שינוי תנאי העסקה לאחר חזרה מחופשת לידה

נמוקים נכתבו ע"י: הרב יוסף ישראל כהן אב''ד, והרב יצחק חיים עקליאן דיין

הצדדים; 

התובעת: גברת  (להלן התובעת).

הנתבע: חברה בע"מ באמצעות מנכלי"ת החברה, ע"פ יפוי כח (להלן הנתבעת).

בעלה של התובעת ביקש שביה"ד ידון ע"פ חוקי דיני העבודה כיון שחתמו ע"ז בחוזה התקשרות, ביה"ד הבהיר שדן ע"פ ד"ת המתחשב אף בדיני העבודה.

רקע; התובעת עבדה כמנהלת מעון מ־24/--/-- במשרה מלאה. במהלך עבודתה טוענת שלא שולמו לה דמי נסיעות, לא נצברו ימי חופשה כחוק, התבקשה לא לדווח על ילדים נוכחים, ונדרשה לעבוד בזמן מחלה ללא תשלום ימי מחלה. ב--- יצאה לשמירת הריון, ילדה ב--, וחופשת הלידה הסתיימה ב־26/--/--.

פרוטוקול הדיון

התובעת: התחלתי לעבוד במעון ב-- כמנהלת משרה מלאה, 5 ימים בשבוע, עבדתי קשה לשקם את שמו הטוב של המעון ואף מעבר לשעות העבודה, היו כמה פגמים, לא שולמו לי דמי נסיעות, לא נצברו לי ימי חופשה שאני זכאית להם (יום בחודש), בקשו ממני לא לדווח על חלק מהילדים הנמצאים, ידי היו כבולות מלהתלונן אף שהדבר באחריותי כמנהלת מעון, גם לא ידעתי בזמנו שזה מסכן אותי כמנהלת, כשהודעתי למעון שאני בחופשת מחלה דרשו ממני לעבוד כי משלמים לי, בקשתי שישלמו לי 10 ימי מחלה שמגיעים לי ולא שלמו, יצאתי לשמירת הריון ב-- ילדתי ביום --, וביום ----26 הסתיימה חופשת הלידה.

בקשתי לחזור לא יצרו עימי קשר, ודחו זאת מזמן לזמן, התייצבתי בעבודה ביום שני, במקומי נוכחה מנהלת חדשה (להלן: מנהלת חדשה) שטענה שסגרו עמה חוזה לשנה ולא אמרו לה שזה זמני, בפגישת זום עם הנתבעת הציעה לי שהתפקיד שלי יהיה לסדר שעות של גננות, זהו ריקון התפקיד מתוכן, במקום מנהלת סידרו לי עבודה, וגם זה בפועל לא נתנו לי לעשות, המנהלת החדשה לקחה לי את הטאבלט, עשתה קוד למחשב ונעלה בפני את המשרד, כך שרצו שאהיה 8 שעות בעבודה ובלי עבודה, כשהמנהלת החדשה יצאה לחופשת לידה דרשו ממני שאומר שאני לא המנהלת אלא המ"מ, ביום שלישי ראיתי שהחוזה שלי נמצא במערכת ב"צוות עוזב", שלחתי צילום מסך לאמי, ביום רביעי הנתבעת התקשרה לומר לי תמחקי את זה, ממחר אין לך דריסת רגל במעון ואני פונה למשטרה, ביום שישי הגעתי שוב והמנהלת החדשה צעקה עלי שאלך כי הנתבעת אמרה שאין לך דריסת רגל פה. שלחתי מיילים לנתבעת ולמשרד. גם קודם לכן שלחתי מייל לנתבעת, אם את רוצה תגידי שאני מפוטרת, הנתבעת טענה שההורים לא מעוניינים בי וזה בעיה וצריך להיפגש, בפועל אותה אמא הכחישה לחלוטין שדברה עלי, והנתבעת לא קבעה בפועל פגישה עימי, בסוף בפגישה הנתבעת הכחישה שאין בעיה, טענתי לה שאין לי גישה לכלום ואני לא מנהלת, הנתבעת הכחישה ואמרה תמשכי להגיע, ואמרה שמה שעושה המנהלת החדשה מקובל עליה,. לאחר כמה ימים הנתבעת שלחה מייל שאם אני לא מגיעה זה התפטרות מרצון. פניתי להסתדרות יעצו לי לחזור לעבוד ולתעד כי אסור לפטר אותי מבלי אישור מהרשויות, כשחזרתי שוב לא היה לי גישה למחשב, נתנו לי חדר עם כיסא פלסטיק ושולחן ילדים, השפילו אותי. הזמינו אותי 3 פעמים לשימוע, טענו כלפי שאני לא מקבלת את הסידור הארגוני ולא נתנו לי לדבר ושלחו פרוטוקול עם טענותיהם בלבד שכביכול הוסיפו מנהלת בגלל מס' הילדים, מה שאינו נכון, כי עכשיו יש מנהלת אחת וכן בשאר מעונות. שלחתי מכתבים מעו"ד שיחזירוני ולא החזירו אותי.

הנתבעת: התובעת יצאה לחופשת לידה, כשחזרה אמרתי לה שעשינו שנויים, והיא ממשיכה באותו משרה ומשכורת, אבל במקום מנהלת מעון תהיה מנהלת כוח אדם, לא היו הרעת תנאים, נתתי לה היקף משרה גדול כמנהלת עיקרית שבידיה 70 אחוז מניהול המעון, ומנהלת אחרת שעיסוקה רק ב30 אחוז מהניהול, השינוי נעשה בעקבות כך שהיו 28 ילדים וגדל ל32 והיה צריך הרחבה לצוות הניהולי. למרות שהדבר הוסבר לתובעת כי בגלל שהמעון גדל צריך צוות ניהולי נוסף - התובעת לא הסכימה לשינוי, וביקשה להיפגש ודרשה דרישות ביודעה שהיא בעמדה מוגנת, התובעת לקחה מסמכים מהמערכת, ושלחה תלונה למשרד החינוך ומשרד העבודה. אם התובעת טוענת שהמעון עבריין למה רצתה לחזור לעבוד.

התובעת שאלה את הנתבעת, למה פרסמתם בעיתון מודעה למנהלת, ולא למילוי מקום, ולמה סגרתם עם המנהלת החדשה לשנה? הנתבעת השיבה, יצאת לכמעט שנה (כולל השמירת הריון), הייתי חייבת לחפש לשנה, קשה למצוא ממלאת מקום.

התובעת תובעת את כל המשכורות מיום 20/4/26 ועד סוף החוזה 30/8/26, וכן ימי חופשה שלא נצברו כחוק, וכן ימי מחלה והבראה, פיצוים על פיטורין שני משכורות (שנתיים עבודה), ופיצוים על עוגמת נפש.

הנתבעת: לא שלמנו ימי הבראה כי זה היה נבלע לתובעת, ונשלם. ימי חופש התובעת חתמה שאין לה ימי חופש, (התובעת טוענת שאמרו לה שימי החופש בלא"ה יש לה הרבה חופש, אבל הרי מגיע לה ימי חופש מתוך ימי העבודה, שאף שחתמה, מבחינה חוקית חייבים לה). נסיעות לא בקשה. תשלום עבור החודשים שלא באה לעבודה איני אמורה לשלם. פיצוים מה שמגיע לה נשלם.

לדברי הנתבעת כל הבלגן התחיל בגלל שהתובעת לקחה מסמכים, ולפני כן לא היה להם כל הרעת תנאים כלפי התובעת, והתובעת מרצונה לקחה כיסא לחדר אחר ולא מנעו ממנה מלהיכנס למחשב, ושוב טענה שבמסגרת העבודה הנוכחית התובעת אינה צריכה מחשב. ולטענת התובעת הבעיות התחילו בגלל הרעת תנאים.

דיון נוסף בביה"ד התקיים ביום חמישי ב אב;

הופיעו הצדדים וכן מנהלת המעון החדשה, גברת מ'.

פרוטוקול הדיון:

פתיחה והבהרת המסגרת ההלכתית, כבוד בית הדין פתח בהבהרה לצדדים כי הדיון מתקיים מכוח שטר בוררות עליו חתמו הצדדים, וכי הסמכות הבלעדית להכרעה בסכסוך דנן מסורה לבית הדין, ביה"ד הדגיש את חומרת הפנייה לערכאות ללא רשות, והבהיר כי מרגע זה "הדברים נגמרים כאן בבית הדין". ביה"ד סיכם את תמצית המחלוקת: טענות התובעת להרעת תנאים ופגיעה בזכויות מוגנות לאחר לידה, מול טענות הנתבעת לשינוי ארגוני נחוץ וליקויים בתפקוד התובעת.

דברי המנהלת המחליפה: הצהירה כי נכנסה לתפקיד מנהלת המעון על בסיס חוזה שנתי עם אופציה להארכה, בידיעה כי קיימת מנהלת קבועה בשמירת היריון/חופשת לידה, המעון היה במצב של קריסה ארגונית עם שני ילדים בלבד, וכי היא גייסה את מרבית הילדים והצוות ובנתה "השקפה ניהולית" חדשה המבוססת על גישה רכה להורים והקלות בגבייה, עם חזרת התובעת, גילתה התובעת גישה עוינת, דיברה סרה בנתבעת ("קמצנית") ובחברה, והצהירה בפניה כי היא מעוניינת רק "למשוך כספים" ולעזוב, התובעת נהגה בנוקשות כלפי המטפלות, כיבתה מזגנים בכיתות התינוקייה בניגוד לצורכי הצוות והילדים, והשפילה את הטבחית (אלמנה) בהשוואות למנהלת הקודמת, גברת מ' הודתה בביה"ד כי בעקבות כך 'החליפה צד' ונקטה בקשיחות מול התובעת, אמרה לה שהיא מיותרת במקום וכיו''ב, ואיימה עליה במשטרה אם תגיע למעון, ומנעה מהתובעת גישה למחשב ולוואטסאפ המשרדי, בנימוק שהתובעת "חבלה" במעון בכך שצילמה מסמכים חסויים של רשימות צוות ונתוני קטינים ושלחה אותם לגורמים חיצוניים.

התובעת: דחתה מכל וכל את דברי המנהלת המחליפה וטענה כי מדובר ב"מצג שווא" שנועד להכשיר את דחיקתה מהתפקיד, עוד טענה כי המעסיקה הציגה אותה בפני ההורים והצוות כ"מזכירה זמנית" נטולת סמכויות. היא תיארה כי לא הושבה במשרדה המקורי אלא בתינוקייה, על כיסא פלסטיק ושולחן קטן, ללא מפתח למעון וללא גישה למערכות הניהול והפיקוח, עוד טענה כי שכרה הגלובלי (12,000 ש"ח) הומר באופן חד-צדדי לשכר שעתי, מה שהוביל ל"משכורות רעב" בשלושת החודשים האחרונים ופגע אנושות בזכותה לדמי אבטלה, כמענה לטענות המקצועיות הסבירה התובעת כי כיבתה מזגן פעם אחת בלבד בשל דאגה לבריאות תינוקות מצוננים. לגבי צילום המסך, טענה כי עשתה זאת כהגנה עצמית לאחר שראתה שהוגדרה במחשב כ"צוות עוזב" עוד לפני שפתחה את פיה. עוד הלינה על כך שהנתבעת התעלמה ממיילים חוזרים שתיארו את היחס התוקפני כלפיה ואת מניעת הכלים המקצועיים ממנה, עוד טענה שלמעשה נפגע אף השכר שלה, היות שהפקידו לה עם חזרתה רק משכורות חלקיים ולא גלובלי, לא תוכל לקבל זכויותיה, וגם זה שלא קיבלה מכתב פיטורין מהווה לה בעיה לקבל את זכויותיה

הנתבעת: טענה כי פעלה מתוך שיקולים עניינים של טובת המעון והמשכיות ניהולית מול ההורים, הכחישה פגיעה בשכר וטענה כי התובעת השתכרה סכומים גבוהים יחסית לשעות עבודתה (2,000 ש"ח ליומיים). לטענתה, התובעת היא זו שבחרה לא להגיע לעבודה באופן סדיר, עוד טענה לחוסר תום לב, התובעת ובעלה נקטו בגישה בריונית, הקליטו כל שיחה וניסו לייצר עילות לתביעה מיומה הראשון. ותמהה: "אם המקום כל כך רע, למה היא הביאה את אמה ואחותה לעבוד אצלי", עוד טענה כי החזירה את התובעת כמנהלת לצורך הדרכות צוות ופיקוח, אך התובעת בחרה לעסוק ב"חבלה" ובצילום מסמכים.

הנתבעת הראתה לביה"ד שנתנו לתובעת ביום 18/6/26 מכתב פיטורין שיכנס לתוקף ביום 18/7/26, עוד טענה שעבור החודש 4/26 התובעת עבדה 4 ימים וקבלה 2000 ₪ כך ששילמה לא רק לפי שעות, עוד טענה שזכותה כמנכלי"ת להכניס כמה מנהלות שברצונה.

בעלה של מ': ביקש להדגיש את הנטל הכבד שנטלה על עצמה אשתו, אשר עבדה במסירות נפש זמן קצר לאחר לידה כדי להציל את המעון. הוא טען כי התובעת ובעלה הגיעו בגישה של חיכוך עם ההנהלה כדי לסחוט כספים, וכי הוא עצמו חש מאוים מהתנהלות בעלה של התובעת במשרד, אשר לוותה באיומים במשטרה ותביעות.

בעלה של התובעת: פתח בתיאור מסירותה של אשתו שבנתה את המעון "מאפס" והשקיעה בו מרץ רב, מ' לא הייתה "ממלאת מקום" אלא מחליפה קבועה שסוכם איתה מראש על חוזה שנתי, תוך כוונה ברורה של הנתבעת לא להחזיר את אשתו לתפקידה, בנוסף תיאר את הפגיעה המכוונת – "תחביאי את המחשב, שתשב שתירגע" – כדרך למרר את חיי אשתו עד שתתפטר, ובנוסף סיכם את פירוט התביעה הכספית.

להלן סיכום דרישות התובעת כפי שסכמה ב"כ של התובעת, עו"ד ל', במכתב מיום ----26; (ומתוקן ע''פ מכתבה של התובעת לביה''ד)

1.     תשלום שכר עבודה עד לסיום החוזה, מיום 1/6/26 ועד יום 31/8/26 בסך 3 משכורות 36,000 ₪ ברוטו

2.     תשלום חלף ההודעה המוקדמת בסך 12000 ₪ ברוטו

3.     תשלום פיצויי פיטורין עבור שנתיים בסך 24000 ₪ וכן טופס 161 ומכתב שחרור כספים

4.     תשלום דמי הבראה שלא שולמו בסך 4598 ברוטו

5.     תשלום פדיון ימי חופשה בסך 9,600 ברוטו

6.     תשלום הפרשי ימי מחלה שלא שולמו עבור 6/25 בסך 2180 ברוטו

7.     תשלום דמי נסיעות בסך 149 ₪ לחודש בסך כול של 1937 ₪ ברוטו

8.     תשלום הפרשי שכר עבור  4/2026 סך 6 ימי עבודה בסך 3270 ובנוסף עבור 12 ימים בחודש 5/2026 בסך 4236 ₪ ברוטו, ובחדש 6 הפרש של 9,270.

9.     תשלום פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 24,000 ₪ ברוטו

ובסך הכל תביעה כוללת של 131,181 ש''ח

בעלה של התובעת חזר על התביעות הנ"ל, עם שנויים,

-        בעניין סעיף 9 דרש: 35,000 ₪

-        פיצוי בגין הרעת תנאים ופגיעה בזכויות מוגנות (30,000 ש"ח).

-        פיצוי בגין פיטורין שלא כדין בתקופת מוגנות (150% שכר). 18,000 ש''ח.

-        עשיית עבודה שלא סוכמה 4,000 ש''ח לכל חודש.

-        ובסך הכל תביעה כוללת של 183,125 ש''ח

סיכום הטענות

טענות התובעת; לאחר חזרתה מהלידה לא יצרו איתה קשר, דחו את חזרתה, וכשהגיעה מצאה מנהלת חדשה שנחתם איתה חוזה לשנה, הנתבעת הציעה לה תפקיד חלופי, סידור שעות גננות, שלטענתה מרוקן את תפקידה מתוכן, בפועל לא נתנו לה לבצע עבודה, נלקח ממנה טאבלט, נחסמה גישתה למחשב ולמשרד, דרשו שתצהיר שהיא רק ממלאת מקום, גילתה שהחוזה שלה מופיע במחשב ב"צוות עוזב". כשפנתה — נאמר לה שאין לה מעתה דריסת רגל במעון ואף איימו לפנות למשטרה, כשהגיעה שוב — המנהלת החדשה דרשה שתעזוב, הנתבעת טענה שהורים לא רוצים אותה — אך האם שהוזכרה הכחישה זאת, למרות שהנתבעת אמרה שתמשיך להגיע — לא נתנו לה גישה למחשב, הושיבו אותה בחדר עם כיסא פלסטיק ושולחן ילדים, זומנה לשלושה שימועים שבהם לא נתנו לה לדבר, והפרוטוקול שיקף רק את טענות המעון, שלחה מכתבי עו״ד — אך לא הוחזרה לעבודה.

דרישות התובעת; משכורות מלאים מ־20/4/26 עד 30/8/26, ימי חופשה שלא נצברו, ימי מחלה, הבראה, פיצויי פיטורים (שתי משכורות), ופיצוי על עוגמת נפש 35000 ש"ח.

טענות הנתבעת; התובעת חזרה מחופשת לידה, ונאמר לה שיש שינויים: תמשיך באותה משרה ושכר, ובעקבות הגדלת המעון יהיו שתי מנהלות, והתובעת תהיה "מנהלת כוח אדם" במעון, לטענתם ללא הרעת תנאים, התובעת לא הסכימה לשינוי ודרשה דרישות מתוך עמדה מוגנת, לטענתם התובעת לקחה מסמכים ושלחה תלונות למשרד החינוך והעבודה, אם התובעת טענה שהמעון עבריין — מדוע רצתה לחזור, לגבי המנהלת החדשה: יצאה לשנה ולכן חיפשו מנהלת לשנה. לטענת הנתבעת כל הבעיות התחילו רק לאחר שהתובעת לקחה מסמכים. לפני כן לא היו הרעות בתנאים. לטענתם התובעת בחרה לשבת בחדר אחר, ולא מנעו ממנה גישה למחשב, ואף טוענים שבתפקידה החדש לא נזקקה למחשב.

ימי הבראה לא הופקדו לבל "יבלעו", ויישלמו, ימי חופשה — התובעת חתמה שאין לה, וזה מה שסוכם. נסיעות — לא ביקשה, עבור חודשים שלא באה לעבודה  — לא מגיע תשלום. פיצויים — ישולם מה שמגיע.

מהות המחלוקת האם הייתה הרעת תנאים מהותית לאחר חזרת התובעת מהלידה, האם פוטרה בפועל בניגוד לחוק, והאם מגיעים לה תשלומים עבור התקופה עד סוף החוזה, ימי חופשה, מחלה, הבראה ופיצויים.

דיון והכרעה

השאלות העומדות בפני ביה"ד לדיון והכרעה;

א. אם יש להתחשב בנ"ד בחוקי דיני העבודה.

ב. אם היה בנ"ד הרעת תנאים.

ג. האם צריכה הנתבעת לשלם לתובעת ימי חופשה למרות שהוסכם בין הצדדים שלא יצטברו ימי חופשה מעבר ל 4 ימי חופשה שההנהלה נותנים כבר לעובדת.

ד. האם הנתבעת צריכה לשלם לתובעת פיצויים

ה. האם העובדת יכולה לדרוש תשלום כספי נוסף על חודשי העבודה שהיתה המנהלת, מצד שבקשו ממנה לעשות דברים שאינם תקניים ואינם חלק ממה שהוסכם בהסכם העבודה בניהם.

ו.   ככל שהיו הרעת תנאים, האם ביה"ד יחיל פיצוי על הנתבעת כפי שמחיל בי"ד לעבודה במקרה של הרעת תנאים.

ז.  האם על הנתבעת לשלם לתובעת עבור הימים בהם לא באה לעבודה, תשלום הפרשי שכר, עבור  4/2026 סך 6 ימי עבודה בסך 3270 ₪, ובנוסף עבור 12 ימים בחודש 5/2026 בסך 6540 ₪ ברוטו, כמו כן האם על המעבידה לשלם לתובעת עבור חודשים 6-8/2026, ועד מתי, עד סוף התקופה המוגנת 60 יום מסיום החופשת לידה או עד סוף החוזה (31/8/26)

ח. האם על הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי ימי מחלה שלא שולמו עבור 6/25 בסך 2180 ₪ ברוטו, וכן, דמי נסיעות בסך 149 ₪ לחודש בסך כולל של 1937 ₪ ברוטו וכן דמי הבראה בסך 4598 ₪ ברוטו.

א. מעמד חוקי דיני העבודה בהלכה ומנהג המדינה

כלל גדול בהלכות פועלים שנו: ללכת אחר 'מנהג המדינה'. ויסוד הדברים מהגמרא בבא מציעא (פג.):

"השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב – מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן, מקום שנהגו לכוף יכוף וכו', הכל כמנהג המדינה".

וכך פסק הרמב"ם (רפ"ט מהלכות שכירות), והטור והשולחן ערוך חושן משפט (סימן שלא).

ומבואר שבשכירות פועלים הכלל הקובע הוא מנהג המדינה. ובארצנו, הנוהג המקובל בין העובד והמעביד הינו כפי כללי וחוקי דיני העבודה. והרי"ף, הרא"ש והנימוקי יוסף שם הביאו את דברי הירושלמי, שמנהג מבטל הלכה, עיין שם.

והדבר ברור, שהפסיקה ההלכתית בענייני עובדים סיבתה היא מכיון שבפועל הושרש שכך המנהג, על דעת כן נשכר, ואין מעלה ומוריד אם הנוהג הונהג כך מחמת החוק או מחמת דבר אחר, כיון שבפועל דעת העובד והמעביד להתקשר ביניהם על פי המנהג.

ונפקא מינה: דבר הקבוע בחוק אך לא הונהג בפועל – בזה לא בהכרח יפסוק בית הדין כפי החוק, והם דברים ברורים. וראה בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ה, סימן שסג) שהאריך בדברים ברורים, שגם בדברים הנהוגים מכח מנהג המדינה, כל דבר צריך לעבור בעין ביקורת של תורה, ולא כל הדברים שווים הם. וכן כתב בשו"ת יוסף לקח, דלעניין פרשנות החוק אין לילך אחרי פרשנותם של איזה שופטים או עורכי דין, אלא כפי ראות עיני הדיין, עיין שם.

ולכאורה יש לבדוק איך הושרש המנהג בפועל, ולא לדון בלשון החוק. [אולם נראה שכיון שדרך כלל המנהג נשתרש בעקבות החוק, ממילא המקור הנכון לדון הינו בלשון החוק].

בעניין דינא דמלכותא דינא ותוקף החוקים

וידוע שיש נידון עצום אם בארץ ישראל אמרינן 'דינא דמלכותא דינא' (ועיין בספר רזא דשבתי, בבא בתרא דף נד, מחלוקת עצומה בראשונים בזה, מערכה לקראת מערכה, עיין שם. ועיין בטור ושולחן ערוך חושן משפט סימנים שסט ו-יא). וגם להפוסקים שבא"י אומרים 'דינא דמלכותא דינא', הרי כתב המגיד משנה (ריש פרק כז מהלכות מלוה ולוה), דהני מילי בדברים שיש בהם הנאה למלך, מה שאין כן בחוקים שאינם תועלת למלך, וכך דעת הרמב"ם ורוב הגאונים, עיין שם.

וכן כתב הרשב"א בתשובה שהובאה בבית יוסף (ריש סימן סח) בשם הרי"ף בתשובה. וכן כתב בשו"ת הרשב"א (חלק ב, סימן ב). ומארן הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל (סימן פא) כתב: ולעניין הלכה נקטינן כדברי הרי"ף, הרמב"ם ורוב הגאונים, דלא אמרינן 'דינא דמלכותא דינא' אלא בדבר שיש בו תועלת והנאה למלך, הלאו הכי לא אמרינן 'דינא דמלכותא דינא'.

וכך פסק מרן השולחן ערוך (סימן סח, סעיף א). והתומים (סימן כו, סעיף קטן ב) כתב, שאף הרמ"א שכתב (בסימן שסט) ש'דינא דמלכותא דינא' בכל עניין, היינו בדבר שחקק המלך לטובת המדינה, וכמו שכתב הרשב"א בתשובה; אבל אי אמרינן 'דינא דמלכותא דינא' בכל דיני העובדי כוכבים, אם כן ביטלת כל דיני התורה, עיין שם.

ועוד עיין בשו"ת יביע אומר (חלק ה, חושן משפט סימן א אות ו; וחלק ז, סימן ה אות א) שהרחיב בזה. וראה בש"ך (סימן עג) שחלק על הרמ"א, עיין שם. ובדעת הרמ"א איכא עקולי ופשורי, ואכמ"ל.

ומכל מקום בנדון דידן שבעלי הדין ספרדים, אין נפקא מינה, כיון שדעת מרן השולחן ערוך ברורה. ומה גם דבנדון דידן כל אפין שווים, שלענייני עובד ומעביד הכלל הקובע הוא שמנהג מבטל הלכה, וכאמור.

התניה על מנהג המדינה וסמכות בית הדין

והני מילי אפילו באופן כללי, שדרך העובד והמעביד להשכיר על פי מנהג המדינה כל שלא התנו בהדיא אחרת, וכמבואר להדיא בתוספות בבא מציעא (פג.), שכל היכא דהתנו להדיא הולכים אחר התנאי ולא אחר המנהג.

ולכאורה בנדון דידן יש להוסיף, שאף שהצדדים סיכמו בחוזה ההתקשרות שביניהם בסעיף 20:

"הצדדים מסכימים כי סמכות השיפוט בכל הקשור לנושאים והעניינים הנובעים או הקשורים בהסכם זה תהיה מסורה באופן בלעדי לבי"ד לעבודה האזורי בנצרת".

בסעיף זה מונחים שתי הסכמות: א. לדון על פי כללי חוקי העבודה; ב. לדון בפניהם.

ואם כן, אף שהפוסקים הצריכו הסכמת בית דין כדי להתדיין בבית דין לעבודה, מכל מקום הוי כפרטו בחוזה את כלל חוקי כללי העבודה של מנהג המדינה שעליהם הסכימו הצדדים. ולעניין עצם הכללים רשאים להתנות, וכדין כל תנאי שבממון תנאו קיים בבבא מציעא (צד.), וכך פסק הרמב"ם (פרק ו מהלכות אישות הלכה ב; פרק ב מהלכות שכירות הלכה ט), והטור והשולחן ערוך אבן העזר (סימן לח, סעיף ה).

למעשה בפוסקים מתבאר, שגם אם התנו מתחילה שסמכות ההכרעה במחלוקת מסורה לערכאה פלונית, מכל מקום להלכה מחויבים לפנות לבית הדין, ולא מצינו שיאמרו הפוסקים דבכהאי גוונא בית הדין יפסוק על פי החוק. הרי דנקטו דכיון שאין תוקף הלכתי להסכם להתדיין בפניהם, ממילא הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל. ולכן העיקר הוא כפי שהובהר לצדדים: שבית הדין יפסוק כפי חוקי התורה, בהתחשבות גדולה במנהג המדינה, בכל מקום הנכון על פי ההלכה.

איסור הפנייה לערכאות ובית הדין לעבודה

ולעניין פנייה לבית דין לעבודה: הנה הגאון רבי עקיבא איגר בחושן משפט (סימן ג, סעיף א) הביא מה שכתב הרש"ך (חלק ב, סימן רכט), שאם נחלקים התובע והנתבע – זה רוצה להתדיין בדין תורה, וזה רוצה לדון על פי דיני הסוחרים וכמנהג אותו המקום שעשו העסק – כיון שכך מנהג המקום להתדיין בפני הסוחרים, מנהג מבטל הלכה וידונו בדיני הסוחרים, עיין שם. ולכאורה הוא הדין בפנייה לבית דין לעבודה. והגאון רבי משה שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ה, סימן שסג) כתב, דשאני בית דין לעבודה שמתמנים כשאר שופטים, ולא שקבלום עליהם הסוחרים מצד מומחיותם בכללי המסחר, עיין שם. והרה"ג רבי ברוך שרגא בשו"ת והיה העולם (חלק א, חושן משפט סימן כד) הביא אעיקרא, שהרב ערך שי (חושן משפט סימן ג, סעיף ד) תמה על דברי הרש"ך בזה, ומסיק הרב והיה העולם, שרק באופן שהנתבע מתחמק וכיוצא בזה רשאי ללכת לבית דין לעבודה על ידי קבלת היתר מבית דין, עיין שם.

וביאר הגאון ר' משה שטרנבוך שם בהרחבה גם במקרים שהנתבע לא  מציית לדין תורה ומותר ע''פ בית דין ללכת לב''ד לעבודה יש איסור גמור לקחת מבית דין לעבודה יותר מהסכום שהיה מחייב בית דין הדן על פי תורה. וכן דעת כל גדולי הדור, ומנהג כל בתי הדינים, להורות באופן ברור לבל יפנו לבית דין לעבודה מבלי אישור בית הדין, וכן עיקר, וברור, וכל שכן בנדון דידן שהסכימו שני הצדדים ללכת לבית דין הדן חוקי התוה''ק הכי דיינינן להו.

ב. בנושאי פיטורים בזמן חופשת לידה, והאם הייתה בנדון דידן הרעת תנאים

גדרי איסור פיטורין לאחר לידה ומנהג המדינה

כתב בספר משפטי הפועלים להגאון רבי יוסף רוזנר שליט"א (נדפס בהסכמת הרב וואזנר וגדולי הדיינים בארץ ישראל, נספחים עמוד 60; הספר מבאר בהרחבה את המנהגים הנהוגים בפועל בארץ ישראל לגבי שכירות פועלים, כפי שהתקבלו אצל גדולי ההוראה ובבתי הדין) וזה לשונו:

"וכן לא יפטר את העובדת בימי חופשת הלידה 14 שבועות או 'בתקופה נוספת' שהיא רשאית להאריך את חופשת הלידה עם אישור רופא, וכן במשך 45 יום לאחר תקופות אלו, ותקופות אלו גם לא יבואו במניין ימי ההודעה המוקדמת, ראה נספח 'הודעה מוקדמת'. פיטר המעביד את העובדת בתקופות האמורים בסעיף זה, הפיטורין אינם ברי תוקף והמעביד חייב לשלם את שכרה עבור 'ימי ההודעה המוקדמת', ראה פרטים נוספים בנספח, וכן עבור הימים שמתום חופשת הלידה או 'התקופה הנוספת' כאמור לעיל.

דהיינו בתקופת חופשת הלידה 14 שבועות, וכן בתקופה שהיא נעדרת מסיבה רפואית ועל פי אישור רופא בתוך חודשים מתום תקופת חופשת הלידה כאמור לעיל בסעיף ט', וכן במשך יום שלאחר מכן. אולם בתקופה שהיא נעדרת מכח הוותק בעבודה וללא אישור רפואי, מכיון שעל פי החוק רשאי המעביד לפנות לשר העבודה ולקבל אישור לפיטורין, נראה לענ"ד שאם יוכיח לבית הדין שאין הוא יכול להמתין זמן רב כל כך עד שהעובדת תשוב לעבודה, מסתבר שהוא רשאי לפטרה וכנ"ל בהערה, והכל לפי ראות עיני הדיין." עד כאן לשונו.

היוצא מתוך דבריו, שעד 143 יום מאז הלידה אפשר לתת מכתב פיטורין שיהווה הקדמה של חודש מהפיטורין. וכהיום נשתנה הנוהג והוא 60 יום לאחר חופשת לידה.

והגאון רבי נסים קרליץ בחוט שני (מילי דנזיקין, עמוד רפט) כתב:

"המנהג שפשט על פי חוקותיהם שאשה השכורה אי אפשר לפטרה עד שנה לאחר לידתה, הוא מנהג שפשט, וכל השוכר אשה אדעתא דמנהגא שוכרה. וזה הוי כשאר מנהג ממון, דהיינו שנתחייב לה עוד שנה דמי שכירות, ושפיר המנהג מחייב". עד כאן לשונו.

אם כי המנהג הנהוג בפועל ברוב המקומות ובעיה''ק טבריא פחות משנה אלא 60 יום לאחר חופשת הלידה, וכן הוא גם ע''פ חוקי הממשלה.

 תמלול שיחת הזום בין המנכ"לית לעובדת בעת חזרתה לעבודה

מנכלי''ת: "כמובן כל דבר שנעשה במעון צריך לבוא תחת האישור של מ'. היא המנהלת האחראית, היא המנהלת מלמעלה. זה בגדול לגבי כל התנהלות מפה, זה כבר הדרך שלכן יחד. מ' תעביר את האינפורמציה בצורה מאוד מסודרת, ברורה – דברים חדשים, נהלים חדשים שיש. חשוב לי מאוד מאוד לציין שדווקא אנחנו לא קשורים יותר למה שהיה קודם, חוץ מחוצים [כך במקור] אני לא קשורה, העובדים כבר לא מכירים, לא רואים, אין לנו שום קשר. מ' לקחה את כל הבעלות והאחריות של המעון הזה. אנחנו רק מגבים כי חברת --- [מבחינת] שכר לעובדים, אבל כל ההתנהלות השוטפת, גם הפיקוחים, כולם יודעים שזה הכל נעשה מול מ'. גם ההורים בפועל לא יודעים, אין שום אינטראקציה, אין שום דבר. לכן חשוב לי להדגיש ולציין ולומר לך שהמנהלת הישירה, ההתנהלות, האישורים, הדברים – הכל ייעשה דרך מ'. התנהלות רגילה של עובדת מן המניין. כמובן חזרה כמנהלת, אבל יש לך את המנהלת הישירה שלך שזו מ'. מבחינתי כל ההתנהלות, כל הדרישות, כל הדברים, כל מה שצריך יעבור דרכה. אם יש איזשהן בעיות 'מלמעלה מלמעלה', אז אנחנו כמובן – מ' תעביר את הדברים ואנחנו נערך לטפל בהם. חשוב שתעברי על שכל נושא בטיחות של משרד החינוך והנהלים החדשים שיעודכנו בהם, זה מאוד מאוד חשוב. כן הייתי שמחה, שמבחינת שיח מול שאר העובדות, שיהיה שיח נעים ומכבד, שלא יהיו שם חלילה אי הבנות ביניהם או דברים כאלו כמו שהיו בעבר. אנחנו לא רוצים להיכנס למקומות לא נעימים. העובדים שם כבר תקופה ארוכה איתנו ואנחנו רוצים לשמור על זה. מאוד חשוב שהשיח יהיה שיח מכבד בגובה העיניים. כמובן אם יש בעיה היא תעבור למ', היא תיכנס בין הדברים מול ההורים ומול כל מה שצריך. אם יש לך שאלות או דברים אז אני פה אשמח לשמוע, לתת מענה, להבהיר את עצמי אם משהו אולי לא מובן."

עובדת: "כן אני אשמח. אז קודם כל אני מבחינתי חתמתי איתכם חוזה העסקה, כאילו אתם המעסיקים שלי. עכשיו את אומרת לי בעצם בכל פנייה לפנות למ', כאילו מ' היא גם עובדת תחתיכם, מ' היא הנהלה, ההנהלה התחלפה, זאת אומרת שכרגע ההנהלה התחלפה ויש מנהלת ראשית?"

מנכלי''ת: "מ' במעון הזה היא המנהלת הראשית".

עובדת: "כן אוקיי, אבל אני הייתי המנהלת פה במעון. אני בגדול הייתי כפופה לך. עכשיו את בעצם אומרת... אני עשיתי את התפקיד של מ' בעצם. עכשיו את אומרת שכאילו אני אהיה מנהלת ואני אהיה כפופה למ'?"

מנכלי''ת: "כן."

עובדת: "אוקיי. עכשיו, הודעות ועדכונים, הכל אני שולחת לאיפה? למייל של המעון או למשרד של [...]?"

מנכלי''ת: "תלוי מה. אם זה משהו שהוא דברים תכנוניים קיצוניים אז את יכולה לשלוח למשרד, כן. אבל מבחינת מענה זו מ'. המענה שתקבלי לגבי השכר, לגבי ההיעדרויות, לגבי מחלות, לגבי שינויים – כל דבר זה דרך מ'."

עובדת: "כן אוקיי, טוב מעניין. כי אני הבנתי שפשוט היא נכנסה והיא פשוט לקחה את המקום שלי, היא מתנהלת מולך. עכשיו את מחזירה אותי ואת אומרת לי להתנהל מולה ולא מולך? היא המנהלת הראשית של המעון? כן?"

ניתוח הלכתי של שינוי עיסוק והרעת תנאים

לאור הדברים הללו, נדון האם היה כאן הרעת תנאים: הנה השו"ע (סי' שלה) פסק:

"השוכר את הפועל למלאכה ידועה ונשלמה בחצי היום אם יש לו מלאכה כמותה או קלה ממנה עושה ואם אין לו נותן לו שכרו כפועל בטל, ואם היה מהחופרים או עובדי אדמה וכיוצ"ב שדרכם לטרוח הרבה ואם לא יעשה מלאכה יחלה, נותן לו כל שכרו מושלם. ע"כ. ומקור הדין בב"מ (עז.). ע"ש.

ולפ"ז לכאורה ה"ה בנ"ד ששכרתה למלאכה ידועה לזמן מוגדר, יכולה המעבידה לשנות את מלאכת העובדת למלאכה קלה יותר ואין זה בגדר הרעת תנאים. והדבר ברור שמ"ש רבא בגמ' שנשלמה המלאכה, אורחא דמילתא נקט שנשלמה המלאכה ולכן נותן לו בעה"ב מלאכה קלה ממנה, וה"ה שאם בעה"ב רוצה לשנות לעובד למלאכה קלה, רשאי שלא נשלמה המלאכה, ומשמע מסתמיות הגמ' והפוס' שאף המלאכה הקלה אינה מכבדת כמלאכה הראשונה, רשאי בעה"ב לשנות לעובד למלאכה קלה יותר.

אולם יש לחלק בפשיטות, דנ"ד שאני, דשנוי העבודה למלאכה שיש מנהלת על גבה, וצרות זו לזו, מה שבהכרח גורם למתחים גדולים בין המנהלות במקום ואף לבזיונות, הן מצד המנהלת האחרת הן מצד הסביבה, וכפי שאכן היה, גרוע טפי.

זאת ועוד שכיון דקי"ל הכל כמנהג המדינה, ומנהג המדינה שכשכרו לדבר מוגדר, לא יכול להרע תנאי העובד אף כשמשאיר לעובד את מלא משכורתו, והפחתת סמכויות כהרעת תנאים, יש לילך בזה אחר מנהג המדינה, וז"ל חוק פצויי פיטורין תשכג סעיף 11 (א);

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים".

הרי דעל פי מנהג המדינה אין לדרוש מהעובד להמשיך לעבוד כשהורעו תנאיו הרעה מוחשית. ולהלן יבואר שבנ"ד היה הרעת תנאים מוחשית.

נוסף לאמור, יש לחלק בין דברי הגמ' לנ"ד, דעד כאן לא אמר רבא שרשאי לתת לעובד מלאכה קלה אלא ככל שהמלאכה ממלאת את שעות העבודה, אך לא יוכל המעביד לדרוש מהעובד להישאר במקום סגור בחוסר מעש כמעט, ובנ"ד התובעת טוענת שלא היה תפקידה ממלא את סדר היום, וכל מה שבאה לעשות, המנהלת החדשה אמרה לה שכבר אין צורך וכדומה. וראה בכתובות (נט:) בטלה מביאה לידי שעמום ופרש"י שעמום, שגעון.

בחינת התנהלות המעסיקה והראיות העובדתיות

ואעיקרא לאחר שמיעת טענות ומענות הצדדים, עיון כראוי בכלל מסמכי הצדדים ועיון בהתכתבויות שהיו בין הצדדים בזמן אמת, עולה תמונה ברורה, שהנתבעת, המעבידה, הייתה מודעת היטב לחוק האוסר עליה לפטר את התובעת וכן להרע את תנאיה, ומאידך גיסא כבר מינתה מנהלת אחרת למשך תקופה של שנה, ומשכך יצרה במיילים ובביה"ד מצג המראה אי הרעת תנאים ורצון כביכול שהתובעת תמשיך את עבודתה כרגיל, אף שבפועל לא כך היו פני הדברים.

במיילים המצורפים לתיק ע"י הנתבעת עצמה, הנתבעת דורשת מהתובעת לחזור לעבודה שוב ושוב, וככל שהתובעת מתחננת וזועקת שכבודה נרמס, מבזים אותה במעון, ומגרשים אותה מהחדר וגורמים לה בהתנהגות ובדיבור ובמעשה לחוש מיותרת, כך התובעת מתכחשת למציאות כביכול אין כלום, וכביכול עיקר האשמה מוטלת על התובעת בכך שלא באה לעבודה, ושוב ושוב כותבת הנתבעת לתובעת שעליה לחזור לעבודה מבלי לתת מענה ענייני למה שמציק לתובעת.

מצופה היה מהנתבעת שתמציא לפחות מסמך אחד בין שלל ההתכתבויות והמסמכים, בו היא פונה למנהלת החדשה בדרישה נחרצת לנהוג בכבוד הראוי כלפי התובעת, או לברר מה באמת קורה במעון, לכול הפחות היה לה לנתבעת בדיון בביה"ד לטעון שכך פעלה לעשות בסמכותה, אולם לא טענה זאת, מה שנותן תמונה די ברורה שהנתבעת הסכימה לפעולות המנהלת החדשה, כמין 'שתיקה כהודאה', ומשלא פעלה כן כפי שמתחייב מעביד לנהוג בעובד בהתנהגות מכובדת בסיסית, הרי 'מדלא מחו ש"מ ניחא להו' (ע"פ גיטין נו.), ומשכך, לא תוכל כעת לרחוץ בניקיון כפיה ולומר שלא הרע את תנאי העובדת, כל האמור הינו עוד מבלי להתייחס לטענת 'הרעת תנאים' מצד הנתבעת כלפי התובעת, אלא עצם המציאות שסביבת העבודה הייתה עוינת לתחושת התובעת, ופניותיה לנתבעת - המנכ"לית, לא פעלו פעולה לשפר את המציאות.

פירוט הממצאים המוכיחים הרעת תנאים

נוסף לאמור, המציאות היא שהייתה הרעת תנאים ברורה כלפי התובעת, בהסכם עבודה אישי שנכרת בין הצדדים ביום 11/7/2024, נכתב בסעיף 5 שתפקיד התובעת אצל המעסיקה – מנהלת מעון, תפקידה וסמכויותיה לבצע בין היתר את כל הנדרש ממשרדי החינוך וההרווחה והשירותים החברתיים והנהלת המעסיקה וכל גורם חוקי רלוונטי.

בפועל כשחזרה התובעת לעבודה גילתה שהורעו תנאי העבודה שלה, שהרי נכנסה מנהלת נוספת החולקת עמה את הסמכויות, ויתרה מכך, המנהלת החדשה אף נמצאת במעמד מעל גבי התובעת ונותנת לה הוראות, כגון להכנס לגן זה וכדו'.

בנוסף הרעת תנאי התובעת;

א.     בפגישת זום שהתקיימה בין התובעת והנתבעת טרם חזרתה לעבודה, הנתבעת אומרת לתובעת שיחולקו הסמכויות בין שתי המנהלות, והמנהלת החדשה תהיה מנהלת מעליה. השיחה הובאה במלואה בתחילת סעיף זה.

ב.      צילום מסך שהתובעת כתובה בתיקי המעון ב'סטטוס עוזב', מסמך זה כשלעצמו אינו הוכחה חותכת על כוונת ההנהלה, אם כי לטענת הנתבעת זה רק מעיד על ההתנהלות בפועל ומכיון שכמה חדשים לא קבלו משכורת מהם מחמת חופשת הלידה המוקדמת הוכנסה לשם.

ג.      במכתב זימון לשיחת שימוע מיום 16/6/26 נכתב: השימוע יערך ביום רביעי 17/6/26 בפני הנתבעת מנכלי"ת החברה וגב' מ'", מה שמראה שהמנהלת החדשה נמצאת במעמד גבוה בהיררכיה מעל התובעת, והיא המנהלת שלה.  

ד.      בצילומי מסך של הורים במעון (המסיחים לפי תומם) שואלת אחת האימהות: איזה "ר" אמרה כך וכך, והיא נענית: "ר" שהייתה שנה שעברה המנהלת ואמורה להחליף את מ'". זאת אומרת ההורים ידעו ש"ר" - אינה מנהלת. דבר זה נוגד בהחלט את ניסיונות הנתבעת להציג מצג בו היו שתי מנהלות, שהרי ההורים המסל"ת כאמור, אחת לא ידעה מי זו "ר" ואחת מגדירה אותה כמנהלת לשעבר.

ה.     כחודש לאחר חזרת התובעת לעבודה, היא מבקשת מהנתבעת (ולא בפעם הראשונה), במייל מיום... שיודיעו להורים שחזרה מחל"ד והיא המנהלת, והתובעת משיבה לה במייל שהנהלת המעון תוציא הודעת מסודרת כשתמצא לנכון. במילים אחרות: לך אני אומרת שאת מנהלת, אבל לאחרים איני אומרת שאת מנהלת.

ו.       התובעת שואלת במייל את הנתבעת כיצד עלי למלא את יום העבודה כשלא נשאר לי מה לעשות, ואף המעט שאני אמורה לנהל, המנהלת החדשה כבר עושה לבד, והתובעת לא מגיבה לעניין רק דורשת שהתובעת תחזור לעבודה.

ז.      התובעת דורשת במיילים מהנתבעת שוב ושוב גישה למחשב, והנתבעת משיבה בשלל התחמקויות חוזרת וניכר שהנתבעת לא רוצה שתהיה לתובעת גישה למחשב. אולם הנתבעת טענה בביה"ד שכיון שהתובעת צילמה מסמכים מהמחשב, חששה למסור לה את המחשב שאיבדה בה אמון.

מניעת העבודה והוראת "אין לך דריכה במעון"

בנוסף לכך והוא העיקר: בעקבות השיחה הראשונה של ה'זום' בה המנכלי''ת אומרת לתובעת בפירוש, כי המנהלת הראשית היא המנהלת החדשה, וכי המנהלת החוזרת צריכה לעשות בכל התחומים לפי הוראותיה. והיא 'המנהלת הישירה' שלה, בשונה מהגירסא שטענה המנכלי''ת בבית הדין שהתובעת חזרה כמנהלת ב70% מהניהול, והמנהלת הקיימת 30% מהניהול.

כמו כן, הטענה כי המעון גדל, בזמן שהמנכלי''ת הודתה בפני בית הדין כי בזמן עזיבתה של התובעת היו כ28 ילדים, ולאחר מכן כ30-32, זהו לא גידול משמעותי, להניח 'מנהלת ישירה' מעליה, ורק תוספת מטפלת לכל היותר. ולכן טענת הנתבעת נדחים בזה.

בנוסף, התקבל בביה"ד תיעוד שיחה בין המנהלת החדשה (שלדברי המנכלי''ת היא המנהלת הישירה של התובעת) ובין התובעת, בשיחה אומרת המנהלת החדשה לתובעת כדלהלן;

"מתקשרת לעדכן אותך שאני אחרי זה ראיתי שאת עשית צילום מסך מתוך דרייב, וזה אסור, את צילמת דברים שאסור לך לצלם, את ביקשת רק את המסמכים שלך צילמת דברים נוספים, ולכן על זה אני פונה למשטרה ופותחת בתביעה. כל עוד לא ימחקו הדברים האלה אין לך דריכה במעון אצלי".

ולמרות שהתובעת טוענת: שצילמה רק את התיק שלה, ואם היה אגב עוד שמות, זה לא היה כדי להעביר לאחרים אלא לשמור מידע לעצמה, ולוודא כי אכן רוצים להוציא אותה. דבר אותו הבינה בשיחה הראשונה עם המנכלי''ת ששמים לה 'מנהלת ישירה' מעליה, ולא מציגים אותה כמנהלת מול הצוות וההורים. ובראותה את עצמה כצוות עוזב, אך טבעי שתבדוק את נתוניה האישיים.

יש להתייחס לאמירה 'אין לך דריכה מעון אצלי' מצד 'המנהלת הישירה' הממונה מטעם המנכלי''ת לא לדרוך במעון, כמניעה לעובדת להגיע בזמן עבודתה, מצד ההנהלה בתוך ימי המוגנות של העובדת, מיד לאחר חזרתה מחופשת הלידה. ואין לטעון טענת חוסר ידיעה מצד המנכלי''ת מכיון שהיו מיילים שנשלחו מהמנהלת החוזרת למנכלי''ת בהם רואים שמשתפת אותה בקורה, אולם היא מגיבה באופן כללי, ואינה מתייחסת לדברים.

הרי שברור הדבר שיש לראות מתוך רצף השתלשלות הדברים ככזו שהורעה תנאיה מלכתחילה, ומצד ההנהלה מנעו ממנה לעשות עבודה, לאחר שחזרה.

מקורות ההלכה לעניין שינוי תפקיד והרעת תנאים

ובשו"ת מהר"י מברונא (סימן רמב) כתב, וז''ל:

נשאלתי, השוכר משרתת אשה או נערה בתולה, וראובן שולח אותה על השוק, ובבתי הגויים יחידית, והמשרתת אומרת השכרתני לשרת כדרך המשרתות בבית, ולא כדרך האנשים היוצאים בחוץ: והשבתי כן הנשים דוברות. אין ראובן יכול לכופן ליכנס יחידית בבתי הגויים וכו'.

ואף ששם ממשיך דגם איסורא איכא במקרים מסויימים, ובמקרים מסויימים לא, וכאן איסורא לילכא, אולם חזינן מכל תשובתו דעצם השינוי למלאכה אחרת כבר הוי טענה. זאת ועוד, בשו''ת מהרש''ך (ח''ג סי נג) האריך בשבח המנהג שלא לשנות אדם מאומנותו שקבעו לו מראש, מכמה וכמה טעמים, שכל אחד יפה לו אומנותו, ובאומנות שרגיל בה יודע לעבוד היטב, ודימה זאת ללויים ששוער ששורר, או להיפך חייב מיתה, ואיש על דגלו ועל מחנהו. וכיון שכן הוא מנהג המדינה, הוא מנהג יפה, ונכון, הקרוב לדין, ויש לחייבו, יעו''ש באורך.

וכל שכן כאן שעובדת חוזרת מחופשת לידה שהוא מנהג חזק וברור וקיים, שאין עושים לה הרעת תנאים בכהאי גוונא. ובקובץ ויען שמואל (חט''ו עמ' שצג) בפס''ד מבי''ד 'משפט צדק' כתבו לגבי 'פיצויים': ואף שעפ״י החק מי שמתפטר מעצמו לא מגיע לו פיצויי פיטורים, מ״מ אם היו לו הרעת תנאים כגון איומים בגוף ובנפש ומריבות, דבר זה מצדיק לקבל פיצויים כנהוג אף שהתפטר מעצמו, וכמו כן אם יש עיכוב של משכורות כמה חדשים זה מהוה הרעת תנאים המזכים אותו בפיצויים כנהוג. וכן כתבו בפסקי דין ירושלים (דיני ממונות חלק ד עמוד רכו אות ב). ע"כ. ובמקרה כזה שהיה הרעת תנאים, וגם איום במשטרה אם תחזור לעבוד, לית דין צריך בושש שזהו הרעת תנאים חמורה, וחוסר אפשור מצד ההנהלה שהתובעת, העובדת לעבודה.

דחיית טענות הנתבעת והמנהלת המחליפה

באשר לטענת הנתבעת על צילום מסך מהטלפון של התובעת בתקופה שקדמה ללידה, וכי זו מעידה כי מעולם לא רצתה לחזור לעבודה, אלא רק באה לסחוט כספים, ולתבוע את החברה. האמת יורה דרכו כי צילום מסך גם מתקופות קדומות מהטלפון האישי של התובעת, יכול להעשות גם בתקופות מאוחרות יותר, אם התכנים נשמרים ולא נמחקים, ואין כאן כל ראיה.

כמו כן טענת הנתבעת (המנכלי''ת) על הפרת סודיות ופגיעה במוניטין של החברה (סעיפים 6, ו18 בחוזה). הנה התובעת מכחישה זאת מכל וכל, וטוענת שלא פנתה למשרד הבריאות, אלא פנתה לחברה עצמה שתתקן, והראיות שהציגה התובעת לפני בית הדין הם שהתובעת כעובדת שלחה להנהלת המעון את הליקויים, ומאידך שמשרד הבריאות עשו אצלם ביקורת (בתאריך 1.6.2026), דבר זה מתרחש במעונות לעתים קרובות, אבל לא הוכיחה הנתבעת קשר בין הדברים ושהפנייה נעשתה על ידי התובעת.

ובאשר לטענותיה של המנהלת המחליפה, וכפי שטענה בדיון השני, וגם במכתב לבית הדין, מצאנו ביניהם תמיהות המוכחשות מראיות ברורות שהוצגו בפני בית הדין.  ראשית, טענתה של העדה כי אמה עזבה את עבודתה בעקבות חזרתה של ביתה, נסתרת חזיתית ממכתב ארוך ומפורט שכתבה האם עצמה והציגה לבית הדין, המציג תמונה שונה. שנית, גם עדותה בבית הדין באשר לטבחית השנייה – לפיה הגב' ר' פגעה בה נמצאה כחסרת שחר. הקלטה בקולה של אותה טבחית העלה כי ביקשה לדעת מדוע אינה ממשיכה בתפקידה, והצהירה מפורשות שאינה יודעת על שום פגיעה שפגעה בה בעבר, הקלטות שהוגשו לבית הדין מהוות הוכחה ברורה לכך שלדבריה אין כל יסוד. לפיכך בית הדין קובע, כי אין בידינו להסתמך על דבריה בנדון זה.

זאת מלבד חוסר דיוקים רבים בדברי המנהלת המחליפה וכגון שנתנה לתובעת חדר ממוזג עם כסאות נוחים וכו' בזמן שהמקום מצולם בפני בית הדין, והדברים לא נכונים. ואף שבמקרים כגון דא יש מקום לאשה שהייתה נוכחת במקום להעיד וכפי שכתב הרמ"א (חו"מ לה, יד) ע"פ תקנת הקדמונים ובפרט מ"ש שם בשם מהרי"ק והכל בו ומהר"ם מרינזבורג. ע"ש. וע"ע פת"ש (שם ס"ק יא), אך כל זה כשלא נוגעת בעדותה, וכמ"ש הש"ע (לז, א) כל עדות שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד. ע"ש. ובנ"ד אין לך נוגעת גדולה ממנה, ובפרט שראינו דברים ברורים של חוסר דיוק בדבריה.

סייגים להתנהלות התובעת וסיכום הנדון

עם זאת יודגש, שבית הדין אינו מצדיק כלל את פעולות התובעת, כגון:

-  לא היה לה להרשות שבעלה ייכנס למעון, ובפרט שחתמה על כך בהסכם בין הצדדים (סעיף 7);

-  לא היה לה לדבר רע על המנהלת החדשה בפני ההורים – דבר הפוגע בשמו הטוב של המעון, ובפרט לא לומר שייתכן שילד חולה היה בגן ומדביק את הילדים האחרים, והתובעת חתמה על התחייבות זו בהסכם (סעיף 18, דבר שכנראה הופר כפי שעולה מהודעות ההורים בתאריך 23.6.2026) בתלונה על המעון, דבר היוצר חוסר אמון עם ההנהלה.

אבל אין לראות בכל אלו סיבה מוצדקת לפיטורין, מכיון שכולם נעשו הרבה לאחר הרעת התנאים, ולאחר מכן העובדת הייתה טעונה. ואף שאם דברים אלו היו נעשים קודם הרעת התנאים היה בהם סיבה לביטול הרבה מהתביעות שהוצגו, אבל מכיון שהם נעשו לאחר הרעת התנאים של העובדת, ברור לבית הדין שאילו הייתה מקבלת התובעת את שלל סמכויותיה כפי שהיו קודם שיצאה, לא היו בעיות אלה באות לעולם. ולכן יש לקבל את הטענה להרעת תנאים. בית הדין מדגיש שבכל מקרה לא היה לתובעת אלא לפנות לבית הדין במקרים שכאלה, וכפי שמחייבת ההלכה.

כמו כן, אין מן הראוי בימים של שגרה להקליט שיחות וכל מאורע שקורה במהלך העבודה, דבר הגורם לאווירה לחוצה וחוסר אמון בין הצדדים. אך גם זאת נעשה בעקבות הרעת התנאים, ולכן תיעדה את המאורעות הקשורים להרעת תנאיה, ודבר זה אכן לגיטימי ומקובל.

לסיכום:

שורש הנידון כאן ברור, ואין ספק שהן התובעת והן המנכלי"ת והן המנהלת החדשה, כל אחת מצידה פעלו בכמה וכמה דברים שלא היה עליהן לנהוג, ועל זה אין נידון, רק שורש הנידון "מה הגורם", לבעיות של חוסר האמון וכו', להתפתח, ולפי מה שבחננו הרי; ככל שהייתה הנתבעת מחזירה את התובעת מיד עם בקשתה לחזור לעבודה, ביום 14/4/26 למעמדה המלא עם שלל סמכויותיה וללא מנהלת נוספת, (ומבלי לנסות לדחות ולאחר את הגעתה לעבודה ושאר התנהגויות לא תקינות שהחלו כבר אז), הכל היה תקין, לא היו מריבות ומתיחויות במעון, ולא הייתה התובעת מתלוננת על המעון בכל מיני משרדים, ברור לביה"ד, מתוך שעות רבות של עמל בכל פרטי התיק המרובים, הדיונים, הטענות והמענות ושלל ההתכתביות והמסמכים, ומשכך ברור הדבר שמי שהרע את התנאים נגד מנהג המדינה זה הנתבעת וגם באמצעות מ', ומעתה אף בהנחה שראו בתובעת כעויינת ולכן נעלו בפניה המחשב והמשרד וכו', ויש צדק בדברי הנתבעת בזה, שכבר לא סמכו על התובעת שמתעדת ושולחת! אבל אעיקרא, הרי כל זה תוצאות של הרעת התנאים.  ובכך יש מענה על דברי הנתבעת בפרק ב סעיף 1 וסעיף 2 וסעיף 4 למכתבה, שכן אף שיש לה טענות על התובעת שמעלה באמון וכו', הרי שהנתבעת היא שגרמה לזה, וגם הרי בלא"ה הייתה מפטרת אותה ככל שלא הייתה מוגנת.

ג. תביעת ימי חופשה

תוקף התניה על זכויות עובד בדין תורה

ראה בשו"ת ויזרע יצחק פנחס ח"ב (חחו"מ סי כז) שכתב:

ראיתי להגאון אב"ד הרב מנחם מנדל שפרן שכ' וז"ל האם ניתן להתנות שלא לתת לעובד את המגיע לו לפי החוק, לפי החוק לא ניתן להתנות, תשובה החוק חוקק ממניעים סוציאליים לכן שללו מהמעביד את האפשרות להתנות נגד החוק שאם לא כן לא הועילו כלום שכל עובד שדחוק למצוא עבודה יהיה מוכרח לחתום שמוותר, אבל בדיננו תקנת חז"ל אינה בגלל סיבה סוציאלית לכן ניתן להתנות, וכן מפורש בתוספות בבא מציעא פג, ובביאור הגר"א (סימן שלא סק"א) מביא מקור לדין זה מדין מתנה שומר חנם להיות כשואל שאפילו בדיני שומרים שקבעה התורה הם רק כשלא התנו אחרת עכ"ל.

וכן כתב בשו"ת תשובות והנהגות ח"ה (סו"ס שסג) והוסיף שאם לא התנה עמו מראש שאצלם שונה הסדרי פיצויים ממנהג המדינה ראוי לשלם להם כפי מנהג המדינה. ע"ש.

וכ"כ הרה"ג רבי יוסף רוזנר בס' משפט הפועלים (פרק כו ה"א) וז"ל,

עובד שסיכם עם מעבידו כי הוא מוותר על הזכויות המגיעים לו עפ"י הדין או המנהג, חייב לקיים את תנאו ואינו יכול לתבוע אותם אח"כ וכ"ש אם סיכם עם מעבידו ששכר שהוא מקבל כולל בתוכו גם את התנאים והזכויות המגיעים לו עפ"י הדין או המנהג אין יכול לתובעו אח"כ, ע"כ. ובהערה שם אות ג כתב שהארכנו בדברים פשוטים כדי להוציא מלבם של אנשים המסתמכים על הוראה שישנה בחוקי המדינה לפיה עובד אינו יכול לוותר על זכויותיו הבסיסיות ואף אם העובד סיכם במפורש שלא יהיה זכאי בזכויותיו שיש לו עפ"י החוק תנאו בטל, וטענתם שמכיון שהכל כמנהג המדינה א"כ זה שא"א לוותר על זכויות נכלל בזה, וטעות גמור הוא, שעל פי דין תורה הדבר ברור שכל סיכום מפורש בין העובד והמעביד חייבים הצדדים לקיים, דקיימא לן דמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, קל וחומר שיכול להתנות ולוותר על זכויותיו על פי החוק וכן שמעתי מהגרש"א שטרן שליט"א ומהגר"ג נוסבוים שליט"א עכ"ל.

הכרעה בעניין ימי החופשה

ולפ"ז הדבר ברור בנ"ד שכיון שחתמה מפורש בהסכם שלא יצטברו ימי חופשה נוספים, כך הדין. ולכן לדינא אין לחייב ימי חופשה נוספים.

ד. תביעת פיצויי פיטורין

יסוד חיוב הפיצויים בהלכה ובמנהג

הנתבעת הסכימה בביה"ד שתשלם לתובעת פיצויים, ונוכח העובדה שהנתבעת הביאה לתובעת מכתב פיטורין, ממילא עליה לשלם לה פיצויים כנהוג, וכבר הונהג בכל הבתי דין לחייב זאת וכפי חוק פצויי פיטורין. ולהלן יובהר שיעור גובה הפיצויים בנדון דידן.

בעיקר תשלום פיצויים, הוא מחוייב הן מצד הדין והן מצד המנהג, גדולי הפוסקים נקטו ליסוד את דברי החינוך (סוף מצוה תפב מצות הענק עבד עברי), נאמר (דברים טו):

'העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו', משרשי המצוה, למען נקנה בנפשנו מדות מעולות יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעולה נזכה לטוב, והאל הטוב חפץ להיטיב לעמו, והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו ונתן לו משלנו בתורת חסד מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו, ודבר מושכל הוא וכו', ואף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם'.

וע''ש במנח''ח שתולה את הדברים במבואר ברמב''ם בהל' עבדים (ג יב) והתוס' בקידושין (טו. ד''ה ואידך) לגבי הענקה למוכר ע''פ עצמו. ע"ש.

אולם מאידך פוסקים רבים חילקו דדוקא לעבד חייבה התורה להעניק ולא לפועל, ומ"מ כבר הונהג לשלם פיצויים אף לעובד.

וראה בשו"ת מנחת יצחק ח"ו (סימן קסז) כתב בענין פיצויים, שבא"י נהגו בתי הדין לפסוק הענקה, זה בודאי מטעם שכבר נתקבל כן בין הסוחרים, וכעין המבואר בחו"מ (סי' שנו ס"ז), דעל מש"כ הרמ"א (שם) דהכי נהיגי עכשיו וכו' מכח דינא דמלכותא, כתב הש"ך (סק"י), וז"ל ואע"ג שהוכחתי לעיל (סי' ע"ג סי"ד) באריכות, דל"א דינא דמלכותא מה שהוי נגד דין תורתינו, מ"מ דיינינן הכי שפיר בלישנא דהכי נהיגי עכשיו, כלומר דגם בישראל נהיגי כן וכו', ופשיטא דיש ביד הדור לתקן תקנות, ועוד דגם בדינא דמלכותא הוא כן ודוק עכ"ל, ועי' בזה בתשו' השיב משה (סי' צ') ובתשו' בית אפרים (חו"מ סי' נ"ח) והובא בפת"ש (סי' רנ"ט סק"ג). ע"ש. ומ"מ אין המנהג בא"י קובע בכל העולם דהיכא דנהגו נהגו.

ובספר משפטיך ליעקב (ח''ב סי כה עמ' ש)  כתב: עוד בטרם נחקק חוק פיצויי פיטורין בשנת תשכ"ג, היה נהוג בארץ לשלם פיצויי פיטורין בשיעור של משכורת חודשית לכל שנת עבודה כך למדים אנו מפסק דין שניתן ע"י ביה"ד הרבני העליון בהרכב הגרי"א הרצוג הגרב"צ עוזיאל הגר"י עדס זצ"ל בכסלו תש"ט.

גם ביה"ד הרבני בחיפה בהרכב הגרא"ע רודנר הגרי"נ רוזנטל הגר"מ חמווי הוציא באלול תשט"ו פס"ד המחייב בפיצויי פיטורין, והובא בפד"ר כרך א' וז"ל; אולם מאחר שבזמננו נתפשט מנהג זה של תשלום פיצויים לעובדים ומנהג זה נפוץ ונתקבל בכל הארץ יש לבוא ולחייב בזה מצד דין תורה לפי הכלל האמור בהלכות שכירות פועלים 'הכל כמנהג המדינה. ע"כ. בהמשך דן בית הדין האם יש תוקף למנהג זה שלא נתקן ע"פ חכמי המקום מסקנת ביה"ד שאם אין המנהג פוגע בהלכה יש ללכת אחריו בפרט במנהג הפיצויים שלא רק שאינו פוגע בהלכה אלא הוא מנהג ראוי והגון. בשלהי שנת תשיט הוציא ביה"ד הרבני בת"א פס"ד המחייב פיצויי פיטורין והביאו הגרש"ב ורנר בס' משפטי שמואל (עמ' רכו).

ובפד"ר כתב וז"ל:

עכ"פ רואים בעליל שכוונת התורה היתה להטיל חובה על המעביד שידאג דאגת מחר עבור הפועל שעם עזיבתו את עבודתו אצלו לא ישאר בידים ריקות כשעוזב את עבודתו מקבל פיצויים בהתאם לנוהג ולאחר שכבר נהגו להעניק פיצויים לכל עובד הרי תביעה זו אינה תביעה של חסד אלא מעין תביעה אשר בדין יסודה ובדין הוא שיטול שכרו".

שוב מוצאים אנו שביה"ד מחייב פיצויי פיטורין מכח מנהג המדינה לשלם לעובד פיצויי פיטורין אך עדיין מדובר בתקופה של טרם החוק.

גם הגר"א ולדנברג זצוק''ל בספרו ציץ אליעזר ח"ז (סי' מח פרק י) פוסק שמנהג הפיצויים מושרש בארץ עשרות שנים והדבר נהפך לנוהג בכל המקומות בארץ ופסה"ד זה נכתב בתקופה הסמוכה לחקיקת החוק והתקנות, והגרי"י בלוי שליט"א בספרו פתחי חושן (שכירות פ"ז סע' ז ס"ק יז) כתב וז"ל:

"ובזמנינו נהגו בתי הדין לדון בקצת דיני ממונות ע"פ חוקי המדינה ולכאורה יש לדון כן מצד דינא דמלכותא ואף במקום דלא שייך דינא דמלכותא כגון בארץ ישראל שיש אומרים שלא אמרינן כן, וכן לדעת כמה אחרונים שבדיני ממונות שבין ישראל לחבירו לא אמרינן דינא דמלכותא, עיין בקצוה"ח (סי' קד ס"ק ו) ובנתיבות (שם) יש מקום לדון עפ"י החוק משום מנהג וכן נהגו בתי דינים שבארץ ישראל לדון בהרבה דיני שכירות ע"פ המנהג המבוסס על החוק כגון דמי מפתח פיצויי פיטורין וכדו', ולכן נראה שבדברים שאינם שכיחים יש לדון ע"פ דיני תורה ולא ע"פ החוק.

מדברי הגר"י בלוי מבואר שגם לאחר חקיקת החוק יש לדון פיצויי פיטורין מכח מנהג ולא מכח החוק דאף שנהגו לדון ולחייב פיצויים אין זה מכח דינא דמלכותא אלא מכח מנהג, דבארץ ישראל שיטת הר"ן (נדרים כח.) דלא אמרינן דינא דמלכותא (אולם מרן הש"ע חו"מ סי' שסט פסק כהרמב"ם שבא"י אמרינן דדד"ד), וכן בדיני ממונות שבין ישראל לחבירו לא דיינינן בדינא דמלכותא וכמ"ש הראשונים והובאו לעיל, וע"ע בשלטי גבורים שהובא בש"ך (סי' עג ס"ק לט). (וגם נידון הקצוה"ח והנתיבות שציין שם הפתחי חושן, תלוי  בדברי הש"ך).

ולאחר שראינו שחיוב פיצויים תקף בין לפי חוק, ובין לפי מנהג, וע''פ תורה, הרי שמנהג המדינה בא''י הוא כמו שכתוב בחוק (פצויי פיטורין תשכג) ובו נאמר:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים. שיעורם של פיצויי הפיטורים הוא: שכר חודש אחד לכל שנת עבודה בעובד במשכורת אצל אותו מעסיק, או באותו מקום עבודה, ושכר שבועיים לכל שנת עבודה בעובד בשכר כאמור; חלק של שנה שלאחר שנת עבודה מזכה את העובד בפיצויים יחסיים, ולגבי עובד עונתי – חלק של שנה מזכה אותו בפיצויים יחסיים אף אם תקופות עבודתו אינן מצטרפות לשנה. לענין זה, "עובד במשכורת" – עובד שעיקר גמול עבודתו, משתלם על בסיס של חודש או של תקופה ארוכה יותר; "עובד-בשכר" – עובד שאינו עובד במשכורת".

חישוב גובה פיצויי הפיטורין

ואולם ראיתי שהנתבעת כותבת שסך הפיצויים על כ5,700 ש''ח בקירוב. ואילו התובעת תבעה סך 24,000 ש''ח פיצויים.

אולם בית הדין חישב את הפיצויים והגיע למסקנא שהתשלום יהיה על סך 24,000 ש''ח. ומשום שבתקופה הראשונה (בתאריכים 24.6.24-11.6.25) כשנה שלימה [פחות 13 יום], עבדה העובדת במשרה מליאה, ועליה מגיעים לה פיצויים באופן מלא ללא עוררין. ולגבי התקופה של שמירת הריון במשך כ6 חדשים (בתאריכים 11.6.25-31.12.25) כפי המקובל בבתי דינים וכמנהג המדינה [בית הדין התייעץ עם עו''ד בלתי תלוי המתמחה בעניני עבודה מטעמו] יש לחשב תקופה זו בחישוב הפיצויים (ויעויין בספר משפטי הפועלים,נספח 8 סעיף יד הערה 18, עמ' 52 אך כל זה רק בחופשה שלא אושרה ע''י ביטוח לאומי שהיא יותר מי''ד יום), וכן לגבי חופשת לידה מחושבים הפיצויים, וימי החופשה שהיו בלי תשלום מביטוח לאומי שהיו בסך 10 ימים (מה8.6-17.6) גם מחושבים מכיון שהם חופשת מחלה פחות מי''ד יום. והנה אף שיש לחשב את הפיצויים ע''פ השכר האחרון (שם סעיף יב עמ' 51) מכיון שהיה זה מחמת העדרות העובדת ע''פ בקשת המנהלת הישירה שלה, ובנוסף לא היה שינוי בבסיס השכר אלא רק בהיקף המשרה, יש לחשב את גובה הפיצויים ע''פ מה שהיה השכר בסיס שהוא 12,000 ברוטו,כל חדש, ומתוכם כ10,500 נטו (ראה שם עמ' 53 בהערה 21), ולא ע''פ הסכום שניתן לה בפועל בחדשים אלו. בנוסף לזה מכיון שבית הדין שוכנע כי יש לשלם את שכרה גם לחדשים 5,6 – בסכום מלא של12,000 ברוטו, ומתוכם 10,500 נטו, ובחדשים ,7,8 בסכום של כשני שליש ממשכורתה הקבועה,ע''ס 8,000 ש''ח ברוטו, ו7000 ש''ח נטו, ובסך הכל 40,000 ש''ח ברוטו, ו35,000 נטו.יש להשלים את הפיצויים על הפיטורין על התקופה הזו לפי הערך. ובסך הכל 24,000, ש''ח.

וע''פ האמור יש לחייב את המעסיק בתשלום שני חדשי שכר כפיצויים, על הפיטורין, בסך 24,000 ש''ח.

ה. תביעת תשלום נוסף עבור מטלות חריגות

גדרי תשלום על עבודה יתירה בהלכה

הר"ן בכתובות (סג.ד"ה קי"ל כחנן) כ', העושה טובה לחבירו אין אומרים שבמתנה עשה לו אלא יש לו ממנו שכרו. והובא להלכה ברמ"א חו"מ (סו"ס רסד), ומרן הבית יוסף (סי' קכח ד"ה כתב בעל התרומות) הביא תשובת הרי"ף (סי' קטז) שמי שפרנס יתום וכשגדל תובע מה שהוציא עליו, וטוען שנתן לו בתורת הלוואה והיתום אומר בתורת מתנה נתת לי, כיון שלא אמר ליתום להדיא שנותן לו בתורת הלואה, נתן לו בתורת גמ"ח, וציין הב"י לתרומת הדשן (סי' שיז) ולהר"ן (כתובות סג). ע"ש. ולכאורה כוונת מרן שהרי"ף חולק על הר"ן, ודעת הרי"ף שיכול המקבל לומר בתורת טובה עשית עימי, וכ"כ בהגהות דרישה ופרישה (ר"ס רסד).

אולם הנה הגר"א (סי' רסד ס"ק יג) הביא מקור לדברי הר"ן מהירושלמי שביקש מחבירו שישמור לו מעותיו, וכשבא ליקח מעותיו, דרש הנפקד שכר על מקום ביתו ששמר ורבי אבא בר זבדא הצריכו לשלם לנפקד מאי דהוה חמי למשריה. וע"ש.

ובפשטות אין כאן מחלוקת, דהרי"ף מיירי ביתום וכיוצ"ב שדרך העולם לתת בתורת צדקה, ולכן הצריך הרי"ף שיתנה להדיא, ובלא"ה הוי כמתנה, אבל בסתם פעולה הוי כדין יורד דעלמא (המבואר בב"מ קא.) וכמ"ש הגר"א (סי' רסד ס"ק יג, הנ"ל), וממילא אין מחלוקת בין הר"ן והרי"ף, ויותר מסתבר שזו כוונת מרן, דאפושי פלוגתא לא מפשינן, ובפרט שכן מוכח בירושלמי.

ולפ"ז ה"ה כאן שהמעבידה דרשה מהעובדת לעשות דברים מעבר למסגרת עבודתה, עליה להוסיף תשלום.

דחיית התביעה לתשלום נוסף

אולם רב המרחק, ונקדים שטענת התובעת שבזמן אמת לא ידעה שהדברים אינם תקניים, לא מתקבלים על ביה"ד, כי מפירוט חומר הראיות שבתיק ומההקלטות ומטענותיה הסדורות בביה"ד, עולה תמונה ברורה שהתובעת מבינה היטב כל נקודה שאינה תקנית, הן בניקיון הגן וכמות שיבוץ של כל גן והן בחוקים וכן שאר פרטים, ובודאי ידעה ששנויים ברישום אינם תקניים, ולפחות היה בידה לברר זאת, ומה גם שבביה"ד טענה תוך כדי דיבור שתי טענות סותרות זו לזו, א. שלא היתה מודעת שהדברים אינם תקניים. ב. שכעובדת, ידיה היו כבולות מלהתלונן ע"ז. שמשמע שידעה אך לא יכלה להתלונן, וממילא כיון שהמשיכה לעבוד כך שפיר י"ל סבר וקביל, דעד כאן לא דיברו הפוסקים אלא כשלא ביקש ממנו שכר כלל וכעת מבקש, משא"כ בנ"ד שקיבלה משכורת עבור עבודתה ופעולות אלה היו חלק מעבודתה, היה עליה אז לדרוש תשלום נוסף כבר בעת קבלת התשלום, ובכזאת לא דיברו הפוסקים.

ובשו״ת רדב״ז (חלק א׳ סימן רצ״ג) לענין ראובן ששכר את שמעון לעשות לו שתי מלאכות, ואחר כך נשתעבד בשמעון בה׳ או ששה מלאכות אם יוכל שמעון לתבוע מראובן אותו הפרש המלאכות שהכביד עליו או דילמא יכול לומר ראובן הרי נכנסו לך דורונות ומתנות רב או מעט, וחשבתי שנתרצית בשכירות אשר נתפשרתי עמך ושתיקה כהודאה דמיא, ושמעון טוען הייתי טועה בדין ולא גליתי אזנך, ועוד שחשבתיך נדיב ולא תקפח שכרי וכו׳, והשיב הרדב״ז, ולענין אשר השכירו לשתי מלאכות והיה עושה לו מלאכות הרבה הדבר ברור אצלי שפטור ראובן, כיון שלא עכב שמעון בתחלה ואמר לא שכרתנו לזה משמע דניחא ליה בהם מפני התועלת הנמשך מהם וסבר וקיבל כנגד שכרו, ואין על ראובן להוסיף שכר על שכר, ומה שטען שמפני היותו טועה לא גילה את אזנו, אין זו טענה להוציא מיד ראובן, דמצי למימר לא מפני טעותך אפסיד אני, שאם הייתה מגלה את אזני הייתי מוצא כמה שיעשו מלאכות אלו מפני התועלת שנמשך מהם, ע״כ. ונראה ברור שכיון שקבלה שכר גלובלי על עבודתה כמנהלת, בסכום הגון המקול בשוק, הרי שהייתה מרוצה בזה בזמן עבודתה, אין צריך להוסיף לה שכר.

ולפיכך העיקר לדינא שאין לחייב את הנתבעת על סכומים נוספים.   

ו. בעניין הטלת קנסות כספיים ופיצויי עונשין

גדרי קנסות וסמכות בית הדין בזמן הזה

לפי מנהג המדינה עובדת שפוטרה או שהרעו את תנאיה בתקופה המוגנת, 60 יום מיום חזרתה מחופשת לידה, זכאית לקבל פיצוי כספי סכומים קבועים שבי"ד לעבודה מחיל על המעביד.

ויש לדון בנ"ד אם הדבר נחשב כחלק מזכויות העובד כך שמצד מנהג מדינה ניתן לחייב את הנתבעת, או שהדבר בגדר קנס שמטיל בי"ד לעבודה, וממילא לפי ההלכה לא נוכל להטיל קנסות, ואפילו קנסות הקבועים בתורה קי"ל שאין בי"ד דנים בזה"ז.

ושורש הנידון אם הדבר נחשב כחלק מזכויות העובד כך שמצד מנהג מדינה ניתן לחייב את הנתבעת, או שהדבר בגדר קנס שמטיל בי"ד לעבודה, דהיינו שאינו חלק מעצם הזכויות שבין הצדדים, אלא שיש לעובד זכות לקבל פיצוי כספי מסויים במקרה שהרעו את תנאיו, וככל שהדבר כך, הרי שלהלכה לא נוכל להטיל קנסות, והרי אפילו קנסות הקבועים בתורה קי"ל שאין בי"ד דנים בזה"ז,

והסבר הדבר, שחיוב ממוני, אין הבית אלא מברר הדברים ומכריע ע''פ התורה למי החוב, אבל גם לולא בית דין מחוייב לתת לו את הממון שנטל ממנו, בהלואה או בגזילה, מה שאין כן ''קנס'' שאין כאן חסרון כיס, אלא רק התורה מחייבת את האדם, בעינן "פסק ב''ד'' של בי"ד סמוכים, שאין בזה''ז, בכדי ליצור את החיוב. וכך מבואר בדברי תוס' (כתובות לג:) שרק בממון יש חיוב לצאת ידי שמים כשאין חיוב ב''ד, אבל בקנס לא מיחייב אלא ע''פ בית דין כדאמרינן ''אשר ירשיעון אלוקים פרט למרשיע את עצמו'. ע"ש. וחילוק זה מבואר בפשיטות בדברי מרן החזו''א זיע''א (אה''ע סי' כז ס''ק ח).

ובאמת שהגדרה זאת מבוארת בתלמוד ירושלמי (כתובות פ''ג ה''י) שרבן גמליאל שמח שטבי עבדו משתחרר משום שעקר לו אחד מראשי איברים שלו, ואמר זאת לר' יהושע ואמר לו שאין לו עדים, ואין חיוב קנס אלא על פי בית דין ועדים. ומכאן הוכיח הירושלמי שאין צריך לצאת ידי שמים, שאם היה חיוב לצאת ידי שמים היה רבן גמליאל משחרר את עבדו.

ולפ"ז אין בכוח בי"ד כיום לחייב קנס, וה"ה שאם תבע בבי"ד לעבודה, ונתנו לו פיצוי כספי כיוצ"ב, יש לדון אם רשאי לגבותו או להחזיק בו או שהדבר נוגד את הדין ועליו להחזירו.

דין אסמכתא בפיצויים מוסכמים ובחוק

ובאמת אפילו אם היה כתוב מפורש בחוזה שאם תרע את תנאיה תצטרך לשלם סכום פיצוי קצוב, הוי אסמכתא, דהנה בש"ע חו"מ (סי' רז סעיף יג) נפסק, "וכן תנאים שמתנים בני אדם בניהם, אע"פ שהם בעדים ובשטר, אם יהיה כך או אם תעשה כך אתן לך מנה או אקנה לך בית זה ואם לא יהיה או לא תעשה לא אקנה ולא אתן לך, אע"פ שעשה או שהיה הדבר, לא קנה, שכל האומר אם יהיה או לא יהיה לא גמר והקנה, שהרי דעתו עדיין סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה". ע"כ. ועיין ברמב"ם איך היו עושים רבני ספרד כדי שלא יהיה אסמכתא, וידוע שבתי דין רבים פסקו לגבי הסעיף שכתוב בכל חוזי המכר של דירות שהצד שיפר יחוייב לתת פיצוי לצד שכנגד 10 אחוז מסכום העיסקא מבלי שיצטרך להוכיח נזק. ורבים צידדו דהוי אסמכתא, וכ"כ בס' פתחי חושן ח"ח (פכ"א ס"ק כה) שבזמנינו מצוי שבחוזים למכירת דירה או כיוצא בזה כותבים תנאים שונים ובהם מתחייבים במקרה של ביטול החוזה או אחד הסעיפים שבו לתשלום כספי כקנס, ונראה שתנאים אלה דינם כאסמכתא ואין הם גורמים לחיוב כל שהוא ואף שלפעמים מכנים התשלומים כפיצוי אם יש באמת נזק שחייב לפצותו הוי כאשלם במיטבא, אבל אם אין נזק או אפילו יש נזק אלא שסכום הפיצוי הוא יותר מהנזק הוי כאשלם אלפא זוזי, והוי אסמכתא, ואע"פ שכותבים שהסכום נקבע כסכום מוערך מראש שזהו הנזק, נראה דלא נפיק מכלל אסמכתא, ובשו"ת מנחת יצחק ח"ו (סימן קע) דן אם מהני סיטומתא ודינא דמלכותא להוציא מדין אסמכתא, ולפי"ז בחוזים שנעשה ע"י עו"ד ועפ"י מנהג המדינה אפשר דלא הוי אסמכתא, ומ"מ מסיק שאין זה מוציא מדין אסמכתא. ע"ש. ובחזו"א (חו"מ ליקוטים סימן טז ס"ק יא) כתב דמה שנהוג לכתוב בחוזה לגמר המקח שאם הלוקח יחזור בו הרי הכסף שנתן מחול ואם המוכר יחזור יכפול לו אין בתנאי זה ממש כדאיתא בשו"ע סימן רז סעיף יא ואע"ג דממד דינא דמלכותא מהני מ"מ בין ישראל לחבירו לא מהני דד"מ, עי' בדבריו בפרק ב הערה יד ואין לומר דמ"מ מהני דד"מ לומר שאין דעתו לאסמכתא דלא שמענו דמשום שיכול לזכות בדד"מ יבטל דין אסמכתא וגם אין סברא בזה שהרי אסור לדון בערכאות ואם אתה אומר כן בטל דין אסמכתא עי' להלן (ס"ק לב) מדברי הבית שלמה. עכ"ל הרב פתחי חושן. ומעתה כל שכן בנ"ד שפצויים אלו אינם מפורשים בחוזה.

מנהג המדינה, ומנהג בתי דין - בחיוב פיצויי קנס

ואמנם אם היה מנהג המדינה ברור לשלם פיצויים אלו מבלי שיטילו חיובים אלו בתי הדין לעבודה וכדו' והיה מנהג ברור לשלם פיצויים אלו, ניתן היה לחייבם, שכן לא היה הדבר בגדר אסמכתא, דמנהג עוקר ההלכה בזה, אבל כפי שבירר בית הדין אין מנהג כזה, ומנהג בתי הדין שלא לחייב פצויים אלו וראה גם להגר"נ בן שמעון בספר משפטי הבשן ח''א (סי' יד) וחלק ד (סימן צט אות ד) שבהרעת תנאים לא צריך לתת פיצוי נוסף, מלבד הפיצויי פיטורין הנהוגים, ע"ש. וכן מנהג כל הבתי דינים ההולכים ע''פ חוקי התוה''ק שלא לחייב את המעסיק פיצוי יותר על פיטורין בתקופה זו, אלא פיצויי פיטורין בלבד.

ז. תביעת השלמת שכר והמשך העסקה עד תום החוזה

חובת תשלום השכר בתקופת המוגנות ומניעת העבודה

אם על המעבידה לשלם לתובעת עבור הימים בהם לא באה לעבודה, תשלום הפרשי שכר עבור 04/2026, ובנוסף עבור 12 ימים בחודש 05/2026? כמו כן, האם על המעבידה לשלם לתובעת עבור חודשים 06-08/2026, ועד מתי – עד סוף התקופה המוגנת (60 יום מסיום חופשת הלידה) או עד סוף החוזה (31/08/2026)?

ניתוח הליך השימוע ותוקף הפיטורין

בהיות שנאמר לעובדת על ידי המנהלת הישירה שלה, שלא להגיע למעון, והדבר הושאר כהודעה למנכלי''ת, ולא הייתה התייחסות ליישב את הענין בין המנהלות בשטח ולאפשר לעובדת לחזור לעבודתה, יש להחשב את אי הגעת התובעת לעבודה, כהוראה מצד הנהלת המעון. וכל עוד לא קיבלה מכתב פיטורין, יש לשלם לה את שכרה המלא, ע''ס 12,000 ש''ח. והרי זה עד תאריך 18.7.26 בו יחולו בפועל הפיטורין.

ולפי זה יש לשלם לעובדת שלושה חדשי עבודה מלאים, ולנקות את הסכומים ששולמו לה עד ידי הנהלת המעון.

אלא שיש לדון האם מזמן הפיטורין ואילך יש לשלם לה גם כן. ומקודם נברר המציאות לאשורה:

להלן פרוטוקול השיח מתוך הקלטת השימוע שנערך בין המנכ"לית (הנתבעת) לבין התובעת:

מנכ"לית: "חשוב לי באמת להדגיש שאת חוזרת לתפקיד של מנהלת. השכר שלך כפי שהיה, הזכויות הסוציאליות שלך נשמרות במלואן, אין שום הרעת תנאים, אלא אדרבה - אנחנו מרחיבים את הצוות הניהולי כדי לתת מענה לכמות הילדים שהכפילה את עצמה במעון. ביומיים שאת היית נוכחת במעון, עלית על מסלול קצת שמתנגש עם המבנה הארגוני שלנו הקיים. יצאת בהצהרות פומביות מול הורים וצוותים, ניסית להציג מצב של חזרה של הניהול הקודם לקדמותו, התעלמות מההתנהלות הקיימת שהייתה. זה מעשה שמערער את יציבות המעון ויוצר בלבול בקרב ההורים. הסברתי את הסמכויות שהצגתי בפנייך בזום הראשון שאנחנו עשינו. ההתנהלות היא בעצם פוגעת ביכולת של המנהלת, מ', להמשיך בתפקיד. בשביל שאנחנו נוכל להמשיך לעבוד ולהתנהל בצורה מסודרת, אז יש לנו חלוקת סמכויות כמו שהצגתי לפנייך. התנהלות מול מ' פוגעת ויכולה להוות בעיה. אז את צריכה לקבל את המבנה הניהולי החדש, שזה אומר שתהיו שתי מנהלות - שיש מנהלת ראשית ומנהלת של המעון. אנחנו, כמו שאמרתי לך, נחלק את התפקידים. יהיה איסור מוחלט לעשות איזושהי מריבה או אי-הבנה מול הצוותים, מול החברים, מול צוות המעון. שתהיה תקשורת מכבדת וסדר דיווחים שיהיו כמו שצריך. עכשיו אני אשמח באמת לשמוע את הטענות שלך."

התובעת: אני חזרתי מחופשת הלידה אחרי שהודעתי שאני רוצה לחזור מחופשת לידה. ואת בעצם אמרת לי, כמו שחזרת ואמרת עכשיו, שהנהלים השתנו וחלק מהסמכויות שלי מתחלקות עם המחליפה שלי, עם מ'. אז אני רוצה לחזור לעבודה ואני מעוניינת לחזור לעבודה בדיוק באותם תנאים, בדיוק באותן סמכויות, בדיוק כמו שהיה קודם. זה מה שאני רוצה. תגידי לי, את עכשיו אומרת שאת לא יכולה? כן יכולה? זה הרצון שלי. אני רוצה לחזור בדיוק לאותן סמכויות ולאותם תפקידים בלי לנסות להסתיר את זה שיצאתי לחופשת לידה. בדיוק כמו שהיה לפני, בלי שום שינוי, בלי שום הרעה, בלי שום גריעה מהסמכויות, בלי לנסות להסתיר את זה שחזרתי מחופשת לידה, בלי להציג אותי כמחליפה זמנית או כמזכירה או כדברים כאלו. זהו, זה מה שאני רוצה."

מנכ"לית: "אז ככה ר' יקרה, יש נהלים חדשים וברורים. אנחנו שינינו את הניהול ועכשיו מ' מנהלת. את נכנסת לאותו תפקיד".

התובעת: "אני לא נכנסת גם לפינות, אני רק אמרתי - את ניסית להציג את זה כאילו אני לא ניהלתי את המעון בצורה טובה, אז פשוט הגבתי על הדבר הזה. אז אני רוצה את שני הכובעים! אני רוצה את הכובע היחיד שהיה לי כמנהלת מעון שכולל הכל."

מנכ"לית: "את יכולה לרצות את שני הכובעים. את כרגע עובדת בחברת 'מדרגות הגלבוע', את לא המנכ"לית ואת לא הבעלים ואת לא אחראית לנהל את הדברים. יש לנו היררכיה מסודרת וכרגע אלו הדרישות שלנו וזו הסמכות שאני נותנת וזה מה שאני מחלקת בתפקידים. מתאים? מתאים. לא מתאים? הכל בסדר."

התובעת: "אז אני בתור עובדת, זה לא מתאים לי. אני בתור עובדת שיצאה לחופשת לידה רוצה לחזור בדיוק לאותן סמכויות ובדיוק לאותו תפקיד כמו שמגיע לי. זה לא מתאים לי שהיא לקחה את הסמכויות וזה לא מתאים לי שאני אמורה להיות כפופה."

מנכ"לית: "אם זה לא מתאים לך שמ' היא מנהלת, אני אשלח לך את השימוע מסודר, אעביר לך אותו במייל לחתימה. ומבחינתי את עובדת מן המניין, מגיעה לעבודה רגיל. כל עדכון, כל היעדרות חייבת להיעשות דרך מ' המנהלת הראשית האחראית".

הפרוטוקול שימוע שנשלח לצדדים משקף אופן אחר לחלוטין, כביכול היו האשמות חמורות כלפי העובדת, והיא לא הגיבה על זה דבר, בו בזמן שלפי האמת הנתבעת דרשה מהתובעת לקבלת את סמכות המהנלת האחראית החדשה כהחלטת מנכלי''ת.

בית הדין מבהיר כי השימוע לפיטורין, ופרוטוקול השימוע, נעשה שלא כפי המקובל בין עובד ומעביד, ומצופה מפרוטוקול לתת תיאור מדוייק של מה שהתרחש במהלך השימוע, ומכיון שהדברים שנאמרו בשימוע, שונים מהפרוטוקול שנשלח, אין לראות סיבות לפיטורין אלא המשך הרעת התנאים מצד המעסיק. ולכן נראה לחייב את המעסיק לשלם את מלוא המשכורת עד סוף החוזה. וכן אמר הגרמ"מ שפרן שליט"א לביה''ד שמצד מנהג המדינה יש לשלם את כל השכר בלא ניכוי, וזאת בפרט שאנו מצויים בסוף שנה, וכעת א''א למצוא עבודות חדשות עד סוף השנה הבאה.

והגר"מ שטרנבוך בתשובות והנהגות (ג סי' תעב) כתב במקרה שבה פיטרו עובדת לשנה לאחר שבועיים כתב  "דוקא בפיצויים [כעין הענקה דעבד עברי כמבואר בחינוך סי' תפ"ב שלמד מזה אף לשוכר פועל ישראל שיש ליתן לו הענקה על צד הישר והטוב ע"ש], שהוא יושר וצדק עפ"י דין תורה"ק וע"כ מועיל המנהג לחייב את הבעה"ב לשלם כן לפועלים, שודאי הסכימה דעתו כן בשעת שכירת הפועלים שיהא כמנהג היושר שהוא ביושר וצדק, אבל לחייב לשלם לפועל שלא עבד כל השנה הסכום במלואו, אינו כפי רוח היושר וצדק שבתורתה"ק, שלפי דין תורה אין לו שום חיוב, ולזה לא מועיל מנהג המדינה שמקורם בחוקי העכו"ם שמגזימים לפעמים בזכויות הפועלים לצורך עזרתם והצבעתם בבחירות וכדומה. ובמנהג גרוע כי האי לא אמרינן דאדעתא דהכא נשכר".  אך יש חילוק מהותי לענייננו שכאן מדובר על זמן פעוט מזמן פיטוריה, וכאן העובדת עבדה במשרה מלאה כמנהלת לתמשך תקופה.

הגרמ"ש כתב בהמשך תשו' "וכיון שמדובר במוסד שחלק גדול מתקציבם הוא מהממשלה, והם הלוא דורשים זכויות להפועלים, ואצלם יכולה לתבוע ולקבל כל משכורתה עד סוף השנה כחוקי המדינה ששכרה מבוסס עליהם", ולכן גם בנדון דידן שהמעונות מתבססים על תקציבי המדינה יש לנו לחייב שכרה עד תום החוזה, וכך הוא מנהג בתי דינים.

בנוסף יש לציין שכלל השימועים וכן מכתב הפיטורין כולם ללא יוצא מן הכלל נעשו בתקופה המוגנת, תוך 60 יום מיום חזרתה לעבודה, משכך, אין לנתבעת רשות בתקופה זו לפטרה ללא אישור של הרשויות המוסמכות, ובהתאם הפיטורין בטלים מצד מנהג המדינה, ומאידך העובדת לא מגיעה לעבודה מצד מניעות של הנתבעת והמנהלת החדשה,  ולכן על הנתבעת לשלם לתובעת משכורות עד לסיום החוזה 31/8/26.

חישוב שכר פועל בטל והסכומים לתשלום

אלא שמכיון שבפועל לא עבדה בכל התקופה הזו יש להגדיר תקופה זו כפועל בטל, יעו' בשו"ע חושן משפט (סימן שלה,א) שאם נשלמה המלאכה בחצי היום נותן לו כפועל בטל, וברש"י בב"מ עו,ב (ד"ה אבל אינו דומה) כתב וז"ל: "ואומדים את החמרים כמה אדם רוצה לפחות משכרו של אותה דרך, לבא ריקם מלבא טעון". לשיטת רש"י הדבר תלוי באומד הדעת, כמה שכר היה מוכן אותו עובד לקבל כדי לא לעבוד את אותה עבודה ולישב בטל. שכר הבטלה תלוי בקושי העבודה וביכולת הסבל של העובד. ככל שהעבודה קלה יותר ויכולת הסבל של הפועל גדולה יותר, שכר הבטלה יהיה גבוה, וכן להפך, עבודה קשה וכושר סבל נמוך, שכר הבטלה נמוך יותר, שהרי אוצר יהיה מוכן לפחות הרבה משכרו על מנת לא לסבול עבודה קשה זו. וכדעת רש"י פסק הרמ"א סי' שלג סוף סעיף א, ועיי"ש בגר"א ס"ק ה. וע"ע בהל' אבידה חו"מ רסה,א ובסמ"ע שם ס"ק א בענין מחלוקת הרמב"ם והשו''ע עם הטור והרמ"א, מהו שעור פועל בטל בשכר השבת אבידה, "כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה שהיה כו'. כן פי' נמי הרמב"ם והמחבר כפועל בטל הנזכר גבי ריבית בשני שותפין בי"ד ר"ס קע"ז, ונמצא דלפ"ז אינו נוטל שכר על ההשבה כלל אלא כמה היה רוצה פועל זה לבטל ממלאכתו שעוסק בה ולישב בטל לגמרי", ובנדו"ד, אף הרמ"א הסובר שם ששכר בטלה של משיב אבידה מורכב גם משכר ההשבה של האבידה, ולא רק מכמה אדם רוצה לישב בטל, מודה כאן דשכרו מורכב רק מהתחשיב הנ"ל בדברי רש"י, שהרי בנידון פועל לא שייך שכר השבה. וכן לא שייך מש"כ הטור בהלכות ריבית (יור"ד קעז, א) לענין שכר עיסקא.

ולענין מעשה נראה ברור שבתוך הזמן עד קבלת מכתב הפיטורין, ומסתבר שתוך כדי זמן העבודה לא הוה ניחא לה לשבת בביתה, ולכן יש לשלם תשלום מלא (כעין המבואר לגבי אכלושי דמחוזי (ב''מ עז.), וכעין זה מיקרי דרדקי דשו"ע שלה א, וכן פתש שלג סק"ג גבי שוחט, וחת"ס קעו דחו"מ גבי מוהל וכנה"ג סו"ס שלג גבי חזן), אולם מכאן ואילך יש לנכות לה שליש ממשכורתה מכיון שהיא כפועל בטל.

ועל כן הוחלט:  שעד יום 5/6/2026 ובנוסף 30 יום חלף ההודעה המוקדמת, תקבל את מלא הסכום/הפערים מיום 20/4/26 ועד 5/7/26, נמצא שבפועל החיוב הוא השלמה על החדש ה4 בסך 3,270, ובחדש ה5 השלמה ע''ס 4236. על חדש 6 תקבל סך 9,720 ש''ח ברוטו, ומיום 6/7/26 ועד יום 31/8/26 תקבל שני שליש בלבד מסכום הברוטו הגלובלי, כפועל בטל, ויהא זה בשיעור של 8,000 ש''ח ברוטו, ומתוכם 7,000 נטו, ובנוסף 667 על תחילת החדש השביעי עד ל6.7.26.

נמצא בפועל: יש לשלם ברוטו 33,893 ברוטו.

ח. תביעות רכיבי השכר: מחלה, נסיעות ודמי הבראה

א.     אם על הנתבעת לשלם לתובעת; הפרשי ימי מחלה שלא שולמו עבור 6/25 בסך 2180 ₪ ברוטו, וכן, דמי נסיעות בסך 149 ₪ לחודש בסך כולל של 1937 ₪ ברוטו וכן דמי הבראה בסך 4598 ₪ ברוטו.

1. הפרשי ימי מחלה

עבור הפרשי מחלה; ביה"ד ראה בהתכתבויות הצדדים שהתובעת דורשת אותם שוב ושוב מהנהלת המעון, בבחינת "עייל ונפיק אזוזי", והנתבעת לא נימקה טעם מצדיק למה לא שילמה זאת, ולפיכך על הנתבעת לשלם לתובעת 2180 ₪.

2. דמי נסיעות

עבור דמי נסיעות; טענה הנתבעת בביה"ד שהתובעת לא דרשה זאת, והנה בחוזה שבין הצדדים סעיף 15 נסיעות והוצאות נכרת: "במידה והעובדת זקוקה לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתה תשלם המעסיקה החזר הוצאות נסיעה עבור כל יום שבו השתמשה או עשויה להשתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתה או לפי עלות כרטיסיה לכל הנסיעות הנדרשות או לפי עלות כרטיס חודשי חופשי, לפי הזול מבניהם". ולפיכך על הנתבעת לשלם לתובעת עבור כל חודש וחודש שעבדה תשלום "חודשי חופשי" בהתאם למחיר כרטיס זה בזמן אמת.

3. דמי הבראה

עבור תשלום הבראה; הנתבעת הודתה בביה"ד שעליה לשלם, ומה שלא הפקידו זאת לתובעת הוא כדי שלא יבלע, ולכן על הנתבעת לשלם לתובעת דמי הבראה בסך 4598 ₪. סכום זה שולם כבר לתובעת כפי שמסרה התובעת לביה"ד.

ט. דיון בהלכות מחילה בשתיקה ובהשתהות בתביעה

דעת המהרש"ל והשיטות הסוברות שמחילה בלב הוי מחילה

ואף שיש לדון לגבי דמי הנסיעות שלא תבעה, והרי ששתקה בכל התקופה הזו, והיה מקום לדון מצד מחילה, שמצד שקיבלה שכרה מושלם מחלה על תביעות קטנות הללו, אלא שכעת לאחר הפיטורין לאחר הלידה והרעת התנאים מתוך הקטטה היא תובעת כל התביעות הללו. והנה המהרש״ל [בביאורו על הסמ״ג עשין מ״ח] כתב שאם אמר התובע שהיה בדעתו תחילה למחול לנתבע, רק עכשיו חוזר. בו ותובעו שרוצה להתנקם ממנו, שאין יכול לתובעו, דמחילה במחשבה הוי מחילה. וראייתו מאשה ששהתה כ״ה שנים ולא תבעה כתובתה דמחלה כתובתה וכו' [כתובות ק״ד.] ומזה הוכיח דאף דנקיט המוחל שטר בידו, מחילה במחשבה הוי מחילה. וכ''כ בס' זכור לאברהם אלקלעי (ח''א חו''מ ערך מחילה) בשם הרב ח''ש הגה''ט סי' יב, והובא בספר דברי גאונים כלל נז (אות ה) בשם הרב חיד''א דאם תובע שוב הוי גזל בידו. וראה מש''כ ביבי''א (ח''ג חו'מ סי' ג' אות יא) בדברי החיד''א, ובשם שאילת יעב''ץ (ח''א סי' קמז).

תמיהת הקצות החושן והסתירה בדברי המהרש"ל

ובקצות החושן סימן יב ס״ק א׳ תמה ע״ז וז״ל; ובעיני יפלא הדבר, דלא מצינו בשום מקום דמחשבה מועיל, ואפילו הפקר והקדש ונדר בכולהו בעינן דיבור ממש לבד בקדשי מזבח מהני ביה מחשבה, משום דכתיב קרא 'כל נדיב לב' כדאיתא בפרק שבועת שתים (שבועות כו, ב). ואפשר מדין סילוק נגעו ביה אלא דלא מהני סילוק כי אם בדבר שעדיין לא בא לידו כלום כמו כותב לו ועודה ארוסה אבל בעל חוב לא מהני סילוק וכדאיתא בפרק הכותב להדיא ע"ש. ועוד דהא תנן שוברין לא יחזיר בפרק קמא דמציעא (יח, א) שמא כותבין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן ולשנא דנמלך משמע דהיה בדעתו למחול ואם כן כי נמלך מאי הוי הא כבר זכה הלוה במחשבה, ע''כ.

ובעיקר דעת המהרש''ל מצאנו בזה סתירה דספרו ים של שלמה (ב"ק פ"ג אות לד) כתב וז''ל: ועוד תימא, דאפילו תאמר שהוי מחילה, ומחילה אין צריכה קניין. מ"מ מחילה בלב לכ"ע לא הוי מחילה, ואפילו לא היה בדעתיה למתבעיה לעולם. מ"מ לא גמר ומקנה, מאחר שלא הוציא מפיו, ע''כ. הרי שפתיו ברור מללו דמחילה בלב לא מהני לכו''ע.

שיטת המהרי"ט וביאור "דברים שבלב" מול "אומדנא דמוכח"

והנה בשו"ת מהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' מה) דרך בארוכה ובבהירות בהאי ענינא, והובא בקצוה''ח הנ''ל, וכתב שהוא דבר אמיתי, וכן פסק גם בשער המשפט סי' סח, ובתחילה הביא ראיה מסוגיא דפ' חזקת דחזינן דשתיקה המעידה על מחילה הוי מחילה, וכתב וז''ל המהרי''ט: ועדין לא הגענו לפלגות חקרי לב חכם: מאי בעי למילף מהכא דשתיקה לחודה הויא מחילה, דודאי הכא הא אסיקנא דהדרא ארעא והדרי פירי. אי דבעי למילף בעלמא דבלבו הויא מחילה, בכמה דוכתי אשכחן דהויא מחילה: כגון בסתימת אורה אמרינן ולסתום הויא חזקה לאלתר אפילו בלא טענה. וגבי ניזקין לכמה רבוותא עלתה להם חזקה בשתיקה אעפ"י שאין לשכנגדו טענה. וכן אמרו בהונאה בפ' איזהו נשך: "עד מתי מותר להחזיר, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו", אם שהה יותר מכאן – מחל. ואלמנה ששהתה יותר מכ"ה שנה אמרינן בפ' ב' דייני דאינה גובה כתובתה. ובהניח בן וב' בנות, נשאת הראשונה ואח"כ מת הבן, אמרינן בפ"ק דר' יוחנן אמר שניה וותרה, כיון דאיכא רווח ביתא. ובכותב כל נכסיו לבניו בפני אשתו אמרינן בפי"ג דאבדה כתובתה, אע"ג דאמרינן דמקולי כתובה שנו כאן. אבל בב"ח לא, דהתם לאו משום דמחיל אלא משום דלא חייש למה שהוא עושה וליכא אומדן דעתא דמחיל; אבל באשה, דיותר ממה שהאיש רוצה וכו' אמרינן דלא קפדא ומחלה. מ"מ, אי מחילה בלב לא מהניא – לאו כלום היא. ובמשיא אשה לבנו גדול בבית, קנאו, אע"ג דקנין מחדש הוא והיה צריך קנין דאפילו בדבור ממש לא מקני; ומיהו התם יש לומר דעל ידי מעשה הוא זוכה, דאמדינן דעתיה שמשהכניסו בבית ע"ד שיחזיק ויקנה הכניסו, דאורחא דמלתא הכי הוא, ואלו בבנו קטן ליכא אמדן דעתא בהכי כיון דלא רגילי אינשי בהכי. ובאשה שהיתה נושא' ונותנ' בתוך הבי' דתנן בפ' מי שמת שהשביחה לעצמה, אמרה "ראו מה שהניח לי בעלי וכו'" השביחה לעצמה, ופריך: פשיטא כיון דאמרה ראו וכו'? ומשני: מ"ד לסוף מחלה. התם נמי כיון דאמרה "לעצמי אני עושה", כי הדר דמחלה הוא – בעי קנין לתת משלם ליתומים? אלא התם ס"ד דהדרה בה מקמיה דהרויח' בהם, וכשהיתה מרווחת לזכות היתומים הרויחה, דומיא דמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו.

ועדיין יש להסתפק במקום שאמרו דלא הויא מחילה – כגון הכא בתרי שני דלא הויא חזק' ולא מחיל – אי הוה ידע בעצמו דמחיל, מהו למהדר ביה? נהי דמסתמא לא אמרינן דמחיל, אבל בבא לצאת ידי שמים שהודה, יש ללמוד מכאן דהויא מחילה. כיון דהכי הויא סברא דרבא מעיקר' אי לאו דמסיק דליכ' אומדן דעת דמחיל (דהא דשתיק משום דלא קפיד, קונה הו"ל לאזדהורי בשטריה). וכן בשאר דוכתי, כגון בנזיקי' דסתמייהו לא מחיל ואיהו ידע דמחיל, ובהונא' קודם שישהא כשיעור, ובאלמנה בבית בעלה אי נמי בבית אביה ועבדי לה יקרא, ובכותב כל נכסיו בפני ב"ח – מי אמרינן דאי ידע דמחיל חייב לצאת ידי שמים, ע"כ.

ונראה לי דמחילה בלב לאו כלום היא, דהא קי"ל דדברים שבלב לא הוו דברים, כדאמרי' בפ' האיש מקדש ובכלן שאמרה "בלבי היה להתקדש לו" אעפ"כ אינה מקודשת. ונהי דאמר "ע"מ שאין לי בנים" ויש לו בת או שפחה, מ"מ איהי ידעה בנפשה דמחלה להנאה שתקדש לו, אעפ"כ אין לבה רוצה בכך ושריא לאנסובי, דדברי' שבלב לא הוו דברים. כדילפינן באמר לו "הבא מן החלון ומדלוסקמא" והלך והביא לו, אעפי שאמר ב"ה "לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה" – בעל הבית מעל. וכן לענין ממון בההוא גברא דזבין ניכסיה אדעתא למיסק לא"י וכו', ובפ' אלמנה נזונית גבי זבין ולא אצטריכו ליה זוזי, כיון דבעידנא דזבין לא אמר ולא מידי, אע"ג דמעיקרא אמר השתא מיהת דברים שבלב הויין ואפי' אי תפיס מטלטלין מפקינן.

אלא נראה דעיקרא דמלתא בהכי תליה: דודאי כל היכא דליכא הוכחה למה שבלבו – דברים שבלבו לאו מידי הויין; אבל היכא דאיכא הוכחה – הוו דברים. כדאמרינן בפ' ד' נדרים: "נדרי אונסין כיצד, הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או בנו וכו'" – דברי' שבלב כי הני דמוכחי וברירי הוו דברים. וכן אמרו שם גבי נודרין להרגין ולחרמין "ובלבד שיאמ' בלבו היום", אע"ג דבשאר נדרים סתמא לעולם משמע ולא מהני מה שאומר בלבו היום, גבי אונסין שאני שהדבר מוכיח.

הילכך בכל הני דלעיל איכא הוכחה: כגון גבי אורה, אין אדם רואה שסותמין אורו בפניו ושותק. ובהונאה, כיון שהיה יכול להראות לתגר או לקרובו ונתעצל ולא הראה – ודאי מחיל. וגבי בת, אנן סהדי דמחל' כיון דאיכא רווח ביתא. והכותב כל נכסיו לאשתו, כיון דיותר ממה שהאי' רוצה לישא וכו', כי יהיב בעל קמי דידה ושתיק – אנן סהדי דאחולי אחלה לקיים דבריו בשעת מיתה. אבל היכא דליכא הוכחה, הו"ל דברים שבלב, ע''כ.

הרי שהלכה רווחת דכל עוד שאין דברים שבלבו מוכחים לכל אדם שמחל, דברים שבלב אינם דברים ולא הוי מחילה. שו''ר ביבי''א (ח''ג חו''מ סי' ג) שהביא בזה באריכות דעת האחרונים, ומ''מ מסקנתו דדעת רוה''פ דמחילה בלב לא מהני, וכדעת המהרי''ט. וע''ע באור לציון (ח''א חלק חו''מ סי' א) ומה שהוכיח שאם נעשה מעשה המוכיח על מחילה וכגון שנתמש בחפץ שיש בו מום הוי מחילה, ע''ש.

שתיקה וחשש הפסד אינם מהווים הוכחת מחילה

אלא שהיה מקום לומר שיש כאן ב' אומדנות והוכחות שמחל. א׳, שכיון שעבד בשתיקה אין זו מחילה בשתיקה כי אם במעשה, שעצם הפעולה מוכחת שמחל על תוספת השכר שמגיע לו, וה״ז כמחילה בדיבור ממש. ב׳, מה שטען ששתק שלא רצה להפסיד עבודתו, נמצא שיש לנו סברא  טובה לומר שמחל שהרי שוה לו למחול על התוספת שנהנה בעיקר שכרו, זה עצמו סיבה לומר שיש כאן אומדנא שמחל.

אמנם מצינו להדיא לא׳ מגדולי האחרונים שדחה להדיא ב׳ טענות אלו. וז״ל בשו״ת זרע אמת (ח״ב סימן נ״ה), ״אכן מ״ש עוד, ואפשר נמי דמעיקרא ראובן לא היה דעתו ליקח שכר וכו׳, אלא היה טורח בעד מה שנהנה בסחורות ולזה לא שאל ממנו כלום כמה שנים וכו׳, (היינו, ששתק ולא תבע שכר טרחתו כמה שנים ועשה בשתיקה, כיון שלא חפץ להפסיד הריוח שהיה לו בסחורות), לא ידעתי מי גילה לו רז זה, דלא היה מתכוין ראובן ליטול שכר טרחו, דהא ודאי אם היה תובע שכר טרחו היה חייב לפרוע לו, ובפרט במה שהועיל בשליחותו, כמו במה שנעשה אמצעי בין חלוקת האווזים דבזה יש קצבה לפי מנהג התגרים והיכא דנהנה בשליחות לית דינא ולית דיינא דודאי חייב לשלם שכרו אפי׳ אם לא נצטווה, כמ״ש הר״ן בפ׳ דייני גזירות ופסק הרמ״א בהגהות ח״מ סימן רס״ד ס״ד, וכנ״ל בתחילת דברי. ואי משום דלא שאל ראובן כלום כמה שנים, אין זו טענת לומר דודאי מחל, דודאי אף אחר כמה שנים יכול האדם לתבוע את שלו כמו שנאמר בכתובות דף ק״ד ובחו״מ סי׳ צ״ח ס״ח ואפילו בחוב בעלמא שאין לו שטר עליו אלא דמודה חבירו שחייב לו אפי׳ שהיה כמה שנים ולא תבעו אין אומרי׳ שמחל לו, יע״ש בסמ״ע ס״ק ב׳ ובש״ך ס״ק ב' ג״כ וה״נ דכוותיה וזה פשוט״, עכ״ל.

וע״ע במנחת פיתים (להגר''מ אריק סו״ס קפ״ה) שגם דן בזה שאעפ״י שעשה המלאכה והפעולה בשתיקה אין לומר שמחל, רק בצירוף אומדנות וטעמים אחרים, שכתב שם וז''ל: וע' בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' ל"ו כתב דאם סרסור לא תבע שדכנות סרסור עד שלש שנים ודאי מחל יעו"ש, ונראה דלא סמך ע"ז לחוד רק צירפו לסניף לטעמים אחרים שהיה שם, ע''כ.

שוב ראיתי להגרע''י ביבי''א (ח''ח חו''מ סי' ג) והנה חד מינן עמיתינו בתורה הגרא"י ולדינברג שליט"א, דרך קסתו נגד פסה"ד הנ"ל בטעמים נכונים, כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, ובדחותו את הנימוק הנ"ל הביא מה שמבואר בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ג (סי' טו), שכל זמן שהסרסור לא אמר במפורש שהוא מוחל שכר סרסרותו אין שתיקתו נחשבת למחילה, וחייבים לשלם לו שכרו, אבל מסתמא אין לומר שעשה כן בתורת מתנה, וכמ"ש הר"ן (ר"פ שני דייני גזרות) והביאו הרמ"א בחו"מ (סי' רסד ס"ד), שכל אדם שעושה איזו פעולה או טובה עם חבירו, לא יוכל לומר לו בחנם עשית עמי, הואיל ולא צויתיך, אלא חייב ליתן לו שכרו. ע"כ. וע' בהר"ן שם שהביא ראיה לדבריו מהירושלמי פרק איזהו נשך סוף הלכה א'. ע"ש.

אמנם לכאורה יד הדוחה נטויה לומר שזהו דוקא כשתבעו מיד עם סיום פעולתו, משא"כ בשתק זמן ממושך, ואח"כ בא לתבוע שכרו, שמא שתיקתו נחשבת למחילה. ובאמת שראיתי בס' זכור לאברהם ח"ג (חו"מ ערך שכר) שכתב, ויש לעיין באדם שעשה איזו פעולה או סרסרות לחבירו, שעל הרוב אין הדרך בעירנו ליטול דמי סרסרות, ועבר זמן ולא ביקש ממנו דבר, ושוב אחר זמן בא הסרסור ותובע שכר סרסרותו, וחבירו טוען שממה שלא ביקש ממנו עד עתה, ודאי שמחל. צריך לי עיון אי אמרינן מדשתק ודאי מחל לו, או שמא יהיה צריך עכ"פ לקבל עליו חרם סתם, שמתחלה כשעשה עמו היה בדעתו שעושה על מנת ליטול שכר. עכת"ד.  אולם נראה שזהו דוקא במקומו של הרב זכל"א שהרוב לא היה דרכם לקבל שכר סרסרות, ולא יעשה כן במקומינו, כי כאן המנהג פשוט ליטול דמי סרסרות, אפילו לא נצטוה מאת המוכר, וכו'. ומ"מ בנ"ד הדבר ברור שאין כאן מחילה מצד התובעת ועל הנתבעים לשלם לה כדרישתה חצי דמי תיווך הרגילים. לפיכך במותב תלתא כחדא הוינא, אנכי הצעיר, ועמיתי הגאונים, מהר"ר אליעזר יהודה ולדינברג שליט"א, ומהר"ר יצחק קוליץ שליט"א וכו', עכ''ד. ונראה לפי האמור שמכיון שדברים אלו של נסיעות, וכל התביעות שהגישה התובעת הם דברים המקובלים בכל העבודות והוא מנהג המדינה, וגם סוכמו עמה בחוזה העבודה, אין להפטר מזה.

תביעה המתעוררת בעקבות קטטה ומריבה

והנה היה מקום לטעון שיש אומדנא שרק מכיון שנוצר מתח וקטטה ומריבה ביניהם, כל תביעתה על מה שהיה קודם לכן אינו אלא בגלל הקטטה.

אולם יש להוכיח מדברי התרומת הדשן (שאלה שיז) שמעון אוכל עם חמיו ראובן, הוא ואשתו, ב׳ שנים יותר על קצבת הזמן שהגביל לתת להם המזונות לאחר החתונה. ועתה בא ראובן ותבע מחתנו שיפרע לו המזונות עבורו ועבור אשתו של אותם שנים היתירות. השיב שמעון: לא תבעת ממני כלום כל אותם הימים, גם לא אמרת מעולם שדעתך ליטול ממני דמים, כי כבר נתת לחתנך כראשון מזונות לו ולאשתו ב׳ או ג׳ שנים יותר על השנים שקצבת להם ולא תבעת ולא נטלת מהן כלום. וראובן השיב: לא הפסדתי דיני בזה; מה שנתתי כבר לחתני – מה לך בזה, לא רציתי למחול לך. הדין עם מי. תשובה: יראה דלפום ריהטא, הסברא והדין נוטה לשמעון. אבל כי דייקינן שפיר, נראה טפי דהדין עם ראובן. ואפי׳ אי ראובן איש עשיר הוא ואין דרכו להאכיל ב״א בשכר, מ״מ דמיא לחצר דלא קיימא לאגרא דצריך הדר בו להעלות שכר אי גברא דעביד למיגר הוא, הוי זה נהנה וזה חסר מעט, כגון בבית חדש שחרוריתא דאישיתא, שאז צריך לשלם לו כל הנאותיו, כדאיתא פ׳ כיצד הרגל בגמ׳ ובפסקי הגאונים. וכל שכן בנ״ד, דזה נהנה וזה חסר ממש הוא, שהרי ודאי ראובן היה צריך יותר יציאות לשולחנו בשביל שמעון ואשתו. וכו', אמנם נראה, אם ראובן איניש אמוד הוא בנכסים, ורגילות הוא בעשירים שבאותה מדינה שנותנים לחתנם ולבתם שנה או שנתיים מותר על הקצבה שמקבלין עליהם, והדברים נראה שאם לא היה לו כעס ומריבה עם חתנו לא היה תובע ממנו כלום – וא״כ אומדנא דמוכח היא שמחל לו כל המזונות עד שנולדה מריבה ביניהם, כה״ג ודאי פטור שמעון החתן לשלם, דכיון דמחל פעם אחת שוב אינו יכול לחזור ולתבוע.

אבל אי לאו בדרך זה, חייב שמעון לפרוע לחמיו תשלום מזונות שנתן לו לפי ברכת הבית. ולא מהני ליה למימר דהואיל ונתן כבר מזונות לחתנו הראשון בחנם יותר ממה שקבל עליו מסתמא גם לו בחנם נתן – דמשנה שלימה פ׳ מציאת האשה: הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו, אמרו חכמים יכול הוא שיאמר "לאחיך הייתי רוצה ליתן לך, אי אפשי ליתן", ותני עלה בגמ׳ אפי׳ הראשון עם הארץ והשני ת״ח, וה״ה נמי בנ״ד למפרע וק״ל", עכ''ד.

הרי שאף בעשיר שנתן לחתנו ולבתו אוכל, ולאחר מכן היה ביניהם קטטה, יכול לתבעו על מזונות, אלא אם כן זה דרך העשירים באותה מדינה לזון יותר מן הקצבה, והשתיקה לא הויא מחילה. וראה כעין זה בחת''ס (ח''ה חו''מ סי' קיט) גבי מדור שדר חתן אצל חמיו ואחר קטטה תבעו על כך, שרק אם יש אומדנות מוכיחות וברורות שמחל לו לפנ''כ פטרו, הא בלא''ה חייב לשלם, יעו''ש.

ועל כן נראה ברור, שבכל כי האי גוונא, אין להחשיב מחילה כל דבר שהיה כתוב בחוזה שישולם על ידי המעסיק מחוייב הוא לשלם מדין תורה.

בירור עובדתי - החזר הוצאות נסיעות

אולם לגבי תשלום נסיעות - עיון בתלושי השכר של התובעת מציג תמונה העומדת בסתירה מוחלטת הן לטענת התובעת (כי שולמו לה דמי נסיעות פעמיים בלבד) והן לטענת הנתבעת (כי הוסכם על ויתור או פטור מתשלום דמי נסיעות). מבדיקת תלושי השכר הזמינים עולה כי רכיב "נסיעות" שולם לתובעת באופן שוטף בסכומים שונים: 6/24  66 שח נסיעות. 7/24  99 שח נסיעות. 9/24 149 שח נסיעות. 1/25 149 נסיעות. 2/25 149 שח נסיעות. 5/26 נסיעות 69.5 שח. ומבדיקה נוספת וכללית עלה כי כלל התשלומים לנסיעות היו על סך 830 ש''ח, תשלומים אלו בזמן אמת מוכיחים כי חלה חובה לשלם רכיב זה וכי הרכיב שולם בפועל בחלק גדול מהחדשים במסגרת יחסי העבודה, בניגוד לגרסאות שני הצדדים. אם כי בחדשים  8,10,11,12/2024, שאלו חדשים בהם עבדה התובעת בעבודה מלאה כמנהלת מעון לא שולמו לה דמי נסיעות, אולם מפאת שלפי הבירור חפשי חדשי בתוך העיר טבריא נע בין 50-ל70 ש''ח בלבד (בשונה מחפשי חדשי סובב כנרת), על כן לא נשאר חיוב על המעסיק כלפי התובעת בתשלום דמי נסיעות.

יג. תשלום חוב למעון

לגבי תשלום חוב למעון, מכיון שהדבר לא עלה במעמד הצדדים יחד במהלך הדיונים, ולא נתקבלו תגובות מסודרות מהנהלת המעון, בית הדין מנוע מלהכריע בשאלה זו, עד שיעלה הדבר בצורה מסודרת את טענות שני הצדדים.

לאור זאת במותב תלתא יתיבנא, וזאת עלתה בידינו:

א.     בית הדין דוחה את דרישת התובעת; לבקשת ימי חופשה נוספים, ולתשלום עבור הלנת שכר,  ולתשלום נוסף עבור עבודות נוספות שנעשו בזמן העבודה, ולפיצויים עבור עוגמת נפש, והכפלת פיצויים בגין הרעת תנאים בזמן מוגנות, כמו כן עבור דמי נסיעות לא חל על התובעת תוספת תשלום. ואין לחייב שאר פיצויים, מכל סוג, ולמעט הפיצויים המפורטים להלן.

ב.      בית הדין מקבל את טענת התובעת שעל הנתבעת לשלם לתובעת השלמת שכר עד סוף השנה בסך 33,893 ש''ח ברוטו.

-        סכומים אלה תשלם הנתבעת לתובעת תוך 30 יום, או לחלופין [בתנאי שיהא זאת בהסכמה בכתב בין התובעת לנתבעת], תוכל הנתבעת לשלם כלל סכומים אלה בתלושי שכר נפרדים עוקבים תוך שלושה חודשים.

ג.      ובנוסף עבור הפרשי מחלה על הנתבעת לשלם לתובעת 2180 ₪, תוך 30 יום.

ד.      על הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים הנהוגים בחוק, וגם עבור תקופת ההריון בסיכון וחופשת לידה, וכפי השכר היסודי של 12,000 ש''ח, עבור שנתיים עבודה,  ובסה"כ 24,000 ש''ח. בנוסף על הנתבעת להמציא לתובעת טופס 161 ומכתב שחרור כספים, תוך 30 יום.

ה.     ימי הבראה 4598 ₪ עבור תשלום ימי הבראה, כבר שולמו (כפי הודאת התובעת בכתב) ויש לראות סעיף זה כמבוצע.

ו.       לגבי תשלום חוב של התובעת כלפי המעון מכיון שהנושא לא עלה בדיון לפני בית הדין, ולא נשמעו הצדדים, לא נתקבלה הכרעה, עד אשר יובא לבית הדין, דברי שני הצדדים.

ז.      יש לצדדים לנהוג כבוד זה בזה ולא להוציא שם רע זה על זה הן באופן אישי, והן מבחינת מוניטין על המוסד מצד התובעת, או על יכולת העבודה של התובעת מצד הנתבעת.

ח.     פסק דין זה מסיים את כלל הטענות שבין הצדדים, למעט אפשרות להגיש ערעור בפני ההרכב הח"מ, עד ליום הנ"ל.

ט.     הצדדים התחייבו בפני בית הדין שלא יגישו תביעות הדדיות זה על זה בפני שום גורם משפטי אחר, והאמת והשלום אהבו.

בברכת שים שלום

יוסף ישראל כהן, אב"ד          יצחק חיים עקליאן, דיין         יוסף רוזנפלד, דיין

דיון ראשון ביום שלישי כב תמוז תשפ"ו,

דיון נוסף ביום חמישי ב אב תשפ"ו.