גביית הוצאות חריגות מהקדש בהתחייבות בדבר שאינו קצוב
תיק 1543619/2
הנדון: דחיית ערעור אלמנת המקדיש לגביית הוצאות חריגות מהקדש בהתחייבות בדבר שאינו קצוב
החלטה
בפנינו ערעור המבקשת על החלטת בית הדין הרבני בירושלים מיום כ"ה באייר תשפ"ה (23.5.25) בראשות כבוד האב"ד הרב מנחם האגר שליט"א.
בהחלטה הנזכרת דחה בית הדין את בקשת המערערת לפסיקת טיפולי שיניים והוצאות רפואיות מקובלות, כמו גם ריהוט בסיסי, ומוניות לעתים מזדמנות, וקבע כי כל הוצאות אלו כלולים בדמי המזונות שמקבלת המערערת.
תיאור העובדות
א. המערערת נישאה כדת ביום ל' באב תשס"ג (17.8.04) לרב ניסנוף זצ"ל, זיווג שני לשניהם. בטרם נישאו הצדדים ערכו הסכם ממון שאושר בבית הדין ביום כ"ב באלול תשס"ד (8.9.2004).
בהסכם נקבע כי כל צד ימשיך להיות הבעלים הבלעדי של הרכוש שנצבר לפני הנישואין, ואף חילופי הנכסים ופירותיהם, כיוצא בהם (סעיף 3.5 וסעיפים 4.1 - 4.2 להסכם).
על יסוד האמור הוסיף הרב המנוח זצ"ל בהסכם כי בדעתו להקדיש את כל רכושו לטובת מוסדות העדה הבוכרית, להקמת ישיבה, בית מדרש להכשרת רבנים ודיינים יוצאי בוכרה, ובית כנסת בשכונת הבוכרים (סעיף 4.8. להסכם).
בנספח שצורף להסכם הממון פורטו בהרחבה כל נכסי הרב ניסנוף זצ"ל, ובסוף הנספח הודגש שוב 'להסרת ספיקות ולהבהרת יתר ברצוני להצהיר שעל אף שכל הנכסים שבנספח רשומים על שמי [...] מיועדים הם להקדישם לטובת המוסדות המפורטים בהסכם'.
עוד נקבע בהסכם כדלהלן:
5.2 האיש מתחייב לדאוג לכלכלתה רפואתה ולכל צרכיה של האישה בחייה.
5.3 למען הסר ספק, האיש מצהיר שכל הכנסותיו לקיום מחייתו ופרנסתו הם הסך של 4500 ₪ לחודש מהמועצה דתית, וסך 1400 ₪ מהמוסד לביטוח לאומי.
כמו כן הודגש בהסכם סעיף 5.8 כדלהלן :
במקרה של פטירת האיש ח"ו לפני פטירת האישה אזי תהא רשאית האישה להמשיך להתגורר בדירת המגורים ללא כל תשלום, והאיש מתחייב בצוואתו לתת למנהל עזבונו את ההוראות המתאימות להמשיך לדאוג לכלכלתה ולכל צרכיה של האישה לאורך כל ימי חייה.
ב. ביום י' בתמוז תשע"ג (18.6.13) הופיע הרב ניסנוף זצ"ל בבית הדין לאשר צוואה מחיים ולכונן את ההקדש הנזכר, כאשר יחד עמו הופיעו שנים מנאמני ההקדש הנזכר.
בצוואה פירט את נכסיו והצהיר כי כל הרכוש הנכסים הזכויות הכספים והחסכונות הרשומים על שמו, ושירשמו על שמו בעתיד יעברו לטובת הקדש הנושא את שמו. עוד הוסיף שם כי המבקשת תוכל להמשיך לגור בדירה עד סוף ימיה, ובלבד שלא יהיה ליורשיה שום זכות בכל נכסיו.
לאחר שאומתו כל פרטי הנכסים וזכויות המקדיש בנכסים, ניתן ביום כ"ג באדר תשע"ד (23.2.14 – נסרק לתיק 943290/1 גם ביום 20.3.14) שטר הקדש ונקבע שמו 'הקדש הרב ניסנוף' בשטר ההקדש פורטו הנכסים ושמות הנאמנים. לבקשת המקדיש צורפה אשתו הראשונה לשם ההקדש ומשכך ביום כ' בחשון תשע"ה (13.11.14) שונה שם ההקדש ונקרא מעתה 'הקדש הרב ד' וע' ניסנוף'.
ביום ט"ו בתמוז תשע"ה (2.7.15) הופיע המקדיש יחד עם המערערת בבית הדין, וחזר על רצונו להקדיש את נכסיו לטובת בני העדה הבוכרית, ואף הוסיף נאמן להקדש (תיק 943290/2).
ג. ביום י' באדר ב' תשע"ו (20.3.16) הודיעו הנאמנים לבית הדין כי למרבה הצער הרב ניסנוף זצ"ל נפטר ביום כ"א באדר א' תשע"ו (1.3.16) ובדעתם להמשיך את צוואתו בכל הטיפול בהקדש. עם זאת מבקשים הם את הוראות בית הדין עד כמה ההקדש צריך לממן את הוצאות המדור והמחיה של המערערת.
במקביל, קרובי משפחתו של הרב ניסנוף זצ"ל יצאו לפקפק על הצוואה בה הקדיש את כל נכסיו. הליך הבירור התנהל בערכאה אחרת ונמשך כשמונה שנים, כאשר המערערת הצטרפה להליך ביטול הצוואה וההקדש, אף שכאמור ידעה על כוונת המקדיש עוד בטרם הנישואין כפי שהודגש בהסכם הממון, ואף הופיעה יחד עם המקדיש בבית הדין.
בסופו של דבר התקבל פסק דין המאשר את הצוואה על כל האמור בה, ואף צווי ירושה שניתנו כנגד האמור בצוואה בוטלו, תוך מתיחת ביקורת נוקבת על יוזמי ההליך (פסק דין מיום 15.11.2021 ת"ע 6740-02-17 מקסימוב נ' ניסנוף ואח' ת"ע 7592-02-17 מקסימוב נ' אפוטרופוס הכללי).
ד. בדיון מיום ח"י באייר תשע"ו (26.5.16) אודות ניהול ההקדש והוצאותיו, דיון שהתקיים ללא נוכחות המבקשת, הבהיר בית הדין כי בשלב זה ההקדש ידאג לצורכי המבקשת ברמת חיים בנונית, אך ללא נסיעות לחו"ל, ללא תכשיטים ברגלים, וללא מוניות מופרזות.
בדיון מיום י"ג בשבט תשע"ז (9.2.17) הופיע רק ב"כ המערערת, ובית הדין הבהיר כי המערערת הפריזה על המידה בבקשתה למזונות והוצאות בסך 21,000 ₪. ב"כ המערערת הגיב 'אנו מוכנים להתפשר על 15,000 ₪. בית הדין הדגיש, 'צריך לדאוג למבקשת אך לא חיי עושר מופלגים כשהמנוח עצמו לא חי כך. צריך לדאוג לאלמנה אך גם לדאוג להקדש' (שורות 113-117 ושורה 125 שם).
בסופו של דבר קבע בית הדין כי מאחר והמערערת מקבלת את דמי הפנסיה וקצבת השארים של המנוח, לפיכך הנאמנים ישלימו לה את מזונותיה עד סך של 8500 ₪ לחודש, כאשר על ב"כ המערערת לעדכן את בית הדין אודות ההכנסות הנזכרות של המערערת מהפנסיה והביטוח לאומי.
ה. בדיון מיום ה' בתמוז תשע"ז (29.6.17) שוב לא הופיעה המערערת, וב"כ ביקש מזונות בסך 18,000 ₪ וזאת למפרע מיום פטירת המנוח. מאידך טען ב"כ ההקדש כי המשיבה שותפה להליך בערכאה אחרת נגד ההקדש בטענה שהמנוח הותיר צוואה, ומשכך אינה יכולה כעת לתבוע את ההקדש (שורות 24 – 44 שם).
בית הדין הבהיר 'צריך לדאוג לאלמנה, אבל אם האלמנה במעשיה או מחדליה יכולה לגרום נזק להקדש, לא ניתן לכך יד' (שורות 74-75 שם).
בתום הדיון קבע בית הדין כי 'החלטה תינתן אך ורק לאחר הגשת הודעה מטעם האלמנה כי ביצעה כל פעולה נדרשת על ידי נאמני ההקדש לשם ביטול וסילוק התביעות' (החלטה מיום ד' באב תשע"ז 27.7.17).
ביום ט"ז באלול תשע"ז (7.9.17) הגיש ב"כ המערערת בקשה חוזרת לפסיקת מזונותיה וצרכיה של המערערת, ובית הדין הניף ידו שנית כדבר האמור, כי לא תינתן החלטה עד שהמערערת תשתף פעולה עם נאמני ההקדש לביטול וסילוק כל התביעות המאיימות על קיום ההקדש (החלטה מיום כ"ח בשבט תשע"ח 13.2.18).
המערערת לא מילאה אחר הוראות בית הדין, ותחת זאת ביום ד' באדר תשע"ח (19.2.18) הגישה שוב בקשה לפסיקת מזונות בסך 18,000 ₪ (סעיף 1.1 לבקשה). עם זאת בסוף הבקשה לא השוותה את מידותיה, וביקשה כי בית הדין יגדיל את דמי המזונות לסך של 15,000 ₪ (סעיף 25.3 לבקשה).
בית הדין לא טרח להגיב לבקשה החוזרת שהרי כבר שנה ופיר'ש את דברו, כי על המערערת לדאוג לסילוק כל תביעותיה נגד ההקדש וכפי שנקבע בהחלטות עבר.
למרות האמור, ב"כ המערערת הגיש ביום ט"ו בשבט תשע"ט (21.1.19) 'תזכורת' למתן החלטה במזונות האלמנה, בו פירט את הוצאותיה ובכללם נסיעות לחו"ל, נופש פעמיים בשנה, הצגות, בלויים, ובסך הכל ביקש עבורה סך 18,564 ₪ (!) (סעיף 31 שם).
בית הדין שב והבהיר כי החלטת עבר בתוקפה (החלטה מיום ד' באב תשע"ז 27.7.17) ולא תינתן כל החלטה בבקשות המערערת עד שתתקבל הודעת המערערת כי מסלקת היא את כל תביעותיה נגד ההקדש (החלטה מיום ח' בניסן תשפ"א 21.3.21).
ו. אחר סיום ההליכים בערכאה אחרת, הופיעו הצדדים לדיון ביום כ"ד בכסלו תשפ"ד (7.12.23) ובית הדין קבע כי נאמני ההקדש ימשיכו להשלים את מזונות האלמנה מעבר לדמי הפנסיה וקצבת השארים, עד סך של 8500 ₪ וכפי שנקבע בעבר (החלטה מיום ד' בניסן תשפ"ד 12.4.24 וכפי שנקבע ביום י"ג בשבט תשע"ז 9.2.17).
בדיון מיום כ' בחשוון תשפ"ה (21.11.24) ב"כ המערערת טען כנגד קיזוז קצבת הפנסיה מהמזונות שנקבעו למערערת וזאת שלא כפי שעלה במחשבה בעת הדיון (שורה 53 לדיון מיום י"ג בשבט תשע"ז 9.2.17). בית הדין קמא הבהיר כי החלטה זו הינה החלטת עבר שהפכה לחלוטה זה מכבר (מיום ד' בניסן תשפ"ד 12.4.24), מה גם שכך הייתה מסקנת בית הדין בדיון עצמו (שורה 127 שם).
ביום כ"א בכסלו תשפ"ה (22.12.24) ביקשה המערערת את סתירת הדין מאחר ולדעתה אין לקזז מהמזונות את הפנסיה וקצבת השארים, אך בהחלטה מיום כ"ה בכסלו תשפ"ה (26.12.24) בקשתה נדחתה, ובית הדין קבע כי יש לפעול בהתאם להחלטות בית הדין.
ז. המערערת ביקשה ביום ט' באדר תשפ"ה (9.3.25) לחייב את ההקדש בנוסף לדמי המזונות בהוצאות נוספות כטיפולי שיניים, והחלפת ריהוט בביתה, כמו גם החזקת עובדת זרה והוצאות מוניות וחריגות.
בהחלטה נשואת הערעור קבע בית הדין כי ניתן לקבל טיפולי שיניים במסגרת קופת החולים במחיר מוזל מהמבוקש, מה גם שעקרונית טיפולי שיניים רגילים כבר נלקחו בחשבון בדמי המזונות.
כמו כן, בית הדין דחה את הבקשה להחלפת הריהוט והשתתפות בהוצאות נסיעות ורפואיות, מאחר ואף הם כלולים בדמי המזונות, שהרי ברור שאין האלמנה משתמשת בכל סך 8500 ₪ שנפסקו לה למזון בלבד.
טענות המבקשת בכתב הערעור
רופא השיניים המבוקש הינו הרופא שטיפל בה גם בחיי המנוח, ויש להמשיך את הטיפול אצלו בהתאם להסכם הממון כי יש לדאוג לכל צרכיה.
מאחר ובהסכם ישנה התחייבות לדאוג לכל צרכיה, הרי שגם נסיעות והחלפת הריהוט בכלל, ויש להוסיפם לדמי המזונות שנקבעו.
טענות המבקשת בדיון
המערערת יכולה הייתה לקבל את קצבת השארים כדין אלמנה מבעלה הקודם, ונמצא שאין הקצבה מכוח המנוח, ומשכך אין לקזז את קצבת השארים מהמזונות שנקבעו.
גם לולא ההסכם המערערת הייתה מקבלת את הפנסיה של המנוח, ומשכך, אין לקזז את הפנסיה מדמי המזונות.
תגובת ב"כ הנאמנים
הטענות שעלו בדיון לא בא זכרן כלל בכתב הערעור, והינן ערעור על החלטות חלוטות זה מכבר.
רופא השיניים גבה מהמנוח מחירים מוזלים מפני כבודו, אך אחרי פטירתו המחירים שמציע למערערת גבוהים, ואין סיבה לטפל אצלו כאשר ניתן לקבל שירות זה במסגרת קופת החולים.
הכנסות המערערת מהפנסיה וקצבת השארים נגזרים מכוחו של המנוח בלבד, ומשכך כדין בית הדין קמא קיזז זאת מדמי המזונות.
דיון והכרעה
כאמור המנוח זצ"ל התחייב בהסכם לדאוג לצרכי המערערת בחייו ואף כי אחרי מותו. דא עקא, כי בהסכם נקבע כי המנוח מתחייב בצוואתו לתת למנהל העיזבון הוראות מתאימות כדי לדאוג לצורכי המערערת, והדבר לא נעשה, שהרי בצוואת המנוח הוזכר רק זכות המגורים של המערערת בדירת המנוח, וכפי שהעיר לנכון בית הדין קמא (פרוטוקול מיום 9.2.17 שורות 34-38, ופרוטוקול מיום 7.12.23 שורה 159).
אכן, למרות האמור והיה בהני'ח לבית הדין קמא שכך היה רצון המנוח שהרי ביקש אף לצרף נאמן להקדש המקורב למערערת (שורה 45 לפרוטוקול מיום י"ג בשבט תשע"ז 9.2.17).
הסכם הממון
עם זאת, לא ניתן להתעלם כי כבר בהסכם הממון הצהיר המנוח (סעיף 4.8) כדלהלן:
4.7 כל צד רשאי לצוות את רכושו כראות עיניו.
4.8 על יסוד האמור בסעיף 4.7 האיש מצהיר כי בכוונתו לערוך צוואה ולהקדיש ולגרום להעברת כל רכושו לטובת מוסדות העדה הבוכרית שבהם הוא ממלא תפקידים מרכזיים.
המנוח הוסיף והדגיש כדלהלן:
5.3 למען הסר ספק, האיש מצהיר שכל הכנסתיו לקיום מחייתו ופרנסתו הם הסך של 4500 ₪ לחודש שהוא מקבל מהמועצה דתית, וסך 1400 ש"ח מהמוסד לביטוח לאומי.
ולפי דרכנו למדנו כי עוד בטרם הנישואין ידוע ידעה המבקשת כי רצונו של המנוח להקדיש את כל רכושו, וכי כל הכנסותיו למחייתו ופרנסתו הינו המותר שפירש ופורט בהסכם בלבד.
ואף גם זאת, המנוח הדגיש והקדים בהסכם את כוונתו להקדיש את כל נכסיו (סעיף 4.8 שם) עוד לפני שהתחייב לדאוג לצרכי המבקשת בחייה (סעיף 5.2 שם) ואף לאחר מותו (סעיף 5.8 שם) וזאת בכפוף להגבלתו המפורשת על גובה הכנסותיו (סעיף 5.3 שם).
ודעת לנבון, כי אף שהמנוח התחייב לדאוג לצרכי המבקשת בחייו ובמותו, אך ודאי שלא התחייב ליותר מאותו סכום שקצב בפירוש בהסכם, שהינו מותר ההקדש האמור לשמש בחייו את שניהם גם יחד. שהרי לא לחינם טרח המנוח והדגיש בהסכם כי בכך מסתכמת כל הכנסתו, ובוודאי שכוונתו לצמצם ולהגביל את התחייבותו בהסכם למסגרת שקבע.
ועל כורחך לומר כן, שהרי לשם מה טרח להוסיף ולהדגיש 'למען הסר ספק' ופירט את הכנסותיו, אם לא ללמדנו שחובתו בהתאם להסכם, רק על מה שפורש בהסכם.
ומעתה, אין כל מקום לחייב את ההקדש לדאוג למבקשת לבדה, יותר מאותו סכום שקבע המנוח בהסכם עצמו לשניהם גם יחד. ופשוט שאין זה ענין לדין 'עולה עמו' שהרי אף בחייו בהסכמת המבקשת הגביל המנוח את הוצאותיו לסכום שקצב בלבד, וקל וחומר אחרי מותו.
ואף אם המצא תימצא באזהו מקומן של שבחי'ם, כי השב'ח השבי'ח המנוח בחייו וחרג מהסכום שקבע, מכל מקום בסופו של דבר גם הוא עצמו נהנה מכך, ומיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה והסכים לכך. אך אחרי פטירתו אין מקום לחייב את ההקדש מעבר לסכום אותו הגביל המנוח לשניהם יחד.
הן אמת כי בהסכם הממון התחייב המנוח כי בצוואתו ידאג לכלכלת המבקשת וצרכיה, ונראה לכאורה כי כלכלתה וצרכיה של המערערת הינן מעבר לסכום שקצב, אך מכל מקום יד הדוחה נטויה שהרי בפועל בשטר הצוואה נתן המנוח למערערת רק זכות מגורים והשמיט את חובתו לכלכלתה וצרכיה.
ועוד, והוא העיקר, הדבר ברור כי התחייבות לדאוג לכל צרכי המערערת הינה בכלל אלו דברים שאין להם שיעור, שהרי אפילו אם ירבה לה מהר ומתן, תמיד תוכל המבקשת לטעון שצרכיה הם יותר מכך (ראה גם בקשות המבקשת, כטבלה המתהפכת, לעיל אותיות ד-ה לעיל).
ומאידך, אפילו עני שבישראל שאין לו כדי חייו מברך מידי יום שעשה לי כל צרכי, ומינה שכל צרכיו של אדם הינן לפי העניין, ומשכך כל עוד לא פיר'ש מן האישה (יבמות סב.) מהו כל צרכה, דיינו להיצמד לסכום אותו קבע המנוח בהסכם, ותפשת מועט תפשת, שהרי יד בעל השטר על התחתונה.
ומעתה מקום יש בראש לומר, שאף אם בחיי המנוח טיפלה המבקשת אצל אותו רופא מבוקש, אפשר שהיה זה ברצונו של המנוח ומסיבות שהזמן גרמן כפי שטענו נאמני ההקדש, אך אין מקום לחייב את ההקדש בטיפול זה בכלל, או בכל הוצאה אחרת ו/או עובדת זרה בפרט, הוצאה החורגת ממסגרת התקציב שקבע המנוח זצ"ל.
ובלכתך בדרך הזו באנו אל הישו'ב מכמה פקפוקים שיש לדון בגוף הסכם הממון וכדלהלן:
1. דבר שאינו קצוב
נודע ביהודה ובישראל מחלוקת הרמב"ם והפוסקים האם יכול אדם להתחייב בדבר שאינו קצוב, וכמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ס סעיף ב) וכדלהלן:
המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב, אף על פי שקנו מידו לא נשתעבד להרמב"ם, וחלקו עליו כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד, והכי נקטינן.
ומרן השולחן ערוך העלה זאת על שולחנו שנית, (סימן רז סעיף כא) כדלהלן:
חייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שאמר: הריני חייב לזון אותך או לכסותך חמש שנים, להרמב"ם לא נשתעבד, וכל האחרונים חלקו עליו.
ונמצא לכאורה, שהמוחזק מצי לומר קים לי כדעת הרמב"ם שאי אפשר להתחייב בדבר שלא קצוב ואפילו אם קיבל זאת על עצמו בקנין. הן אמת שהש"ך שם (סקי"ב) האריך בזה ודחה דברי האומרים קים לי כרמב"ם מאחר שאין לומר קים לי כיחיד במקום שכל חכמי ישראל חולקים עליו ע"ש. (וראה פסקי דין רבניים חלק ג עמוד 116 וחלק ד עמוד 298 חלק י עמוד 379 וחלק יא עמוד 142 ואכמ"ל).
אכן מרן הראש"ל זצ"ל ביביע אומר (חלק ג חושן משפט סימן ד) העלה שרבים לוחמים על דברי הש"ך שהרי הרמב"ם כתב כן בשם רבותיו, ונמצא לפחות שני פוסקים או שלושה המסכימים עימו.
וכן כתב מהריב"ל הובא בכנסת הגדולה (כללי הקים לי סימן כה אות יג) שאם יהיו שנים מגדולי המורים בכף אחת וכל חכמי ישראל בכף שניה, אין להוציא מיד המוחזק, וסיים שם הרב כנסת הגדולה, דסוגיין דעלמא דהמוחזק יכול לומר קים לי כשני פוסקים הראויים לסמוך על הוראותיהם, אף על פי שכל גדולי ישראל כנגדם. ע"ש.
וכן מבואר בשו"ת מכתם לדוד פארדו (חו"מ סימן ט) שהמוחזק יכול לומר קים לי כדעת הרמב"ם ורבותיו [...] ומי יערב אל לבו להוציא ממון נגד סברת הרמב"ם ורבותיו. וכן כתב הרמב"ן שיש לחוש לסברתו ע"ש. וכן דעת המהרי"ט אלגאזי ז"ל בשו"ת שמחת יום טוב (סימן יז) ושכן הסכמת הפוסקים עיין שם באורך.
וסיים שם, שמכל האמור תשובה מוצאת למה שכתבו באוסף פסקי דין (עמוד קנא תשובת הרבנים הראשיים הגר"י הרצוג והגרב"צ עוזיאל זצ"ל) כי מנהג בתי הדין לחייב בדבר שאינו קצוב וכמבואר בפתחי תשובה (סימן ס סק"ג) בשם הרב בית אפרים (חושן משפט סימן עה) ע"ש.
וזה אינו, שהרי הסכמת האחרונים הנזכרים לומר קים לי כרמב"ם ורבותיו, ודברי הבית אפרים נאמרו בגלילותיו שלא תופסים דגל הקים לי. ובלאו הכי העלה בשו"ת מהרש"ך (חלק א סימן ה) דמצי המוחזק לומר קים לי גם נגד רוב וגם נגד המנהג, וכן הסכימו הנדיב לב (חלק ב חושן משפט סימן מב) ובשו"ת דבר משה (חלק ב סימן קו) ומהר"י אבלועפיא בשו"ת פני יצחק (חלק א חושן משפט סימן כה) ועוד.
וסוף דבר העלה מרן הראש"ל שם שאף אם כוונו הרבנים הראשיים לקבוע מנהג זה לחייב בדבר שאינו קצוב, אין לסמוך על כך ולהוציא ממון מן המוחזק שהרי רבים לוחמים ונראה שדברי כל האחרונים הנזכרים נעלמו מעיניהם, ולכן אין להיגרר אחריהם כסומא בארובה ולהנהיג חדשה בארץ, שהרי גדול כח המוחזק, ומי ירהיב עוז בנפשו להוציא ממון מהמוחזק היפך דעת האחרונים עכת"ד.
ומרן הראש"ל הניף ידו שנית (שם סימן ה אות יג) והביא דברי הרב פני משה (חלק ב סו"ס ל) שעד כאן לא אמר הרמב"ם שאינו מתחייב בדבר שאינו קצוב, אלא במתחייב מעצמו בלא כסף ובלא מחיר, אך בהתחייבות הדדית אף לרמב"ם ניתן להתחייב בדבר שאינו קצוב, ושכן הסכימו כמה אחרונים ע"ש.
ושוב כתב לדחות דבריו (אות יד) שמדברי רבותינו הראשונים הריטב"א (כתובות קא: בד"ה ושמעינן) והרשב"א (בתשובה ח"ב סימן פט) מפורש דלא שנא, וכן העיר המשנה למלך (סוף פ"א מהלכות מכירה) והוסיף שם מרן הראש"ל שבתשובת הרמב"ם עצמו (סימן קפח) מפורש שגם כשמקבל הנאה או מעות בעת התחייבותו לא משעבד עצמו בדבר שאינו קצוב, ושזה סייעתא לדברי רבותינו הראשונים בדעת הרמב"ם ע"ש.
והוסיף עוד שם (אות כ) שאף המתחייב בשטר על דבר שאינו קצוב, או בהסכם שקיבל תוקף פסק דין, אין ההתחייבות חלה לדעת הרמב"ם. תדע, שהרי הרמב"ם פירש שאפילו קנו מידו לא מהני (הלכות מכירה פרק יא הלכה טז) והרי סתם קנין לכתיבה עומד (בבא בתרא מ.) ועל כרחך שאף התחייבות בשטר אינה מחייבת. וכן מבואר בתשובת הרשב"ש (סימן רמג) שלדעת הרמב"ם אפילו על ידי שטר לא מצי להתחייב בדבר שאינו קצוב ע"ש. (וראה עוד מה שכתבו בפסקי דין רבניים חלק י עמוד 379 ע"ש).
וסיים שם, שכן כתבו אחרונים רבים ומהם הגר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב (חו"מ סימן מג דף קנד ע"ב) והוכיח כן מדברי מהרשד"ם (חו"מ סימן שעג) ומהר"ש הלוי (סימן ה) ע"ש. ובכל אופן אין להוציא ממון מהמוחזק על פי סברא זו ע"ש.
ועל שלשים, כאשר מרן הראשון לציון אל השלושה ל'ו בא, בתשובתו הרמתה (יביע אומר חלק ח חושן משפט סימן א) כדלהלן:
כתב הגאון מהר"א ישראל בספר בית אברהם (דף קי:) ולענין הלכה כבר ידוע שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים הסכימו שהמוחזק מצי למימר קים לי כדברי הרמב"ם ורבותיו, שאינו מתחייב בדבר שאינו קצוב. ובודאי שכן ראוי להורות [...] הואיל וגם הרמב"ם הוא מאריה דאתרוותא אלין, יכול המוחזק לטעון קים לי כוותיה, וכן ראוי להורות.
וכן פסק בשו"ת מכתם לדוד (חושן משפט סימן ט) כי מי יערב אל לבו להוציא ממון מן המוחזק נגד סברת הרמב"ם ורבותיו, וגם הרמב"ן כתב שיש לחוש לסברתו ע"ש. וכן כתב גאון ירושלים מהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יום טוב (סימן יז דף סח ע"ד), שהפוסקים כבר עלו בהסכמה, שהמוחזק יכול לומר קים לי כדעת הרמב"ם ורבותיו שאינו מתחייב בדבר שאינו קצוב. ע"ש.
גם מרן החיד"א בספר ראש דוד (פרשת בא דף נא סע"ב) כתב, רבנן בתראי גדולי הדור שלפנינו הסכימו דמצי למימר קים לי, שכל שאתה מרבה ספקות וספקי ספקות אין להוציא מן המוחזק ע"ש. וכן כתב בספר חיים וחסד (במערתא דדייני דף פו סע"ב) ע"ש.
וכן העלה בשו"ת משה ידבר (הלכות זכיה סימן ב דף נו ע"ד) וכן כתב הגאון רבי יעקב שאלתיאל ניניו בספר זרע יעקב (דף מד.) דמאן ספין ומאן רקיע להוציא ממון מן המוחזק נגד סברת הרמב"ם ורבותיו, וכמה מגדולי האחרונים הסכימו כן שאין להוציא ממון מן המוחזק, כמבואר בתשובת מהרשד"ם ומהריב"ל ומהר"א די בוטון וכו'. ע"ש. וכן כתב בשו"ת שערי עזרה טראב (חושן משפט סימן ו) וכן דעת הגאון רבי יצחק אבולעפייא בספרו לב נשבר (דף מו:) ע"ש.
ובהגלות נגלות דברי האחרונים הנ"ל, בודאי שיש מקום רב לומר שהמוחזק מצי למימר קים לי כדעת הרמב"ם ורבותיו, וכמו שפסקו האחרונים הנ"ל. וכן כתב הגר"ש אגסי בספר אמרי שמעון (עמוד שלו) ע"ש.
ואת רב'ע, כאשר מרן הראשון לציון הניף ידו שוב בתשובה נוספת על רבעי'ם (יביע אומר חלק ט אבן העזר סימן כז אות י) שאף סיטומתא לא מהני בדבר שאינו קצוב, ושכן מבואר בהגהות מרדכי (פרק רבי אליעזר דמילה סימן תעב תעג) שכל דבר שלא מועיל בו קנין לא מצינו שיועיל בו מנהג להחשיבו כקנין גמור ע"ש. ומינה לדבר שאינו קצוב שרבו האחרונים דמצי המוחזק לומר קים לי כרמב"ם וסיעתו, לא מהני גם קנין סיטומתא כיון שאין הקנין מועיל בדבר שאינו קצוב ע"ש. (וראה עוד שם שאין זה בכלל דברים הנקנים באמירה).
וסוף דבר סיים שם כי נודע בשערים המצוינים בהלכה דברי כנסת הגדולה (חושן משפט סימן כה הגהות ב"י אות פא), שבדיני ממונות כל שאתה מרבה ספקות וספקי ספקות, המוחזק יכול לומר קים לי כמזכים. וכן כתב מרן החיד"א בברכי יוסף (שם סקט"ו) והגאון מהר"ח פלאג'י בחוקות החיים (סימן מח) ועוד אחרונים, שאפילו בארבעה וחמשה ספקות אי אפשר להוציא מן המוחזק, כיון שיכול לומר קים לי. ע"ש.
וכן העלה מרן החיד"א גם בספרו ראש דוד (סוף פרשת בא) וכדלהלן:
כבר נודע סברת הרמב"ם ורבותיו (פרק י"א מהלכות מכירה) שאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב. והגם דפליגי עליה רבוותא המוחזק מצי למימר 'קים לי' כהרמב"ם ורבותיו לדעת רוב האחרונים, ככתוב על ספר הישר כנסת הגדולה (חושן משפט סימן ס).
ואף אמנם דיש מן האחרונים דסברי דלא מצי לומר 'קים לי' מכל מקום אמור רבנן בתראי גדולי הדור שלפנינו הלא בספרתם, דאף במקום דפליגי אי מצי למימר 'קים לי' וכיוצא, יש לטעון 'קים לי' דכל שאתה מרבה ספיקות וספקי ספיקות אין מוציאין מיד המוחזק.
וכן מבואר גם בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף חושן משפט סימן רא) כדלהלן:
אם מנהג הסוחרים להתחייב בדבר שאינו קצוב, חייב. (רדב"ז חלק א סימן קלו משפטי שמואל סימן ל) אבל מהרש"ך ז"ל (חלק א סימן עא וקא) כתב אך אני ראיתי פעמים רבות כיוצא בזה ויורו היורים באמת ובתמים שיכול המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם ז"ל ורבותיו. ע"ש.
והלום ראיתי מה שהאריך בזה הגאון הרב יצחק אלמליח שליט"א בספרו אקים את יצחק (כללי קים לי, חלק ב שער שישי, פרק ז עמוד תכו) ובסוף דבריו העלה שהסכמת האחרונים דמצי לומר קים לי כהרמב"ם שאין אדם מתחייב בדבר שלא קצוב והביא (עמוד תמב) למעלה מארבעים גדולי האחרונים שהכריעו כן, ומנה את שמותם אחת לאחת ע"ש.
וממוצא דבר, שגם אם היה קנין סיטומתא על דבר שאינו קצוב יכול המוחזק לומר קים לי כרמב"ם שההתחייבות לא חלה. וכן מבואר בפסקי דין רבניים (חלק ד עמוד 299) שלדעת האומרים קים לי כרמב"ם וסיעתו שאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב גם סיטומתא לא מהני להחשיב התחייבותו כמחייבת על פי דין ע"ש. (וכן דעת מהר"י קאפח זצ"ל בפסקי דין רבנים חלק ט עמוד 258 ע"ש).
הן אמת כי יש שיצאו לדון בדבר חדש, ובפיהם בש'ר במדב'ר בשם מרן הראש"ל זצ"ל שהשיב בעל פה דאין לומר קים לי כרמב"ם (ראה פסק דין בתיק 564580/3) ע"ש. וזה היפך המפורש בכל ספרי מרן הראש"ל, מפי ספרים ומפי סופרים, ואף ללא כל טעם לחזר'ת.
זאת ועוד, הרי מרן הראש"ל זצ"ל השיג בתוקף על החולקים, ראה מה שהשיג על הרבנים הראשים זצ"ל (ח"ג חו"מ סימן ד) ומה שהשיג על הרב ישכיל עבדי (ח"ו חו"מ סימן י אות ג) ומה שהשיג על הרב עמק יהושע (ח"ח חו"מ סימן א) וראה עוד מה שהשיג בהסכמתו לספר הלכות מתווכים מהגר"י גולדברג שליט"א שאף אם יש מנהג כזה מצי מוחזק לומר קים לי נגד המנהג ע"ש.
ובוודאי שאין לדחות כל דברי מרן הראש"ל זצ"ל הכתובים, מפני עדות שמיעה – עדות שאי אפשר להזימה, וקל וחומר נגד דברים מפורשים שחזרו ונשנו מספר פעמים.
וצא נא וראה בתשובת הרב נודע ביהודה (תנינא יורה דעה סימן כט) מה שכתב הגאון מהר"ש סגל בן המחבר ז"ל, וכדלהלן:
תמה אני שכתב מעלתו שאאמ"ו הגאון ז"ל הדר בו מהוראה זאת ... ימחול לי מעלתו שדבר זה הוא שקר מוחלט, וידוע לכל גודל צדקתו של אאמ"ו הגאון ז"ל והיה מהיר וזריז במלאכת הכתיבה ולמה לא כתב בעצמו ... להודיע שחוזר מהוראתו ... ולא היה נח ושקט מלשלוח אגרות ע"י גמלא פרחא לפרסם הדבר ... ואיך הניח התשובה להיתר בספרו ולא חש לתקלה למוחקו או לכתוב בצדו שחזר בו. ופשיטא שאין מעלתו נאמן בזה ...
לכן טוב ויפה שכבוד מעלתו ישתוק מזה ומצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע ושאין להאמין. ודבר פשוט הוא שאין מעלתו נאמן בזה דאין אחד נאמן לאסור.
ואף מרן הראש"ל זצ"ל בספרו לוית חן (אות קז) השג ישיג על הרב ישכיל עבדי (חלק ג אור החיים סימן יב) שכתב כי הגאון רבי יוסף חיים חזר בו מהוראתו ברב פעלים, וכתב מרן שם, שאם אמת נכון הדבר ודאי היה הרב פעלים ממהר לכתוב זאת באחד מספריו כדי שלא תצא תקלה חלילה מתחת ידו ע"ש.
ובוודאי שמרן הראש"ל זצ"ל נאה דורש נאה מקיים, ואילו היה חוזר בו מדבריו המפורשים עליהם חזר מספר פעמים, ודאי שהיה כותב זאת באחד מספריו, ואדרבה לימד אותנו איהו גופיה שככל ולא כתוב בפרוש להיפך, אין לומר שחזר בו מדבריו המפורשים.
ומעתה המעיין הישר יחזה פנימו וישפוט בצדק בדעת מרן הראש"ל כמבואר בכתביו ממדב'ר קדמו'ת, ואין נסת'ר מחמת'ו. ופשוט.
ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת, ע'ט הזמי'ר הגיע, ומה מאד תמהנו מראו'ת דברי בית הדין קמא (פסק הדין מיום ד' בניסן תשפ"ד 12.4.24) כי המנוח יכול היה להתחייב בדבר שאינו קצוב מדין סיטומתא, וכתבו כן אף בדעת מרן הראש"ל זצ"ל ע"ש.
וזה אינו, שהרי דעת הרמב"ם כי אף בקנין גמור לא ניתן להתחייב בדבר שאינו קצוב ובוודאי שקנין סיטומתא לא עדיף מקנין גמור, ומאחר ולדעת רבים מצי המוחזק לומר קים לי כרמב"ם לא ניתן להוציא ממון. ובפרט שמרן הראש"ל פירש שיחתו, ודעתו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה שאף על ידי סיטומתא לא ניתן להתחייב בדבר שאינו קצוב וכמבואר מראש בסד'ר דברתי. (ישעיה מח – טז).
ובלכתך בדרך הזו נמצא לכאורה שלא ניתן לגבות כלל מזונות מן ההקדש, שהרי התחייבות המנוח לדאוג לצרכי המבקשת הינה דבר שאינו קצוב ומצי ההקדש לומר קים לי כרמב"ם ורבותיו שלא ניתן להתחייב על כך.
אכן לפי דרכנו הנזכרת כי המנוח הגביל את התחייבותו לסכום שקצב בלבד, שפיר גובה המבקשת את מזונותיה, ואדרבה התחייבות המנוח הינה בכלל דבר קצוב, שהרי הדגיש את מסגרת התקציב שלרשותו, וכיון דהוי דבר קצוב הרי שהמבקשת יכולה לגבות מזונות מההקדש כשיעור שקצב.
ואפשר שגם בית הדין קמא, בהרכב קמא שאישר בעבר את הסכם הממון, הרגיש בזה שהתחייבות המנוח הינה בכלל דבר שאינו קצוב, שנחלקו הפוסקים אם אפשר להתחייב עליו, ולפיכך כתבו בהחלטה מיום כ"ב באלול תשס"ד (8.9.04) כדלהלן:
בית הדין מאשר את הסכם הממון, שהוגש היום לבית הדין, בכל העניינים.
וכוונתם באחד משני אופנים, או שהתחייבות המנוח לא חלה כלל שהרי היא התחייבות על דבר שאינו קצוב שלא ניתן להתחייב עליו ואינה על פי ההלכה. או שמא לאידך גיסא, התחייבות המנוח למזונות המבקשת בכלל דבר הקצוב היא, מאחר ולא תעלה על מסגרת המזונות שפירט באומרו 'למען הסר ספק' ושם טמן את כל הכנסותיו.
הן אמת כי בית הדין קמא הבין מהתנהלות המנוח שביקש לדאוג לצורכי המבקשת, ולפיכך קצב את מזונותיה בסך שמונת אלפים וחמש מאות ₪, אכן לאור האמור אדרבה היה מקום להגביל את מזונות המבקשת למסגרת שקצב המנוח עצמו בלבד ולא יותר.
אולם מאחר וההקדש עצמו לא ביקש זאת, והסכים להחלטות עבר, הרי שיש להותיר את החלטת בית הדין קמא על כנה, אך הבו דלא להוסיף עלה בשאר הוצאות המבוקשות.
מזונות מההקדש
זאת ועוד, מקום יש בראש לומר שאף אם יכול אדם להתחייב בדבר שאינו קצוב, היינו רק לגבות מבני חורין, אבל לא ניתן לגבות על פי התחייבות זאת ממשועבדים או מההקדש, וכדלהלן.
הנה מבואר במשנה בגיטין (מח:) אין מוציאין למזון האישה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם. וכן מבואר גם בכתובות (סט.) האחין ששיעבדו [...] בין מכרו בין שמשכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ע"ש.
וכן פסק מרן בשולחן ערוך (סימן צג סעיף כ) כדלהלן:
אין אלמנה ניזונית אלא מקרקעות בני חורין ולא מהמשועבדים. לא מבעיא אם מכר או נתן הבעל בחייו, אלא אפילו מכרו או משכנו או נתנו היורשים לאחר מיתת אביהם אין מוציאין למזון האישה והבנות.
ודוקא שנתן האב מתנת בריא, אבל אם נתן מתנת שכיב מרע, ניזונת ממנה [...] הקדיש נכסיו הוי כמתנת בריא
ולפי דרכנו למדנו שאלמנה אינה גובה מזונותיה ממשועבדים, ולכן אם הבעל מכר או אפילו נתן במתנת בריא שחלה מיד אינה יכולה לגבות מזונות מהמתנה שהרי זה בכלל משועבדים. ורק אם נתן הבעל מתנת שכיב מרע יכולה האלמנה לגבות ממנה מזונות לפי שהמתנה חלה אחרי מותו, ובשעת מותו כבר התחייב במזונות האלמנה (בית שמואל סקל"א).
והוסיף הרמ"א שהמקדיש את נכסיו חשיב כמתנת בריא, ומינה שכשם שבמתנת בריא שחלה מיד אין האלמנה גובה מהמתנה את מזונותיה, כך המקדיש את נכסיו דהוי כמתנת בריא אין האלמנה גובה מההקדש את מזונותיה.
ובנדון דידן, המנוח כבר הדגיש בהסכם הממון כי בדעתו להקדיש את כל נכסיו, ואף עשה כן בחייו ובית הדין הוציא שטר הקדש עם פירוט כל נכסי המנוח ומטרות ההקדש (החלטה מיום כ' בחשוון תשע"ה 13.11.14 תיק 943290/1) ומשכך הרי שההקדש קדם למזונות האלמנה ונמצא לכאורה שאין המבקשת יכולה לגבות מזונות מן ההקדש.
אכן זה אינו, שהרי המנוח קיבל על עצמו בקנין להמשיך לדאוג לצורכי המבקשת גם אחרי מותו, ומבואר בתשובת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן סימן מט ובחדשות סימן שעא) שבמקום שקיבל על עצמו בקנין על המזונות, יכולה האלמנה לגבותם גם ממשועבדים וכדלהלן:
כל שמכרו היתומים או בית דין או אפוטרופין שיש בידן כח למכור, משועבדין הן. ואלא מיהו כדי להתלמד אני אומר לך, שאם קנו לאישה מיד הבעל למזונותיה היא נזונת ואפילו מן המשועבדין [...] ומכל מקום אפשר שאין בכלל קנינו סתם אלא למזונות שבחייו אבל לא למזונות שיש לה מחמת תנאי כתובה [...] עד שיקנו ממנו ליזון מנכסיו אחריו כל ימי אלמנותה אינה נזונת מן המשועבדין.
וכ"כ הרשב"א גם בחידושיו לגיטין (מח:) והובא בבית יוסף (אבן העזר סימן צג) וכן פסק הרמ"א (סעיף כא) וכדלהלן:
הקנה לה בקנין על המזונות, מוציאה למזונות ממשועבדים. ודוקא שפירש בהדיא מזונות שלאחר מיתה, אבל בלאו הכי אף על גב שכתב לה בכתובתה מזונות וקנו מידו, לא נתכוין על מזונות רק מחייו.
אמור מעתה, שמאחר והמנוח קיבל על עצמו בקנין לדאוג למזונות המבקשת, ואף פירש שתתפרנס ממנו גם אחרי מותו, הרי שיכולה היא לגבות זאת גם מנכסים משועבדים, וגם מההקדש שדינו כמשועבדים, וכמבואר.
אלא שעדיין יש לפקפק בדבר, שהרי בגמרא (גיטין נ:) נחלקו ריש לקיש ורבי חנינא מדוע אין גובים למזונות ממשועבדים וכדלהלן:
אין מוציאין לאכילת פירות מאי טעמא אמר עולא אמר ריש לקיש לפי שאין כתובין [...] והא מזון האישה והבנות דכמאן דכתיבי דמו וקתני אין מוציאין, אמר ליה התם מעיקרא הכי אתקון כתובין הן אצל בני חורין ואין כתובין הן אצל משועבדין [...] רבי חנינא אמר לפי שאין קצובין.
ומבואר שם בגמרא שדווקא מלווה בשטר גובה ממשועבדים לפי שיש לו קול והלוקח יכול היה להיזהר שלא לקנות את הקרקע, אבל בחיוב מזונות אף שמתנאי בית דין הוא וכמאן דכתיבי, מכל מקום מעיקרא כך תקנו שכתובין הן אצל בני חורין ולא אצל משועבדים, ופרש"י דאם לא כן אין לך אדם רוצה ליקח שדה מחברו מחשש שיחזור עליו עולמית, ולכן אין גובים מזונות ממשועבדים.
ונמצא דטעמא דריש לקיש שאין גובים מזונות מנכסים משועבדים לפי שאינן כתובין, אבל רבי חנינא פירש טעמא שאין גובים ממשועבדים, לפי שאין המזונות קצובים.
וכתב הש"ך (חושן משפט סימן ס סקי"ב) דעד כאן לא אמרינן שאם חייב עצמו בקנין ניתן לגבות מזונות גם ממשועבדים, רק לטעמא דריש לקיש שאין גובים ממשועבדים לפי שאין כתובים, ולכך אם כתב מצי לגבות ממשועבדים ושכן מבואר ברי"ף (גיטין כה.) וברא"ש (סימן ג) וברשב"א (נא.).
אבל לטעמא דרבי חנינא שאין גובים ממשועבדים לפי שאינן קצובין ושכן נקט הרמב"ם בפירוש המשניות, והסמ"ג (עשין צד) ובעל התרומות (שער סד) דעיקר טעמא שלא גובים מזונות ממשועבדים לפי שאינן קצובין, גם אם יכתוב לא מצי לטרוף ממשועבדים, שהרי אכתי אינן קצובין.
ומשכך מסיק הש"ך שם כיון דבלאו הכי הרבה אחרונים סבירא להו שיכול המוחזק לומר קים לי כרמב"ם דאין אדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב, אף שכתבתי שאין דבריהם נראין היינו לענין בני חורין, אבל לענין משעבדי לא מצינו הרבה פוסקים חולקים עליו, ואדרבה נראה כן גם כן דעת שאר פוסקים, וגם משמע לכאורה כן בש"ס וכמו שכתבתי למעלה עכת"ד.
ומעתה נפל פיתא בבירא (ברכות נו.) דאף שהמנוח התחייב בהסכם לזון את המבקשת, לא תוכל לגבות זאת מההקדש כשם שאינה יכולה לגבות ממשועבדים או מהקדש לפי שאין המזונות קצובים.
הן אמת כי הגאון מהר"י אייבשיץ זצ"ל בספרו אורים ותומים פליג על דברי הש"ך, ולדבריו אם קיבל על עצמו בקנין אפשר לגבות מזונות ממשועבדים ואף בדבר שאינו קצוב (אורים סקי"ב - תומים סק"ו) ע"ש.
אך מכל מקום מצי המוחזק לומר קים לי שאין יכולים לגבות ממשועבדים, שהרי כתב הש"ך שאף החולקים על הרמב"ם שיכול אדם להתחייב גם בדבר שלא קצוב היינו רק לגבות מבני חורין, אבל רבים מסכימים לרמב"ם שלא ניתן לגבות מזונות ממשועבדים משום שאינם קצובים, ומשכך נמצא שאין המבקשת יכולה לגבות מזונות מההקדש.
אכן בלכתך בדרך הנזכרת, לפיה המנוח הגביל את התחייבותו לסכום שקצב בלבד שפיר גובה המבקשת את מזונותיה מההקדש, שהרי המנוח ציין והדגיש בהסכם את מסגרת התקציב שלרשותו, ומסגרת זו המפורשת בהסכם הינה בכלל דבר הקצוב, ולכן יכולה המבקשת לגבות סכום זה ממשועבדים ומההקדש, וכמבואר.
קצבת שארים
והנה בדיון בפנינו ב"כ המערערת יצא לדון בדבר חדש שלא בא זכרו בכתב הערעור. לדבריו, אין לקזז מדמי המזונות שקבע בית הדין את קצבת השארים שמקבלת המערערת מאחר ואף בעבר עת התאלמנה מבעלה הראשון קיבלה קצבת שארים, ומשכך גם מה שמקבלת כיום אין זה מחמת המנוח ואין לקזז זאת מחיוב המנוח במזונותיה.
ואף אמנם מעת שנישאה המערערת למנוח פסק תשלום קצבת השארים שהרי כבר אינה אלמנה, ונמצא שרק אחרי מות המנוח החלה לקבל את הקצבה, אך לטענתו עדיין אין זה מחמת המנוח, שהרי ביד המערערת היה לפנות לביטוח הלאומי ולחדש את קבלת הקצבה בגין היותה אלמנה מבעלה הראשון, ומשכך גם מה שמקבלת כיום אין זה מחמת המנוח ואין לקזז זאת מדמי המזונות.
והנה, כאמור החלטת בית הדין כי יש לקזז את הקצבה הינה החלטה מיום י"ג בשבט תשע"ז (9.2.17) ובית הדין חזר על כך שנית בהחלטה מיום ד' בניסן תשפ"ד (12.4.24) והחלטות אלו הפכו חלוטות זה מכבר, ומשכך גם לא הוזכרו בכתב הערעור, ומטעם זה בלבד יש לדחות את טענות המבקשת.
אכן גם לגופו של ענין נראה שיש לפקפק בדבריו. דאף אמנם אילו היה המנוח מגרש את אשתו והיתה מאבדת את כל זכויותיה מכוחו, יכולה היתה לשוב לביטוח הלאומי ולקבל קצבת שארים כאלמנה מבעלה הראשון, אך בפועל שנשארה אשת המנוח והתאלמנה מהמנוח, כל זכויותיה אף כיום מכוחו של המנוח הם, ואף קצבת השארים בכלל זה, ומשכך שפיר קבע בית הדין שיש לקזז את קצבה זאת מדמי המזונות.
ואף אם לחשך אדם שיש עוד לצדד בסברא זו, מכל מקום בלכתך בדרך הנזכרת בה המנוח הגביל את צרכי המזונות למסגרת שקבע בהסכם בלבד, ואתה תבא'ר כי מעתה אין אנו זקוקים לקבוע מסמרות בשאלה מכח מי מתקבלת קצבת השארים, שהרי בלאו הכי דמי המזונות שמקבלת המבקשת על פי פסק הדין, גבוהים מאותה מסגרת שקבע המנוח, ונמצא שהמבקשת מקבלת מהמנוח את מה שקבע בהסכם, וזאת מלבד קצבת השארים שמקבלת מכח מי אשר יהיה.
ובר מן דין, כאשר ישתכ'ל המשתכ'ל בהסכם הממון, השכ'ל וידוע, עין רואה ואוזן שומעת כי המנוח הצהיר כדלהלן:
למען הסר ספק האיש מצהיר שכל הכנסותיו לקיום מחייתו ופרנסתו הם הסך של 4500 ₪ לחודש שהוא מקבל מהמועצה דתית, וסך של 1400 ₪ מהמוסד לביטוח לאומי.
וע'ט לדע'ת (קהלת ג-ב) כי הכנסות אלו אינם אלא בחיי המנוח, שהרי אחרי מותו ההכנסה מביטוח לאומי תיעלם, ונמצא כי אחרי מותו הכנסות המנוח אותם קצב והעמיד לרשות המבקשת אינם אלא 4500 ₪ מהמועצה דתית בלבד.
ולאש'ר אמר, כי המנוח לא יכול היה להתחייב למבקשת מעבר לדמי הפנסיה שמקבלת שהרי לא קצב מעבר לזה דבר. ואדרבה, לטענת המבקשת כי קצבת השארים כיום הינה מכח בעלה הראשון בלבד, נמצא שהמנוח לא התחייב לה דבר מעבר לדמי הפנסיה שקצב בהסכם, ונמצא שאין ההקדש צריך להוסיף דבר.
אכן כאמור, מאחר וההקדש עצמו לא פקפק על החלטת בית הדין שהפכו לחלוטות, הרי שיש להותיר את החלטת בית הדין קמא על כנה, אך הבו דלא להוסיף עלה בשאר הוצאות המבוקשות.
דמי הפנסיה
כאמור, בית הדין קמא קיזז מדמי המזונות שקצב למערערת את דמי הפנסיה של המנוח. והמבקשת מצאה מקום ללו'ן כאשר לטענתה גם לולא ההסכם היתה מקבלת את הפנסיה של המנוח, ומשכך אין לקזז את דמי הפנסיה מדמי המזונות.
והנה גם טענה זו לא בא זכרה בכתב הערעור, ויפה עשה ב"כ שקר'א שמיט'ה לטענה זו שהרי החלטת בית הדין שקבעה כדבר האמור הפכה לחלוטה זה מכבר (החלטה מיום י"ג בשבט תשע"ז 9.2.17 ומיום ד' בניסן תשפ"ד 12.4.24) ומטעם זה בלבד יש לדחות את טענת המבקשת.
ולגופו של ענין, גם בטענה זו יש לצדד צדדים ונראה לבית הדין כי דמי הפנסיה הינו זכות הנובעת מעבודתו של המנוח ומכוחו, וממשיכה גם אחרי מותו, ואפשר שכוונת המנוח בהסכם היתה לקיים את חובתו על ידי תשלום קצוב זה בלבד, ולא יותר.
ואף אם תמצא מי שיפקפק בדבר, מכל מקום בלכתך בדרך שסללנו נמצא כי המנוח התחייב למבקשת לאחר מותו סך השווה לדמי הפנסיה הקצובים בלבד. ומאחר והמבקשת מקבלת על פי פסק הדין ככפול מאשר דמי הפנסיה הקצובים, הרי שנמצא כי מקבלת היא למעשה את מה שקצב המנוח, וזאת מלבד דמי הפנסיה המתקבלים ישירות למבקשת אף אם אינם כלולים בהסכם, כפי שטענה. ובכל מקרה יד בעל השטר על התחתונה.
חוסר תום לב
והנה גם פירוט ההוצאות שהציג ב"כ המבקשת הקודם (בקשה מיום 21.1.19) נראה דמיוני, דמיונו כאריה יכסו'ף, שהרי המערערת מעל גיל שמונים, לאורך ימים ושנים, ומה דמות יערוך לבקשות חריגות מכספי ההקדש כטיסות לחו"ל, נופש פעמיים בשנה, הצגות, בילויים, ושאר דבר המבוקשים, וכי אעבור בס'ך אדדם עד - 18,564 ₪. (!).
ואף גם זאת, המערערת עצמה לא השוותה את מידותיה בבקשתה למזונות, שהרי תחילה ביקשה מזונות בסך 21,000 ₪ ושוב נסוגה אחור והסתפקה בסך 15,000 ₪ בלבד. (פרוטוקול מיום י"ג בשבט תשע"ז 9.2.17 שורות 113-114 שם). לאחר מכן שוב ביקשה סך של 18,000 ₪ (פרוטוקול מיום ה' בתמוז תשע"ז 29.6.17 שורה 24) וחזרה על בקשתה זו בכתובים ביום ד' באדר תשע"ח (סעיף 1.1. לבקשה) אלא שבמסקנת אותה בקשה מצאה מנוח בסך של 15,000 ₪ (סעיף 25.3. לבקשה).
בהעדר החלטה, הגישה 'תזכורת' למתן החלטה, אך מהעיון בבקשה נראה כי אין זה תזכורת אלא פנים חדשות באו לכאן, בקשה חדשה בכסות של 'תזכורת', כאשר ביקשה סכום חדש של 18,564 ₪ (בקשה מיום ט"ו בשבט תשע"ט 21.1.19).
הרואה יראה את בקשות המבקשת המתהפכות, נפשי יסוב'ב, ולבית הדין נראה ברור שאף המנוח לא התכוון להוצאות ובקשות מסוג זה, ובפרט אחר שהגביל את מסגרת התקציב בהסכם הממון, וכמבואר.
על כל זאת יש להוסיף את חוסר תום הלב בהתנהלות המבקשת שהצטרפה לתביעה בערכאה אחרת נגד ההקדש ממנו מבקשת את מזונותיה.
בית הדין קמא הביע את מורת רוחו מהתנהלות המבקשת באומרו 'אי אפשר לפנות לבית הדין להקדשות ומאידך לשבת על הגדר ולא לחתום על הנוסח שמבקשים ב"כ ההקדש ונאמני ההקדש' (שורות 83-84 לפרוטוקול מיום ה' בתמוז תשע"ז 29.6.17).
לאור האמור קבע בית הדין מספר פעמים כי על המערערת לשתף פעולה עם נאמני ההקדש לשם ביטול וסילוק התביעות שכנגד ההקדש (החלטה מיום ד' באב תשע"ז 27.7.17 החלטה מיום כ"ח בשבט תשע"ח 13.2.18 והחלטה מיום ח' בניסן תשפ"א 21.3.21).
כאמור המערערת בחרה במשך שנים (2017 – 2021) להתעלם מהוראות בית הדין, ועלמו'ת אין מספר. הדבר גרם להקדש הוצאות מיותרות ונוספות בהתמשכות ההליכים וכפי שעלה בדיון, (שורות 81-87 ושורות 147 – 148 לפרוטוקול מיום כ"ד בכסלו תשפ"ד 7.12.23) ויש ללמוד מכך גם על חוסר תום הלב בבקשות המבקשת.
סוף דבר אף שהמנוח ביקש לדאוג לצרכי המערערת אך לא ניתן לחייב את ההקדש בדבר שאינו קצוב, מעבר למה שקצב המנוח בהסכם, ולפיכך גם לא ניתן לחייב את ההקדש בהוצאות הכרוכות בהעסקת עובדת זרה, שהרי זה מעבר לסכום אותו קצב המנוח, ועל המבקשת להשיב להקדש את המקדמה שקיבלה לצורך התחלת ההליכים לטיפול בעניין.
עם זאת, נחה דעתנו כי המערערת תמצא כדי חייה בכבוד לאורך ימים ושנים, שהרי המערערת בעלת נכסים רבים ואף קיבלה מקרוב מכספי ההקדש את דמי הכתובה כארבע מאות אלף ₪.
טענת ב"כ המערערת כי המערערת העבירה את נכסיה לבניה, מעבירה את חיוב הדאגה להשלמת צרכי המערערת, ככל שישנם, אל הבנים, וכפי שהעיר בית הדין בדיון (פרוטוקול מיום כ"ד בכסלו תשפ"ד 7.12.23 שורות 105-109). אך בכל אופן אינה מוסיפה על חיוב ההקדש מעבר לסכום שקצב המנוח בהסכם הממון. או אז, והמת יהיה לו נחת רוח מן ההקדש, והאמת והשלום אהבו.
לאור האמור מחליט בית הדין
א. יש לדחות את הערעור על כל חלקיו.
ב. בהתאם להחלטת בית הדין קמא, ההקדש ימשיך לשלם למערערת את דמי המזונות, מעבר לדמי הפנסיה וקצבת השארים, עד סך של שמונת אלפים וחמש מאות ₪ בלבד.
ג. אין לחייב את ההקדש בכל הוצאה מעבר לאמור, ועל המערערת להשיב להקדש את סך שלושת אלפים ומאתיים ₪ שקיבלה לצורך העסקת העובדת זרה.
ד. לפנים משורת הדין ולנוכח מכלול הנסיבות, אין צו להוצאות.
ה. יש להעביר העתק החלטה זו לכבוד בית הדין קמא.
ו. יש לסגור את התיק.
הרב אברהם מאיר שלוש - דיין
לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי מיום כ״ה באייר תשפ״ה (23.5.2025), שעניינה בקשות שונות של המערערת - אלמנת המנוח הרב ניסנוף ז״ל - הנוגעות להיקף ולאופן תשלום מזונותיה מה'הקדש' שנוסד על ידי המנוח.
כבוד ידידי הגאון הרב אברהם מאיר שלוש שליט"א כתב באריכות ובבהירות יתירה לדחות את הערעור מכל וכל, ואף כי ידי תיכון עימו במסקנתו, שיש לדחות את הערעור, אולם באשר לנימוקי הדחייה שכתב, יש לבעל דין מקום לחלוק, וכפי שיבואר להלן, ואף לדעתי יש לדחות את הערעור, אך מנימוקים אחרים.
תמצית העובדות הנדרשות לדיון ולהכרעה מופיעים בנימוקי עמיתי, ואין צורך לכפול.
נציין מתוך תמצית זו רק את העובדות וההכרעות הבאות:
א - הנחת היסוד לחיוב העיזבון/ה'הקדש' במזונות המערערת (אלמנת המנוח) ובסיפוק כל צרכיה הוא הסכם הממון שעל בסיסו נישאו המערערת והמנוח, כאשר בסעיף 5.2 להסכם זה ישנה התחייבות מפורשת של המנוח: 'לדאוג לכלכלתה, רפואתה, וכל צרכיה של האישה בחייה'. זאת אומרת, איננו דנים בחיוב מזונות אלמנה מתנאי כתובה ומתקנת חכמים אלא מכח מימוש ההתחייבות בהסכם, ככל חוב ממוני אחר. (ההשלכות מהבחנה זו הם: שהחיוב קיים גם לאחר תביעת הכתובה וגבייתה, ושהיקף החיוב הוא בהתאם לפרשנות ההסכם ולא בהכרח בהתאם לתקנת מזונות אלמנה).
הכרעה והבהרה זו ניתנה בפסק דינו של בית הדין האזורי כבר מיום 12.4.24. ולכן איננו דנים במסגרת הערעור בהכרעה זו שהינה חלוטה.
ב - בית הדין קצב את החיוב במזונות השוטפים בסך של 8500 ש"ח, חיוב זה חזר, נשנה ונשתלש כבר משנת 2017, לאחר שבכל פעם המערערת מבקשת להגדיל את גובה המזונות מטעמים שונים, כשבקשותיה נדחות, כמפורט בתמצית הנ"ל. לכן, לדעתי גם סכום זה של 8500 ש"ח כ'מזונות שוטפים', לא ניתן לערעור ואין הצדקה לדון בו כלל בהליך של הערעור, ובפרט שהמערערת כבר קיבלה על עצמה את הדין באשר לסכום זה, והערעור נסוב על דברים אחרים, וכדלהלן.
הערעור יכול להתייחס רק להכרעות שניתנו בהחלטת בית הדין האזורי מיום 23.5.25 שעליה הוגש הערעור שבפנינו.
החלטה זו ניתנה בעקבות בקשותיה הבאות של האישה:
א. לא לכלול בסכום הנ"ל את קצבת השאירים שהיא מקבלת מהמל"ל, ואת הפנסיה שהיא מקבלת כאלמנת המנוח/המקדיש בעקבות עבודתו במועצה הדתית, בקשה שחזרה ונשנתה בבקשות מיום 22.12.24 ומיום 9.3.25.
ב. החזר הוצאות חריגות כמו טיפול שיניים, ותשלום עבור הוצאות שיניים מתוכננות אצל רופא פרטי שטיפלו אצלו בחיי המנוח, העסקת עובדת זרה, הוצאות הסעות חריגות במוניות, והחלפת רהיטים שבורים. הבסיס לתביעות אלו הוא שהוצאות אלו אינן כלולות ב'מזונות השוטפים' שבסך הנ"ל.
ג. לקבוע עקרונית, שהוצאות חריגות אינם כלולים ב'מזונות השוטפים' הנ"ל, ובלשון המערערת בבקשתה: "בית הדין הנכבד מתבקש לתת הוראות מפורשות כיצד יש לפעול מכאן והלאה במקרה של הוצאה לא צפויה או תיקונים בבית על מנת לא לפנות בכל הוצאה לבית הדין".
על בקשות אלו ניתנה ההחלטה נשואת הערעור הדוחה חלק מהבקשות והנענית לחלקם, בהכרעות ובנימוקים הבאים:
א. ביחס לטיפולי שיניים - המזונות הנ"ל כוללים גם טיפולי שיניים תקופתיים סבירים. באשר לטיפולי שיניים חריגים (שיכולים להיות מצויים בגילה של המערערת), אכן המערערת רשאית לקבל החזרים מה'הקדש' בכפוף להמצאת קבלות, אבל עליה לפנות לטיפולים במסגרת קופות החולים, שזולים בהרבה מרופא פרטי, ואין הצדקה להשית על ה'הקדש' הוצאות מיותרות.
כך קבע בית הדין האזורי גם ביחס להוצאות עבור העסקת עבודת זרה, שהמערערת אכן רשאית להשתתפות בהעסקת עובדת זרה אבל רק לאחר מיצוי הדרכים לקבל העסקת עובדת זרה בעלויות זולות ומקובלות בענף זה.
ב. באשר לכל התביעות האחרות - הסעות, החלפת רהיטים, וכדומה, בית הדין קבע שהם כלולים ב'מזונות השוטפים' הנ"ל שהם אינם נמוכים כלל ואין מקום להיענות לתביעת המערערת בעניינם.
ג. באשר לתביעה שלא לכלול את קצבת השאירים ואת הפנסיה בכלל הסך הנ"ל - לא מצאנו התייחסות בהחלטה נשואת הערעור, ויש לנו להניח שהסיבה לכך היא שבית הדין ראה בהחלטה עקרונית זו החלטה חלוטה כבר משנת 2017 כשנקבעו המזונות הזמניים כשהם כוללים את הקצבאות הנ"ל. כך משתמע מהחלטת בית הדין האזורי הקצרה מיום 24.12.24 שדחתה את הבקשה לדון בעניין זה מחדש, ואכן היה מקום לומר שאף אנו לא נדון בה כלל במסגרת הערעור.
זוהי תמצית ההחלטה נשואת הערעור שכאמור, רק עליה ניתן לערער.
כנגד החלטות אלו מעלה המערערת שתי טענות עיקריות:
א. משעה שנקבע בית הדין כי קיימת התחייבות עצמאית לזון אותה, אין מקום לקיזוז קצבאות הביטוח הלאומי והפנסיה מסכום המזונות, אלא על ה'הקדש' לשאת במלוא צרכיה, וכפי המשתמע מנוסח ההסכם.
ב. רמת המחיה שנקבעה על ידי בית הדין האזורי (8500 ש"ח לחודש כולל הכל) נמוכה מן הראוי, ואינה משקפת את רמת החיים לה הורגלה המערערת - בחיי המנוח, ובכלל זה ערעור כנגד דחיית דרישותיה למימון ההוצאות כגון רופא שיניים פרטי, נסיעות מיוחדות והוצאות חריגות נוספות, להן הורגלה בחיי המנוח, והרי היא 'עולה עימו ואינה יורדת' גם לאחר מיתתו, ולכל הפחות 'אינה יורדת'.
לאחר העיון בטענות הצדדים, בפרוטוקולים, בפסקי הדין הקודמים ובהחלטה נשואת הערעור, ולאחר העיון במקורות ההלכה הנוגעים לעניין, לדעתי יש לדחות את הערעור, ואין מקום להתערב בהחלטת בית הדין האזורי.
אמנם כבוד עמיתי הגאון הרב אברהם מאיר שלוש שליט"א דן בעצם תוקפה של ההתחייבות שבהסכם, והגיע לכלל מסקנה (שלא כדעת בית הדין האזורי בהחלטתו מיום 12.4.24), שאלמלי שנאמר שסעיף 5.3 להסכם, בו מצהיר המנוח על גובה הכנסתו החודשית הכוללת המגיעה לכדי סך של 6000 ש"ח, היה עלינו להגיע לכלל מסקנה, שהתחייבות המנוח לזון ולפרנס אותה לכלכל אותה בכל צרכיה לכל ימי חייה, זוהי התחייבות ב'דבר שאינו קצוב', שלא ניתן לאכוף את החיוב בה כלל, כשיטת הרמב"ם בהתחייבות בדבר שאינו קצוב, וכשיטת הפוסקים, שהמוחזק יכול לומר קים לי כוותיה, וכפי שבא בארוכה בנימוקיו (שאין טעם וצורך לכפול), ושלא כהכרעת בית הדין האזורי בהחלטה הנ"ל, שגם בהם באו הדברים בארוכה לחזק עמדתם ולומר, שבנסיבות התיק אין מקום להחיל את דברי הרמב"ם. ולכן, לדעת עמיתי הנ"ל, הבסיס ההלכתי לאכיפת החיוב הנ"ל על ה'הקדש' הוא רק במה שקצב המתחייב על עצמו את גובה החיוב כנ"ל בסעיף 5.3, ובדגש על כך, שהסכום הנ"ל, כ-6000 ש"ח, נועד במקורו לכלכלת שני בני הזוג ולא רק לאישה. לכן הסך של 8500 ש"ח שקבע בית הדין כשלעצמו הוא גבוה בהרבה מהתחייבותו של המנוח, ורק מאחר שלא הוגש עליו ערעור, לא נפחית אותו ונשאיר אותו על עומדו, אבל ברור שלא ניתן לחייב ביותר מסכום זה, וכפי שתובעת המערערת. מסקנה זו של עמיתי נשענת הן על היחס ההלכתי להתחייבות בדבר שאינו קצוב, והן על האפשרות לגבות מנכסי ה'הקדש' כנכסים משועבדים התחייבות שאינה קצובה, וככל גביית התחייבות שאינה קצובה מנכסים משועבדים, ומכאן דחיית הערעור מכל וכל.
על נימוקים אלו לדחיית הערעור יש מקום לבעל דין לחלוק, וכפי שיבואר להלן.
לדעתי, מעבר לאמור לעיל, שתוקפה ההלכתי של ההתחייבות על אף היותה 'אינה קצובה' כבר הוכרע בהחלטה חלוטה מיום 12.4.24, ואין צורך והצדקה (משפטית והלכתית) לדון בה בהליך הערעור שבפנינו, ובפרט שהיא לא הועלתה כעילת ערעור כל שהיא על ידי המערערת, מכל מקום, יש לבעל דין מקום לחלוק על מסקנתו של עמיתי הנ"ל שלא ניתן היה לחייב את ה'הקדש', ולדעתי ניתן לחייב בהתחייבות מעין זו בשופי וללא פקפוק, אף שאינה קצובה, וזאת מכמה וכמה טעמים. חלקם מהטעמים הוזכרו בהחלטת האזורי הנ"ל, ונשנו בדברי עמיתי, ואוסיף עוד טעמים לתוספת חיזוק, שיש לאכוף ולקיים התחייבות שכזו.
ריש מילין, יש שכתבו (ורבים הם) שבדין זה, שמרן השו"ע בשולחנו הטהור (חו"מ סימן ס ס"ב) כתב להדיא וחזר ושנה (סימן רז סכ"א), ונשתלש (סימן קלא סי"ג), שלא נפסק כדעת הרמב"ם, אין המוחזק יכול לומר קים לי כמותו, ויש לאכוף עליו את החיוב גם בדבר שאינו קצוב. ואף שמרן פאר הדור והדרו מרן הגרע"י זצ"ל לא סבירא ליה הכי, ולדעתו הרמתה יכול המוחזק לומר קים לי, והביא רבים מהפוסקים שהכי סבירא להו (יביע אומר חו"מ ח"ג סימן ד), אבל מכל מקום, רבים כתבו, שבבתי הדין שבארץ ישראל נהגו מקדמת דנא, לאכוף התחייבות בדבר שאינו קצוב, ולהוציא ממון, ואין המוחזק יכול לטעון קים לי כדעת הרמב"ם, וכבר מצאנו שבממון מנהג מבטל הלכה מעין זו, דהו"ל כקבלו עלייהו לדון כך. יעויין בפד"ר (חלק י עמוד 365 והלאה), ובמובאותיו ויעויין בש"ך סימן ס ס"ק יב (שאיהו ס"ל שלא ניתן לטעון קים לי כדעת הרמב"ם בהאי דינא, יעויי"ש באריכות) שהביא מדברי רבים מהראשונים שכבר פשט המנהג בזמנם לאכוף חיובים שאינם קצובים ללא עוררים כלל, וכך כתב על זמנו שפשט המנהג שלא כהרמב"ם בדין זה. ויעיין פתחי תשובה שם ס"ק ג, שהביא מתשובת בית אפרים חלק חו"מ סי' ע"ה שכתב דכל בתי דינים שהיו בישראל פוסקים לחייב המתחייב בדבר שאינו קצוב לעניין בני חורין, ע"ש, וגם בפסקו הנ"ל של מרן הגרע"י זצ"ל מונח שזה היה המנהג הרווח בבתי הדין בארץ ישראל, יעויין שם. ואף בית הדין שאישר ושנתן תוקף פס"ד להסכם המדובר בשנת תשס"ד (2004) ולא ערער על תוקפו וגבורתו נראה שאימץ את הנוהג המקובל.
אולם, אף אי נימא שיכול המוחזק לומר קים לי כדעת הרמב"ם, שהתחייבות בדבר שאינו קצוב אינה חלה, בנסיבות התיק, לרוב ככל הדעות, ההתחייבות חלה גם לדעת הרמב"ם.
יש שכתב, שכאשר קיבל המתחייב בקנין, ואף כתב על כך שטר לא יוכל המתחייב לחזור בו בטענת התחייבות דבר שאינו קצוב אף לדעת הרמב"ם. בכנה"ג ח"מ (סי' רז הגה"ט אות קכד), כתב בשם הגאון מהר"ר אלישע גאליקו (תלמיד מרן הב"י) בתשובה כת"י, שאם באה התחייבות שאינה קצובה בשטר גם הרמב"ם יודה שהיא מחייבת, ואמנם יעויין בשו"ת יביע אומר הנ"ל שחלק עליו, אבל בהצטבר כל הסיבות שלהלן לחיוב המובאות בכאן נראה שגם הגרע"י זצ"ל יסבור שהחיוב חל.
ויש שכתבו, שאם נהגו הכל לקיים התחייבות בדבר שאינו קצוב, ולאכוף אותה אחד על השני, ה"ל כסיטומתא דקניא, אף בדבר שקנין לא חל עליו, וכמו בקנין בדבר שלא בא לעולם. אין ספק שכיום חוזים והסכמים רבים מכילים התחייבויות שאינם קצובות, והכל רואים בהם התחייבויות תקיפות מבחינה הלכתית/משפטית, ולא עולה על דעת המתחייב לחזור בו רק מחמת זה שהתחייבותו אינה קצובה. כך כתבו הדיינים הגאונים הרב עדס, הרב אלישיב, הרב ז'ולטי כולם זצלה"ה, בפד"ר כרך ד' עמוד 198 ואילך, ובפסק דין נוסף בעמוד 289 ואילך. ואף שגם ביחס לעיקרון זה כתב הגרע"י זצ"ל לחלוק על כך ביביע אומר חלק ט אבהע"ז סימן כז אות י, ושאין סיטומתא מועילה במקום שגם קנין לא מועיל, עיי"ש מחלוקת הפוסקים ודבריהם בעניין זה, אבל מכל מקום, בהצטבר כל הנימוקים המובאים בכאן שיש ליתן תוקף להתחייבות שבנסיבות שבפנינו לענ"ד יש לנקוט כך ולהכריע. וראה גם בפסק דין בפד"ר חלק יד עמוד 69, שנכתב על ידי הגאון רב שמואל שפירא זצ"ל, ושם כתב לחדש שגם מי שסובר שסיטומתא אינה מועילה בדבר שלא בא לעולם, יסבור שבדבר שאינו קצוב סיטומתא תועיל ליצור את החיוב, שהרי בידו לקצוב את החיוב, ומה שאין כן בדבר שלא בא לעולם, עיי"ש, שהביא כן בשם הכנה"ג לבאר דעת הרדב"ז שכתב בח"א ס' רע"ח שאין מועיל סיטומתא בדבר שלא בא לעולם, מ"מ דעתו היא שמועיל סיטומתא בדבר שאינו קצוב, עיי"ש, ודברים מסתברים הם.
ויש שכתבו, שכל שההתחייבות באה כתמורה למשהו שנותן לו הצד הזוכה בהתחייבות, שוב אין מקום לומר, שההתחייבות לא תחול בטענה שהתחייבותו אינה קצובה, וגם לדעת הרמב"ם, ומדויקים הדברים היטב בלשונו הזהב שנימק את דינו: "שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה" (רמב"ם הלכות מכירה פרק יא הלכה טז) דמשמע שכל שאינו מתנה אלא כתמורה למה שניתן לו במקביל, ההתחייבות תחול. כך כתבו רבים, ובכללם: המל"מ בפי"א ממכירה הט"ז, ושם הביא כן בשם המהרח"ש ומהר"ש הלוי, וכן כתב בתומים בסימן ס' והוכיח כן מלשונו של הרמב"ם, וכנ"ל. וכן הביא בפת"ש סימן ס ס"ק ג. וכך סבורים עוד רבים מהפוסקים, ובכללם בקצות החושן סימן ס ס"ק ב, ובנתיבות המשפט שם ס"ק ג. כך נקט להלכה כמילתא דפשיטא מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל במשפטי שאול סימן כט. והן אמת שאף בזה מרן הגרע"י זצ"ל בתשובתו ביביע אומר ח"ג סימן ה אותיות יג-טו, דן בכך וחלק על העיקרון הנ"ל, אבל גם פה אומר את האמור לעיל, שבהצטבר כל הנימוקים, יש לומר שלכל הדעות יש לאכוף את החיוב בנסיבות בפנינו.
ועוד יש להוסיף את הנימוקים הבאים ליתן תוקף להתחייבות המדוברת בנסיבות שבפנינו אף שהיא אינה קצובה.
כבר מצאנו שעל אף שקיי"ל ש'אסמכתא לא קניא', וכל התחייבות מותנית שהינה אסמכתא (לדעות השונות) אינה מחייבת, אעפ"כ, אם ההתחייבות הייתה בפני בית דין חשוב ההתחייבות חלה ומחייבת, כמבואר בגמרא (נדרים כז ע"ב) ונפסק להלכה ברמב"ם (פי"א מהלכות מכירה הי"ג) ובשו"ע (חו"מ סימן רז סט"ו) ללא עוררים, ובהגדרת בית דין חשוב לעניין זה מבואר ברמ"א שם: או שדי בג' הבקיאים בדיני אסמכתא (לדעת הרא"ש) או שבעינן בי"ד חשוב שבעיר (לדעת המרדכי), ומכל מקום, בית דין רבני וודאי שעונה להגדרה זו, ודי בהתחייבות בפניו כדי שחיוב באסמכתא יחול לכל הדעות. והנה הרמב"ם בפרק הנ"ל הסמיך שני הדינים זה לזה, הן של אסמכתא שאינה קונה, והן של דבר שאינו קצוב, ונראה, לכאורה, שטעם אחד למה שבשניהם ההתחייבות לא חלה, והוא העדר גמירות דעת להתחייבות. כך נראה מדברי קצות החושן סימן ס ס"ק ב, שהשווה בין הדינים לעניין זה, וכתב, שכשם שהוכחה על גמירות דעת להתחייבות מועילה לסלק חיסרון באסמכתא, כך גם בהתחייבות בדבר שאינו קצוב, דמאי שנא מאחר ובשניהם החיסרון הוא בהעדר גמירות דעת להתחייבות, וככל שמוכחת גמירות הדעת שוב אין סיבה שלא תחול ההתחייבות. לפי זה, כשם שמועילה התחייבות לפני בית דין חשוב לסלק חיסרון אסמכתא כך תועיל לסלק החיסרון של דבר שאינו קצוב, דמאי שנא. כך כתבו כדבר פשוט בפד"ר, חלק י עמוד 365, ובחלק ג עמוד 117.
(והן אמת, ברור לי שאפשר לומר שעל שאף שהחיסרון באסמכתא הוא העדר גמירות דעת, ייתכן בהחלט שהתחייבות בדבר שאינו קצוב לא חלה זה רק מאחר ואין לה על מה לחול, ולא מחמת העדר בגמירות הדעת, ואכן כך מדוייק בלשון הרמב"ם, וממילא, לא יועיל בית דין חשוב לסלק חיסרון זה, אלא שהאחרונים דלעיל כתבו להדיא, שהחיסרון הוא בהעדר גמירות דעת).
ולעניות דעתי מטעם נוסף והוא עולה על כולנה והוא עיקר יש ליתן תוקף הלכתי להתחייבות המונחת לפנינו, אף שאינה קצובה, והיא העובדה שלהתחייבות זו ניתן תוקף של פסק דין לבקשת הצדדים, ואם באנו לבטל התחייבות שכזו לאחר אשרורה על ידי בית דין, אם כן מה יפה כוח בית דין, אתמהא!! ונטעים הדבר ביתר שאת, ואבהיר ואומר שמטרת מתן תוקף פסק דין להסכמים היא לא רק לוודא שהצדדים מודעים לסעיפי ההסכם ומבינים אותם אלא בעיקר להפיכת ההסכם לפסק דין שכבר ניתן לאכוף אותו ללא התדיינות נוספת בבית הדין, ולפנות להוצל"פ ישירות עם פסק הדין המאושר שניתן לו תוקף פסק דין. לכן, נראה לענ"ד, שגם ביחס לדברים, שלא ניתן ליצור בהם התחייבויות משפטיות על בסיס הסכמים בלבד (גם עם קנין וגם עם שטר) כמו 'קנין דברים' וקניינים על דברים שאין בהם ממש, והתחייבות על דבר שלא בא לעולם, וכדומה, מאחר וברור, שבית הדין במסגרת החלטותיו, יכול לחייב בהם, הרי שצדדים שמבקשים להפוך את ההסכמים שביניהם לפסקי דין, ובית הדין מאשר את בקשתם, ומוציא החלטה שאומרת שבית הדין נותן תוקף פסק דין להסכם, הרי שכל סעיפי ההסכם הופכים להיות החלטותיו של בית הדין, וממילא כל החסרונות של אסמכתא, דבר שלא בא לעולם, דבר שאין בו ממש, ודבר שאינו קצוב, נעלמו כלא היו, כי מעתה המחייב את קיומם זה בית הדין ולא הסכמת הצדדים.
ואכן, רבים מהסכמי הגירושין והסכמי הממון כוללים סעיפים של קנין דברים, ודברים שאין בהם ממש, כמו זכויות מגורים, והסדרי שהות, ומי ייקח את הילדים מהיכן ולהיכן ומתי, ומי יפנה את הדירה ומתי, ועוד כהנה וכהנה, שאת כולם אם באנו לאכוף רק מחמת היותם מוסדרים בהסכם ועל אף קבלת הקנין על ההסכם וכתיבתו שטר, לא היינו מוצאים ידינו ורגלנו, שהרי בחלקם הוא קנין דברים בעלמא, וחלקם זהו קנין על דברים שאין בהם ממש, ועל דברים שלא באו לעולם. לאור האמור, שעם מתן תוקף פסק דין להסכם לבקשת הצדדים, נעשה מקור החיוב פסק דינו של בית הדין ולא ההסכמה של הצדדים כשלעצמה, ולכן כל ההתחייבויות הללו מחייבים. הרי זה מעין דינא ד'קנין אודיתא' שההודאה עצמה נותנת להצהרה מעמד של כאילו כך היו פני הדברים, (ומבואר היטב בקצות החושן סימן מ ס"ק א), ואכמ"ל.
ואוסיף על הנ"ל ציטוט מפסק דין אחר שבו התייחסנו לשאלה, האם יש צורך בקבלת קנין על הסכם שמונח לפני בית דין ומבוקש על ידי הצדדים לאשרו וליתן לו תוקף פסק דין, שלענ"ד אין צורך בקבלת קנין על כך, ואין הקנין בכה"ג בא אלא לחיזוק ההתחייבות בלבד.
ואוסיף על האמור גם את הבאות.
מעבר לביסוסה של המסקנה הנ"ל ממקורות הגמרא והראשונים בסוגיות הנ"ל, יש לה בית אב גם מהפסיקות הבאות.
מעשה שנעשה על ידי ראשי הקהל או בפניו תקף הלכתית, גם אם לא נעשה בו קנין, וגם אם מדובר במעשה, שאם היה בין יחידים ללא קנין היה כל צד רשאי לחזור בו. כך משתמע מדברי הרמ"א חו"מ סימן כב סעיף א שכתב בזה הלשון:
"כי כן נוהגים דכל מה שאדם מקבל לפני ראשי העיר, שלא יוכל לחזור בו".
ואמנם, דברי הרמ"א הללו הם בהקשר למי שקיבל עליו לדון בפני טובי העיר או הממונים מטעמם, שאינו יכול לחזור בו אף שהם פסולים לדון, אבל מקורם של הדברים (כמבואר בסמ"ע ס"ק יב, וביאור הגר"א ס"ק י) הוא מדברי הגהות מרדכי בבא מציעא סימן תנז-תנח, ששם מיירי בהשכרת מלמד על ידי רבים, ובפני הרבים, והוא הדין והוא הטעם לכל דבר הדורש קנין, שאם נעשה בפני שלושה ממונים, כבר אינו יכול לחזור בו אף ללא קנין, ובלשונו הברורה של ההג"מ שכתב:
"וששאלת רבים שהשכירו מלמד אם יכולין לחזור [...] הדין פשוט מההיא דפרק בני העיר, כל דבר הנעשה בפני שבעה טובי העיר ואפילו בפני ג' אין יכול לחזור דאין דומה מעשה רבים למעשה יחיד ורבים הם שלשה [...] ולכך נהגו שכל דבר הנעשה ברבים אין צריך קנין במקום שיחיד צריך קנין, ושלשה טובי העיר חשובים כמו כל העיר [...] וכל דבר תנאי וקנין די בג' טובי העיר כדאמרינן בנדרים פ' השותפין גבי ההוא דאמר זכוותא לב"ד", עיי"ש היטב.
וכן כתב בשו"ת הרמ"א סימן נ.
ונראה פשוט, שבית דין של שלושה הממונים בעיר כמוהו כג' טובי העיר, ועוד יתיר מהם, כדמוכח מראייתו ממתפיס זכוותא לבי"ד, ויעויין להדיא בלבוש חו"מ סימן קס"ג שכתב בהאי לישנא:
"קהל שפטרו אחד ממסים פטור בלא קנין, וכן כל דברי הקהל אינם צריכים קנין, דהוי כאילו נעשו בבי"ד ומה שנעשה בפני בי"ד אין בו חזרה.
וכך כתב להדיא בנחל יצחק חו"מ סימן כב על הנ"ל.
וכן פסק כדבר פשוט הגר"א וולנדברג זצ"ל בשו"ת צית אליעזר חי"ב סימן עד (ומשם כל המקורות הנ"ל, ושם מובאים מקורות נוספים), שמדבר על הסכם ממון בפני בית הדין, בזה הלשון:
"ועל כן לית דין צריך בושש דמה שנעשה בפני בי"ד א"צ קנין. ולאחר שנגמר הדין ויצא מבית דין פסק על כך, שוב אין יכולים לחזור מזה".
והגיונם וטעמם של דברים יכול להתפרש בכמה אנפין, או שמה שנעשה בפני בית דין יש בו גמירות דעת גמורה ושוב אינו צריך קנין, כדאשכחן בכמה דוכתי שיש דברים שאין צריך בהם קנין, כי המחייב והמקנה גמר בדעתו (ובמקום אחר הארכנו בזה, ואכמ"ל), או שזהו מכוחו ומתוקפו של בי"ד (או טובי העיר), שמה שנעשה בפניו כבר אין בו חזרה, שלא יהיה בית דין חוכא ואיטלולא לחזור בהם ממה שנעשה בפניו, וכמו דמהני בי"ד חשוב בכל אסמכתא, (ומעין מה שכתב הר"ן גיטין מ ע"א גבי קנין אתן באסמכתא "דכל שנעשה בב"ד אנן סהדי דלא מחייך בבי דינא"). ובחזון איש, סנהדרין סימן יז ס"ק ד, כתב בשם המהרי"ק בשם הרשב"א שהטעם שקבלה בפני בית הדין לא צריכה קנין, בזה הלשון:
"ובתשובת הרשב"א שהביא מהרי"ק שרש קפ"ב מבואר, דהוא משום שקיבל בפני בית דין וחשיב כתקנת ב"ד, וכל שמקבל בפני בית דין יש לתקנתם כח בית דין שנעשה קנין, ונראה דלא נחלקו הרמ"ה והרשב"א בשרשי הדברים, דמודה הרשב"א דהודאה חשיבא קנין, ומודה הרמ"ה דדבר הנעשה בפני ב"ד הוי כתקנת ב"ד, כמו שהאריך מהרי"ק שם".
ולא מצאתי את דברי הרשב"א במקורותיהם, בלשון הנ"ל, ונראה שהחזו"א בעצמו הסיק כך מדבריהם ולא שהם כתבו כן מפורשות, ועל בסיס האמור שקבלה בפני טובי העיר אינה צריכה קנין.
ועוד לענ"ד שבמקום שברור לצדדים שבעקבות ההסכמה המוצהרת בפני בית דין תבוא החלטה שיפוטית שתאשר אותה, ישנו תוספת חיזוק לתוקפו של ההסכם גם ללא קנין, והוא מעין העיקרון של 'חזי דעלך קא סמיכנא', שהתחייבותו חלה גם ללא קנין, ואף כאן שלא יעשה מפסקיהם של בתי הדין חוכא ואיטלולא, לחזור בו לאחר ההחלטה לאשר את ההסכם, ויעיין עוד בשו"ת ציץ אליעזר חט"ז סימן נג, ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ז חו"מ סימן א.
ועוד יש להוסיף על כל האמור, שלכאורה שממה שהוצרכו לדון, אי פשרה צריכה קנין, לכאורה מוכח, שאלמלי הטעמים שנאמרו שם, והובאו לעיל, אמאי פשרה צריכה קנין, היה די בהצהרה על קבלת הפשרה בפני בית הדין, כדי ליתן לה תוקף הלכתי, ואף שיש לדחות, מכל מקום, חזי לאיצטרופי לכל הנ"ל, שכל התחייבות והצהרה על וויתור בפני בית הדין כמוה כעשיית קנין עליו.
וכמסקנה הנ"ל העלה כבוד ידידנו הדגול והנעלה הרה"ג אוריאל לביא שליט"א אב"ד בירושלים בספרו עטרת דבורה ח"ב סימן כד, שגם הסכם שלא נחתם ולא התקבל עליו קנין, כל שנעשה בפני בית הדין על מנת להופכו לפסק דין, כבר אינו צריך קנין ובתוקפו ההלכתי הוא עומד, והביא מקורות למסקנתו זו מדברי הפוסקים הנ"ל, עיי"ש.
עד כאן ציטוט מפסק דין (ביה"ד הגדול) מתאריך 14.11.21 מס' תיק 973835/2, ויש לצרף המצוטט לאמור בכאן.
בהתאם לכל האמור, הרי שבנסיבות התיק שבפנינו, כל הגורמים הנ"ל התקיימו בהתחייבות שבסעיף 5.2 להסכם הממון המדובר. הרי היא בכלל סיטומתא, שהרי הסכמים רבים מאוד כוללים סעיפים של התחייבות שאינה קצובה, והרי היה בה קנין מפורש, וכתיבתה בהסכם כאילו נכתב שטר עליה, וההתחייבות למזונות הייתה בתמורה להסכמת האישה להינשא למנוח ואינה כמתנה בעלמא בלבד, ונעשתה בפני בית דין חשוב, ואף הפכה להיות פסק דינו על ידי בית הדין האזורי שאישר את ההסכם כבר בשנת תשס"ד (2004).
לאור האמור, קשה בעיניי לקבל את העמדה האומרת, שעל אף כל הנ"ל, אין להתחייבות שבפנינו תוקף הלכתי, ללא שהצד השני טוען כנגד תוקפה של ההתחייבות, ורק על בסיס האפשרות לטעון קים לי כהרמב"ם בניגוד לדעת רבים מן הפוסקים, ולענ"ד בהצטבר כל הגורמים הנ"ל גם הפוסקים כהרמב"ם בדבר שאנו קצוב היו מודים שיש להתחייבות המדוברת תוקף מחייב.
ובכן, לענ"ד יש לסעיף 5.2 להסכם תוקף מחייב וה'הקדש' חייב לשלם את האמור בסעיף זה.
והנה בפסק הדין האזורי, וכך גם עמיתי שליט"א בנימוקיו, עוררו גם את החיסרון שיש באפשרות הגבייה לשל סעיף 5.2. בהתאם להלכה, שאין גובים למזונות אלמנה מנכסים משועבדים ואף לא מנכסי הקדש (שו"ע אבהע"ז סימן צג סעיף כ), שלכאורה אין מקום להגבות את סעיף 5.2 מנכסי ה'הקדש', אבל לענ"ד השוואת נדון דידן לאמור בהלכה הנ"ל אינה מוכרחת, ובנסיבות שפנינו אין ספק שניתן לגבות למזונות האלמנה מנכסי ה'הקדש', וזאת על בסיס שתי הבחנות.
ההבחנה הראשונה והיא העיקר, ה'מקדיש' הצהיר במפורש בהסכם עצמו (סעיף 5.8) שבכוונתו להקדיש את נכסיו, ושיגבו לאלמנה למזונות מה'הקדש'. משמעה של הצהרה זו היא שהמנוח אינו 'מקדיש' ל'הקדש' ולמטרותיו רק את מה שנותר לאחר הניכוי למזונות האלמנה, ולכן גבייתה לא תיחשב גבייה ממשועבדים כלל. כך גם הקדשתו של המנוח את הנכסים הייתה במפורש ולהדיא בהתחשב בהתחייבותו הקודמת למזונות האלמנה. למה הדבר דומה למי שנותן לאחר במתנה את כל מה שיישאר מנכסיו לאחר קיזוז חוב שהוא חייב בו, שקיזוז החוב לא ייחשב כגבייה ממשועבדים, שכן מקבל המתנה מעולם לא קיבל את מה שקזזו ממתנתו, והוא הדין והוא הטעם בנדו"ד גבי ה'הקדש' והדבר לכאורה פשוט. ואמנם, אילו היה המונח מוכר את כל נכסיו לאחר תמורת תשלום, לאו בדידיה תליא מילתא אלא בלוקח, וייתכן בהחלט שבכה"ג ייחשב כגבייה ממשועבדים.
ההבחנה השנייה היא שהעברת העיזבון ל'הקדש' יחול רק לאחר פטירתו ובסמוך לה ממש, והרי זה כעיזבון שנופל לפני יורשים שגובים ממנו למזונות האלמנה, ולא מיקרי גבייה ממשועבדים. המנוח בצוואתו מקדיש את נכסיו מפורשות רק לאחר מותו (באשר לשאלה איך זה פועל הלכתית בכל סוגיית ה'הקדשות' ללא שהעיזבון נופל לפני היורשים, יעויין בעזר משפט) בהלכה האמורה לעיל (ברמ"א אבהע"ז סימן צג ס"כ) שמזונות אלמנה שאינם קצובים אינם נגבים מנכסי הקדש, העירו בנושאי כלים על אתר, שזה רק אם המקדיש הקדיש את נכסיו בהיותו בריא, אבל אם הקדישם בהיותו חולה אין ה'הקדש' חל רק לאחר מיתתו וממילא האלמנה גובה ממנו מזונותיה ולא מיקרי מנכסים משועבדים, יעויין בבית שמואל שם ס"ק לג ובחלקת מחוקק ס"ק לא, ואמנם יש שחלקו על כך, וס"ל שגם בהקדיש בחוליו דינו כמתנת בריא שחלה מחיים, אבל זה רק מחמת הספק, שמא דין המקדיש בהיותו שכיב מרע כמתנת בריא שאינו חוזר אם עמד, יעויי"ש באבני מילואים ס"ק יד ובפתחי תשובה שם ס"ק יב, אבל בנדו"ד שהדברים מפורשים שצוואתו של המנוח תחול רק לאחר פטירתו, הרי זה ככל עיזבון שהאלמנה גובה ממנו מזונותיה.
וגם אם לא נקבל את ההבחנות הנ"ל, הנה בפסק דין האזורי מיום 12.4.24 כתב כבוד הגאון הרב וידאל שליט"א בנימוקיו הנהירים חילוק נוסף לאמץ כוח הגבייה לאלמנה מנכסי ה'הקדש' והוא שהיכא שנעשה קנין על החיוב, כבר ה"ל כחוב רגיל שגובה ממשועבדים, עיי"ש שתמך יתדותיו מדברי התומים סימן ס ס"ק ו ומדברי ה'אביר יעקב' רבינו יעקב אבוחצירא זצוק"ל בספרו 'יורו משפטיך ליעקב' סימן קלו, עיי"ש.
עוד יש לומר בנדו"ד מעין זה, שכל הדין האמור בהלכה הנ"ל, שאין לגבות ממזונות האלמנה שאינם קצובים מנכסי הקדש זהו דווקא ממזונות אלמנה מתקנת חכמים אבל בנדו"ד שמקור החיוב הוא מתוקף ההתחייבות שבהסכם ניתן לגבותם אף ממשועבדים, שקדם החיוב בהם ל'הקדש', וככל חוב אחר, וכפי שבא בגמרא להדיא (גיטין נא ע"א וכתובות קב ע"ב) גבי מזונות בת אשתו, ש'היא גובה ממשועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב'.
ובכן, לענ"ד אין לפקפק כלל בגביית המזונות המדוברים מנכסי ה'הקדש' שנעשית כדת וכדין, וזאת מלבד מה שמדובר בהחלטה חלוטה שאין לנו הצדקה הלכתית/חוקית להתערב בה בהליך הערעור שבפנינו.
מעתה, לאחר שהסקנו שאין מקום לפקפק באכיפת סעיף 5.2 להסכם וגביית המזונות שבו מנכסי ה'הקדש' נעשית כדת וכדין, נשוב לדון בעילות הערעור המוצגות לעיל שלדעתי יש לדחותם.
כאמור, שתי עילות ערעור מרכזיות הוצגו לפנינו, שאתייחס לכל אחת בנפרד.
הראשונה - לא היה על בית הדין להורות על קיזוז הקצבאות מהמל"ל ומקצבת הפנסיה מהסך הכללי של המזונות השוטפים בסך 8500 ש"ח מאחר והם אינם קשורים ואינם נובעים מהתחייבותו של המנוח בהסכם המדובר. ואמנם טענת המערערת כנגד הכללת קצבת הפנסיה של המנוח בכלל התשלום אינה מובנת כלל, שהרי ברור שקצבה זו מגיעה למערערת רק מזכויותיו של המנוח ואילו התגרשה ממנו בטרם פטירתו לא הייתה מקבלת מזכויות אלו מאומה, ולכן אין חילוק אם היא מקבלת את צרכיה מעיזבונו של המנוח או מזכויות כספיות אחרות שלו. אולם, באשר לקצבת השאירים מהמל"ל, לכאורה טענת המערערת מסתברת היא, שהרי לא מחמתו היא מקבלת זכויות אלו אף שבפועל תוגדר כאלמנתו במל"ל, שהרי גם אם הייתה מתגרשת ממנו והייתה מוגדרת כאלמנת בעלה הקודם הייתה מקבלת קיצבה זהה לחלוטין, ואין סיבה לייחס תשלום קצבה זו כתשלום מעיזבון המנוח עבור מזונותיה, והרי זה ככל שאר נכסיה הפרטיים שלא באו בחשבון כשקצב בית הדין את מזונותיה, אתמהה!!.
ואכן, אילו הייתה ההחלטה לקציבת המזונות בבחינת יקוב הדין את ההר ולא על בסיס הפשרה, ואילו הייתה החלטה זו ברת ערעור היה מקום לקבל את הערעור בעניין זה, אבל כאמור ההחלטה לכלול את קצבת המל"ל בכלל המזונות ניתנה כבר בשנת 2017, ולא הוגש על כך ערעור, ולכאורה אין הצדקה להתערב בה כעת לאחר כ9 שנים, ועוד שלדעתנו היא ניתנה על בסיס פשרה ושיקול דעת.
נראה בעליל מהעיון בחומר שבתיק מהעבר, שקציבת המזונות הנ"ל שבכללה ההוראה לנכות את הקצבאות נעשתה על דרך הפשרה בלבד, ולא על דרך הדקדוק. הסיבה בצורך לעשות פשרה ולא לקיים 'יקוב הדין את ההר' הייתה בגלל ספיקות רבות שעלו לבית הדין האזורי בשעתו, ובכללם התנהלותה של המערער כנגד יצירת ה'הקדש' והעדר תום הלב שלה ושל המייצגים שלה בפנייתם לבית דין, ולאור העובדה שבסופו של דבר, לאחר שגבתה את כתובתה, הרי שמקור החיוב במזונות הוא ההסכם ולא מזונות אלמנה מתקנת חכמים, והואיל וכך, הרי שבבואה לגבות את מזונותיה מכוח החיוב הנ"ל הייתה צריכה לישבע שלא נפרעה בדרך אחרת, ככל הבא לגבות מנכסים משועבדים, ומאחר ולא נהגו להשביע בבתי הדין עשו פשרה כראות עיניהם, שבכללה נכנס גם הקיזוז של קיצבת השאירים מהמל"ל, שהרי בסופו של יום תהיה לה הכנסה נוספת שוטפת לצרכי מחייתה וקיומה. והואיל והבסיס להכרעה זו הוא פשרה, ומאחר וזכות הערעור על ההחלטה כבר חלף הלך לו מזמן, אינני רואה הצדקה כל שהיא להתערב בהחלטה העקרונית לקזז את קצבת המל"ל.
עילה הערעור השנייה היא קציבת גובה המזונות שלא לפי רמת חייה, שהורגלה לה המערערת בחיים חיותו של המנוח. גם בנוגע לעילה זו, כאמור, מדובר בהחלטה חלוטה שלא הוגש עליה ערעור. מלבד זאת, לאור האמור, שבסופו של דבר החיוב במזונותיה נשען על ההסכם ולא על תקנת מזונות אלמנה, הרי שאין להחיל על חיוב זה את הכלל ש'עולה עימו' למה שהורגלה. וזאת מלבד מה שגם במזונות אלמנה מחמת התקנה, נחלקו ראשונים ואחרונים אי אמרינן בהו 'עולה עימו' או רק ש'אינה יורדת' או שאף 'יורדת' (יעויין רמב"ם פי"ח מהלכות אישות ה"ג ובהשגת הראב"ד ובנושאי כלים על אתר, וברשב"א בתשובותיו ח"א סימן תתקכ"ג, מאירי כתובות סה ע"ב, ועוד). ובנוגע להתחייבות המנוח, מאן לימא לן, שכוונתו בהתחייבותו היא להעניק לה מזונות על הרף הגבוה, ואדרבה מסעיף 5.3 להסכם שבו הוא מצהיר על ההכנסות השוטפות כמקור למחייתם של בני הזוג בסך של כ6000 ש"ח, משתמע ההיפך, שכוונתו הייתה למזונות על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה, ומכל מקום, מידי ספק רבתי לא יצאנו. ובכל ספק בהסכם כלל גדול בידנו 'יד בעל השטר על התחתונה' (שו"ע חו"מ סימן מג) ואין להוציא ממון על בסיס ההסכם אלא את המינימום שבו, וזה מה שעשה בית הדין, הן בהכללת קצבאות המל"ל והפנסיה בקצבת המזונות, והן בדחיית התביעות השונות של המערערת המוצגות לעיל, שעיקרם הוא הגדלת גובה המזונות והטיפולים הרפואיים לרף גבוה מהמינימום המקובל. בהכרעה עקרונית זאת, לא מצאנו הצדקה להתערב בשיקול דעתו של כבוד בית הדין האזורי, שהכרעתו מסתברת ביותר בבואו לחייב את ה'הקדש' במזונות המערערת.
בהתאם לכל האמור, לדעתי יש לדחות את הערעור, ובהתחשב בחלק מטיעוני הערעור שלא ניתן לומר עליהם, שהינם טענות סרק, לא קמה לה עילת החיוב בהוצאות על אף דחיית הערעור.
הרב ציון לוז-אילוז - דיין
לאחר שמיעת ובחינת מכלול הטיעונים והמענים של המערערת, מחד ושל ב"כ ההקדש ע"ש המנוח ז"ל, מאידך ולאחר העיון הראוי בכל החומר שבתיקי ביה"ד קמא וביה"ד דנן ולאחר העיון בפסקי הדין המאלפים, הבהירים והנכוחים, המפורטים והמנומקים - של עמיתי הדיינים, עליונים למעלה, הרה"ג ציון לוז והרה"ג אברהם מאיר שלוש שליט"א, אשר טעמם ונימוקם עימם, בטוב טעם ודעת, דבר דבור על אופניו, איש על דגלו וטעמו באותות - הנני מצטרף בזאת למסקנת דבריהם לפיה יש לדחות את הערעור על כלל חלקיו.
לחיבת הקיצור ואך 'כיהודה ועוד לקרא' אוסיף בקציר אמרים את הנראה לענ"ד, כדלהלן.
ריש מילין, אקדים ואומר שאל מול תביעתה של המערערת, האלמנה, למיצוי כל זכויותיה על פי דין ולמימון "כל צרכיה" על פי הסכם הממון וכו' ולצד בירור תוקף והיקף חיוביו והתחייבויותיו של המנוח כלפי אלמנתו תחי' - קמה וגם ניצבה חובתו הרמתה של בית הדין לדאוג עד מאוד ולהזהיר מכל פגיעה בכספי ונכסי ההקדש כמו גם לבחון הדק היטב שכל התביעות כלפי ההקדש ושכל ההתנהלות של ההקדש ושל נאמניו - נעשית על פי דין, בהתאם לרצונו של המנוח ע"ה - בהתאם להלכה, בהתאם לצוואתו, להתחייבותו ולאומדן דעתו של המקדיש וכו' שכן על פי מסורת הפסיקה בבתי הדין הרבניים, אין בית הדין רק "דן" בענייני ההקדשות אלא הוא 'אביהם של ההקדשות' והאפוטרופסים הממונים על ידי בית הדין הם שלוחיו (עיין דרכי משה חושן משפט סימן רצ ס"ק א בשם תשובת הרשב"א, חכמת אדם סימן קמז סעיף כג, שערי עוזיאל שער ז פרק א). בית הדין כ'אביהם של ההקדשות' וכממונה עליהם מחויב לפקח ולהבטיח את שמירתם של נכסי ההקדש כמו גם לוודא שכל ההתנהלות של ההקדש מתבצעת באחריות כדי שהקרן והפֵרות יעמדו ליישום המטרות הנעלות של המקדיש המנוח ע"ה. משכך, שומה על ביה"ד כ'אביהם של הקדשות' לדאוג עד מאוד לכספי ההקדש ולהבטיח את השימוש בכספי ההקדש אך למטרתם ולייעודם.
עוד אקדים ואזכיר את הוראות תקנה קלה' לתקנות הדיון הקובעת כי :
"אין ערעור אלא על יסוד הנימוקים דלהלן:
א) טעות בהלכה.
ב) טעות הנראית לעין בשיקול-הדעת או בקביעת העובדות.
ג) פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון.
בנידון דנן, אחר העיון בכל הנתונים העובדתיים ובכל הטיעונים והמענים ההלכתיים והמשפטיים בתיק ובכלל ההחלטות והנימוקים של ביה"ד קמא כמו גם בכלל הנימוקים של עמיתי שליט"א - נראה לענ"ד כי ביה"ד קמא אכן שקל ובחן כדבעי - בעיון וסברא, כדרכה של תורה את כל תביעותיה של האלמנה ואף נענה לעיקר מבוקשה, בעין טובה ורחבה בדרך הישר והטוב, בדרך הפשרה ולפנים משורת הדין עת העמיד את חיוב מילוי צרכיה עד לסך לא מבוטל של 8500 ש"ח.
לא מצאתי בפסקי ביה"ד קמא טעות בהלכה ולא טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות.
החלטות ופסקי הדין המנומקים של ביה"ד קמא, לאורך כל השנים, ברור מיללו.
החלטות ביה"ד קמא מיום 12.4.24 (שקבעו את החיוב מכוח 'הסכם הממון' ולא מכח תק"ח למזונות אלמנה) כמו גם מיום 26.5.16 אודות רמת חיים בינונית (ללא נסיעות לחו"ל, תכשיטים, מוניות וכו') כמו גם מיום 9.2.2017 (שקצבו את הסכום עד 8500 ש"ח) לא עורערו והן עומדות בחילן ובתוקפן.
מעבר לכך, קיימות ראיות חזקות וברורות אודות אומדן דעתו המוכחת , באומר ובמעש, של המקדיש ע"ה לכך שכל רצונו ועיקר מאווייו ועניינו הוא לצוות את כל נכסיו להקדש (וזאת אף תוך הדרת יורשיו וקרוביו ). לצד זאת, נראה בעליל כי אומדן דעת כוונתו והתחייבותו של המקדיש בדבריו 'לדאוג ל'כל צרכיה' של האישה' (שנישאה לו בזיווג שני) הייתה אך כהלכות גוברין יהודאין, במידה ובמשורה, בהתאם לצורך, כיאה לכבודה של האישה , ובהתאם למקובל ולנהוג בבנות ישראל בלבד (ולכן כתב 'שארה וכסותה - כבנות ישראל'.. ועל בסיס זה הוסיף והתחייב מתוך רצון טוב "לתת למנהל עזבונו הוראות מתאימות להמשיך ולדאוג לכלכלתה ולכל צרכיה של האישה.. - ראשית, י"ל כוונתו רק לדאוג שלא יחסר לה (ואם יחסר - ישלים לה) דלאו דווקא לתת לה מדיליה באופן שיש לה נכסים רבים ורכוש רב המספיק לצרכיה ואולי יש לומר עכ"פ ש'לדאוג' היינו רק לכל מה שהיא צריכה על פי המקובל והנהוג ותו לא ) וגם אם מידי ספקא לא נפקא - יד בעל השטר על התחתונה ובפרט שאומדן הדעת תואם את פרשנות סתימת הדברים.
משכך, ובהתאם לכלל הנימוקים שהובאו לעיל - כלל הכרעות בי"ד קמא בהתייחס לכל אחת מהתביעות הכספיות לרבות בסוגיית טיפולי השיניים, ההוצאות, הנסיעות במוניות וכו' - נכוחות למבין וישרות למוצאי דעת.
בחינת ההתנהלות והפעולות בתיק - מעלה תהיות של ממש וספיקות רבים (במישור העובדתי ובמישור ההלכתי) באשר לעצם תוקפה והיקפה של ההתחייבות של האיש ובשים דגש על אומדן דעתו ורצונו של המקדיש וכל המסתעף.
והנה בסוגיית ההכרעה בנ"ד בהתייחס לעצם דין התחייבות בדבר שאינו קצוב ולדין אמירת 'קים לי' כמו גם בדין יכולת הגביה מהקדש, מנכסים משועבדים וכו' דנו ונחלקו הדיינים שליט"א כמובא באורך וברוחב - בנימוקי הגר"ח ווידאל, הגר"צ לוז והגרא"מ שלוש, כל אחד טעמו ונימוקו עימו, ואין כאן המקום להרחיב, באשר זאת תורת העולה שלכולי עלמא בנידונינו אין מקום לקבל את ערעורה של המערערת ועאכ"ו בצירוף כלל השיטות, הנימוקים, הספיקות וההכרעות - העולים לדינא, הלכה למעשה.
למעלה מן הצורך אציין כי בנידונינו מקובלת עלי עמדת הגר"צ לוז שליט"א והגר"ח וידאל שליט"א נוכח צבר הסברות והשיטות לקיום ההתחייבות בדבר שאינו קצוב בנידון דנן (החלטה חלוטה עם תוקף של פסק דין כבר בשנת 2004, ההקדש עצמו לא טען כנגד תוקף ההתחייבות ולא טענינן, רוה"פ חלקו על הרמב"ם, שטרי פסיקתא, התחייבות בבי"ד חשוב, התחייבות בקניין, בשטר, התחייבות בתמורה לעומת מתנה, סיטומתא, מנהג בתי הדין, חיסרון בגברא לעומת חיסרון בחפצא, התחייבות בפני ביה"ד א"צ קניין (גמירות דעת, תקנת וכח בי"ד, חזי דעלך קא סמיכנא), בקשת וקבלת תוקף של פס"ד יוצרת חיוב עם תוקף ביצוע מכח פסק הדין, אין לומר 'קים לי' כנגד פסק דין חלוט ) וצבר סברות לאפשרות גביית מזונות מההקדש (דמפורש שהקדיש רק לאחר מה שנותר לאחר מילוי חיובו ושההקדש יחול רק אחרי פטירתו ול"ח משועבדים ובפרט שתוקף החיוב הוא ההתחייבות בהסכם שקדמה להקדש ובפרט כשנעשה קניין על החיוב והווי כדין חוב רגיל ) וזאת לצד שיטת הגרא"מ שלוש שליט"א ע"פ פסיקות מרן הגר"ע יוסף זיע"א לפיהן גם בנ"ד י"ל קים לי כרמב"ם אלא שכאמור לעיל - כמנומק וכמפורט, הלכה למעשה, לכל הדעות - יש לדחות את הערעור, מכלל הטעמים והנימוקים המצויינים לעיל (ההחלטות החלוטות לא עורערו, קים לי על מה שאינו קצוב או שעכ"פ המנוח התחייב עד לסכום שקצב (5900) ולכל היותר עד 8500 והבו דלא לוסיף עלה, עילת החיוב היא מכח ההסכם ול"ש לדין עולה עימו, אין כל הכרח שכוונת המתחייב לרף הגבוה, יד בעל השטר על התחתונה, דמי הפנסיה הם כספים המגיעים למערערת מכוחו של המנוח, דמי קצבת השארים נכללו בהחלטות ביה"ד כבר משנת 2017 ונראה כי הן ניתנו גם נוכח צבר הספיקות, על דרך הפשרה ועוד).
לעניין זה רק אוסיף ואציין (בראשי פרקים בלבד - צבר עובדות רלוונטיות ושאלות הלכתיות אשר עלו ונידונו בתיק ) את עצם עובדת הסדרת הסכם הממון בין הצדדים עובר לנישואין בזיווג שני, את הדגשת רצון המנוח להקדיש את כל רכושו להקדש לטובת מוסדות העדה הבוכרית - עוד טרם הנישואין, את התייצבותו בבית דין יחד עם המערערת לחזק את כינון ההקדש ואת ידיעתה הברורה כמו גם הסכמתה והשתתפותה הפעילה של המערערת לכל פעולותיו של המנוח בנידון, את סדר סעיפי הסכם הממון - הקדמת ההקדש, בסעיף 4.8 - למילוי צרכי האישה, בסעיף 5.2, את אופן ניסוח הדברים בהסכם הממון, את ציון (הגדרת והגבלת) סך הכנסותיו לכדי 5900 ש"ח לכלכלת שני בני הזוג, את קביעת שם ההקדש על שמו של המנוח ועל שמה של רעייתו הראשונה ז"ל, דקדוקי הלשון, הפיסוק (בעיקר סעיף 5.2) והניסוח של סעיפי ההתחייבות לאישה, את בחינת הביטוי "כל צרכיה" של האישה על פי הלשון ("שעשה לי כל צרכי" -הארת הגרא"מ שלוש) ועל פי אומדן דעת המתחייב, על פי גדר החיוב ההלכתי, על פי המקובל והמנהג וכו' ואת חילוק הנוסח בין מילוי כל צרכיה בחיי האיש ובין מילוי כל צרכיה לאחר פטירתו, את הסתירה לכאורה בין ההתחייבות בהסכם הממון לבין הצוואה (בה הזכיר אך בכתב ידו ואך בשולי ובשלהי הצוואה רק את זכות המגורים של המערערת בדירה בזה"ל - "אני מאשר לאשתי...להמשיך ולגור בדירה ברחוב... עד 120), את פשר ותוקף ההתחייבות אך 'לצוות' את מנהל העיזבון (קניין דברים) לדאוג לכל צרכי האישה אל מול הצוואה בפועל, גדרי דין יד בעל השטר על התחתונה, המע"ה והוצאה מנכסי הקדש, גדרי דין התחייבות בדבר שאינו קצוב, גדר דין "קים לי" בנ"ד וספק בעצם יכולת הגביה מההקדש , גדרי דין גביה מנכסים משועבדים, סוגיית תוקף ההתחייבות בהסכם הממון (תק"ח או חיוב חדש) והשלכתו על דין גביית האישה את כתובתה אל מול תביעת מזונותיה וצרכיה ועל קביעת גובה והיקף החיוב, בקשותיה המופרזות של המערערת למזונות גבוהים מאוד על חשבון ההקדש (לרבות עבור צרכי מותרות, נסיעות לחו"ל וכו') חרף רכושה הרב ב"ה ובניגוד גמור לרצונו ושאיפתו של המקדיש, זכאות האישה לקצבת שארים ולכספי הפנסיה של המנוח, השלמה לסך של 8500 ש"ח, אומדן דעת המנוח לדאוג לצרכי האישה בחייו ואחרי מותו על פי רמת מחייתו ומסך הכנסותיו בלבד ולא מכספי ההקדש, קביעת בי"ד קמא ביום 8.9.2004 לאשר רק את סעיפי הסכם הממון התופסים על פי ההלכה (למעט סכום לא קצוב או להגדיר רק את הסכום הקצוב), האם המנוח יכל לחזור בו בצוואתו המאוחרת - מיום 18.6.13 - מהתחייבותו בהסכם הממון לתת הוראות מתאימות למנהל עזבונו להמשיך לדאוג לכלכלתה ולכל צרכיה של האישה (שלא קויימה), היעדר ניקיון הכפיים וחוסר תום הלב בתביעות המופרזות ובהתנהלות המשפטית כנגד הצוואה וכנגד רצונו של המנוח ועוד.
ואת עלית על כולנה - בשים דגש ושימת לב מיוחדת לכל הנטען אודות התנהלות חסרת תום לב ונעדרת נקיון כפיים של המערערת יחד עם ב"כ וב"ב עת פעלו ביד אחת, שלא בקודש, יחד עם קרובי המנוח לקעקע את ההקדש מיסודו (יעויין פסק הדין של בית המשפט מיום 15.11.21 שאישר את הצוואה על כלל סעיפיה, וכדי בזיון וקצף) בניגוד גמור לצוואתו ההלכתית והחוקית ובסתירה עצומה לרצונו ולשאיפתו בקודש, עוד בחיים חיותו, של המנוח ע"ה וחרף ידיעתה של המערערת, והדברים חמורים עד מאוד וד"ל.
נראה לומר בצער כי המנוח לא פילל להתנהלות בעייתית כזו של רעייתו - בחינת "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם" - הנוגדת את רצונו ואת צוואתו של המנוח ע"ה חרף רצונו הטוב לדאוג בכנות לכל צרכיה של האישה, אף כי אחרי מותו ואכמ"ל.
מעבר לאמור, יש לראות בחומרה רבה את הזילות של המערערת וב"ב, את היעדרויותיה מדיוני ביה"ד (בניגוד לתקנות ולדין, תוך מניעת הבירור הנוקב והמתחייב בהיבט העובדתי וההלכתי - על פי דין) ואת התעלמותה הבוטה מביצוען המתחייב של הוראות והחלטות ביה"ד (בד בבד עם משלוח תכוף וחוזר של תזכורות לבית הדין למתן החלטות בבקשותיה למזונות מופקעים.. כשהיא לא מבצעת את הנדרש הימנה בהחלטות ביה"ד, לא מציגה תשתית מתחייבת לדרישותיה, לא מציינת חלופות ראויות לבקשותיה ואף לא מביאה כל אסמכתא אודות נכסיה, הכנסותיה וכו' ועוד ) לקידום ביצוע צוואתו ומילוי התחייבותו ורצונו של המקדיש ע"ה.
בנסיבות אלו ולנוכח כל הנ"ל - נראה לענ"ד שיש לדחות את הערעור על הסף ואף לחייב את המערערת בהוצאות על סך של 10,000 ש"ח, לטובת ההקדש .
הרב משה אמסלם – דיין
אף שכבוד עמיתי שליט"א מסכימים למסקנתי, עצור במילין לא אוכל, כי מה שכתבו שבנדון דידן אף מרן הראש"ל זצ"ל ש'ר המסכי'ם כי ניתן להתחייב בדבר שאינו קצוב, הכתוב עצמו מכחישן וכמפורש בזה עליונים למעלה, ואין אלו אלא דברי נביאות (וראה תוספות ב"ב יב.) ומשכך אין צורך להשיב על הדבר.
הרב אברהם מאיר שלוש – דיין
בהתאם לכל האמור מחליט בית הדין:
א. יש לדחות את הערעור על כל חלקיו.
ב. בהתאם להחלטת בית הדין קמא, ההקדש ימשיך לשלם למבקשת את דמי המזונות, מעבר לדמי הפנסיה וקצבת השארים, עד סך של שמונת אלפים וחמש מאות ש"ח בלבד.
ג. אין לחייב את ההקדש בכל הוצאה מעבר לאמור, ועל המבקשת להשיב להקדש את סך שלושת אלפים ומאתיים ש"ח שקיבלה לצורך העסקת העובדת זרה.
ד. לפנים משורת הדין ולנוכח מכלול הנסיבות אין צו להוצאות (לדעת הרוב).
ה. יש להעביר העתק החלטה זו לכבוד בית הדין קמא.
ו. יש לסגור את התיק.
ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום כ"ט באדר התשפ"ו (18/03/2026).
הרב ציון לוז-אילוז הרב משה אמסלם הרב אברהם מאיר שלוש
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
