הדין וגם לבית המשפט את ההקלטה עצמה ולא נדרש תמלול. במידת הצורך ניתן היה גם לצרף להקלטה תמלול שיעשה התובע עצמו ואין צורך בתשלום לאיש מקצוע. שונה הדבר אם התובע היה מגיש תמלול והתובע היה מגיש תמלול נגדי, יתכן שאז היה נדרש מכון מקצועי שיתן חוות דעת, מה שלא נדרש כאן. לכן גם אי אפשר להחשיבה כהוצאת גרמא בדבר שכיח. בגין היותה הוצאה עקיפה ולא ממש הכרחית לא ניתן לחייב את הנתבע.
יא. החלטה
על הנתבע לשלם לתובע תוך 30 יום סך 1,275
ש"ח, לפי הפירוט הבא:
750 ש"ח - מוסכמים
333 ש"ח - בגין הממון שבמחלוקת (2/3
של חצי, לאחר הורדת חלק בגין הפרקטיקה)
192 ש"ח - חצי אגרה
ניתן ביום ו' באלול ה'תשפ"ו, 19 באוגוסט
2026.
ברוח ימי הרחמים והסליחות קורא בית הדין לצדדים
להתפייס גם בין אדם לחברו ולא רק בענייני תשלומי ממון, והדבר יעמוד לזכותם בימים הנוראים.
נחתום בפסוקים שבזכריה ח,יד-יט: "כִּי
כֹה אָמַר ה'... אֵלֶּה הַדָּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ, דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ
אֶמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם... וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֶהָבוּ".
דיין: הרב צחי פנטון
