מיגו להוציא כאשר יש שטר כתובה
הרב לוז ציון
\
המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד יהודה אבלס)
נגד
המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד שחר ולנר)
הנדון: גדרי מיגו להוציא בתביעת כתובה
פסק דין
בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 25.11.25 שבמסגרתו נדחתה תביעת המערערת/האישה לשעבר לחיוב המשיב בתשלום כתובתה במלואה בסך 120,000 ₪.
על פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו.
נימוקו של בית הדין האזורי לדחיית התביעה בלשונו הוא כלהלן:
ברור מתוך דברי הצדדים כי האשה הביאה ליציאת האיש מהבית, והיא גם מנעה ממנו מלחזור עד שיקבל טיפול. אומנם ב"כ האשה בדיון השני ביקש לטעון שהאשה לא סילקה את האיש מהבית, אך האשה כבר הודתה בכך בדיון הראשון. לטענתה של האשה זה היה מוצדק, שכן היו לו לדבריה התפרצויות זעם לא שגרתיות.
טענות אלו של האשה בדבר התפרצויות זעם של האיש לא הוכחו. האיש הכחיש את טענות האשה וטען כי אדרבה, לאשה היו התנהגויות לא שגרתיות.
(בענין השאלה האם לאשה יש מיגו, שהרי מחד גיסא היא מודה שהוציאה את האיש מהבית ומנעה ממנו מלחזור, אך יחד עם זאת היא גם אומרת שעשתה זאת בגלל התפרצויות זעם של האיש?
אם יש לה מיגו, לכאורה הדין שמגיע לאשה כתובה כל עוד לא הוכח אחרת או לא נוצר ספק באשר לזכאותה. אך נראה שפה זה מיגו להוציא, שהרי היא באה להוציא מהבעל, וקיימא לן שמיגו להוציא לא אמרינן).
נמצא שהאשה מרדה בבעלה, והיא זו שהביאה להפרדת המגורים, ועליה מוטל להוכיח שמרידה זו הייתה מוצדקת. אלא שבמקרה דנן האשה לא עמדה בנטל הראיה, ולא הובאו הוכחות להתנהגויות בלתי נסבלות מצד האיש.
לאור זאת האיש פטור מלשלם את כתובת האשה, דאדעתא למיפק ולמשקל כתובה לא יהיב לה.
זאת אומרת, הנימוק העיקרי להפסדת הכתובה היא בשל היות האישה 'מורדת', ש'העזיבה את האיש מהבית וסירבה לקבלו בחזרה'. כשטענת האישה, שהסיבה שעשתה זאת הייתה בשל התנהגותו האלימה, התנהגות זו לא הוכחה על ידיה, והואיל וכך הוגדרה כמורדת שמפסידה כתובתה.
נבהיר ונציין בתחילת דברנו, שאמנם בפסק הדין מופיע נימוק נוסף, אבל הוא לא רלוונטי לערעור שבפנינו, מאחר והוא נשען על דעת המיעוט שבפסק הדין מיום כ"א כסליו התשפ"ד (4.12.23), ולפיו האישה מחלה על כתובתה מעיקרא, אבל נפסק שם כדעת הרוב שהאישה לא מחלה על כתובתה, והייתה רשאית לתבוע את כתובתה. על פסק הדין הזה לא הוגש ערעור, כך שזוהי החלטה חלוטה. והואיל וכך, דעת המיעוט שבפסק הדין הנ"ל שהובאה כנימוק נוסף בפסק הדין נשוא הערעור אינה רלוונטית לדיון שבפנינו, וניסיונו של ב"כ המערער לשוב ולהסב את הדיון להחלטה עקרונית זו לא היה במקום.
מכל מקום, על פסק הדין הדוחה מהותית את תביעת הכתובה בגלל היות האישה 'מורדת' הוגש הערעור שבפנינו.
עילות הערעור המרכזיות הן שתיים במספר.
האחת נוגעת להגדרתה ההלכתית של האישה כ'מורדת', והשנייה מתייחסת לעצם הקביעה העובדתית, שהאישה היא זו שהעזיבה את הבעל מהבית ללא הצדקה, ולכן היא 'מורדת'.
נתייחס לכל אחת מהעילות הללו בנפרד, ונתחיל מהאחרונה.
הקביעה העובדתית
אמנם, בדרך כלל בית הדין הנוכחי כערכאת ערעור לא מתערב בקביעות עובדתיות ולא דן בהם כלל בהליך של ערעור, ובהתאם לתקנה קל"ה (ב) לתקנות הדיון. אולם בהליך שבפנינו עילת הערעור אינה מתייחסת להתרשמות של בית הדין שהובילה לקביעה העובדתית, אלא לשיקול ההלכתי שהוביל את בית הדין לקביעה העובדתית, שלטענת ב"כ המערערת מדובר בטעות הלכתית. ונבהיר.
בית הדין האזורי בפסק דינו כתב מפורשות שקיבל את גרסת האיש/המשיב שהאישה 'סילקה אותו מהבית' רק בגלל הודאתה של האישה, וזה לשונם:
ברור מתוך דברי הצדדים כי האשה הביאה ליציאת האיש מהבית, והיא גם מנעה ממנו מלחזור עד שיקבל טיפול. אומנם ב"כ האשה בדיון השני ביקש לטעון שהאשה לא סילקה את האיש מהבית, אך האשה כבר הודתה בכך בדיון הראשון.
אולם, ב"כ המערערת טען, שאם נשענים על הודאתה שלה בלבד הרי היא טוענת גם שעשתה זאת רק בגלל אלימותו שאין אדם דר עם נחש בכפיפה (וממילא אינה מורדת) ויש להאמינה בכך, שהרי יש לה 'מיגו' או 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' כלשון הש"ס והפוסקים. כנגד טענה זו השיב בית הדין בפסק דינו, שמאחר והאישה באה להוציא ממון בטענה זו הרי שזה 'מיגו להוציא', שלא אמרינן (תוס' בבא מציעא דף ב' ע"א ד"ה וזה, בבא בתרא דף ל"ב ע"ב ד"ה אמאי וד"ה והלכתא, בבא בתרא דף נ"ב ע"ב ד"ה דברי, ועוד רבים), ולכן אין לנו להאמינה על אלימותו הקיצונית וממילא נשארה הודאתה בלבד שהיא זו 'סילקה אותו מהבית'.
כנגד טיעון הלכתי זה טוען ב"כ המערערת, שמדובר בטעות הלכתית, כשהוא נשען על כמה נימוקים ומפנה למקורותיהם וכפי שהם מובאים בכתב הערעור.
בקצרה:
א. כשיש שטר למוציא אין זה נקרא מיגו להוציא, ולאישה יש שטר כתובה שבאה לתבוע בו (יעוין אנציקלופדיה תלמודית כרך ל"ח טור תרע - תרעב באריכות ובמקורות רבים).
ב. כשדנים בחיוב בכתובה שהוא כמעשה בית דין, אף ללא שטר נקראת האישה מוחזקת בממון שבה, ואינה נחשבת כמי שבאה להוציא ממון, והדברים ידועים.
ונוסיף את הבאות:
ג. כאשר הנאמנות נשענת על הפה שאסר (ולא על מיגו) יש לקבל אותה גם להוציא ממון (יעוין באנציקלופדיה תלמודית כרך ט' טור תשכ"ד, שיטות הראשונים והאחרונים בהבחנה זו). אלמלי הודאתה של האישה שהיא זו שהוציאה את האיש מהבית לא היו עדויות כלשהם על כך (והיינו מניחים, בהעדר הוכחה, שהוא זה שעזב את הבית), ורק עליה אנו נשענים, והיא הרי אומרת שהייתה לזה סיבה מוצדקת. היא אינה טוענת כדי להוציא ממצב קיים ולהוציא ממנו ממון, שהרי האיש חייב בתשלום הכתובה גם בלעדי טענתה, ורק בגלל הודאתה ש'סילקה' אותו מהבית היא נדרשת לטעון טענה נוספת שהייתה ל'סילוק' הצדקה כדי שלא תיחשב 'מורדת' לאחר הודאתה.
לאחר העיון בטיעונים הללו, נראה שדברים מסתברים ומקובלים הם, ואכן, על פניו לא ברור מדוע ביטל בית הדין את נאמנותה של האישה לדבריה שסיבת הסילוק הייתה כפי שנימקה אותה באלימות הבעל, ורק בגלל שמדובר בתביעה להוציא ממון, והלא הכל נשען רק על דבריה שלה, ומדובר בחיוב בכתובה, ושיש עליו גם שטר.
לאור הטיעונים הללו שנראים צודקים ונכוחים, היינו סבורים בתחילה, לבקש מבית הדין האזורי להבהיר את עמדתו, אבל לאור מסקנתנו שלהלן, שלא די בקביעה העובדתית הנ"ל כדי להפסידה את כתובתה, לא ראינו צורך לבקש הבהרה, שבין כה לא תשנה את הכרעתנו שלהלן, ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן.
הגדרת האישה כ'מורדת'
ובכן, הנימוק של בית הדין האזורי לכך שהאישה הפסידה את כתובתה היא היותה מורדת, בכך שהעזיבה את המשיב מהבית וסירבה לקבלו בחזרה.
כנגד נימוק זה טוענת המערערת:
בפועל, על אף שהיא סירבה לקבל אותו בחזרה לביתה לאור האלימות שהופנתה גם כלפי בנה מנישואיה הקודמים, היא הרי הלכה למקום מגוריו שלו (לדבריה לפחות פעמיים בשבוע), ושם אף חיו חיי אישות מידי פעם. וזה הופסק, לדבריה, רק לאחר שהוא ביקש שלא תבוא אליו יותר.
המערערת טוענת שההתנהלות הזו ללכת למקום מגוריו הייתה גם כשהמשיב עבר להתגורר במחסן צפוף ביותר, וכי לזאת ייקרא 'מורדת'?!
בקשתה שלא יבוא לביתה, שהוא שלה מנישואיה הקודמים ובבעלותה בלעדית, נבעה מהצורך להגן על בנה מהנישואין הקודמים, ולמנוע את החיכוך ביניהם ולאור ההתנהגות האלימה שלו כלפיהם, ולכן דרשה שיעבור טיפול. היא לא מרדה לא בתשמיש, לא במלאכה, ולא בשהות במחיצתו מידי פעם. ואין זו מורדת לעניין הפסדת כתובה.
עיקרן של טענות אלו, לא הוכחשו על ידי המשיב. והוא אף אמר בדיון בפנינו "אנחנו מדברים על השנתיים הראשונות שאז זה איכשהו נשמר". כלומר הקשר כולל אישות נשמר בצורה כזו או אחרת במשך שנתיים לסירוגין, ועם הפסקות.
לאחר שמיעת דברי הצדדים ולאחר העיון בחומר שבתיק ובפרוטוקולים השונים, לא נוכל שלא לקבל את טיעוני האישה, לכל הפחות בהקשר זה שלא ניתן להגדיר באופן חד משמעי את התנהגותה של האישה כ'מורדת' שמפסידה כתובתה. אישה שכזו, לכאורה, אינה מורדת לא מתשמיש ולא ממלאכה, ואינה מורדת אלא מהנכונות לאפשר לאיש להתעמר בה, ונבעה רק מרצונה להגן על בנה מנישואיה הקודמים כשהיא מגוננת עליו ועל עצמה, בכך שלא אפשרה לבעל להתגורר בבית שהוא שלה בלבד. ואדרבה, הוא זה שמחויב להעניק לה מדור סביר משלו ולדרוש ממנה לבוא אליו לדירתו, ולא לכפות את עצמו להגיע לדירתה שלה (ואמנם, לכאורה, לבעל זכות שימוש ומגורים בדירתה מדין פירות נכסי מלוג אבל אז הוויכוח הוא ממוני ואינו עניין להגדרתה כ'מורדת' בגלל זה, ויש לעיין, ומכל מקום, מידי ספק לא יצאנו).
זאת ועוד. הדרישה מהאיש לעזוב את הבית לא הייתה מוחלטת וכהגדרתו 'סילוק', אלא הייתה זמנית ומותנית בכך שרק לאחר שיעבור הליך טיפולי לשינוי בדפוסי התפרצויות של זעם ולהפסקת ההתנהגות האלימה שלו, שיאפשר להם חיים סבירים, יוכל לבוא לביתה. דרישה לפירוד זמני שכזה עד שיעבור זעם, לא ברור לנו שתיחשב 'מרידה' לעניין הפסדת כתובה, וכי כל ויכוח מעין זה יהפוך את האישה ל'מורדת', ויש לעיין בזה.
ובכן, מידי ספק רבתי ביותר לא יצאנו, ומאחר ומדובר בטענות ומענות עובדתיות והלכתיות שחלקם לא ניתן לברר, יש לאמץ את הדרכתו של הרא"ש בדבריו המפורסמים (כלל קו סימן ז) שנפסקו להלכה בשו"ע חו"מ סימן יב סעיף ה שבכה"ג יש לעשות פשרה.
בהתאם לאמור בית הדין פוסק על דרך הפשרה שהמשיב ישלם לאישה סך של 40,000 ₪ מדמי כתובתה תוך 90 יום.
אשר על כן, בית הדין קובע:
הערעור מתקבל חלקית.
המשיב ישלם לאישה סך של 40,000 ₪ תוך 90 יום.
דמי הערבות שהופקדו על ידי האישה יוחזרו לה במלואם, ובהתאם לנהלים.
בית הדין סוגר את התיק.
ניתן ביום ד' באייר התשפ"ו (21/04/2026).
הרב אברהם שינדלר הרב ציון לוז-אילוז הרב יגאל לרר
מסמך זה עלול להכיל שינויי עריכה והגהה
